.
כל הלילה לא נרדמתי
אלי חביב
כל הלילה לא נרדמתי. זה היה הלילה השני של ראש השנה. בליבי התפללתי לשנה טובה יותר מאלו שעברו עליי אבל רוב הזמן השתעממתי מעצמי ומהמחשבות שלי והתפללתי להירדם.
תפילותיי, כרגיל, לא נענו. ביקשתי רחמים מהמנורה שדלקה בסלון אבל היא המשיכה בשלה בשיוויון נפש. היה חג, ובחגים האורות נשארים דולקים. שלא נוכל להתחבא. לפנות בוקר התיישבה יונה מאחורי החלון הגדול של הסלון והתחילה להמות. יונים הומות במקצב לא קבוע כדי להפתיע את השקט כל פעם ממקום אחר. אולי זה סימן, חשבתי. אולי זה סימן שאני צריך להתחיל להרוג יונים. לאט התערבבה ההמייה בדממה שלפני שהעולם מתחיל ללכת ואני התרגלתי וחזרתי לחכות לשינה שתיפול עליי. רק כשדודה רחל הגיעה ופתחה את החלונות כדי שהאור ייכנס הבנתי שעוד לילה עבר ואני לא ישנתי בכלל. עצמתי עיניים. אני משער שהיא הביטה בי ברחמים, מקופל בתוך ספה שקצרה ממני בחצי מטר, לפני שהלכה אל המטבח.
"תשתה משהו?" היא שאלה משם ואני סירבתי בנימוס. טקס קטן וקבוע. דודה רחל מנסה תמיד לפתור את בעיות העולם עם אוכל, או לפחות להשכיח אותן עד שהיא כבר לא תהיה שם כדי להתמודד, ואילו אני מצידי חונכתי בנימוס אירופאי לסרב מיד כשאני נשאל, עוד לפני ששקלתי את ההצעה ובוודאי לפני שהתחרטתי על הסירוב המותנה הזה שלי. אם כי הפעם הסכמתי עם עצמי. גם כי שתיתי הרבה באי-מרוצת הלילה ובעיקר כי לא היה לי חשק לשמוע הטפות כל כך מוקדם בבוקר. האחיינית שלי נכנסה אל הסלון, גוררת אחריה סמרטוט שעשוי מבובה. לא היה לי כוח לחייך והיא מצידה לא העמידה פנים שאני נמצא בחדר.
"בוקר טוב אנה." אמרה הדודה מהמטבח.
"שוקו." ענתה אנה. "אני רוצה שוקו."
"תאמרי בבקשה," דרשה הדודה בתקיפות ואנה זרקה בבקשה בריפיון, קורבן לאלוהי הקקאו. התיישבתי על הספה והרמתי תיק רופא קטן מפלסטיק כחול שהיה מושלך על השולחן שלידי. שנה שמתחילה ככה.
"בבקשה," הגישה הדודה את השוקו. "ומה אומרים?"
אנה פתרה את החידה באדישות ושתתה.
"את אוהבת את הדוד מתי?" שאלה הדודה שלי.
"לא," אמרה אנה וצללה שוב אל השוקו, לגמה מהקש, ומבלי להרים את ראשה הוסיפה, "את יכולה להגיד לדוד מתי שיחזיר לי את התיק הכחול?"
"את יכולה לומר לו בעצמך."
"לא, את תגידי."
חישבתי במהירות מהי הקשת שבה אצטרך לזרוק את התיק הקטן אל השולחן כדי לסיים את השיחה המעניינת הזו בבוקר חגיגי שכזה, וזרקתי. אנה חזרה אל הקש שלה. תמיד הייתי טוב במתמטיקה כשזה לא משנה.
"אני אוהבת את הדוד מתי," אמרה הדודה בטון מתגרה.
"לא," ענתה לה אנה, "רק אני אוהבת את הדוד מתי."
