טיפשי יהיה לצמצם את סיפור חייהם של מרים ויוסף ברץ לטקס חתונתם בלבד, שרצה הגורל והיה טקס החתונה הראשון שנערך ביישוב שיזכה ברבות הימים לכינוי "אם הקבוצות והקיבוצים". יהיו גם שישאלו איך אפשר לספר דווקא על חתונתה של אחת הנשים פורצות הדרך של התנועה הקיבוצית? הרי מרים אוסטרובסקי ברץ היא הרבה יותר מ"אשתו של". אבל ממילא זהו רק תירוץ לספר מעט על הזוג שהיו סמל עבור הציונות וההתיישבות העובדת עוד בימי חייהם. נתמקד במרים בעזרתה של הביוגרפיה שלה, "דיוקנה של חלוצה" מאת ד"ר סמדר סיני.
נספר קצת על מרים. היא נולדה באוקראינה ב-1889, ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל ב-1906. משפחתה התגוררה בפתח תקווה ובכפר סבא, עד שמרים עברה עם חבריה לאום־ג'וני, שתהפוך לאחר מכן לדגניה. בדרכה לשם פגשה גם את מי שיהיה מהר מאוד בעלה – יוסף ברץ. אך לפני כן היה עוד מכשול אחד בדרך. אביה, שחזר בינתיים לאוקראינה, ביקש ממרים לשוב גם כן לחיק המשפחה – והבטיח כי תוכל לשוב לארץ ישראל מתי שתחפוץ. למרות זאת, כשהגיעה מרים שוב לעיר הולדתה, מיד הודיע לה אביה שלא יתיר לה לחזור. נראה שלאחר שכשל להשתקע בארץ ישראל, חשש שמא גם בתו תסבול שם. מרים הצעירה הייתה נטולת דרכון וחסרת ממון, ולא יכולה הייתה לעמוד ברשות עצמה ולעזוב.
למרות זאת, היא נמלטה מביתה ועשתה את דרכה בחזרה לארץ ישראל. היא שבה לאום־ג'וני שבזמן הזה כבר נקראה דגניה. זמן קצר אחר כך חזר לחצר דגניה גם יוסף, שנאלץ לשוב אף הוא לרוסיה ולהתגייס לצבא, אך ערק לאחר מכן. הקשר בין השניים החל עוד כשמרים עבדה בחדרה ויוסף עבד בעתלית ובזכרון יעקב, בשנת 1908. שאלת נישואיהם עלתה לדיון בקרב כל חברי הקומונה. על אף שנרשמה התנגדות מסוימת ל"מנהג הזעיר־בורגני" הזה, ולשינוי שהוא עשוי להביא בחיי הקבוצה, נענו החברים לרצונם של מרים ויוסף.
בכ' בסיוון תרע"ב, ה-5 ביוני 1912, התקיימה חתונתם של מרים ויוסף, החתונה שעל פי דברי הימים של דגניה א', הייתה הראשונה בקבוצה. טקס החופה והקידושין נחגג עם עוד שתי נקודות ציון משמעותיות: סיום הקציר הראשון וחנוכת בתי הקבע הראשונים של הקבוצה. צירופה של החתונה לשני טקסים נוספים מעיד אולי על סדרי העדיפויות החברתיים של חברי הקבוצה, והחשיבות הלא כל כך גדולה שניתנה למעמד. מרים ברץ, מצידה, תיארה את האירוע בקיצור נמרץ בזיכרונותיה:
הוזמנו אורחים מכל הארץ, ולמרות זה שהנסיעה מתל אביב ויפו נמשכה יומיים, באו רבים. אנשי דגניה לבשו בגדי חג, מגוהצים ומצוחצחים. אני בישלתי את ארוחת החתונה ושרה מלכין עוזרת על ידי בכל ההכנות. שעת החופה קרובה, השמלה הלבנה… מוכנה, – ואני טרם הספקתי לטבול במי הכנרת. היה זה חג כפול: חנוכת ביעת דגניה החדשה וחתונה ראשונה של חברי דגניה הראשונים… הייתה זו מעין "חתונה לאומית", שנחוגה מתוך שמחה בלתי רגילה. וחשתי מעמסה של אחריות גדולה, אחריות כלפי הכלל.
חדי העין ישימו לב להסתייגות שלעיל בקביעה כי מדובר בחתונה הראשונה של דגניה. למען האמת, זוג נוסף התחתן באום־ג'וני, שתהפוך קצת אחר כך לדגניה. אלו היו נוח ורחל סלוצקי, שנישאו כחצי שנה קודם לכן, בחתונה יהודית מסורתית שנמשכה כשבוע ימים. רחל סלוצקי אף סיפרה בזיכרונותיה כיצד ביקשה מרים לשאול את טבעת הנישואין שלה רק לצורכי הטקס. מדוע בחרו מתעדי ההיסטוריה של אם הקבוצות להשמיט את חתונתם של הזוג סלוצקי מדברי ימיהם? אולי בגלל שהסלוצקיז עזבו מאוחר יותר את הקבוצה על מנת להקים את נהלל.
באופן טבעי, מרים הייתה גם האם הראשונה של דגניה. בנה הראשון נולד כשנה לאחר מכן, ודפוסי הטיפול בו היו התבנית שלפיה נוצקו דרכי הטיפול בילדי הקיבוצים עוד שנים מאוחר יותר. מרים סירבה להפסיק לעבוד בגלל הטיפול בילד, ונהגה לקחתו איתה לעבודתה ברפת. החלטה זו קבעה תקדים גם מבחינת תפיסת מקומה של האישה בעבודת הקבוצה. מעבר לכך, הילד נתפס כמעין "ילד משותף" של המשק, וכך העידה על כך מרים:
הילד הראשון היה כנכס הציבור, כרשות הכלל. מי שחפץ, הביא אותו לחדר האוכל אפילו בשעה עשר בערב. ואני לא התנגדתי לכך, גם אם העירו אותו משנתו. לא פעם ישבו כל שלושים וחמשת אנשי דגניה מסביב לשולחנות בערבי החורף ונהנו מן הילד בן שבעת החודשים, שהיה בריא וטוב.
לא נסיים בלי להזכיר את מקומה של מרים ברץ כחלוצת הרפתניות בארץ ישראל. היא סירבה להסתפק בעבודות שיועדו לנשים בקבוצה כגון בישול וכביסה, והתעקשה לעבוד באחד מענפי המשק. גידול פרות לא היה נפוץ בארץ ישראל של אותה תקופה, שבה העדיפו הפלסטינים תושבי הארץ גידול עיזים. מרים הניחה את היסודות לעבודת הרפת, ויצאה ללמוד את המקצוע גם בהולנד ובארצות הברית. גם בהיותה אם לשבעה שמרה על מקומה ברפת וקידמה בתוך כך את רעיון החינוך המשותף לילדי הקבוצה, כך שנשים יוכלו להמשיך לעבוד.
כך קרה שבחתונה הראשונה באם הקבוצות והקיבוצים נישאה לבחיר ליבה הרפתנית הראשונה והאם הראשונה. ברבות השנים נעשו מרים ויוסף (שהיה עסקן בכיר במוסדות הציוניים וחבר הכנסת הראשונה) אחד הזוגות המפורסמים ביותר של התנועה הקיבוצית. מקום ראוי לאחת הנשים המהפכניות שהשפיעה לא מעט על חייהן של הנשים בקיבוצים שיוקמו לאחר מכן.
תודה ליעל הרן ולארכיון דגניה א' על הסיוע בהכנת הכתבה.
לקריאה נוספת:
מרים ברץ, אמא – פרקי חיים, חנוכה תש"י.
סמדר סיני, מרים ברץ – דיוקנה של חלוצה, הוצאת יד טבנקין, ישראל תשס"ג
כתבות נוספות:
"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"
המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי
"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"
