.
מאת אריאל הורוביץ
.
מכל הרעשים שחדרו את קירות ביתו מדי בוקר, שנא מנחם לאופר את רעש נביחות הכלב של פְריש. הכלב, דוברמן חום ועיקש – איך הם קוראים לו, ניסה להיזכר, דיקסי? רקסי? – נבח בכל בוקר את אותן נביחות מדודות, קצובות, יללניות, כמו מוחה כנגד השמש העולה מולו, לבנה ושחצנית. אחרי שש דקות שנדמו ללאופר כמו נצח השתתק הכלב בפתאומיות. הוא שמע את שער הברזל האדום של בית פריש נפתח, סב על ציריו ונטרק, ופריש וכלבו חלפו פני חלון ביתה של משפחת לאופר ופתחו בטיול היומי בשבילי הכפר שהתעורר בפיהוק.
נביחות הכלב – מקסי, נזכר – נמשכו זמן קצר מכדי שלאופר יֵצא מביתו בכתונת לילה מפוספסת ויצעק על פריש שכולם עדיין ישנים ואיזו מין חוצפה זו, וזמן ארוך דיו כדי ששלוותו תיעכר והרוגז יעיב על יומו, שבו, כמו ברוב ימיו, התעתד לבלות במשרדי המפלגה. לבוש ז'קט ומדיף ריח בושם התהלך לאופר במסדרונות, מתענג על הכבוד שהעניקו חברי הכנסת ועוזריהם הצעירים לוותיק שכמותו, מי שעבד עם בגין, עם שמיר ועם רבין, מי שהיה יד ימינו של יואל דרמר, מנהיג המפלגה ושר החינוך המיתולוגי. הם, הצעירים, לא הכירו את דרמר; ניצה, מנהלת הסיעה, הייתה היחידה מבין באי המשרד שהספיקה לעבוד תחתיו. אך בעוד זכרו של דרמר, שמת לפני שתים־עשרה שנה, הלך והתפוגג – שמו הופיע מדי פעם במאמרים פובליציסטיים שצקצקו על "הקצנת המפלגה" והתרפקו על מתינותו של השר המנוח; הודות להשתדלותו של לאופר נקראו על שמו כמה מוסדות חינוך, רחוב בפתח תקווה וסמטה צדדית בשכונת רפאים ירושלמית – הרי לאופר, חי ונושם ובלתי נלאה, הצליח לשמור על מקומו בלב הפועם של המפלגה, בוועידות, בהתכנסויות, בהסתודדויות ובהתכתבויות, מאציל על הצעירים – רובם סטודנטים, שאפתניים כמו שהוא היה – מתבונתו ומניסיונו.
הצעירים האלה, חשב בעודו קם מן המיטה, תוחב רגליים בנעלי הבית השטוחות ומדדה לעבר השירותים. הוא קינא בהם, בחיוּת שלהם, בהיותם מעודכנים, רואה את הפער ההולך ונפער בינו לבינם: לנצח יהיה פנסיונר זקן המגיח מביתו שבכפר ועולה לירושלים בניסאן אלמרה בצבע נזלת שלו, מחנה את הרכב בחניון משרד החינוך ברחוב הנביאים, או כמה מטרים משם, בחניון בית ארלדן, שבו שוכנים משרדי המפלגה; עולה במעלית ונכנס למשרד, שם מהנהנים לעברו המזכירות והעוזרים הזוטרים, מיד־מיד מפלסים לו דרך – ברוך הבא, מר לאופר; איך הבריאות, מנחם – ומכניסים אותו אל המזכ"ל או אל הגזבר, והוא מביט בעיניהם ומחפש זיק של שביעות רצון על כך שהנה בא ותיק המפלגה, שגם בפנסיה מתנדב להגיע – אך לשווא. הם היו עסוקים, אך הוא לא ויתר: שואל מה חדש, מייעץ, מתבל ברכילות על אחד השרים, משמיע אנקדוטה מימי ממשלת האחדות או מימי האופוזיציה השוממים, הרחוקים מן השררה. כעבור שעתיים של דילוג בין המשרדים הנהן לאופר לעבר המזכירות, יצא מן הבניין, נכנס לרכבו וחש כיצד עולה בו חמימות – בכל זאת הוא עשה פה משהו.