מן המסדרון נשמעו צעדים מתעוררים, לא לגמרי בטוחים ביכולת שלהם להתמודד עם המשקל שקפץ עליהם פתאום. דודה שלי אספה צלחת אקראית מהשולחן ולקחה אותה למטבח, אנה נשפה בקשית אל תוך השוקו והיונה חזרה והמשיכה להמות. אשתי עצרה לרגע את צעדיה המתעוררים בכניסה לחדר האמבטיה, חייכה לאנה ואמרה בוקר טוב, כשהטוב כבר נעלם איתה מעבר לדלת. בעיניים שלה, העייפות והמלאות, היה נדמה לי שהספקתי לראות הכרת טובה קלה על שטרחתי להירדם בסלון. אני מצידי הבטתי בדלת הנסגרת מאחוריה וחשבתי שאפשר להרוג יונה עם תיק פלסטיק כחול.
אתמול בסעודת החג היא נראתה נהדר. היא תמיד נראית לי נהדר, אבל כשיש עוד אנשים מסביב, אני יכול לראות דרך העיניים שלהם שהיא עוד יותר נהדרת ממה שנראה לי. לפני כל סעודת חג כולם עומדים ליד השולחן ומדברים לפני שהם יושבים ליד השולחן ומדברים. אני הרגשתי זר כמו פעם. הזכרתי לעצמי שזו המשפחה שלי אבל רק הרגשתי שאני נופל עמוק יותר לתוך הבדידות שלי. והיא לא הייתה לידי כדי שאוכל להיאחז בה. קרש ההצלה שלי, השרוולית המתנפחת. אנשים ואני מעולם לא אהבנו במיוחד זה את זה. כך היה תמיד, והיא שינתה את זה. לפחות בהתחלה. נכנסתי רגע למטבח כדי להיכנס לאנשהו. הסתכלתי סביב. המטבח נראה נטוש בלי הדודה שלי בתוכו. זה היה אחד מאותם רגעים בודדים שבהם היא יצאה כדי לנזוף בכולם שישבו לשולחן כי הכול מוכן והיא תכף תשוב למטבח כדי להכין עוד מהכול. עמדתי שם והבטתי באשתי עומדת במרפסת עם יעקב, בעלה של הדודה הקטנה. הבטתי בה והחזקתי את כוס הקידוש של יעקב ביד למקרה שמישהו ייכנס ויתהה מה אני עושה שם. היא לבשה חצאית אפורה צרה שנסגרה במעטפת קפלים דקה על המותן וחולצה לבנה, פשוטה בעיניי, מבד רפוי וגלי שלא הדגיש כלום ולמרות זאת ידע לספר את מה שרק הוא ידע. יעקב יכול היה להיות אבא שלה, אילו רק היה קר ועשיר יותר והרבה פחות מוזר וטרחני. היא הקשיבה לו במסירות והביטה בו כאילו אין מרפסת אחרת שהייתה מעדיפה להיות בה כעת, מסדרת מדי פעם את צווארונה ללא צורך. הכרתי את המחווה הקטנה הזו שלה. בריחה קטנה של אמת שלעולם לא תצא החוצה. יש מרפסות אחרות והוא לעולם לא ידע עליהן. העברתי את הכוס מיד ליד והסתכלתי שוב על גופה, משוכנע שאת הבגדים הצנועים למדי שהיא לובשת היא כדי לכבד את יעקב שחוזר אט־אט בתשובה במשך הרבה הרבה זמן. היא חושבת על הכול. יעקב לקח עוד שאיפה מהסיגריה שהדליק מנר נשמה שהשאיר במיוחד למטרה הזו. בחגים הוא פורח.
"אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק להדליק אש בשבת. תראי, בן אדם, מה כל כך דחוף לו להדליק אש? ודווקא בשבת, כשהנשמה רוצה יום בלי אש? יום אחד? הרי יש שישה אחרים להדליק כל מה שרוצים, אז מה בסך הכול ריבונו של עולם מבקש מאיתנו? כל כך הרבה הוא נותן לנו. צריך רק להסתכל מסביב כדי לראות את כל הטוב שקיבלנו."
