פרוזה | ככה אתה רוצה, להיות הפגנה של מישהי?

"כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת." סיפור קצר מאת אלי חביב

עידו מרקוס, מתוך הסדרה "רכילות", שמן על בד, 34X24 ס"מ, 2017

.

כל הלילה לא נרדמתי

אלי חביב

 

כל הלילה לא נרדמתי. זה היה הלילה השני של ראש השנה. בליבי התפללתי לשנה טובה יותר מאלו שעברו עליי אבל רוב הזמן השתעממתי מעצמי ומהמחשבות שלי והתפללתי להירדם.

תפילותיי, כרגיל, לא נענו. ביקשתי רחמים מהמנורה שדלקה בסלון אבל היא המשיכה בשלה בשיוויון נפש. היה חג, ובחגים האורות נשארים דולקים. שלא נוכל להתחבא. לפנות בוקר התיישבה יונה מאחורי החלון הגדול של הסלון והתחילה להמות. יונים הומות במקצב לא קבוע כדי להפתיע את השקט כל פעם ממקום אחר. אולי זה סימן, חשבתי. אולי זה סימן שאני צריך להתחיל להרוג יונים. לאט התערבבה ההמייה בדממה שלפני שהעולם מתחיל ללכת ואני התרגלתי וחזרתי לחכות לשינה שתיפול עליי. רק כשדודה רחל הגיעה ופתחה את החלונות כדי שהאור ייכנס הבנתי שעוד לילה עבר ואני לא ישנתי בכלל. עצמתי עיניים. אני משער שהיא הביטה בי ברחמים, מקופל בתוך ספה שקצרה ממני בחצי מטר, לפני שהלכה אל המטבח.

"תשתה משהו?" היא שאלה משם ואני סירבתי בנימוס. טקס קטן וקבוע. דודה רחל מנסה תמיד לפתור את בעיות העולם עם אוכל, או לפחות להשכיח אותן עד שהיא כבר לא תהיה שם כדי להתמודד, ואילו אני מצידי חונכתי בנימוס אירופאי לסרב מיד כשאני נשאל, עוד לפני ששקלתי את ההצעה ובוודאי לפני שהתחרטתי על הסירוב המותנה הזה שלי. אם כי הפעם הסכמתי עם עצמי. גם כי שתיתי הרבה באי-מרוצת הלילה ובעיקר כי לא היה לי חשק לשמוע הטפות כל כך מוקדם בבוקר. האחיינית שלי נכנסה אל הסלון, גוררת אחריה סמרטוט שעשוי מבובה. לא היה לי כוח לחייך והיא מצידה לא העמידה פנים שאני נמצא בחדר.

"בוקר טוב אנה." אמרה הדודה מהמטבח.

"שוקו." ענתה אנה. "אני רוצה שוקו."

"תאמרי בבקשה," דרשה הדודה בתקיפות ואנה זרקה בבקשה בריפיון, קורבן לאלוהי הקקאו. התיישבתי על הספה והרמתי תיק רופא קטן מפלסטיק כחול שהיה מושלך על השולחן שלידי. שנה שמתחילה ככה.

"בבקשה," הגישה הדודה את השוקו. "ומה אומרים?"

אנה פתרה את החידה באדישות ושתתה.

"את אוהבת את הדוד מתי?" שאלה הדודה שלי.

"לא," אמרה אנה וצללה שוב אל השוקו, לגמה מהקש, ומבלי להרים את ראשה הוסיפה, "את יכולה להגיד לדוד מתי שיחזיר לי את התיק הכחול?"

"את יכולה לומר לו בעצמך."

"לא, את תגידי."

חישבתי במהירות מהי הקשת שבה אצטרך לזרוק את התיק הקטן אל השולחן כדי לסיים את השיחה המעניינת הזו בבוקר חגיגי שכזה, וזרקתי. אנה חזרה אל הקש שלה. תמיד הייתי טוב במתמטיקה כשזה לא משנה.

"אני אוהבת את הדוד מתי," אמרה הדודה בטון מתגרה.

"לא," ענתה לה אנה, "רק אני אוהבת את הדוד מתי."

מן המסדרון נשמעו צעדים מתעוררים, לא לגמרי בטוחים ביכולת שלהם להתמודד עם המשקל שקפץ עליהם פתאום. דודה שלי אספה צלחת אקראית מהשולחן ולקחה אותה למטבח, אנה נשפה בקשית אל תוך השוקו והיונה חזרה והמשיכה להמות. אשתי עצרה לרגע את צעדיה המתעוררים בכניסה לחדר האמבטיה, חייכה לאנה ואמרה בוקר טוב, כשהטוב כבר נעלם איתה מעבר לדלת. בעיניים שלה, העייפות והמלאות, היה נדמה לי שהספקתי לראות הכרת טובה קלה על שטרחתי להירדם בסלון. אני מצידי הבטתי בדלת הנסגרת מאחוריה וחשבתי שאפשר להרוג יונה עם תיק פלסטיק כחול.

אתמול בסעודת החג היא נראתה נהדר. היא תמיד נראית לי נהדר, אבל כשיש עוד אנשים מסביב, אני יכול לראות דרך העיניים שלהם שהיא עוד יותר נהדרת ממה שנראה לי. לפני כל סעודת חג כולם עומדים ליד השולחן ומדברים לפני שהם יושבים ליד השולחן ומדברים. אני הרגשתי זר כמו פעם. הזכרתי לעצמי שזו המשפחה שלי אבל רק הרגשתי שאני נופל עמוק יותר לתוך הבדידות שלי. והיא לא הייתה לידי כדי שאוכל להיאחז בה. קרש ההצלה שלי, השרוולית המתנפחת. אנשים ואני מעולם לא אהבנו במיוחד זה את זה. כך היה תמיד, והיא שינתה את זה. לפחות בהתחלה. נכנסתי רגע למטבח כדי להיכנס לאנשהו. הסתכלתי סביב. המטבח נראה נטוש בלי הדודה שלי בתוכו. זה היה אחד מאותם רגעים בודדים שבהם היא יצאה כדי לנזוף בכולם שישבו לשולחן כי הכול מוכן והיא תכף תשוב למטבח כדי להכין עוד מהכול. עמדתי שם והבטתי באשתי עומדת במרפסת עם יעקב, בעלה של הדודה הקטנה. הבטתי בה והחזקתי את כוס הקידוש של יעקב ביד למקרה שמישהו ייכנס ויתהה מה אני עושה שם. היא לבשה חצאית אפורה צרה שנסגרה במעטפת קפלים דקה על המותן וחולצה לבנה, פשוטה בעיניי, מבד רפוי וגלי שלא הדגיש כלום ולמרות זאת ידע לספר את מה שרק הוא ידע. יעקב יכול היה להיות אבא שלה, אילו רק היה קר ועשיר יותר והרבה פחות מוזר וטרחני. היא הקשיבה לו במסירות והביטה בו כאילו אין מרפסת אחרת שהייתה מעדיפה להיות בה כעת, מסדרת מדי פעם את צווארונה ללא צורך. הכרתי את המחווה הקטנה הזו שלה. בריחה קטנה של אמת שלעולם לא תצא החוצה. יש מרפסות אחרות והוא לעולם לא ידע עליהן. העברתי את הכוס מיד ליד והסתכלתי שוב על גופה, משוכנע שאת הבגדים הצנועים למדי שהיא לובשת היא כדי לכבד את יעקב שחוזר אט־אט בתשובה במשך הרבה הרבה זמן. היא חושבת על הכול. יעקב לקח עוד שאיפה מהסיגריה שהדליק מנר נשמה שהשאיר במיוחד למטרה הזו. בחגים הוא פורח.

"אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק להדליק אש בשבת. תראי, בן אדם, מה כל כך דחוף לו להדליק אש? ודווקא בשבת, כשהנשמה רוצה יום בלי אש? יום אחד? הרי יש שישה אחרים להדליק כל מה שרוצים, אז מה בסך הכול ריבונו של עולם מבקש מאיתנו? כל כך הרבה הוא נותן לנו. צריך רק להסתכל מסביב כדי לראות את כל הטוב שקיבלנו."

עמדתי במטבח והסתכלתי מסביב.

"מה זה יום אחד בלי אש? אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק." והיא מקשיבה לו, בעיניים ערות ומלאות, מהנהנת. היא קהל נהדר, ויעקב, שבימים כתיקונם מסתפק בסתם קהל ואפילו בפחות מזה, מנצל כל רגע לייצג בגאון את ריבונו, עד שדודה רחל מזדמנת ומצילה אותה מהנואם.

"באת לנוח? כל הערב עומדת במרפסת ומדברת? קדימה, תיכנסי פנימה לעזור. את לא רואה שאת מפריעה ליעקב לחזור בתשובה?" ורגע לפני שיעקב מתחיל למחות היא חוטפת אותה מהמרפסת פנימה אל המטבח שהיה שלי עד אותו הרגע. אני מרים את הכוס מעט והן נכנסות ומצחקקות.

"מתי, זאת האחריות שלך! לא משאירים פצועים עם יעקב," אומרת דודה רחל בשקט מספיק כדי שאפשר יהיה לשמוע אותה במרפסת.

"זה בסדר," אשתי עונה לה בשמי, "זה דווקא היה מעניין."

הדודה מביטה בה במבט שהיא שומרת לרוב לאנשים כמו ישו ודומיו.

"תבואי ביום העצמאות, ניתן לך להדליק משואה," הדודה אומרת, והיא צוחקת. קהל נהדר.

"יום העצמאות, זה עוד כל כך הרבה זמן," היא אומרת קצת לדודה וקצת לעצמה. דודה רחל חייכה חיוך מורכב והביטה בי בקשת רגשות שלא התעכבתי לפענח לפני שהפניתי מבט.

"בואי, את תשבי לידי," לקחה אותה הדודה מהמטבח והשאירה אותי עם נר הנשמה של יעקב. הבטתי בשלהבת המרצדת, הבטתי מסביב בכל הטוב שקיבלתי, כיביתי את הנר בנשיפה ויצאתי אל השולחן.

הדודה ויתרה על מקומה לטובת אנה, שבכתה ודרשה את המקום הנכסף, והצד השני של אשתי היה שמור לי באופן קבוע. נדמה לי שאנה היא פשוט היחידה שמרשה לעצמה לעשות את זה בקול רם, ולמעשה רוב בני המשפחה היו בוכים ודורשים מקום לצידה אילו רק יכלו. במיוחד יעקב, שעמד לידה עכשיו והכין אותה לטקס, "זה כמו חתונה, בגלל זה קוראים לזה קידוש, כמו קידושין, רק בקטן. ויש יין, ולבושים יפה והכול."

"כן, זה כמו חתונה," התערבתי. "את זוכרת, נכון?"

היא הביטה בי וחייכה. "בואי," אמרתי, "יעקב צריך להתרכז ואנה עוד רגע מתמוטטת." הנחתי יד על מעטפת הקפלים הדקה ולקחתי אותה מיעקב, שנזכר שהוא צריך להתרכז. זו הייתה האחריות שלי. עמדנו לצד השולחן והקשבנו ליעקב מחתן אותנו עם מישהו שלא הגיע עדיין. היא חיבקה את אנה ואני חיבקתי אותה. כמו משפחה קטנה. דקר לי קצת בצד שמאל. כוס היין שעברה בין כולם בסוף הקידוש דילגה עליה כמובן. כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת. הם היו מאוהבים בה. ההפך לא היה נכון לגבי המשפחה שלה, שראתה את הדברים כמות שהם. מישהי כמוה, ואני.

בהתחלה כולם חשבו שזו פרשייה חולפת. המשפחה שלי, המשפחה שלה, היא ובעיקר אני. אבא שלה אמר לי את זה פעם כשמצאנו את עצמנו לבדנו במטבח, שותים קפה.

"אתה בחור טוב, אני לא אומר, אבל אתה הרי יודע שהיא עושה את זה בכוונה. יוצאת איתך. בגלל שאני חושב שמגיע לה יותר. אז רק תחשוב אם ככה אתה רוצה. להיות הפגנה של מישהי."

עמדתי שם עוד רגע וכשהיה ברור לשנינו שאין לי מה לומר יצאתי מהמטבח. הזמן חלף ואני נשארתי. הם כבר לא היו משועשעים מהגחמה הזו שלה לאמץ אותי. האדישות שלהם החליפה צלילים. ואנחנו לא הלכנו לשם יותר. היא הייתה היחידה שלא העירה לי על הדרך שבה בחרתי לחיות. ליתר דיוק על כך שלא בחרתי דרך לחיות. לפניה החיים היו תקופה שהייתה צריכה לעבור. כמו שירות צבאי. מעולם לא חסר לי אוכל או משהו ללבוש ומעולם לא ביקשתי משהו אחר. עבדתי בעבודות מזדמנות, עם הידיים. אהבתי להרים דברים כבדים, לצבוע, לתקן. לסיים יום עבודה כשאני צריך מקלחת. זה הרגיע אותי, הרגיע את העצב הדק שהלך אחריי לכל מקום. התרחקתי מאנשים. את דירת החדר הקטנה שגרתי בה מילאתי בי ובשקט. הייתי מוכן לעשות את מה שהיה צריך לעשות, ולא הפריעו לי דברים כמו כבוד עצמי או אמונה, שכן לא סבלתי מאלה. אבל חוסר שאפתנות מציק לשאפתנים, וכולם לקחו אותי לשיחות, הזמינו אותי לארוחות על חשבונם שאראה מה השאפתנות שאין לי מונעת ממני. תמיד שילמתי על החלק שלי. הם עשו את זה מדאגה, מאהבה ומפחד ואני לא כעסתי ולא שיניתי בחיי דבר. היא מעולם לא ביקשה שאשנה. היחידה שלו הייתה מבקשת, הייתי משנה.

נישאנו, למורת רוחה של משפחתה ואולי בגללה. עכשיו, אחרי אחד־עשר חודשים שאנחנו יחד, אני מרגיש שהפרשייה החולפת מתחילה סוף־סוף לחלוף. אולי אבא שלה צדק אז במטבח. אולי זה באמת הרצון להפגין שנגמר לה, אולי הכוח. משהו נגמר. ואני אוהב אותה כל כך.