אך העוזרים – בני עשרים וארבע, עשרים וחמש, בגילו של איתן, לכל היותר – התייצבו במשרד בשמונה בבוקר, ולא הגיעו, כמוהו, בעשר או באחת־עשרה, והם, שלא כמוהו, נשארו שם עד הערב, נכנסים ויוצאים ממשרדו של המזכ"ל, שישב במשרד שלפנים היה משרדו שלו, מכריע הכרעות, מצווה על מזכירות, פוקד על צי של עוזרים, חברי כנסת ושרים, בעוד לאופר פוקד רק על הצי המצומצם של משפחתו, מוטרד מן הדוברמן של פריש וממלא את ימיו בריק ובבטלה, שאותם, חשב בשעה שיצא מהשירותים והרתיח מים בקומקום, הוא מכתיר בשם "פעילות ציבורית התנדבותית".
עכשיו שמע את שושנה מתעוררת, תמיד רבע שעה אחריו, כשהחיה כבר פסקה מלהרעיש והד נביחותיה נספג בקרבו. מאז שפרשה מניהול האולפנה בפתח תקווה הקדישה שושנה את מרצה לגיבוש המשפחה, "סיירת לאופר", כפי שקראו לעצמם: שבתות, טיולים בחול המועד, מסעדות וימי הולדת עגולים; גם בימי שגרה היו הנכדים קופצים מפעם לפעם לבקר בבית בכפר פינס. רק אתמול הגיע איתן: הם אכלו יחד ארוחת צהריים, מרק עוף וקציצות שנשארו משבת, ואחר כך צפו בטלוויזיה, אך כעבור כמה דקות קם איתן מן השולחן, העמיס על כתפו את התיק הגדול שהביא איתו, נשק לו ולשושנה ונבלע בחדר הפנימי, שלפנים היה חדרו של אביו.
כשהיה בן חמישים, שבועות ספורים אחרי בחירות 1992, שבהן איבדה המפלגה הדתית־לאומית מכוחה ונשארה מחוץ לממשלה, הפך לאופר לסבא: עכשיו, הכריז באוזני כולם, יהיה לו זמן לבלות עם המשפחה, לשחק עם הנכד, לטוס עם שושנה לרומא. אך משדעכה התכונה סביב לידתו של איתן וברית המילה הייתה לזיכרון רחוק – לאופר, שכובד בסנדקות, הביט בעיניים נוצצות, עיני מלך המביט ביורשו החוקי, על התינוק הזועף שנעטף בתכריכים לבנים והונח על ברכיו – שב לאופר אל מלאכת המפלגה הקטנה, שוהה במשרד מבוקר עד ערב, טווה עסקאות, יוצא ובא בין לשכות, נפשו נכספת אל בניין משרד החינוך, שעליו השקיף מדי בוקר ואליו לא יבוא.
את שהייתו הממושכת במשרדי המפלגה בימים של שממה אופוזיציונית תירץ לאופר כ"היערכות מחדש" ו"חשבון נפש" של המפלגה, שתבעו ממנו, כך טען, את כל זמנו ומרצו; למעשה ביקש להתחמק מנטל הסבאות בשנותיו המעיקות ביותר של הפעוט, שנים של צעקות וצרחות ובכיות, שנים של אכילה, יניקת חלב ופליטתו, זחילות והתהפכויות על הגב. כל אלה שעממו את לאופר: הוא חיכה שהנכד הקטן, איתן – בברית המילה הסביר יואב שהשם ניתן כסמל לגבורה ולחוסן של עם ישראל – יגדל ויגיע לפחות לגיל ארבע, אז יציג לעיני כול את כישוריו כסבא, ילמד את נכדו לקרוא, יפרש לו שמות של צמחים וציפורים, ירביץ בו פרק בהליכות עולם. והוא עשה זאת, חשב שעה שכרך על זרועו את רצועות התפילין השחורות, הבלויות, ממלמל מוכנית את ברכות השחר: הוא סבא למופת משעה שהתינוקות הופכים לילדים ומקבלים צורה, אישיות, כזו שניתן לאלף, לחנך ולעצב. אין לו פנאי לבכיות ולנזלת ולטיפת חלב; בכך תתעסק שושנה, תתעסק נעמה, אמו של הפעוט שהיה לבחוּר, נכנס ויוצא מן הבית בכפר פינס – בעצם זה נהיה מין בית שני שלו, חשב לאופר בעודו מתהלך בבית, ואז, תוהה אם חמק הנכד לביתם באמצע הלילה מבלי ששמו לב, גרר אחריו את טליתו ופנה לחדרו של יואב, החדר שהקצו לאיתן.
לאופר ושושנה מיעטו להיכנס לחדר המרוחק, שגבל בחצר רחבת הידיים של גלאובך ובפינה הקטנה שהקים איתן לעצמו בחצר, עם ספסל עץ ומאפרה – כעת, כשהציץ מהחלון, חשד לאופר שנכדו מאפר את הסיגריות שעישן הישר על הגרניום הלימוני של גלאובך, מושבניק כִּילַי שמעולם לא שילם את מיסי היישוב. החדר היה ריק ואפלולי ועל הקיר היו תמונות ישנות של יואב: במדי קבוצת הכדורגל הדתית; על במה בטקס יום הזיכרון של הכפר; במרכז הקיר נתלתה תמונת המחזור שלו מהישיבה התיכונית – כפר הרא"ה, מחזור מ"ה, שנת תשמ"ה – יואב נראה כאן ככפיל של בנו הבכור, שהותיר אחריו מיטה סתורה וניירות גלגול פזורים על הרצפה. אך בגיל עשרים וחמש היה יואב עיתונאי ב"מעריב", נשוי לנעמה ואב לבן, ואילו איתן עוד נתפס בעיניהם כילד – ובעצם, הודה בינו לבין עצמו, הם לא ממש ידעו מה הוא עושה.
הנושא עלה לעיתים רחוקות בשיחות שלהם עם איתן, תובעים ממנו לפחות את ארוחת הערב המשותפת לפני שיסתגר בחדר. כשהיו שואלים אותו למעשיו – מהצבא השתחרר לפני שלוש שנים ועוד לא התחיל ללמוד באוניברסיטה – היה מספר על כל מיני ביזנסים שהיו סבוכים מדי אפילו לאוזנו העסקנית של לאופר וממהר להפליג לנושא אחר, עד שלאופר ושושנה למדו שאין טעם לשאול: הילד מסתדר, והוא בריא, והוא אוכל, והוא נראה בסדר גמור.
לאופר התיישב על המיטה, הסיר את הטלית וחלץ באיטיות את התפילין, מניח אותן על הסדין המהוה. בחדר היה ריח צפוף של נערוּת, זיעה חמצמצה שאולי השתמרה כאן מאז ילדותו של יואב. על שולחן הכתיבה, לצד מגן ההוקרה שקיבלה שושנה כשיצאה לגמלאות, ראה את ערימת הניירות הצהובים שלו, יבשים ודהויים, שריד לתקופה שבה החליט לכתוב את זיכרונותיו. אחרי שמילא שלושים עמודים בכתב יד צפוף, מגולל בהם את קורות ילדותו ונערותו, מספר על המפגש עם דרמר, על העשייה הציבורית, על כהונתו כמנכ"ל משרד החינוך, ואחרי שנתן לשני ילדיו לקרוא את מה שכתב ("אין כאן בשר, אבא", טענה יעל ויואב הנהן), נטש לאופר את היומרות האוטוביוגרפיות והותיר את הניירות להעלות אבק על השולחן – כמעט עשור לא נגע בהם, גם לא בניקיונות לפסח. לצידם, מתחת לתמונה ממוסגרת של לאופר ושושנה מהטיול ביוון, היו מונחים פתקים ורודים שלא זיהה. על הפתק התחתון, הקרוב ביותר אליו, נרשם מספר טלפון, ומעליו נח פתק עם שמות ומספרים, ולאופר הביט בכתב היד המגושם ושיער שהפתקים שייכים לנכדו.
דקה ארוכה התבונן בפתק, מנסה לפענח את הקודים שבו: "יהודה, ארזים, 2000", "ויינברג, אורנית, 1200", "יאיר, שערי, 700", "גל, פ. הירקון, 400", עוד ועוד שמות, מקומות שהכיר ושלא הכיר, מספרים וראשי תיבות. המספר הגבוה ביותר, זה של "אורית, ראש העין", היה 2500; המספר הנמוך ביותר היה 200, ולידו כתוב "פרבשטיין, אוני' ת"א", וכשהסב שוב את עיניו לפתק עם מספר הטלפון כמעט התפתה להרים את השפופרת ולחייג. מנחם, שמע את שושנה קוראת לו מן הקצה השני של הבית, והוא קם, החזיר את הפתק לערימה וצעד לעבר הסלון, שוכח את התפילין על המיטה החורקת מיוֹשֶן.
אריאל הורוביץ, יליד 1990, הוא עיתונאי ומבקר ספרות בעיתון "מקור ראשון", תלמיד מחקר לתואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, נשוי ואב לילד. הקטע לקוח מן הרומן בכתובים "טובי בנינו", שזכה לאחרונה במקום שלישי בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית, והוא צפוי לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת כתר.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת דנה חפץ, מתוך קובץ סיפורים בכתובים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