עמדתי במטבח והסתכלתי מסביב.
"מה זה יום אחד בלי אש? אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק." והיא מקשיבה לו, בעיניים ערות ומלאות, מהנהנת. היא קהל נהדר, ויעקב, שבימים כתיקונם מסתפק בסתם קהל ואפילו בפחות מזה, מנצל כל רגע לייצג בגאון את ריבונו, עד שדודה רחל מזדמנת ומצילה אותה מהנואם.
"באת לנוח? כל הערב עומדת במרפסת ומדברת? קדימה, תיכנסי פנימה לעזור. את לא רואה שאת מפריעה ליעקב לחזור בתשובה?" ורגע לפני שיעקב מתחיל למחות היא חוטפת אותה מהמרפסת פנימה אל המטבח שהיה שלי עד אותו הרגע. אני מרים את הכוס מעט והן נכנסות ומצחקקות.
"מתי, זאת האחריות שלך! לא משאירים פצועים עם יעקב," אומרת דודה רחל בשקט מספיק כדי שאפשר יהיה לשמוע אותה במרפסת.
"זה בסדר," אשתי עונה לה בשמי, "זה דווקא היה מעניין."
הדודה מביטה בה במבט שהיא שומרת לרוב לאנשים כמו ישו ודומיו.
"תבואי ביום העצמאות, ניתן לך להדליק משואה," הדודה אומרת, והיא צוחקת. קהל נהדר.
"יום העצמאות, זה עוד כל כך הרבה זמן," היא אומרת קצת לדודה וקצת לעצמה. דודה רחל חייכה חיוך מורכב והביטה בי בקשת רגשות שלא התעכבתי לפענח לפני שהפניתי מבט.
"בואי, את תשבי לידי," לקחה אותה הדודה מהמטבח והשאירה אותי עם נר הנשמה של יעקב. הבטתי בשלהבת המרצדת, הבטתי מסביב בכל הטוב שקיבלתי, כיביתי את הנר בנשיפה ויצאתי אל השולחן.
הדודה ויתרה על מקומה לטובת אנה, שבכתה ודרשה את המקום הנכסף, והצד השני של אשתי היה שמור לי באופן קבוע. נדמה לי שאנה היא פשוט היחידה שמרשה לעצמה לעשות את זה בקול רם, ולמעשה רוב בני המשפחה היו בוכים ודורשים מקום לצידה אילו רק יכלו. במיוחד יעקב, שעמד לידה עכשיו והכין אותה לטקס, "זה כמו חתונה, בגלל זה קוראים לזה קידוש, כמו קידושין, רק בקטן. ויש יין, ולבושים יפה והכול."
"כן, זה כמו חתונה," התערבתי. "את זוכרת, נכון?"
היא הביטה בי וחייכה. "בואי," אמרתי, "יעקב צריך להתרכז ואנה עוד רגע מתמוטטת." הנחתי יד על מעטפת הקפלים הדקה ולקחתי אותה מיעקב, שנזכר שהוא צריך להתרכז. זו הייתה האחריות שלי. עמדנו לצד השולחן והקשבנו ליעקב מחתן אותנו עם מישהו שלא הגיע עדיין. היא חיבקה את אנה ואני חיבקתי אותה. כמו משפחה קטנה. דקר לי קצת בצד שמאל. כוס היין שעברה בין כולם בסוף הקידוש דילגה עליה כמובן. כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת. הם היו מאוהבים בה. ההפך לא היה נכון לגבי המשפחה שלה, שראתה את הדברים כמות שהם. מישהי כמוה, ואני.
בהתחלה כולם חשבו שזו פרשייה חולפת. המשפחה שלי, המשפחה שלה, היא ובעיקר אני. אבא שלה אמר לי את זה פעם כשמצאנו את עצמנו לבדנו במטבח, שותים קפה.
"אתה בחור טוב, אני לא אומר, אבל אתה הרי יודע שהיא עושה את זה בכוונה. יוצאת איתך. בגלל שאני חושב שמגיע לה יותר. אז רק תחשוב אם ככה אתה רוצה. להיות הפגנה של מישהי."