לפני שיצאנו בסוף הארוחה מהבית של סבתא לבית של דודה רחל, ששם אני ואחי ישנים בחגים מאז שהיינו קטנים, היא קמה והתנצלה, אמרה שהיא קצת עייפה. סבתא מיד ציוותה עליה לעזוב הכול וללכת לישון ושלא תחשוב אפילו להישאר ולעזור, וכולם ידעו שעל זה היא חושבת.
"את צריכה לנוח, זה זמן לשמור על עצמך." אמרה לה סבתא נחרצות.

יכולתי לשמוע בקולה את הוודאות בעניין ההיריון המיוחל שאיש עדיין לא ידע עליו דבר. ברור שכל השאר שמעו בדיוק כמוני. סבתא טורחת להסתיר כל כך מעט בגילה, ותכף עמדו, נרגשים, לנישוקי חג שמח ולילה טוב מסורתיים. הבטתי בה והיא הביטה בי. ראיתי שהאושר שלהם הדביק אותה קצת. היא עמדה ואני מיד עמדתי לצידה. גם אותי חיבקו ונישקו. שמעתי את יעקב לוחש לדודה הקטנה שזו מצווה והיא ענתה לו שלפחות משהו אני עושה כמו שצריך. יצאנו לאוויר העומד ושתקנו ביחד. היא הביטה בכוכבים ושלחה יד רפה אל צווארון חולצתה. יכולתי לשמוע בנשימות שלה את העייפות. יש מרפסות אחרות. רציתי לומר לה תודה על הערב אז לקחתי במקומה את התיק שלה. היא חייכה אליי. ידעתי שזה ראש השנה האחד שלנו ביחד. חיפשתי עוד משהו שיכולתי לעשות בשבילה אבל לא מצאתי. שתקנו עד הבית. כשהגענו אמרתי שאשב לקרוא קצת בסלון והיא נשקה לי על הלחי ונעלמה בחדר הקטן. אני ישבתי בלי ספר וחיכיתי שכולם יגיעו כדי שאוכל לחכות שילכו לחדרים שלהם ואני אוכל להירדם במקרה בסלון.

עכשיו ישבתי שם, הבטתי באנה והקשבתי לאשתי מצחצחת שיניים. קמתי ואמרתי שאני יוצא.

"לאן?" שאל המטבח.

"אני הולך לבית כנסת."

"לבית כנסת?!"

"כן."

"נו, שיהיה." הדודה חזרה אל הכלים ואני יצאתי החוצה.

למטה, ברחוב, התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף. מתחת לעץ המוכר ההוא, בלי השם, עם הגזע האפור המבוקע מעצמו מפחד שיבואו נערים מתבגרים להשחית אותו בהגיגיהם, וחיכיתי שיקרה משהו. ואז עברה לפניי הזונה. יצאה מאחת החצרות ברחוב והתחילה ללכת, לחזור למקום שלה, אולי לבית. אני לא יודע איך קוראים לה באמת, תמיד קראנו לה פשוט הזונה. יש מקצועות שהם גם שם. גם היא סיימה לילה כזה, בלי שינה. פתאום אמרתי "שנה טובה,"

"כן, למה לא, שנה טובה," היא ענתה בלי להביט בי, והמשיכה ללכת באדישות כאילו רק אני הופתעתי מהפנייה שלי אליה וכל הדרך לכאן אנשים רק איחלו לה שנות טובות וזרקו עליה סוכריות. הקול שלה היה נעים באופן לא צפוי. הייתי משוכנע שיהיה צרוד, חרוך מקופסאות על קופסאות של סיגריות, אבל בעצם מעולם לא ראיתי אותה מחזיקה סיגריה ומה באמת יעקב עושה עכשיו בלי הנר שלו. היא המשיכה להתרחק.

"את יודעת אם מתפללים עדיין בבית הכנסת הישן ברחוב אלפסי?"

"כן, למה לא, מתפללים, כל הזמן מתפללים," נעלמה מאחורי הפנייה.

לא נכנסתי. לא היה לי כוח להרגיש לא שייך, לא הייתה לי כיפה ולא הבנתי מה אני עושה שם. עמדתי בחוץ והסתכלתי על בית הכנסת בולע לתוכו לאט אנשים מאמינים שלא התעוררו עדיין, מחזיקים תיקי פלסטיק וקטיפה זולה. אחד מהם עצר לידי.

"אתה כבר פה, למה שלא תיכנס?"

לא הבנתי את הקשר ועוד לפני שלא הבנתי סירבתי בנימוס. גם הפעם הסכמתי עם עצמי, אחר כך התחרטתי ואז שוב הסכמתי עם עצמי. חשבתי לבקש ממנו שיתפלל עליי אבל לא היה לי כוח, הרגשתי מגוחך ומעורר רחמים ומלבד זאת הוא נכנס פנימה רבע שעה לפני שבכלל חשבתי על הרעיון. התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף מול שער הבית כנסת וחיכיתי שהכול ייגמר כדי שאוכל לחזור הביתה.

.

אלי חביב הוא סטנדאפיסט, כותב, מחזאי שחקן ובמאי. יצר וכתב את הסדרה "הפסיכופת", כתב וביים את הסרט "יוקר המחיה", מחזותיו עלו בתאטרון האיקובטור ובפסטיבל "תיאטרון קצר" בצוותא, כתב בתכניות סאטירה שונות בטלוויזיה, ביניהן "מהצד השני עם גיא זהר", "פעם בשבוע עם תם אהרון" ועוד. סיפור קצר פרי עטו פורסם בגיליון 7 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אוהב אוהב", סיפור קצר מאת הדר אורלנוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

החתונה הראשונה בדגניה

הרפתנית הראשונה בארץ ישראל נישאה בחתונה הראשונה של הקיבוץ הראשון

1

מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה" מאת ד"ר סמדר סיני

טיפשי יהיה לצמצם את סיפור חייהם של מרים ויוסף ברץ לטקס חתונתם בלבד, שרצה הגורל והיה טקס החתונה הראשון שנערך ביישוב שיזכה ברבות הימים לכינוי "אם הקבוצות והקיבוצים". יהיו גם שישאלו איך אפשר לספר דווקא על חתונתה של אחת הנשים פורצות הדרך של התנועה הקיבוצית? הרי מרים אוסטרובסקי ברץ היא הרבה יותר מ"אשתו של". אבל ממילא זהו רק תירוץ לספר מעט על הזוג שהיו סמל עבור הציונות וההתיישבות העובדת עוד בימי חייהם. נתמקד במרים בעזרתה של הביוגרפיה שלה, "דיוקנה של חלוצה" מאת ד"ר סמדר סיני.

