..
"מידה אנושית היא לחמול על האומללים": המגיפה השחורה וראשיתה של הספרות המודרנית
מאת גור זק
.
הרבה נכתב לאחרונה על ההשלכות האפשריות של מגיפת הקורונה על האנושות. השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והכלכליים נמצאים מטבע הדברים בראש מעייניהם של המהרהרים, ונעים מתחזיות אפלות על היעלמות חופש הפרט לנבואות אוטופיות על יצירתו של סדר עולמי חדש, פוסט־קפיטליסטי. במסגרת ההרהורים על השלכות מגיפת הקורונה מרבים לאזכר את המגיפה השחורה של המאה הארבע עשרה, ללא ספק המגיפה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת (לפי הערכות, בין שליש למחצית מאוכלוסיית אירופה נספתה במגיפה). ההרס הרב שגרמה המגיפה הוביל לשורה של שינויים מרחיקי לכת, שעיצבו במידה רבה את העולם המודרני: מערכות הבריאות והסניטציה המודרניות המוכרות לנו צמחו כחלק מלקחי המגיפה; הדילול המשמעותי באוכלוסייה – בעיקר בקרב המעמדות העליונים – האיץ את תהליכי ההתפרקות של המערכת הפיאודלית שמשלה בכיפה לאורך ימי הביניים ותרם לעליית מדינות הלאום. גם חיפוש שעירים לעזאזל ורדיפות של מיעוטים היו מתוצאות המגיפה.
תחום שאינו זוכה לתשומת לב רבה במיוחד באזכורים האחרונים של המגיפה השחורה הוא ההשפעה העצומה שהייתה לה על עולם הספרות והמחשבה של ראשית העת החדשה. למעשה, ניתן לטעון שטראומת המגיפה והניסיון להתמודד עימה ניצבים בבסיס כמה מההתפתחויות המשמעותיות ביותר בספרות התקופה. עובדה זו בולטת במיוחד בשתי יצירות רבות השפעה שנכתבו על רקע המגיפה על ידי שני חברים קרובים בני פירנצה: אוסף המכתבים הלטיניים, הפמיליארס ("מכתבים לקרובים"), של פרנצ'סקו פטררקה, וספר מאה הנובלות, הדקאמרון, של ג'ובאני בוקאצ'ו. שתי היצירות באו לעולם זמן קצר לאחר המגיפה; שתיהן נפתחות בתיאור של ההרס והחורבן העצום שהיא גרמה; ושתיהן מעלות למן ההתחלה את השאלה מה יכולה וצריכה לעשות הספרות על רקע משבר כה חריף. על אף הדמיון בין שתי היצירות, התשובות שלהן לשאלה זו שונות בתכלית, והן יעצבו במידה רבה את המגמות האסתטיות והאתיות המנוגדות שימשלו בעולם הספרות וההגות האירופית עמוק אל תוך העת החדשה.
***
בזמן המגיפה של 1348 שהה פטררקה בעיקר בעיר פארמה שבצפון איטליה. בן ארבעים וארבע היה אז, וכבר היה המשורר הידוע של זמנו, מחבר סונטות האהבה לגבירתו לאורה, ומנהיג תנועת האוונגרד שלימים תיקרא "הומניזם" – התנועה שחרתה על דגלה את החזרה לתרבות הקלאסית של יוון ורומא. את ההחלטה לקבץ לאוסף את המכתבים המוקדמים שכתב לאורך השנים הוא קיבל על רקע המגיפה, בניסיון ברור להתמודד עם האסון. את מכתב המבוא שצירף לאוסף, מכתב שהקדיש לידיד נעוריו לודוויג ואן קמפן (המכונה בפיו "סוקרטס"), הוא פתח כך:
ובכן אח יקר, מה עושים עכשיו? הנה, כבר ניסינו כמעט הכול, ובאף מקום לא מצאנו מנוחה. מתי לצפות לה? היכן לחפש אותה? הזמן, כנהוג לומר, נמס וחמק בין אצבעותינו; תקוותינו משכבר הימים קבורות עם חברינו. שנת 1348 עשתה אותנו בודדים ומרוששים… קשות ביותר הן המכות שניחתו עלינו לאחרונה, וכל שהנחית המוות – פצע שאין לו מרפא הוא. (מלטינית: נתן רון)
המכות שפטררקה מדבר עליהן, מכות שהנחיתה המגיפה, הן בין היתר מותם של לאורה, מושא שיריו, ושל פטרונו משכבר, הקרדינל ג'ובאני קולונה. המוות היה בכול, וכתגובה לו פטררקה מציב במכתב הפותח, כמו גם לאורך מרביתו של אוסף מכתביו, את האידיאל הסטואי של השלמה עם תלאות ותהפוכות הגורל. אסונות ומוות, הוא גרס בעקבות פילוסופים סטואיים כסנקה, הם חלק בלתי נמנע של הקיום האנושי וכל שביכולתנו לעשות הוא ללמוד לקבלם בשלווה. כפי שהוא מצהיר לקראת סופו של המכתב הפותח, אגב ציטוט מתוך האינאיס של וירגיליוס: "ישע אחד למנוצח, לא עוד לקוות אלי ישע!".
במהלך אותו מכתב לחברו ואן קמפן, פטררקה כותב שהוא מתבייש במכתבים מלאי הקינה שכתב בשיאה של המגיפה השחורה, כאשר מכל עבר הגיעו ידיעות על מכרים וחברים שנספו:
בוש אני על שחיי הגיעו לשפל של רפיון אין קץ. הנה, מעיד על כך סדר המכתבים עצמו: הדברים שכתבתי בצעירותי היו בעלי עוצמה ומפוכחים, אות חיובי לנפש בריאה, במידה כזאת שהם היו נחמה לא רק לי אלא, לעיתים קרובות, גם לאחרים. הדברים שכתבתי לאחר מכן היו שבריריים ונואשים יותר מדי יום ורצופי תלונות שאינן ראויות לגבר.
היכולת לשלוט בצער ולעמוד איתן אל מול תלאות הגורל היא בעיניו אם כן סימן לגבריות; התפרצות טבעית של רגש אל מול אסונות היא עדות לחולשה ויש להתגבר עליה. לאור זאת, תפקיד הכתיבה לפי פטררקה הוא לספק לו ולקוראיו מודלים של עמידה איתנה לנוכח תלאות הקיום הבלתי נמנעות. ואכן, למטרה זו הוא יקדיש חלק ניכר ממכתביו, שיתארו שוב ושוב מודלים קלאסיים של יציבות, למשל קאטו מאוטיקה, שהעדיף להקריב את חייו על פני חירותו בימי דמדומיה של הרפובליקה הרומית, או הגנרל הרומי סקיפיו אפריקנוס, שפטררקה הרבה לשבח על יכולתו לכבוש את יצרו לא פחות מאשר על כיבושיו הצבאיים.
שלא במקרה, המכתבים שמרכיבים את הפמיליארס כתובים כולם בלטינית המנסה לחקות את הלטינית העתיקה של גדולי המחברים הרומיים, כדוגמת האורטור קיקרו, ההיסטוריון ליוויוס והפילוסוף סנקה. פטררקה ובני זמנו ראו בלטינית שפה גברית ותבונית; בעוד האיטלקית בניב הפלורנטיני המקומי הייתה שפת האם, השפה הנרכשת מינקות ללא מאמץ, והקרובה מתוך כך אל הרגש והרכות האימהית, הלטינית – ובעיקר הלטינית הקלאסית – נתפסה כשפת האב, השפה הנרכשת בלימוד ומאמץ בבתי ספר של מורים קפדניים. בשל היותה שפה נרכשת נתפסה אז הלטינית גם כשפה אוניברסלית, כזו שאינה תלויה בזמן ובמקום ספציפי: זוהי השפה המאחדת בין מחברים שחיו בימי האימפריה הרומית לבין כותבים בהווה, בין אלו שיושבים בפירנצה לאלו הנמצאים בפריז או בפלנדריה. לנוכח עולם הניגף במגיפה, הלטינית הקלאסית שימשה לפטררקה בסיס שעליו ראוי לבנות עצמי חדש – סטואי ויציב, וחברה חדשה – אוניברסלית, תבונית ואליטיסטית במהותה. קובץ הפמיליארס היה במידה רבה בחזית של פרויקט הומניסטי זה.
***
באותו זמן שבו שקד פטררקה על עריכת קובץ מכתביו, חברו ולעיתים תלמידו ג'ובאני בוקאצ'ו קיבץ יחדיו לאוסף סוג אחר לגמרי של כתבים – סיפורים קצרים, או "נובלות". למאה הנובלות שהרכיבו את הדקאמרון הוסיף בוקאצ'ו סיפור מסגרת שמתחיל בתיאור מדוקדק ומחריד של המגיפה השחורה שפקדה את פירנצה באביב 1348 (כמו במגיפת הקורונה, גם המגיפה השחורה הכתה חזק במיוחד בערי איטליה). ואולם, בעוד פטררקה פתח את אוסף מכתביו בתיאור המחיר האישי הכבד ששילם, בוקאצ'ו, שככל הנראה שהה בפירנצה בזמן המגיפה והיה עד ישיר למתרחש, התמקד בעיקר בהתפרקות המרקם העירוני של פירנצה והתמוססות הקשרים האנושיים הבסיסיים ביותר בין תושביה. הדקאמרון כולו נפתח במשפט "מידה אנושית היא לחמול על האומללים" (התרגום שלי, ג"ז), ולאורך הפתיחה ליצירה בוקאצ'ו מדגיש את היעלמותן המוחלטת של החמלה והאנושיות מהעיר לנוכח המגיפה.
לפי תיאורו של בוקאצ'ו, תסמיני ההידבקות במחלה היו בליטות שהופיעו על העור באזור המפשעה או בית השחי. מרגע הופעת התסמינים, הנדבק מת בתוך פחות מיממה. גם בקרב בעלי החיים המצב היה דומה: חזירים שחיטטו בחפציו של אדם שמת מהמחלה פרפרו על הרצפה כעבור שעה קלה "כמו בלעו רעל" (תרגום גאיו שילוני ואריאל רטהאוז, כרמל, 2002). הפחד מהידבקות, לאור זאת, היה עצום, והוביל לכך שאנשי פירנצה היו מכוונים ב"אכזריות רבה" לעניין אחד בלבד: "איך להימנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם" (המושג "אכזריות", ההפך מה"חמלה" שבה פתח בוקאצ'ו את הטקסט, חוזר שוב ושוב לאורך תיאור המגיפה). חולים, כותב בוקאצ'ו, "גוועו זנוחים כמעט לגמרי". מתים הושלכו בצידי הדרכים בלי שזכו לקבורה נאותה ול"דמעות חמלה" של קרוביהם. שכנים נרתעו זה מזה. והמפתיע מכול, לדידו של בוקאצ'ו, היה שלנוכח המצוקה, "אח נטש את אחיו, דוד את אחיינו, אחות את אחיה, ולעתים קרובות גם נטשה אשה את בעלה". אפילו אבות ואמהות, בוקאצ'ו מסכם, "נרתעו מלבקר את בניהם ומלטפל בהם, כמו לא היו בשר מבשרם". פירנצה, במילים אחרות, חזרה בעקבות המגיפה למעין מצב טבע פראי ואכזרי.
בתום התיאור המאיים של קריסת העיר, בוקאצ'ו עובר להתמקד בחבורה של עשרה צעירים מבני פירנצה – שבע נשים ושלושה גברים – המחליטים לעזוב את העיר ולעבור לאחוזה כפרית עד יעבור זעם. כדי להעביר את הזמן, החבורה מחליטה לעסוק בפעילות משותפת: סיפור סיפורים. במשך עשרה ימים כל אחד מהם מספר סיפור אחד ביום, ובסך הכול מאה. הסיפורים המרכיבים את הדקאמרון רבים ומגוונים: טרגדיות אוהבים קורעות לב, סיפורי זימה של כמרים ונזירות, תעלולים שונים ומשונים שעושים בעלים לנשותיהם ולהפך. הדקאמרון ידוע, במידה רבה של צדק, בעיקר בשל המיניות המופגנת שלו, הלעג לממסד הכנסייתי והתחכום המשעשע של דמויותיו הססגוניות – קלילות ושעשוע הבולטים על רקע הקדרות הטרגית של המגיפה שבה נפתחת היצירה.
ולצד זאת יש לסיפורי הדקאמרון גם פן רציני ביותר, שמטרתו היא במידה רבה לחדש את החמלה והערבות ההדדית שנעלמו מן העיר בזמן המגיפה. הפעילות הספרותית, אחרי הכול, היא הבסיס שעליו בונה חבורת המספרים את החברה האידילית שלה, האנטיתזה לפירנצה מוכת המגיפה. מתוך האמונה בכוחה של הספרות לעורר חמלה וסולידריות, בוקאצ'ו, בניגוד לפטררקה, בוחר במופגן לכתוב את יצירתו בניב הפלורנטיני המקומי ולא בלטינית, וזאת כדי לפנות לקהל קוראים רחב ככל שניתן מקרב בני עירו, נשים וגברים כאחד.
בד בבד, בוקאצ'ו, כמו פטררקה, מדגיש כיצד הספרות יכולה וצריכה לספק נחמה לקוראיה בשעת משבר. מיד לאחר שהוא מצהיר ש"מידה אנושית היא לחמול על האומללים", הוא מוסיף שאותה חמלה היא המובילה אותו לכתוב את סיפוריו, כדי לספק נחמה לקוראיו (ובעיקר לקוראותיו, כפי שהוא מדגיש). נחמה זו טמונה לדידו בהנאה ובעונג שהספרות מיטיבה לספק, אולם לא רק: לאורך הסיפורים, ובעיקר בסיפורי היום השני, אנו פוגשים שוב ושוב בדמויות של נשים וגברים הנאבקות בתלאות הגורל בעיקשות ובנחישות, שומרות על תקווה, ובסופו של דבר מצליחות בתחכום ובעורמה להשיג את מטרותיהן. הטמעת התקווה ביכולותיו של האדם ליצור ולהתחדש גם על רקע האסונות הגדולים ביותר היא אם כן מרכיב מרכזי בנחמה שמציע הדקאמרון לקוראים – נחמה שנמנעת במכוון מהישענות על מוטיבים דתיים מקובלים בתקופה.
כך, בעוד פטררקה חוזר לנוכח הטראומה של המגיפה אל האידיאל הסטואי של השליטה העצמית, בוקאצ'ו מדגיש את הצורך בערבות הדדית, יוזמה ותקווה; בעוד פטררקה מספק מודלים היסטוריים של יציבות וסבלנות אל מול תלאות הגורל, בוקאצ'ו מתמקד בעלילות מלאות חמלה, תשוקה ותחכום אנושי; ובעוד פטררקה בוחר לכתוב את יצירתו בלטינית הקלאסית, שפת האב הנגישה לקהל מלומדים אוניברסלי אך מצומצם, בוקאצ'ו כותב את יצירתו בניב הפלורנטיני המקומי, שפת האם והרגש, הזמינה לבני כל המגדרים והמעמדות בעירו.
הן הפמיליארס של פטררקה והן הדקאמרון של בוקאצ'ו יזכו להצלחה עצומה במאות שלאחר כתיבתן וישפיעו עמוקות על שורה ארוכה של יצירות שיבואו אחריהן: פטררקה יתרום תרומה מכרעת לעליית ההומניזם האירופי של ארסמוס, תומאס מור ואחרים, שבו יהיה לאידיאלים הסטואיים של תבונה, שליטה עצמית ואוניברסליות תפקיד מרכזי. הדקאמרון, מצידו, ישפיע רבות על עליית הספרויות הלאומיות של ראשית העת החדשה, כמו במקרה של צ'וסר באנגליה, מרגריט דה נוואר בצרפת וסרוונטס בספרד. שלא במקרה, היצירות המקומיות הללו ישימו את הדגש על עולם האהבה, הרגש והגאווה הלאומית המתהווה, ויציבו אלטרנטיבה מתמדת למגמות האוניברסליות והאליטיסטיות של ההומניזם הלמדני. הקונפליקט בין שתי המסורות הללו ימשיך להדהד עמוק אל תוך הרומנטיקה של המאה התשע-עשרה ואף מעבר לכך. לא יהיה זה מוגזם לטעון, אם כן, שבבסיס העולם הספרותי והאינטלקטואלי של ראשית העידן המודרני ניצבת הטראומה של המגיפה השחורה. אילו יצירות חשובות יצמחו בעקבות המגיפה של ימינו, איזה סוג של נחמה יספקו ואיזה עולם ייעצבו – נצטרך להמתין ולגלות.
ד"ר גור זק הוא ראש החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מתמחה בספרות איטלקית ולטינית של שלהי ימי הביניים והרנסנס, ומתעניין במיוחד בקשרים בין ספרות, אתיקה ורגשות בתקופה.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: דינה פון־שוורצה (מסתאי) על שירתה של נלי זק"ש
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