עמדתי שם עוד רגע וכשהיה ברור לשנינו שאין לי מה לומר יצאתי מהמטבח. הזמן חלף ואני נשארתי. הם כבר לא היו משועשעים מהגחמה הזו שלה לאמץ אותי. האדישות שלהם החליפה צלילים. ואנחנו לא הלכנו לשם יותר. היא הייתה היחידה שלא העירה לי על הדרך שבה בחרתי לחיות. ליתר דיוק על כך שלא בחרתי דרך לחיות. לפניה החיים היו תקופה שהייתה צריכה לעבור. כמו שירות צבאי. מעולם לא חסר לי אוכל או משהו ללבוש ומעולם לא ביקשתי משהו אחר. עבדתי בעבודות מזדמנות, עם הידיים. אהבתי להרים דברים כבדים, לצבוע, לתקן. לסיים יום עבודה כשאני צריך מקלחת. זה הרגיע אותי, הרגיע את העצב הדק שהלך אחריי לכל מקום. התרחקתי מאנשים. את דירת החדר הקטנה שגרתי בה מילאתי בי ובשקט. הייתי מוכן לעשות את מה שהיה צריך לעשות, ולא הפריעו לי דברים כמו כבוד עצמי או אמונה, שכן לא סבלתי מאלה. אבל חוסר שאפתנות מציק לשאפתנים, וכולם לקחו אותי לשיחות, הזמינו אותי לארוחות על חשבונם שאראה מה השאפתנות שאין לי מונעת ממני. תמיד שילמתי על החלק שלי. הם עשו את זה מדאגה, מאהבה ומפחד ואני לא כעסתי ולא שיניתי בחיי דבר. היא מעולם לא ביקשה שאשנה. היחידה שלו הייתה מבקשת, הייתי משנה.
נישאנו, למורת רוחה של משפחתה ואולי בגללה. עכשיו, אחרי אחד־עשר חודשים שאנחנו יחד, אני מרגיש שהפרשייה החולפת מתחילה סוף־סוף לחלוף. אולי אבא שלה צדק אז במטבח. אולי זה באמת הרצון להפגין שנגמר לה, אולי הכוח. משהו נגמר. ואני אוהב אותה כל כך.
לפני שיצאנו בסוף הארוחה מהבית של סבתא לבית של דודה רחל, ששם אני ואחי ישנים בחגים מאז שהיינו קטנים, היא קמה והתנצלה, אמרה שהיא קצת עייפה. סבתא מיד ציוותה עליה לעזוב הכול וללכת לישון ושלא תחשוב אפילו להישאר ולעזור, וכולם ידעו שעל זה היא חושבת.
"את צריכה לנוח, זה זמן לשמור על עצמך." אמרה לה סבתא נחרצות.
יכולתי לשמוע בקולה את הוודאות בעניין ההיריון המיוחל שאיש עדיין לא ידע עליו דבר. ברור שכל השאר שמעו בדיוק כמוני. סבתא טורחת להסתיר כל כך מעט בגילה, ותכף עמדו, נרגשים, לנישוקי חג שמח ולילה טוב מסורתיים. הבטתי בה והיא הביטה בי. ראיתי שהאושר שלהם הדביק אותה קצת. היא עמדה ואני מיד עמדתי לצידה. גם אותי חיבקו ונישקו. שמעתי את יעקב לוחש לדודה הקטנה שזו מצווה והיא ענתה לו שלפחות משהו אני עושה כמו שצריך. יצאנו לאוויר העומד ושתקנו ביחד. היא הביטה בכוכבים ושלחה יד רפה אל צווארון חולצתה. יכולתי לשמוע בנשימות שלה את העייפות. יש מרפסות אחרות. רציתי לומר לה תודה על הערב אז לקחתי במקומה את התיק שלה. היא חייכה אליי. ידעתי שזה ראש השנה האחד שלנו ביחד. חיפשתי עוד משהו שיכולתי לעשות בשבילה אבל לא מצאתי. שתקנו עד הבית. כשהגענו אמרתי שאשב לקרוא קצת בסלון והיא נשקה לי על הלחי ונעלמה בחדר הקטן. אני ישבתי בלי ספר וחיכיתי שכולם יגיעו כדי שאוכל לחכות שילכו לחדרים שלהם ואני אוכל להירדם במקרה בסלון.