נספר קצת על מרים. היא נולדה באוקראינה ב-1889, ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל ב-1906. משפחתה התגוררה בפתח תקווה ובכפר סבא, עד שמרים עברה עם חבריה לאום־ג'וני, שתהפוך לאחר מכן לדגניה. בדרכה לשם פגשה גם את מי שיהיה מהר מאוד בעלה – יוסף ברץ. אך לפני כן היה עוד מכשול אחד בדרך. אביה, שחזר בינתיים לאוקראינה, ביקש ממרים לשוב גם כן לחיק המשפחה – והבטיח כי תוכל לשוב לארץ ישראל מתי שתחפוץ. למרות זאת, כשהגיעה מרים שוב לעיר הולדתה, מיד הודיע לה אביה שלא יתיר לה לחזור. נראה שלאחר שכשל להשתקע בארץ ישראל, חשש שמא גם בתו תסבול שם. מרים הצעירה הייתה נטולת דרכון וחסרת ממון, ולא יכולה הייתה לעמוד ברשות עצמה ולעזוב.

1
מרים ברץ באום ג'וני, שנת 1908. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

למרות זאת, היא נמלטה מביתה ועשתה את דרכה בחזרה לארץ ישראל. היא שבה לאום־ג'וני שבזמן הזה כבר נקראה דגניה. זמן קצר אחר כך חזר לחצר דגניה גם יוסף, שנאלץ לשוב אף הוא לרוסיה ולהתגייס לצבא, אך ערק לאחר מכן. הקשר בין השניים החל עוד כשמרים עבדה בחדרה ויוסף עבד בעתלית ובזכרון יעקב, בשנת 1908. שאלת נישואיהם עלתה לדיון בקרב כל חברי הקומונה. על אף שנרשמה התנגדות מסוימת ל"מנהג הזעיר־בורגני" הזה, ולשינוי שהוא עשוי להביא בחיי הקבוצה, נענו החברים לרצונם של מרים ויוסף.

בכ' בסיוון תרע"ב, ה-5 ביוני 1912, התקיימה חתונתם של מרים ויוסף, החתונה שעל פי דברי הימים של דגניה א', הייתה הראשונה בקבוצה. טקס החופה והקידושין נחגג עם עוד שתי נקודות ציון משמעותיות: סיום הקציר הראשון וחנוכת בתי הקבע הראשונים של הקבוצה. צירופה של החתונה לשני טקסים נוספים מעיד אולי על סדרי העדיפויות החברתיים של חברי הקבוצה, והחשיבות הלא כל כך גדולה שניתנה למעמד. מרים ברץ, מצידה, תיארה את האירוע בקיצור נמרץ בזיכרונותיה:

הוזמנו אורחים מכל הארץ, ולמרות זה שהנסיעה מתל אביב ויפו נמשכה יומיים, באו רבים. אנשי דגניה לבשו בגדי חג, מגוהצים ומצוחצחים. אני בישלתי את ארוחת החתונה ושרה מלכין עוזרת על ידי בכל ההכנות. שעת החופה קרובה, השמלה הלבנה… מוכנה, – ואני טרם הספקתי לטבול במי הכנרת. היה זה חג כפול: חנוכת ביעת דגניה החדשה וחתונה ראשונה של חברי דגניה הראשונים… הייתה זו מעין "חתונה לאומית", שנחוגה מתוך שמחה בלתי רגילה. וחשתי מעמסה של אחריות גדולה, אחריות כלפי הכלל.

1
מרים ויוסף ברץ, מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

חדי העין ישימו לב להסתייגות שלעיל בקביעה כי מדובר בחתונה הראשונה של דגניה. למען האמת, זוג נוסף התחתן באום־ג'וני, שתהפוך קצת אחר כך לדגניה. אלו היו נוח ורחל סלוצקי, שנישאו כחצי שנה קודם לכן, בחתונה יהודית מסורתית שנמשכה כשבוע ימים. רחל סלוצקי אף סיפרה בזיכרונותיה כיצד ביקשה מרים לשאול את טבעת הנישואין שלה רק לצורכי הטקס. מדוע בחרו מתעדי ההיסטוריה של אם הקבוצות להשמיט את חתונתם של הזוג סלוצקי מדברי ימיהם? אולי בגלל שהסלוצקיז עזבו מאוחר יותר את הקבוצה על מנת להקים את נהלל.

באופן טבעי, מרים הייתה גם האם הראשונה של דגניה. בנה הראשון נולד כשנה לאחר מכן, ודפוסי הטיפול בו היו התבנית שלפיה נוצקו דרכי הטיפול בילדי הקיבוצים עוד שנים מאוחר יותר. מרים סירבה להפסיק לעבוד בגלל הטיפול בילד, ונהגה לקחתו איתה לעבודתה ברפת. החלטה זו קבעה תקדים גם מבחינת תפיסת מקומה של האישה בעבודת הקבוצה. מעבר לכך, הילד נתפס כמעין "ילד משותף" של המשק, וכך העידה על כך מרים:

הילד הראשון היה כנכס הציבור, כרשות הכלל. מי שחפץ, הביא אותו לחדר האוכל אפילו בשעה עשר בערב. ואני לא התנגדתי לכך, גם אם העירו אותו משנתו. לא פעם ישבו כל שלושים וחמשת אנשי דגניה מסביב לשולחנות בערבי החורף ונהנו מן הילד בן שבעת החודשים, שהיה בריא וטוב.

1
מרים, יוסף ובנם הבכור גדעון בשנת 1913. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

לא נסיים בלי להזכיר את מקומה של מרים ברץ כחלוצת הרפתניות בארץ ישראל. היא סירבה להסתפק בעבודות שיועדו לנשים בקבוצה כגון בישול וכביסה, והתעקשה לעבוד באחד מענפי המשק. גידול פרות לא היה נפוץ בארץ ישראל של אותה תקופה, שבה העדיפו הפלסטינים תושבי הארץ גידול עיזים. מרים הניחה את היסודות לעבודת הרפת, ויצאה ללמוד את המקצוע גם בהולנד ובארצות הברית. גם בהיותה אם לשבעה שמרה על מקומה ברפת וקידמה בתוך כך את רעיון החינוך המשותף לילדי הקבוצה, כך שנשים יוכלו להמשיך לעבוד.

1
מרים ברץ ברפת. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

1
מרים ברץ והפרות. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

כך קרה שבחתונה הראשונה באם הקבוצות והקיבוצים נישאה לבחיר ליבה הרפתנית הראשונה והאם הראשונה. ברבות השנים נעשו מרים ויוסף (שהיה עסקן בכיר במוסדות הציוניים וחבר הכנסת הראשונה) אחד הזוגות המפורסמים ביותר של התנועה הקיבוצית. מקום ראוי לאחת הנשים המהפכניות שהשפיעה לא מעט על חייהן של הנשים בקיבוצים שיוקמו לאחר מכן.

 

תודה ליעל הרן ולארכיון דגניה א' על הסיוע בהכנת הכתבה.

לקריאה נוספת:

מרים ברץ, אמא – פרקי חיים, חנוכה תש"י.

