.
"דברי, ילדה": על הילדה הראשונה בספרות הילדים
מאת רתם פרגר וגנר
.
"זה לא הכאיב לו," אמר החדקרן כלאחר־יד והתכוון להמשיך הלאה, כשפתאום נח מבטו על אליס: הוא פנה מיד, ועמד מתבונן בה זמן מה בהבעה של שאט־נפש עמוק.
"מה זה"? אמר לבסוף.
"זאת ילדה!" ענה הנביב בלהיטות, נעמד לפני אליס כדי להציג אותה, ופורש את שתי ידיו לעברה במחווה אנגלו־סכסונית. "מצאנו אותה רק היום. היא גדולה כמו בחיים וטבעית פי שניים."
"תמיד חשבתי שאלה הן מפלצות דמיוניות!" אמר החדקרן. "היא חיה?"
"היא מדברת," אמר הנביב חגיגית.
החדקרן הסתכל באליס במבט חולמני, ואמר "דברי, ילדה."
אליס לא יכלה לעצור חיוך בזווית הפה ופתחה: "אתה יודע שגם אני תמיד חשבתי שהחדקרן הוא מפלצת דמיונית? מעולם לא ראיתי אחד חי לפני־כן!"
"טוב, עכשיו שראינו זה את זה" אמר החדקרן, "אם תאמיני בי, אני אאמין בך. עשינו עסק?"
"כן, אם אתה רוצה," אמרה אליס.
.
(לואיס קרול, מבעד למראה ומה אֶליס מצאה שם, הקיבוץ המאוחד, 2009; תרגמה רִנה ליטוין; עמ' 127)
.
אליס היא הילדה הראשונה בספרות הילדים שאינה מצייתת למושג החברתי־פטריאכלי "ילדה". דבר זה עולה מכל אחד מפרקי אליס אבל נעשה למיז־אן־אבים ארס־פואטי מזהיר במפגש בינה לבין החדקרן, שהוא מהסצנות האהובות עליי – מתוך רשימה ארוכה של סצנות אהובות עליי – בשני ספרי אליס.
קרול עושה כאן הזרה חריפה ומצחיקה להפליא של המושג "ילדה" – הוא מעניק את נקודת המבט ליצור פנטסטי, גם אם בעל ייחוס עתיק יומין, ומציב דרך עיניו את אליס כדבר בלתי מוכר ובלתי מזוהה, עד כדי כך שלא ברור לאיזו קטגוריה לשונית יש לשייכו. כל מה שהחדקרן מסוגל לשאול עליו הוא "מה זה?", סוג השאלה הבסיסי ביותר של התם, זה שאינו יודע דבר: ההצבעה היא כידוע הדרך הפשוטה ביותר לסמן תופעה בלתי מוכרת וחסרת שם. בה בעת, זו שאלה שמסגירה את האפשרות שאליס היא דבר, חפץ, בניגוד לאפשרות שעולה משאלת "מי זה?". עניין זה יחזור במפורש במפגש בין אליס לאריה, שיפנה אליה וישאל: "את חי, צומח או דומם?"
האופן שבו הנביב מציג אותה לחדקרן מחריף את ההזרה, שכן אליס מוצגת – אגב מחווה אנגלו־סכסונית – כמו תגלית חדשה שראויה להיות מוצג במוזיאון טבע. גם לעניין זה מוסיף לואיס עקיצה סאטירית, שכן הצירוף "טבעית פי שניים" הוא הכפלה של תואר שאינו ניתן להכפלה, והיא חושפת את השימוש המופקע במושג "טבע" בכל הנוגע לזיהוי שבין ילדים וטבע בתרבות הרומנטית. מתגובתו של החדקרן מתברר שהמילה המסמנת אותה – "ילדה" – אמנם מוכרת לו, אולם הוא חשב שאלה הן מפלצות דמיוניות. כלומר, הטעות שלו היא רק לכאורה בידע הלשוני.
שאלתו הבאה, "היא חיה?", היא אולי שיאה של הסאטירה של קרול על אודות מעמדן של ילדות בזמנו ומקומו, שהרי איך אפשר לראות ילדה ולחשוב שהיא דוממת? ובה בעת, איך אפשר שלא לחשוב שהיא דוממת, כאשר כל מה שנדרש ממנה הוא להיות דוממת? מנקודת המבט של הנביב, שמשמש כאן הן כמדען חובב הן כמגלה ארצות, הדבר היחיד שמגדיר אותה כחיה, כפי שאנחנו לומדים מתשובתו, הוא שהיא מדברת. גם כאן מתנגח לואיס עם מורשת פילוסופית רבת־ייחוס – מאריסטו ואילך – שהגדירה את האדם כחי מדבר. כלומר, באופן אירוני, משתמע שהברייה הזו, ילדה, אינה שייכת כמובן מאליו למין האדם, כפי שהוגדר במסורת זו (הנחשבת בעיני עצמה רציונליסטית).
בפנייה של החדקרן אל אליס, "דברי, ילדה", שנובעת אך רק מרצונו לבחון את הברייה שאינה הולמת את תפיסותיו המוקדמות, מתרחשת מהפכה גדולה – איפה בחברה, בספרות, בתרבות המערב, פנו אל ילדה וביקשו ממנה לדבר? (יש כמה דוגמאות אמנם, אבל הילדות משמשות בהן כפונקציה עלילתית ודיבורן מנותב לצורך זה.) אליס, למרבה הפלא, עונה באותה דרך ישירה וחסרת פניות שמאפיינת אותה לכל אורך מסעותיה, ולראשונה בתולדות הספרות נוצר מעין תיקו בין ילדה לכל השאר. מבחינת מושגית התיקו הזה הוא מופרך מיסודו – הוא מניח ילדה וחדקרן בעמדה של שוויון, ומציע אמון הדדי ביניהם, אף שילדה היא ברייה ממשית וחדקרן הוא ברייה דמיונית. אבל מבחינה סמלית התיקו הזה הוא אכן מהפכני – "דברי, ילדה" הוא ביטוי להכרה מצידם של חדקרנים – יהיו אשר יהיו – ביכולת הדיבור של ילדות.
אם נקבל את הסצנה כפשוטה, בתוך חוקי העולם ההפוך של הרפתקאות אליס בארץ המראה, נידרש לומר שבאורח אבסורדי שתי בריות – שתיהן ממשיות בעיני עצמן ודמיוניות בעיני זולתן – הכירו זו בממשותה של זו. אבל אם נניח שחדקרן מייצג, לצד חבריו האריה והנביב, את המבוגרים ובעיקר את הגברים שביניהם, נידרש לומר שהסאטירה של קרול מכוונת כנגד יחסו המתכחש של היקום החברתי־תרבותי של אנגליה הוויקטוריאנית אל ילדות כאל בנות אנוש, כאל סובייקט מדברת, חושבת, פועלת ונושאת את עצמה. יש לומר, עם זאת, ובצער, שבעולמו של הסיפור המהפכה הגדולה הזו היא זמנית בהחלט, שכן מיד בהמשך יפגוש האריה את אליס ויחזיר אותה, בקלות איומה, למעמדה כמפלצת, שרצוי לרדות בה ולהעסיק אותה בעבודות שירות כיאה למפלצת נשית. הרי לנו תמונה מכווצת, זעירת אנפין, של היסטוריה פמיניסטית.
במישור נוסף, קשה שלא לחשוב על המפגש בין החדקרן לאליס כעל סאטירה עצמית נוקבת של קרול על עצמו ועל יחסיו עם אליס לידל ועם ילדות ככלל. חדקרן סימל בתרבות ימי הביניים יצור פלאי, אציל ועדין במיוחד, שהדרך היחידה אל ליבו הפראי שמורה לנערות בתולות. יצירות האמנות שחזרו והמחיזו את דמותם של החדקרן והבתולה תפסו אותה על פי רוב כביטוי סמלי לאהבה רוחנית וטהורה. קרול, הרווק המשונה אוהב הילדות, שמאווייו המיניים הופנו, ככל הנראה, בעיקר ליצירתיות הפרועה והנחבאת שלו, יכול היה להצטרף למסדר הגברים המצומצם של חדקרנים ללא מבחני קבלה. אין ספק, מכל מקום, שהיה קשוב במיוחד לדיבורה של אליס ושהוא שפתח את דלתה של ספרות הילדים בפני דמויות של ילדות ספרותיות סקרניות, מצחיקות, מרדניות, וגם – ככל שהדבר מפתיע – הגיוניות.
האם אליס וילדות אחרות נזקקו להכרתו של חדקרן כדי לדבר? ובכן, לא. אבל הסאטירה של קרול אינה עוסקת במאבקן של נשים על היותן בנות אנוש אלא באופן עקיף ופתלתל. החיצים שלה מופנים אל מועדון הגברים הפילוסופי, המדעי, הפוליטי, הספרותי וכו', שמרכיב את מה שאנו מכנים תרבות, ואל מערכת המושגים המסולפת שלו על אודות ילדות, ושאר בריות שאינן נכללות בהגדרה הצרה עד מאוד של האנושי, לגבי דידו. ספרי אליס הם שורה ארוכה ושיטתית של סאטירות על כל מוסדותיה המרכזיים של החברה הוויקטוריאנית האנגלית: בית הספר, בית המשפט, בית המלוכה על דוכסיו, יועציו, אביריו וכלליו, שעת התה, משחק הקרוקט, ועוד. סצנה זו היא רק עוד השתקפות אחת של הסיטואציה הבסיסית שעליה מיוסדים שני הספרים: ילדה שניצבת מול המוסדות האלה ושואלת שאלות ישרות־שכל. אבל בסצנה זו נחשף התוהו שבלב שריון האבירים: אפשר גם אפשר לחשוב שבעולם הפוך הסדר הסמלי הגברי אינו אלא מפלצת דמיונית.
רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