עכשיו ישבתי שם, הבטתי באנה והקשבתי לאשתי מצחצחת שיניים. קמתי ואמרתי שאני יוצא.
"לאן?" שאל המטבח.
"אני הולך לבית כנסת."
"לבית כנסת?!"
"כן."
"נו, שיהיה." הדודה חזרה אל הכלים ואני יצאתי החוצה.
למטה, ברחוב, התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף. מתחת לעץ המוכר ההוא, בלי השם, עם הגזע האפור המבוקע מעצמו מפחד שיבואו נערים מתבגרים להשחית אותו בהגיגיהם, וחיכיתי שיקרה משהו. ואז עברה לפניי הזונה. יצאה מאחת החצרות ברחוב והתחילה ללכת, לחזור למקום שלה, אולי לבית. אני לא יודע איך קוראים לה באמת, תמיד קראנו לה פשוט הזונה. יש מקצועות שהם גם שם. גם היא סיימה לילה כזה, בלי שינה. פתאום אמרתי "שנה טובה,"
"כן, למה לא, שנה טובה," היא ענתה בלי להביט בי, והמשיכה ללכת באדישות כאילו רק אני הופתעתי מהפנייה שלי אליה וכל הדרך לכאן אנשים רק איחלו לה שנות טובות וזרקו עליה סוכריות. הקול שלה היה נעים באופן לא צפוי. הייתי משוכנע שיהיה צרוד, חרוך מקופסאות על קופסאות של סיגריות, אבל בעצם מעולם לא ראיתי אותה מחזיקה סיגריה ומה באמת יעקב עושה עכשיו בלי הנר שלו. היא המשיכה להתרחק.
"את יודעת אם מתפללים עדיין בבית הכנסת הישן ברחוב אלפסי?"
"כן, למה לא, מתפללים, כל הזמן מתפללים," נעלמה מאחורי הפנייה.
לא נכנסתי. לא היה לי כוח להרגיש לא שייך, לא הייתה לי כיפה ולא הבנתי מה אני עושה שם. עמדתי בחוץ והסתכלתי על בית הכנסת בולע לתוכו לאט אנשים מאמינים שלא התעוררו עדיין, מחזיקים תיקי פלסטיק וקטיפה זולה. אחד מהם עצר לידי.
"אתה כבר פה, למה שלא תיכנס?"
לא הבנתי את הקשר ועוד לפני שלא הבנתי סירבתי בנימוס. גם הפעם הסכמתי עם עצמי, אחר כך התחרטתי ואז שוב הסכמתי עם עצמי. חשבתי לבקש ממנו שיתפלל עליי אבל לא היה לי כוח, הרגשתי מגוחך ומעורר רחמים ומלבד זאת הוא נכנס פנימה רבע שעה לפני שבכלל חשבתי על הרעיון. התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף מול שער הבית כנסת וחיכיתי שהכול ייגמר כדי שאוכל לחזור הביתה.
.
אלי חביב הוא סטנדאפיסט, כותב, מחזאי שחקן ובמאי. יצר וכתב את הסדרה "הפסיכופת", כתב וביים את הסרט "יוקר המחיה", מחזותיו עלו בתאטרון האיקובטור ובפסטיבל "תיאטרון קצר" בצוותא, כתב בתכניות סאטירה שונות בטלוויזיה, ביניהן "מהצד השני עם גיא זהר", "פעם בשבוע עם תם אהרון" ועוד. סיפור קצר פרי עטו פורסם בגיליון 7 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אוהב אוהב", סיפור קצר מאת הדר אורלנוב
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