סמדר סיני, מרים ברץ – דיוקנה של חלוצה, הוצאת יד טבנקין, ישראל תשס"ג

 

כתבות נוספות:

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

הנשק הסודי של "ההגנה": עלון הקיר "החומה"

הצצה אל הכרוזים שאנשי "ההגנה" יצאו להדביק על הקירות בלילות

1

צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

מה עושה ארגון מחתרת שמעוניין להעביר את מסריו לציבור הרחב? הימים הם ימי אמצע המאה העשרים. אינטרנט אין, ועדיין אי אפשר להפיץ תעמולה ב"דארק ווב", ואפילו לא לפתוח חשבון טוויטר מצחיק. השלטון לעולם לא יאשר לארגון להדפיס עיתון רשמי, וגם אם היה הארגון מצליח להפיק שידור טלוויזיה – קהל היעד לא מחזיק מכשירים כאלה. ארגון "ההגנה" שנלחם למען תקומתה של מדינה עברית מצא פתרון – כרוזים.

אבל לא רק כרוזים רנדומליים הפיצה "ההגנה", לא רק פשקווילים שהגיבו מיידית לענייני השעה. במשך כשלוש שנים, מאמצע שנת 1945 ועד קום המדינה, מלאו הכתלים בערי ארץ ישראל בפרסום מיוחד, עלון שלם בן עמוד אחד עד שניים, מעין "עיתון קיר". העלון נקרא "החומה – לענייני ביטחון והגנה", וכמה עותקים מגליונותיו הרבים שמורים באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

1

העלון הופיע באופן לא סדיר מטעמים מובנים. את הפרסום המחתרתי הדביקו על לוחות המודעות ברחבי הארץ נערים ונערות שהתנדבו ל"הגנה" במסגרת הגדנ"ע, והיו צריכים ודאי לפעול בהיחבא, ובחסות החשיכה. זמני הפרסום השתנו לפי צורכי השעה והיכולת המחתרתית להפיק את העלון, גודלו ואורכו השתנו בהתאם למסרים שביקשו להעביר, וגם הפורמט השתנה מעת לעת. מדי פעם בפעם תחת השם "החומה" הופיע גיליון של ממש, לפי תאריך, עם מספר טורים ועדכונים בנושאים שונים. פעמים אחרות, היה "החומה" ממש פשקוויל – הודעה קצרה יותר או פחות שהגיבה לענייני השעה או מסרה מידע, ידיעות וחדשות עבור אנשי היישוב היהודי.

אילו מסרים היה חשוב לארגון "ההגנה" להעביר לציבור ההולכים ושבים ברחובות? עיקר התעמולה הופנתה נגד השלטון הבריטי ופעולותיו. הארגון תקף את שלטונות המנדט על פעולותיו נגד היישוב, על פשיטותיו ואוזלת ידו בשמירה על הביטחון של היישוב היהודי. ב"הגנה" האשימו את הבריטים בבגידה בעקרונות הצהרת בלפור שלושים שנה קודם לכן.

1

העלון החל להתפרסם בשנת 1945, אותה השנה שבה הוקם ארגון הגג של המחתרות היהודיות, "תנועת המרי העברי". ואכן, בתחילת תקופת הפרסום, יכולים היו קוראי העלון ללמוד על פעילותה של תנועת המרי. מאוחר יותר, כשהתפרקה תנועת המרי, התמקדו הכרוזים בפעילות "ההגנה" בלבד, ובעיקר בסוגיות הנוגעות למפעל ההעפלה הבלתי לגלית.

מדוע הגיעה פעילות תנועת המרי העברי לסופה? למי שזוכר קצת את ההיסטוריה המקומית, שיתוף הפעולה בין המחתרות הופסק לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, והאבדות הגדולות שנרשמו בעקבותיו. מעל הקירות הופיע מיד כרוז שכותרתו מעידה על שינוי כיוון חיצי התעמולה: "כלפי פנים". בארגון החלו לתקוף יותר ויותר את ארגוני "הפורשים" – האצ"ל והלח"י ופעולותיהם.

1

1

לא רק הודעות מסוג זה מילאו את עמודי "החומה". מדי פעם בפעם הופיעו בו גם טקסטים מסוגות אחרות. כך למשל, בעלון המתוארך לחודש טבת תש"ו (דצמבר 1945), מופיע שיר החתום בידי אדם בשם "נתן א.". אתם אולי יכולים לנחש באיזה משורר מדובר. השיר, שנקרא "הצי שלנו", מדבר גם הוא על נושא ההעפלה, תחום שהעסיק מאוד את נתן אלתרמן (אם לא ניחשתם) באותן השנים.

"אוניות־הגולים, אוניות הרעב,

אוניות החולי וצלמוות,

כאילו הנן

אוניות-הקרב

של ציינו בן־האלמוות"

דרך אגב, מעניין לראות כי בחלק מהמאמרים שנכתבו על השיר בדיעבד, מצוין שתאריך פרסומו היה רק כמה חודשים אחר כך, במאי 1946. האם עוברי האורח שטרחו לעצור ולהסתכל בכרוזי ההגנה בימי החורף זכו לפרסום מוקדם?

1
שירו של נתן א. מופיע בצד שמאל. במרכז הגיליון מבשרים לציבור שאומתו החששות, וצנחני היישוב אכן נפלו ונהרגו בידי הנאצים. לעותק המלא לחצו כאן.

העלון ניסה לא פעם להביך את השלטון הבריטי. הוא פרסם מחדש קריקטורה נגד השלטון שבעטיה נסגר העיתון "דבר" למשך שבוע. הוא הדפיס הודעת רדיו שהעבירו מעפילים בדרכם לארץ ישראל והופנתה אל אנשי האו"ם. טור אחד השווה בין הצבא הבריטי המבצע מעצרים ביישוב היהודי לבין הלגיונות הרומאים של כמעט 2000 שנה לפני כן. גיליון אחד הוקדש רק להודעת יזכור עבור ברכה פולד, לוחמת הפלמ"ח שנהרגה מאש הבריטים בעת מבצע שנועד להנחית מעפילים בחוף תל־ברוך.

1

העלון הוציא הודעות מיוחדות לקראת ביקורה של ועדת האו"ם ובמהלכה, שבעקבות עבודתה נקבעה תוכנית החלוקה. אירוע היסטורי אחר שמוזכר בעלון הוא הגעתה של אוניית המעפילים אקסודוס – במת העלון נוצלה כדי להזמין את הקוראים להאזין להודעת רדיו מיוחדת מפי נוסעי הספינה.

1

1
מסר מאת כותבי "החומה" לקראת הגעתה של ועדת האו"ם, שגיבשה לבסוף את תכנית החלוקה

לעלון "החומה", כמו ל"הגנה" עצמה, היו כמובן מתחרים. האצ"ל הוציא עלון משלו שנקרא "חרות", שעם קום המדינה נעשה עיתון יומי לכל דבר שראה אור עד שנת 1965. ארגון הלח"י הקטן הפיץ גם הוא עלון קיר שנקרא "המעש", על שם עיתון שהוציא האצ"ל ביידיש בפולין בסוף שנות השלושים, ממש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעלון הזה התפרסמו גם כן מכתביהם של בכירי הכותבים של הלח"י: נתן ילין־מור, ישראל אלדד ויונתן רטוש. את הקריקטורות צייר לא אחר מהקריקטוריסט הנודע קריאל גרדוש (דוש), תחת השם המחתרתי "שיר".

1
כפי שאפשר לראות בתמונה, "המעש" המשיך לצאת גם מעט לאחר קום המדינה בתור עיתון

מתברר שלא רק ארגוני מחתרת זקוקים לעלוני קיר. "החומה" נתן את שמו גם לעלון קיר שהוציא צה"ל בראשית ימיו. גיליון מצויר וחגיגי כזה הופיע על קירות ארצנו ביום השבעת צבא ההגנה לישראל, ביוני 1948. באופן אירוני אפשר להזכיר שקבוצה נוספת השתמשה בשם "החומה" על נטיותיו השונות עבור עלון הקיר שלה שהחל לצאת באותן שנים ומתפרסם מעת לעת גם היום: כך נקרא כתב העת של נטורי קרתא, הקבוצה החרדית שרחוקה ודאי מרחק רב מכל העקרונות שארגון "ההגנה" מייצג.

1
זהו גיליון מס' 2 של "החומה" מאת צה"ל שפורסם ביולי 1948, כמעט חודשיים אחרי הקמתו

אתם מוזמנים לעיין בעוד עשרות מגליונות "החומה" השמורים באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. עם זאת, למרבה הצער, לא הרבה נכתב על "החומה לענייני ביטחון והגנה", עלון הקיר שאיפשר להעביר מסרים ליישוב היהודי מתחת לאפו של שלטון המנדט הבריטי. על כן אנו מבקשים גם מכם, הקוראים, לעזור לנו למצוא מידע נוסף: האם ידוע לכם דבר מה על העלון, יצירתו, הפקתו, דרכי הפצתו ותכניו? אולי אתם סייעתם להדביקו על קירות ועמודי חשמל? אולי מישהו מבני משפחתכם? אנא ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק או בטוויטר.

תודה לארכיון לתולדות "ההגנה" על הסיוע בכתיבת כתבה זו.

 

כתבות נוספות:

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

תל אביב במצור: המכתב המסתורי מהמחתרת

ריאיון | מר מאני בן שלושים

"לפעמים הייתי מתבדח ואומר שכשם שאשתי מטפלת באנליזות במטופלים פרטיים, אני מתיימר להשכיב את העם היהודי כולו על הספה ולעשות לו אנליזה שתרפא אותו מבעיותיו." א"ב יהושע חוזר לרומן "מר מאני"

מתוך עטיפת הספר "מר מאני", הספריה החדשה, 1990

.

מאת דפנה לוי

.

שלושים שנה בדיוק חלפו מאז ראה אור מר מאני, הרומן רחב היריעה של א"ב יהושע. עוד במהלך כתיבתו עורר הרומן סקרנות והתרגשות, כשיהושע הצהיר מעל במות ספרותיות שונות שייתכן כי קיבל על עצמו מטלה גדולה מדי, פרסם חלק מהרומן, החליט לגנוז את השאר ולבסוף חזר בו מהחלטתו זו. לאחר פרסומו זכה מר מאני לתשומת לב רבה, הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב חוקרי הספרות – הוא היה לרומן הישראלי הראשון שהוקדש לו ספר מחקרים שלם (בכיוון הנגדי, בעריכת ניצה בן דב, הקיבוץ המאוחד, 1995) – ואף עובד על ידי רם לוי לטלוויזיה. בקריאה חוזרת, ממרחק שלושים שנה, נראה שכל השאלות שהוא מעלה עדיין מטרידות מאוד גם היום.

חמש השיחות בספר מגוללות את תולדותיה של משפחת מאני, בסדר זמנים הפוך, מן ההווה שבו נכתב הספר (1982, מלחמת לבנון, קיבוץ משאבי שדה) אל עומק העבר (אתונה, 1848), וחולפות בצמתים היסטוריים דרמטיים, וכך נכנסים ויוצאים מן התמונה חיילים נאצים ורבנים, חיילים בריטיים בפלשתינה ונציגים בקונגרס הציוני, וגורלם של הגברים לבית מאני מפוענח לאחור. איש מהם אינו צועד בנעלי קודמו, אבל איזשהו דטרמיניזם, אולי אפילו מיסטי, מכתיב את דרכם, הנסללת מסופה לראשיתה.

יהושע בחר לעטוף את כל אלה במעטפת יוצאת דופן: סיפור השושלת מובא מפיהם של מי שפגשו את ״המאנים״ (ואף מפי מאני אחד בעצמו), בשיחות שהקוראים נחשפים לצד אחד בלבד שלהן. ״בקיץ 1982, בתחילתה של מלחמת לבנון, הופיע הרומן שלי גירושים מאוחרים, שנכתב גם בהשראת קריאה אינטנסיבית ברומנים של פוקנר, שאותם גם לימדתי באוניברסיטה,״ מספר יהושע. ״ברומן הזה, שהיה מורכב מעשרה מונולוגים, היה גם פרק אחד שהיה בנוי מדיאלוג בין שתי דמויות, כאשר הקורא נחשף לקולה של דמות אחת ואת קולה של הדמות השנייה הוא צריך ליצור בעצמו. מתגובות הקוראים ראיתי שהדיאלוג החסר הזה עובד, והקורא מוכן לעשות את המאמץ כדי להשלים בדמיונו את הדמות החסרה, ולכן התעוררה בי החוצפה לבנות רומן שלם שבו יהיו חמש שיחות חסרות, מתוך אמונה שהקורא יוכל ׳לעבוד׳ לצד המחבר״.

באילו נסיבות נכתב ״מר מאני״? מה גרם לך לרצות לכתוב רומן היסטורי רחב היקף ומורכב כל כך?

הניצוץ שהוליד את הספר הזה ניצת, כנראה, בהלווייתו של אבי ז״ל בדצמבר 1982. אבי, יעקב יהושע, דור חמישי בירושלים, היה מזרחן בעל ידע נרחב בערבית ובחיי הערבים וגם פרסם שלושה ספרי מחקר בערבית, אולם בשנותיו האחרונות הסב את התעניינותו לתולדות הקהילות הספרדיות בירושלים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 ופרסם שנים־עשר ספרים, שבהם נפרשו בססגוניות עשירה ומפורטת חיי הקהילה הספרדית. והנה, בלי ידיעת אמי ובלי ידיעתי, הוא רכש לעצמו לאחר מלחמת ששת הימים את חלקות הקבר שיועדו להוריו, שנפטרו כשירושלים עוד הייתה מחולקת. ההפתעה שלי הייתה כה גדולה באותו יום חורף, לראות אותו נטמן בקבר אביו, בין קברים ישנים ומצבות שבורות במעלה הר הזיתים שנשקף אל הר הבית. ואולי המשפט הקלאסי, ״שכב עם אבותיו״ (כשלמילה שכב יש גם הד ארוטי), הדליק בדמיוני את הרצון לכתוב ספר שיעסוק בשלשלת הדורות של משפחה ספרדית, כאשר כל דור מעביר לדור הבא אחריו מסר או עיוות או שליחות בלתי ממומשת.

וכך, לאחר פטירת אבי, נטלתי את החומרים הפולקלוריסטיים והסנטימנטליים בספריו ששמרתי מהם מרחק, והתכתי אותם לאפוס אידאולוגי פסיכולוגי, שבמרכזו עומד היהודי הספרדי הארצישראלי, היהודי בן הארץ הזאת שיש לו קול משלו ועמדה אידאולוגית שונה מזו של ההנהגה הציונית האירופית, ביחוד בתקופה שלפני השואה.

ואמנם, כבר בפרק הראשון של מר מאני (שנכתב אחרון), מתארת בת הקיבוץ הגר אזכרה באותו בית קברות ישן, שכאילו הועתקה מאותה הלוויה ב־1982. כמה חודשים לאחר מות אבי כתבתי את השיחה השלישית, שמתקיימת בירושלים ב־1918, מיד לאחר הצהרת בלפור, בין קצין בריטי יהודי צעיר לבין קולנול, אב בית דין, בעניינו של המרגל המתורגמן מר מאני (אבי היה גם מתורגמן בין עברית וערבית), שניסה לעורר את הפלסטינים לדרוש את הצהרת בלפור גם לעצמם. לאחר שהשלמתי את השיחה הזו ושרטטתי את ראשי הפרקים של ארבע השיחות האחרות, נתקפתי רפיון והרגשתי שלא יהיה בכוחי לעמוד באתגר כה מסובך ובחקירה של ארבע תקופות היסטוריות שונות ורחוקות זו מזו, ובייאוש זנחתי את מר מאני ועברתי לכתוב את מולכו, שהפואטיקה שלו הפוכה לזו של מר מאני. רק לאחר שמולכו התפרסם, ב־1987, והשיחה השלישית התפרסמה בכתב עת, עובדה למונודרמה בתיאטרון חיפה וזכתה לעידוד של מבקר מחמיר כמו דן מירון, אזרתי אומץ לחזור לרומן שנעזב.

גם הרומנים שקדמו ל״מר מאני״ (למשל "המאהב", למשל "מולכו") שואלים שאלות של זהות, יהדות, שייכות גאוגרפית, משפחה וחיים אישיים לעומת לאום. איך אתה רואה את ״מר מאני״ בתוך מכלול היצירה שלך?

בעיית הזהות היא הבעיה היהודית המרכזית ביותר – כמו שבעיית המתח והגבולות בין המעמדות היא בעיה בריטית מובהקת, ובעיית היחיד הניצב מול הגבול הפתוח היא דילמה אמריקנית מובהקת – דווקא משום שהזהות היהודית כל כך עמומה וחלקלקה, "יהודי הוא מי שמזדהה כיהודי", הכלאה אנדרוגינית לא ברורה של דת ולאום, שמאפשרת זהות יהודית חילונית לגמרי ומצד שני זהות יהודית מובהקת שיכולה להיות שותפה לגיטימית בזהות לאומית זרה.

הבעיה הזהותית, שנתתי את דעתי עליה בהרבה מיצירותיי הספרותיות והעיוניות, והמתח המתמיד בין הזהות היהודית הגלותית לזו הישראלית, קיבלו במר מאני על ידי חירות הדמיון ביטוי מורכב ועשיר, וגם נועז ביותר. מאותו מר מאני שבכרתים, המציג בשיחה השנייה לפני הסמל הגרמני את הקלות המוחלטת בביטול הזהות היהודית, ועד ליוסף מאני בשיחה החמישית, שמנסה לשכנע את הפלסטינים שהם יהודים שרק "שכחו שהם יהודים", הזהות היהודית מוצגת בכל גמישותה הבלתי נסבלת, המעוררת לעיתים כה קרובות איבה ופנטזיות אנטישמיות בקרב לא יהודים, אבל גם באפשרויותיה ההיברידיות בהתמזגותה עם זהויות לאומיות או דתיות אחרות.

הגלגולים האישיים והלאומיים החוזרים על עצמם בשיחות השונות מציגים את כולנו כשבויים באיזה גורל גנטי־היסטורי שאין דרך להימלט ממנו…

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, גויסתי ביום הראשון לחיל ההסברה, וכששמעתי את התוכנית המלאה והאמיתית של המלחמה (תוכנית שבגין טען במרמה שלא ידע עליה) הרגשתי שההנהגה הישראלית יצאה מדעתה ביומרה לכבוש בירה ערבית ולכפות על הנוצרים לכרות שלום עם ישראל על ידי סילוק הפלסטינים משם. ואכן, זו הייתה מלחמה יזומה ישראלית שהסתיימה בתבוסה גמורה ובכישלון שעד עכשיו אנו משלמים את מחירו. מכל מקום, באותה תקופה התעורר בי הרצון לנסות לבדוק כמה וכמה צמתים משמעותיים בתולדות הציונות דרך מבטו של יהודי ספרדי, תושב ותיק כמוני, שתמיד התגאיתי להציג את הביוגרפיה שלי במשפט: יליד ירושלים 1936, דור שישי בארץ, שאבות אבותיו הגיעו לארץ ישראל עוד במאה ה־19 מתוך זיקה בריאה להיאחז במולדת ולא רק בגלל הפחד מהאנטישמיות החדשה שהתעוררה בסוף המאה ה-19, אותה אנטישמיות שהולידה את הציונית.

ולכן, בכל צומת היסטורי שבחרתי ברומן הזה ניצב יהודי ספרדי יליד הארץ, בן המיעוט, שמציע לעם היהודי דרך אחרת, כיוון שונה, שמטרתם להספיק להקים מדינה עוד לפני השואה, שהיא בעיניי התבוסה הנוראה של היהדות ההיסטורית, שבחרה בגלות וזנחה את המולדת. ההחמצה להקים מדינה ריבונית עוד לפני השואה היא בעיני הכישלון הבלתי נסלח של העם היהודי, כישלון שאת מחירו הנורא נשלם עד דור אחרון.

הבחירה שלך לכתוב את ההיסטוריה לאחור מעלה את השאלה מה מקום הציונות בסיפור.

הציונות שלי היא אגרסיבית ולוחמנית, לא מבחינת התביעה הטריטוריאלית אלא מבחינת שלילת הוויית הגולה, שאני רואה בה קיום טפילי, וגם לא מוסרי, שסופו בתבוסה איומה בשואה. לעומתה, הציונות שהופכת את היהודי לישראלי תובעת ממנו להיות אחראי לטוטאליות של המציאות סביבו ומכאן גם אחראי ומחויב לכל האזרחים תחת ריבונותו. לכן "מדינת כל אזרחיה" צריך להיות עקרון יסוד של הציונות.

במידה רבה ״מר מאני״ מספק לקוראים טיול במכונת זמן בירושלים. העונות, הצבעים, השפות, האנשים, ההיסטוריה. אתה חש עדיין קשר עמוק לעיר?

אמנם ארבע מחמש השיחות מתרחשות מחוץ לירושלים: הראשונה בקיבוץ משאבי שדה, השנייה בכרתים, הרביעית בעיירה בשם אושוויצ׳ים בפולין והחמישית באתונה, אבל כולן קשורות לירושלים, שהיא בעצם הגיבורה האמיתית של מר מאני. ירושלים בתקופות היסטוריות שונות מ־1982 ועד 1848. בכתיבה על ירושלים התפייסתי עם איבתי לעיר הולדתי, שהתעוררה לאחר מלחמת ששת הימים, כשראיתי שסיפוח העיר המזרחית והעיר העתיקה והאיחוד וההרחבה של העיר תחת ריבונות ישראלית יוצרים את המכשול שימנע לנצח את אפשרות השלום עם הפלסטינים, והחלוקה לשתי מדינות.

ב־1967, כששבתי עם משפחתי מפריז לאחר שאשתי סיימה את לימודיה שם, החלטנו לא לחזור לירושלים אלא לעבור לחיפה, עיר נפלאה הממזגת הר וים ומאזנת בחוכמה ובעדינות את כל המתחים העדתיים והלאומיים. אבל דווקא כאשר רחקתי פיזית מירושלים ובאתי אליה לביקורים משפחתיים בלבד, התחלתי להפנים אותה כפרויקט ספרותי. ואני זוכר איך בטיולים על חומותיה עם בני משפחתי קיבלו לפתע התיאורים בספריו של אבי ממשות, והתחלתי להיעזר בהם כדי לבנות את ירושלים ברומן, בחמישה שלבים, מסוף המאה העשרים ולאחור, עד אמצע המאה ה־19, כאשר ירושלים עמדה רק בין חומות העיר העתיקה, בקילומטר מרובע אחד, שגם בו היו שדות ריקים.

ירושלים, שמתוארת במר מאני על כל עליבותה ובעיותיה בפיהם של זרים לא ירושלמים, חושפת באופן פרדוקסלי גם את כוחה הנסתר. דווקא משום שבמשך כל אלפי שנות הגלות, ובעצם עד היום, ירושלים הייתה בעלת נוכחות סמלית עבור דורות רבים של יהודים, רציתי לתאר את הווייתה הפיזית הקשה והדלה, שעימה התמודדו אבות אבותיי. לעשות לה דה־מיסטיפיקציה פיזית, כדי לחשוף מתוך דלותה את סוד כוחה הרוחני. "העיר לעולם תהיה גדולה מאנשיה" הוא משפט החוזר בצורות שונות בפי כל המשוחחים.

.

.

״מר מאני״ אמנם סובב סביב שושלת אחת ונספחיה, אבל לרגעים נדמה שזהו טיפול פסיכואנליטי של אומה ועם.

זו שאלה נכונה בהחלט. אשתי המנוחה איקה הייתה פסיכואנליטיקאית, ויכולתי לעקוב במשך שנים רבות אחר העקרונות של עבודתה ולהתעמק בתיאוריות הפסיכואנליטיות שליוו את החבורה שהקיפה אותה. ואמנם, במובן מסוים, השיחות במר מאני בנויות כשיחות אנליטיות. איש צעיר בא אל איש מבוגר, בעל סמכות, כדי לספר לו על מפגש מיוחד עם אדם מיוחד (בכל פעם מר מאני אחר משושלת המאנים), שריתק אותו במעשיו או בהתנהגותו, והצעיר מבקש מהמבוגר לתת לו הסבר לאינטראקציה שלו עם אותו מר מאני. הצעיר הוא, לענייננו, "המטופל" שמדבר ומספר בעוד "המטפל" שותק. כך קורה לעיתים קרובות בטיפול, שבו המטופל אינו רואה את פני המטפל אלא רק שומע מפעם לפעם את קולו.

אבל דרך "הטיפול" הרב־דורי שמתרחש במר מאני אנחנו יכולים לעקוב אחר אירועים מן העבר המשפחתי שעדיין פועלים בהווה. כלומר, בעוד שבטיפול פסיכואנליטי אדם מנסה להבין את בעיותיו על פי האינטראקציה שהייתה לו בעיקר עם הוריו, או אפילו עם סבו וסבתו, ומעבר להם משתררת חשיכה, כי אדם בדרך כלל לא יודע ולא מכיר את הורי סבו וסבתו ובוודאי לא את סב סבו, הרי במר מאני ניסיתי לתת לקורא המרחף מעל כל חמש השיחות אפשרות לקשור למשל את ניסיון ההתאבדות של השופט מאני מהשיחה הראשונה ב־1982 אל התאבדות אבי סבו משה מאני, ואל ההתאבדות שלא התבצעה אבל תוכננה בידי אבי סב סבו, אברהם מאני ב־1948 לאחר רצח בנו ובעילת כלתו. כלומר, לנסות ליצור ריחוף רב־דורי שמסביר אירועים נפשיים וציבוריים בגלגולם בין הדורות.

לפעמים הייתי מתבדח ואומר שכשם שאשתי מטפלת באנליזות במטופלים פרטיים, אני מתיימר להשכיב את העם היהודי כולו על הספה ולעשות לו אנליזה שתרפא אותו מבעיותיו. אלא שהמטופלים של אשתי היו מסיימים את השעה הטיפולית, אומרים תודה ומשלמים ואילו העם היהודי קופץ באמצע הטיפול שלי מן הספה, כועס עליי ומנסה להשתיק אותי, כי הנורמליות שאני חותר אליה נראית לו כמערערת את יסודות זהותו. הפרדה בין הלאומיות הישראלית והדת היהודית, כפי שהתקיימה בתקופת בית ראשון וכפי שמתקיימת ברוב אומות העולם, נראית לרוב היהודים הישראלים כמשהו מהפכני מדי גם במסגרת המדינה האחת שאנו באיוולתנו נגררים אליה ללא חזור, צעד אחד צעד.

לא אחת הגדרת את ״מר מאני״ כיצירתך הגדולה. אתה עדיין סבור כך? והאם הספר שינה את הכתיבה שלך לאחריו?

כן, מר מאני הוא בעיניי הרומן החשוב והמורכב ביותר שכתבתי, ובמובן הזה הוא באמת חד־פעמי במכלול יצירתי ולכן לא היה כל טעם לנסות ולכתוב עוד מר מאניים. הוא גם יחיד ומיוחד מבחינת צורתו הפואטית. כשכתבתי את המונולוג של אברהם מאני, החותם את הספר, הרגשתי שזה שיא ספרותי שלעולם לא אגיע אליו שוב (אותה הרגשה הייתה לפוקנר כשכתב את המונולוג של בנג׳י בהקול והזעם). סופר צריך לדעת גם לדרג את יצירותיו לטוב ולרע. אבל הצלילה ההיסטורית במר מאני העניקה לי תעוזה לעשות עוד צלילה היסטורית, אמנם במתכונת קלאסית, צלילה של אלף שנה במסע אל תום האלף.

חלפו שלושים שנה – איזו שיחה שישית היית כותב לו ניגשת היום להמשיך את ״מר מאני״?

עכשיו, כאיש זקן, אני לא מעז ליטול על עצמי שום הרפתקאות ספרותיות נוספות ואהיה מרוצה אם אצליח, בימי המגפה הקשה העוברת עלינו, להוציא מתחת ידי נובלה פשוטה.

 

.

אברהם ב. יהושע, מר מאני, הספרייה החדשה, 1990.

.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: ריקי כהן משוחחת עם שם־טוב לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן