מסה | כשחדקרן פגש בילדה

"איך אפשר לראות ילדה ולחשוב שהיא דוממת? ובה בעת, איך אפשר שלא לחשוב שהיא דוממת, כאשר כל מה שנדרש ממנה הוא להיות דוממת?" רתם פרגר וגנר על מקומה הייחודי של אליס בספרות הילדים

ג'ון טניאל, איור מתוך הספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם"

.

"דברי, ילדה": על הילדה הראשונה בספרות הילדים

מאת רתם פרגר וגנר

.

"זה לא הכאיב לו," אמר החדקרן כלאחר־יד והתכוון להמשיך הלאה, כשפתאום נח מבטו על אליס: הוא פנה מיד, ועמד מתבונן בה זמן מה בהבעה של שאט־נפש עמוק.

"מה זה"? אמר לבסוף.

"זאת ילדה!" ענה הנביב בלהיטות, נעמד לפני אליס כדי להציג אותה, ופורש את שתי ידיו לעברה במחווה אנגלו־סכסונית. "מצאנו אותה רק היום. היא גדולה כמו בחיים וטבעית פי שניים."

"תמיד חשבתי שאלה הן מפלצות דמיוניות!" אמר החדקרן. "היא חיה?"

"היא מדברת," אמר הנביב חגיגית.

החדקרן הסתכל באליס במבט חולמני, ואמר "דברי, ילדה."

אליס לא יכלה לעצור חיוך בזווית הפה ופתחה: "אתה יודע שגם אני תמיד חשבתי שהחדקרן הוא מפלצת דמיונית? מעולם לא ראיתי אחד חי לפני־כן!"

"טוב, עכשיו שראינו זה את זה" אמר החדקרן, "אם תאמיני בי, אני אאמין בך. עשינו עסק?"

"כן, אם אתה רוצה," אמרה אליס.

.

(לואיס קרול, מבעד למראה ומה אֶליס מצאה שם, הקיבוץ המאוחד, 2009; תרגמה רִנה ליטוין; עמ' 127)

.

אליס היא הילדה הראשונה בספרות הילדים שאינה מצייתת למושג החברתי־פטריאכלי "ילדה". דבר זה עולה מכל אחד מפרקי אליס אבל נעשה למיז־אן־אבים ארס־פואטי מזהיר במפגש בינה לבין החדקרן, שהוא מהסצנות האהובות עליי – מתוך רשימה ארוכה של סצנות אהובות עליי – בשני ספרי אליס.

קרול עושה כאן הזרה חריפה ומצחיקה להפליא של המושג "ילדה" – הוא מעניק את נקודת המבט ליצור פנטסטי, גם אם בעל ייחוס עתיק יומין, ומציב דרך עיניו את אליס כדבר בלתי מוכר ובלתי מזוהה, עד כדי כך שלא ברור לאיזו קטגוריה לשונית יש לשייכו. כל מה שהחדקרן מסוגל לשאול עליו הוא "מה זה?", סוג השאלה הבסיסי ביותר של התם, זה שאינו יודע דבר: ההצבעה היא כידוע הדרך הפשוטה ביותר לסמן תופעה בלתי מוכרת וחסרת שם. בה בעת, זו שאלה שמסגירה את האפשרות שאליס היא דבר, חפץ, בניגוד לאפשרות שעולה משאלת "מי זה?". עניין זה יחזור במפורש במפגש בין אליס לאריה, שיפנה אליה וישאל: "את חי, צומח או דומם?"

האופן שבו הנביב מציג אותה לחדקרן מחריף את ההזרה, שכן אליס מוצגת – אגב מחווה אנגלו־סכסונית – כמו תגלית חדשה שראויה להיות מוצג במוזיאון טבע. גם לעניין זה מוסיף לואיס עקיצה סאטירית, שכן הצירוף "טבעית פי שניים" הוא הכפלה של תואר שאינו ניתן להכפלה, והיא חושפת את השימוש המופקע במושג "טבע" בכל הנוגע לזיהוי שבין ילדים וטבע בתרבות הרומנטית. מתגובתו של החדקרן מתברר שהמילה המסמנת אותה – "ילדה" – אמנם מוכרת לו, אולם הוא חשב שאלה הן מפלצות דמיוניות. כלומר, הטעות שלו היא רק לכאורה בידע הלשוני.

שאלתו הבאה, "היא חיה?", היא אולי שיאה של הסאטירה של קרול על אודות מעמדן של ילדות בזמנו ומקומו, שהרי איך אפשר לראות ילדה ולחשוב שהיא דוממת? ובה בעת, איך אפשר שלא לחשוב שהיא דוממת, כאשר כל מה שנדרש ממנה הוא להיות דוממת? מנקודת המבט של הנביב, שמשמש כאן הן כמדען חובב הן כמגלה ארצות, הדבר היחיד שמגדיר אותה כחיה, כפי שאנחנו לומדים מתשובתו, הוא שהיא מדברת. גם כאן מתנגח לואיס עם מורשת פילוסופית רבת־ייחוס – מאריסטו ואילך – שהגדירה את האדם כחי מדבר. כלומר, באופן אירוני, משתמע שהברייה הזו, ילדה, אינה שייכת כמובן מאליו למין האדם, כפי שהוגדר במסורת זו (הנחשבת בעיני עצמה רציונליסטית).

בפנייה של החדקרן אל אליס, "דברי, ילדה", שנובעת אך רק מרצונו לבחון את הברייה שאינה הולמת את תפיסותיו המוקדמות, מתרחשת מהפכה גדולה – איפה בחברה, בספרות, בתרבות המערב, פנו אל ילדה וביקשו ממנה לדבר? (יש כמה דוגמאות אמנם, אבל הילדות משמשות בהן כפונקציה עלילתית ודיבורן מנותב לצורך זה.) אליס, למרבה הפלא, עונה באותה דרך ישירה וחסרת פניות שמאפיינת אותה לכל אורך מסעותיה, ולראשונה בתולדות הספרות נוצר מעין תיקו בין ילדה לכל השאר. מבחינת מושגית התיקו הזה הוא מופרך מיסודו – הוא מניח ילדה וחדקרן בעמדה של שוויון, ומציע אמון הדדי ביניהם, אף שילדה היא ברייה ממשית וחדקרן הוא ברייה דמיונית. אבל מבחינה סמלית התיקו הזה הוא אכן מהפכני – "דברי, ילדה" הוא ביטוי להכרה מצידם של חדקרנים – יהיו אשר יהיו – ביכולת הדיבור של ילדות.

אם נקבל את הסצנה כפשוטה, בתוך חוקי העולם ההפוך של הרפתקאות אליס בארץ המראה, נידרש לומר שבאורח אבסורדי שתי בריות – שתיהן ממשיות בעיני עצמן ודמיוניות בעיני זולתן – הכירו זו בממשותה של זו. אבל אם נניח שחדקרן מייצג, לצד חבריו האריה והנביב, את המבוגרים ובעיקר את הגברים שביניהם, נידרש לומר שהסאטירה של קרול מכוונת כנגד יחסו המתכחש של היקום החברתי־תרבותי של אנגליה הוויקטוריאנית אל ילדות כאל בנות אנוש, כאל סובייקט מדברת, חושבת, פועלת ונושאת את עצמה. יש לומר, עם זאת, ובצער, שבעולמו של הסיפור המהפכה הגדולה הזו היא זמנית בהחלט, שכן מיד בהמשך יפגוש האריה את אליס ויחזיר אותה, בקלות איומה, למעמדה כמפלצת, שרצוי לרדות בה ולהעסיק אותה בעבודות שירות כיאה למפלצת נשית. הרי לנו תמונה מכווצת, זעירת אנפין, של היסטוריה פמיניסטית.

במישור נוסף, קשה שלא לחשוב על המפגש בין החדקרן לאליס כעל סאטירה עצמית נוקבת של קרול על עצמו ועל יחסיו עם אליס לידל ועם ילדות ככלל. חדקרן סימל בתרבות ימי הביניים יצור פלאי, אציל ועדין במיוחד, שהדרך היחידה אל ליבו הפראי שמורה לנערות בתולות. יצירות האמנות שחזרו והמחיזו את דמותם של החדקרן והבתולה תפסו אותה על פי רוב כביטוי סמלי לאהבה רוחנית וטהורה. קרול, הרווק המשונה אוהב הילדות, שמאווייו המיניים הופנו, ככל הנראה, בעיקר ליצירתיות הפרועה והנחבאת שלו, יכול היה להצטרף למסדר הגברים המצומצם של חדקרנים ללא מבחני קבלה. אין ספק, מכל מקום, שהיה קשוב במיוחד לדיבורה של אליס ושהוא שפתח את דלתה של ספרות הילדים בפני דמויות של ילדות ספרותיות סקרניות, מצחיקות, מרדניות, וגם – ככל שהדבר מפתיע – הגיוניות.

האם אליס וילדות אחרות נזקקו להכרתו של חדקרן כדי לדבר? ובכן, לא. אבל הסאטירה של קרול אינה עוסקת במאבקן של נשים על היותן בנות אנוש אלא באופן עקיף ופתלתל. החיצים שלה מופנים אל מועדון הגברים הפילוסופי, המדעי, הפוליטי, הספרותי וכו', שמרכיב את מה שאנו מכנים תרבות, ואל מערכת המושגים המסולפת שלו על אודות ילדות, ושאר בריות שאינן נכללות בהגדרה הצרה עד מאוד של האנושי, לגבי דידו. ספרי אליס הם שורה ארוכה ושיטתית של סאטירות על כל מוסדותיה המרכזיים של החברה הוויקטוריאנית האנגלית: בית הספר, בית המשפט, בית המלוכה על דוכסיו, יועציו, אביריו וכלליו, שעת התה, משחק הקרוקט, ועוד. סצנה זו היא רק עוד השתקפות אחת של הסיטואציה הבסיסית שעליה מיוסדים שני הספרים: ילדה שניצבת מול המוסדות האלה ושואלת שאלות ישרות־שכל. אבל בסצנה זו נחשף התוהו שבלב שריון האבירים: אפשר גם אפשר לחשוב שבעולם הפוך הסדר הסמלי הגברי אינו אלא מפלצת דמיונית.

 

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | ציפור השיר נטרפה

"הספר מתאר בעדינות ובטבעיות את התערערות הנפש עד טביעתה, באמצעות מטאפורות מן החי. נדמה שהחיות מאפשרות התגלמות של התכונות הראשוניות ביותר, ללא עידון וללא הצדקה שכלית, מוסרית או חברתית". מאיה ויינברג על "הלטאות הסגולות בחוץ" מאת גל נתן

יוסף שליין, ללא כותרת (נמר), ברונזה, 29X14X46 ס"מ, 2003

.

מתוך הסדק הגדול: קריאה בספר "הלטאות הסגולות בחוץ" לגל נתן

מאת מאיה ויינברג

.

אומץ ופחד, שבר וחוזקה, חיות טורפות ונטרפות, שגרה לכאורה מול חוויות קיצון אידיוסנקרטיות. כל אלו נמזגים לתוך הפואטיקה של גל נתן בספר הביכורים שלה, הלטאות הסגולות בחוץ. נתן אינה מקמצת בפרטים, ועם זאת ברור שהשלם כאן גדול מסך חלקיו, ענק אפילו, ולכן השירים מלאים גם בשקט, בשתיקה. השירים מביאים סיטואציה, רגש, מקום, שעה, כמעין סצנה. לאורם נפשה של הדוברת תיטרף, יֹאבד בוחן המציאות, השבר יוביל לאשפוז, האשפוז יחשוף יקום שבור. עם כל אלו תתמודד הדוברת ותשרטט קווי מתאר פואטיים. אבל מה עוד מתרחש ואינו מתואר? על כך יענו הקוראים והקוראות בעצמם, מתוך פחדיהם, דמיונותיהם, תשוקתם. עד כמה יעזו להרחיק בהזדהותם עם השירים? כמה בודד וחשוף יהיה שם? מתי ישובו לחיק השגרה ובאיזה מצב?

 

בגן הילדים

הספר נפתח בשיר ביוגרפי לכאורה, החוזר אל הילדות ומבקש לספר את הסיפור מראשיתו. בעבור הדוברת, כבר בגיל הגן הייתה אפשרות אחת בלבד להינצל: דרך מחילת הארנב.

 

בגן הילדים

בַּגַּן הַיְּלָדִים רָצוּ לִרְאוֹת אֶחָד לַשֵּׁנִי אֶת הַגּוּף
כְּדֵי לָדַעַת אֶת מִי לֶאֱכֹל.
אֲנִי חָפַרְתִּי לִי דֶּרֶךְ הַחוּצָה בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

גַּן הַיְּלָדִים הוּא רְחוֹב
בַּצַּד הַלֹּא טוֹב שֶׁל הָעִיר.

כְּשֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הֵגִיחַ מִמְּחִילַת הָאַרְנָב,
רָחֵל עוֹזֶרֶת הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לִי:
"אַל תִּדְאֲגִי גַּל, אַתְּ תֵּצְאִי מִפֹּה וְתִהְיִי מַלְכַּת יֹפִי".

.

מחילת הארנב היא קונוטציה לעליסה בארץ הפלאות, שבה הכול ייתכן, כמו בדמיון הילדוּת, כמו בשיגעון, כמו במסע אל־אס־די, אבל מחילת הארנב היא גם מחילת ארנב, פשוטו כמשמעו: הדרך שבה ארנב, חיה נרדפת ונטרפת, נמלטת על חייה. בגן, הילדים מאיימים להרוג, לא פחות. הדוברת תימלט ותסתתר, תעבור הרפתקאות כאלה ואחרות, אבל בסופו של דבר תיפלט אל העולם מהצד השני. ממש כפי שרחל, עוזרת הגננת, הבטיחה לה, היא תצא ותהיה מלכת היופי. מאה עמודים שיריים יפים מאוד נהיו לה. השיר הראשון טומן בחובו, כמו רמז מטרים גדול, את הסיפור כולו.

בשיר השלישי, עדיין תחילת הדרך הביוגרפית־פואטית, עדיין ראשית הספר, הדוברת מבינה כבר שיש להצניע את המוזרות על מנת להמשיך לשרוד. המוזרות טבועה בה מילדות, היא החיה שבה. הן המוזרוּת והן החיוֹת שבהן היא מתגלמת יופיעו לאורך כל הספר. אולי לכן מחילת הארנב היא הפתרון בשיר הפותח, ומות הדוברת בשיר החותם את הספר הוא הפתרון בסופו.

 

הוראות הפעלה

בְּכָל הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה:
הַצְנִיעִי אֶת הַמֻּפְרָעוּת כְּאִלּוּ הָיְתָה פֹּת.
לֹא יִהְיֶה לָנוּ אֵיךְ לַעֲזֹר לָךְ.
אֵין עַל זֶה אַחֲרָיוּת.

.

הפות והמופרעות הן היינו הך. אפילו הן חלק מובנה מן הגוף והנפש – הן טאבו עדיין. נכון יותר להתעטף בחברה ולהישמע באופן המקובל, הוא האופן שהחברה דורשת שהפרט שלה יישמע וייראה, כדוגמת הפסיכולוג בסוודר האפור. כך גם בהמשך הספר, מתוך השיר "כוחות לא סבירים":

 

הִיא נִסְּתָה לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמָהּ
לַפְּסִיכוֹלוֹג עִם הַסְּוֵדֶר הָאָפֹר.
הִיא רָצְתָה לוֹמַר שֶׁהִגִּיעָה לְשָׁם
בִּזְכוּת שִׁבְעָה נִסִּים לְפָחוֹת.

אֲבָל בִּמְקוֹם זֹאת אָמְרָה:
"אֲנִי מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הֶעָתִיד".

 

החיות המפחידות ממני

בעולמה השירי של גל נתן יש חיות רבות ומגוונות מאוד והן ללא ספק מרכיב דומיננטי בפואטיקה שלה: חיות טורפות, ארסיות, אבל גם חיות נטרפות בשפע וחרקים למיניהם. המשוררת מכירה בהן, נותנת להן שמות. פעמים רבות הן עולות מתוך השורות בבירור, ומגלמות את הפחד, אבל הדוברת עצמה אינה פוחדת מהן, ומתמודדת בדרכה. כך מתוך השיר "הארנבים":

 

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת רַק עִם הַחַיּוֹת
הַמַּפְחִידוֹת מִמֶּנִּי.
רַק הַמַּפְחִידוֹת נִשְׁאָרוֹת.

הָאַרְנָבִים בּוֹרְחִים מִמֶּנִּי
וּכְשֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת, אֲנִי נִשְׁכֶּבֶת עַל גַּבִּי.
וְזֶה לֹא דָּבָר מִינִי,
זוֹ הִשָּׂרְדוּת.

 

לפעמים הדוברת היא גוף מארח לחיה ותו לא. משמע, החיה מושלת בה. כך למשל מתוך מחזור השירים "פרידה":

 

תֵּן לִי גֶּשֶׁר.
בִּתְמוּרָה אֶקְשֹׁר אֶת הַחַיָּה רָחוֹק.
מִמְּךָ לֹא מַגִּיעִים גְּשָׁרִים,
רַק פִּסּוֹת בָּשָׂר
לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ
בְּשָׁעוֹת לֹא צְפוּיוֹת.

 

במחזור השירים "דנוור", שהוא אחד הלבבות הפועמים חזק בספר, החיה חזקה מאוד ולכן מבודדת את בעליה מהחברה:

 

עוֹר שֶׁל פִּיל כְּבָר לֹא הִסְפִּיק.
נִדְרַשְׁתִּי לְגַדֵּל צִפָּרְנַיִם שֶׁל חָתוּל
וּבִכְלָל הָיִיתִי חַיָּה נִטְרֶפֶת.
בַּזְּמַן הַזֶּה
כֻּלָּם הִתְלַבְּשׁוּ יָפֶה.
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ חֲדָשִׁים הָיוּ בָּאָפְנָה.
דֶּנְוֶר אָמַר: תָּמִיד תִּהְיִי צַעַד אֶחָד אַחֲרֵי כֻּלָּם.

 

הספר מתאר בעדינות ובטבעיות את התערערות הנפש עד טביעתה, באמצעות מטאפורות מן החי. נדמה שהחיות מאפשרות התגלמות של התכונות הראשוניות ביותר, ללא עידון וללא הצדקה שכלית, מוסרית או חברתית. אין בהן בושה או אשמה על החייתיות ובזה כוחן. האהבה גם היא מין חיה בלתי נשלטת ולא מבויתת, שבשמה אפשר להתערטל מכל ההגנות והמוסכמות. גם השיגעון, כמו חלום – קשה להסביר אותו בהיגיון, אבל הוא מורגש בכל מאודו; הדחפים, התחושות והמראות שבו חיים מאוד וניתנים לתיאור רגשי ויצרי המהלך כשפים בשירה מתוך הכניסה לשטחים הבלתי מוכרים בעולמה הפנימי של הדוברת.

 

כשהלטאות הסגולות שלה "יצאו החוצה" – אושפזה. כשחלתה, נעשתה הדוברת חיה בעצמה, כפי שמתואר בשיר "מחלות שקופות"" "הַקַּרְנַיִם צָמְחוּ פְּנִימָה אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ". כשחלתה אולי גם התחילה לכתוב שירים. "הַשִּׁירִים לֹא שׁוֹתִים חָלָב הֵם שׁוֹתִים דָּם". כך, במשפט שירי יחיד הפרוש על פני עמוד שלם, הכרה חדשה מתהווה. השירה אינה חיה רגילה ממשפחת היונקים. הקישור של השירה אל הגוף ותהליכי גוף הופך את השירים לטורפניים או ערפדיים. ובשיר אחר:

 

*
אֲנִי לֹא צִפּוֹר הַשִּׁיר.
אֲנִי הַתַּנִּין
שֶׁבָּלַע אוֹתָהּ.

 

הדוברת מעידה כי ציפור השיר, אותו דימוי אלמותי שמשוררים רבים משתמשים בו כמטונימיה לזהות המשוררית, נטרפה. היא מטילה את הציפור לתוך כרסו של התנין ומנביעה את קולה מתוכו. לפעמים מופיעה הציפור כ"ציפור בגבס":

 

*
עוֹקְרִים לִי שֵׁן,
מַתְחִילִים מֵהָרֶגֶל
כְּדֵי לְגַלּוֹת צִפּוֹר בַּגֶּבֶס.

 

ולפעמים המשוררת מעמידה אותה כחלק ממערך יחסים. כך מתוך השיר "אמא ציפור":

 

אִמָּא צִפּוֹר
לוֹעֶסֶת בִּשְׁבִילִי אֶת הַחַיִּים.
אֲנִי כְּבָר עַכְבְּרוֹשׁ זָקֵן
וְאֵין לִי קֵבָה לָעוֹלָם הַזֶּה.

 

לאמא ציפור נולד שלא כדרך הטבע עכברוש במקום גוזל. ואפילו הוא בנה הצעיר, הנה כבר זקן וחסר יכולת שרידות לעולם הזה. ושוב אמא ציפור, כמייצגת את דרישות העולם המתוקן וצו החברה:

 

אִמָּא צִפּוֹר יוֹדַעַת
אֲבָל זֶה נוֹשֵׂא לֹא מְדֻבָּר.
כְּבָר הִגִּיעַ זְמַנִּי לְהַאֲכִיל גּוֹזָל
אֲבָל אֲנִי יְשֵׁנָה.

 

הדוברת נמלטת אל השינה פעמים רבות לאורך הספר. השינה היא אולי המצב ההופכי לחיה: ניתוק, השתתקות, התגלמות – מלשון גולם. במתח שבין שינה לחיה נכתבים שירים וימים רבים. בשיר "מבול" הדוברת ישנה בתחילת השיר, אולם עם עליית מפלס המים נעשית לדג:

 

הַמַּבּוּל יָרַד.
כֻּלָּם הָיוּ בַּתֵּבָה.
אֲנִי צִמַּחְתִּי זִימִים.

 

לכאורה מדובר בטכניקה של שרידה בעולם טובע, אולם השיר משובץ בשערו השני של הספר, ששמו "דרכים להרוג דג". בשער הזה הדברים הולכים ומתפרקים. גם הדג הזה ייאלץ להילחם על חייו.

 

חצי דנוור, חצי פנים

השירים מובילים לאיטם "אל תוך הסדק הגדול", הוא השער השלישי, עמוק אחרי שני שערים ראשונים ולפני שניים נוספים. במידה רבה שירי השער השלישי הם ליבו של הספר ולב היצירה, שכן מעין נובע תמיד מתוך סדק, ממקום השבירה. בשער הזה, שבו הדוברת מספרת על איבוד בוחן המציאות, מופיעים שירים מהפנטים ממש, לופתים. השירים בהירים בוויזואליות שלהם, אבל בה במידה מפחידים בעוצמתם ובמראות המובאים בם. לב הקוראת הולם עם לב הכותבת. המשוררת מתעקשת לעבור דרך האש ולתאר אותה ולא נשמרת על עצמה או על הקוראות. כך נפתח מחזור השירים "דנוור":

 

דֶּנְוֶר נִגַּשׁ אֵלַי עֶרֶב אֶחָד,
וְלֹא הָיָה לוֹ גּוּף
וְהוּא לֹא הָיָה גֶּבֶר
וְכָךְ הָפַכְתִּי שְׁבוּיָה
הָפַכְתִּי שְׁבוּיָה שֶׁל דֶּנְוֶר.

אֲנִי וְדֶּנְוֶר מִסְתּוֹבְבִים יַחַד.
אֲנַחְנוּ נִרְאִים כְּמוֹ פּוֹשְׁעִים.
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמַּרְאָה וְרוֹאָה:
חֲצִי דֶּנְוֶר, חֲצִי פָּנִים.

 

מעניין הניסיון הפואטי לתאר פגיעה נפשית מצד אחד כשבר ומצד שני כחלק בלתי נפרד מהאישיות ואפילו מהגוף עצמו, תזכורת למופרעות ולפּות, אבל החלק הזה מתקבל בהבנה מלאה, ויתרה מזאת – הוא הנושא בתוכו "חֶלְקִיק שֶׁהוּא מָזוֹן לְחַיִּים שְׁלֵמִים" ("מתוך הסדק הגדול").

אימת האשפוז מתוארת היטב דרך מצבים ודמויות, כמו בשיר "פיודור":

 

וּפְיוֹדוֹר דָּלַף כְּמוֹ בֶּרֶז.
וְרִיד פָּתוּחַ בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.
"מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה לֹא הָיוּ מַשְׁאִירִים כָּכָה."
הִיא הִבִּיטָה בִּפְיוֹדוֹר הַקָּשׁוּר בַּמִּטָּה.
שְׁלוּלִית הַדָּם שֶׁלּוֹ סְמִיכָה מִתַּחְתָּיו.

 

וגם בציניות המשספת שבה מוסרת הדוברת את סיפור האשפוז שלה:

 

לדבר על זה

מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ.
אֵין לָדַעַת מָה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלוֹת בַּחוּץ.

מַזָּל שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָךְ שְׁנֵי הָאַחִים.
הִשְׁאִירוּ עָלַיִךְ רַק אַרְבָּעָה סִימָנִים כְּחֻלִּים.
לֹא וְרִיד פָּתוּחַ כְּמוֹ פְיוֹדוֹר.

מַזָּל שֶׁיָּשַׁנְתְּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא שְׁלוֹשִׁים,
שֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ לְטָאָה אַחַת פָּחוֹת.
מַזָּל שֶׁהָיִית מְנֻמֶּסֶת.

מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף
מִדַּלּוּת הַמָּקוֹם,
מֵהַצַּעַר הַבִּלְתִּי נִתְפָּס,
מֵהַחֹשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּלַּיְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן.

אֵיזֶה מַזָּל הָיָה לָךְ.
כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ כָּל הַזְּמַן:
יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן מַזָּל.

מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה.
אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה.
אַתְּ כְּבָר לֹא שָׁם.
לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה.

 

ההתמודדות ממשיכה גם כשהאשפוז מסתיים, ולכן צריך לדבר על זה. חשוב לדבר את זה. לכתוב את זה. הדוברת "חוזרת" אל העולם, אל השגרה. כך בשיר "שורת נמלים":

 

הִצְטָרַפְתִּי לְשׁוּרַת נְמָלִים.
הִתְאַמְתִּי מְאֹד.
אֲנִי בְּגֹדֶל נְמָלָה.
חָשַׁשְׁתִּי מֵרַגְלָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם.

ובשיר "עובדת סוציאלית":

נְמֵר חֲבַרְבּוּרוֹת נֶאֱבָק
עַל כָּל אֲרוּחָה בַּשִּׁנַּיִם.
אֲנִי רַק צְרִיכָה
לְדַבֵּר בְּקוֹל רָגוּעַ מְאֹד.

 

איזה יפה זה קיר לבן

מחוש זהיר אחד מופנה אל העולם שבחוץ אבל עין אחת תמיד מופנית פנימה, זוכרת את שאירע ועלול שוב לחזור. לכן בשני השערים האחרונים המשוררת מהלכת בשיווי משקל עדין בין המצבים, כמחלימה. מנסחת לעצמה כללים: איך למשול בחיות, איך לזייף את הנורמליות כדי לרַצות, להיות נורמטיבית ומקובלת בין הבריות. אם בראשית הספר למדה מה כדאי לומר, הרי לקראת סופו היא כבר ממעטת לדבר. בשירים שבשערים האלה מובאת המורכבות במלואה בדמות שני הקולות, "השיגעון" ו"השפיות" גם יחד, ומתוך המתח הברור יש בהם כוח פואטי רב. השיר "לבן", למשל, מתאר יפה את החוויה. כוחו הרב מאוד בפשטותו.

 

שֶׁלֹּא אֶגַּע בַּצּוּרָה
שֶׁלֹּא אֶגַּע בַּמִּבְנֶה
שֶׁלֹּא אֲחַבֵּר וְאַחְסִיר דְּבָרִים
שֶׁאֶתְבּוֹנֵן בְּקִיר לָבָן
אֵיזֶה יָפֶה זֶה קִיר לָבָן
שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הָרָצוֹן שֶׁלִּי
וְיַהֲפֹךְ לְקִיר לָבָן
וְלֹא אֶגַּע בַּצּוּרָה
וְלֹא אֶגַּע בַּמִּבְנֶה
וְאֶשָּׁאֵר בְּשֶׁקֶט
וְאֶתְבּוֹנֵן בְּקִיר לָבָן
אֵיזֶה יָפֶה זֶה
קִיר לָבָן

 

או "רפאים":

.
אֲנִי מַקִּיזָה זִכְרוֹנוֹת
וְלֹא מְדַבֶּרֶת עַל הַמָּשִׁיחַ עִם אַף אֶחָד.

בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנִי מְמִיתָה אֶת עַצְמִי בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים מְשֻׁנּוֹת.
אֲנִי צוֹפָה בְּכָל תָּכְנִיּוֹת הָרֵאָלִיטִי שֶׁיֵּשׁ,
וּמִתְפַּלֶּלֶת בַּלַּיְלָה שֶׁהַמִּתְמוֹדְדִים הַחֲבִיבִים עָלַי יִזְכּוּ.
(מַקִּיזָה זִכְרוֹנוֹת וְלֹא מְדַבֶּרֶת עַל הַמָּשִׁיחַ עִם אַף אֶחָד).

.

מעניין שבעוד השיגעון מתואר כחיית טרף, נמר חברבורות, תנין, ציפורניים של חתול – הניסיונות לחזור לשגרה משולים לחרקים; קטנים, קלים למעיכה, שבריריים. כך בשירים בשער האחרון: נמלים, חִדקוניות דקל, גולם הממתין לפקיעתו הפרפרית. כאן למשל הדוברת מדמה את עצמה למעין עכבישה:

 

קורים

הִיא רָצְתָה הֲמוֹן יָדַיִם עָלֶיהָ
שֶׁיִּטְווּ חֲזָרָה אֶת הַחוּטִים אֵלֶיהָ
וַעֲדַיִן, מָנְתָה אֶת הַיָּדַיִם הַחֲסֵרוֹת.

בַּסּוֹף לָקְחָה אֶת שְׁמוֹנֶה רַגְלֶיהָ
וְהָלְכָה לִטְווֹת קוּר־אָרִיג נוֹסָף
שֶׁלֹּא יִקְחוּ אוֹתָהּ הָרוּחוֹת.

 

אבל חרקים כוחם בקטנותם, בעקשנותם, במספרם הרב ולכן בעמידותם בסופו של דבר. מטאפורה מדויקת לשגרה קטנה, עיקשת, שיש ימים כמותה בשפע.

הספר מסתיים בשיר סוף הדרך, כראוי לסגירה הביוגרפית שפתחה אותו.

 

אני כבר יודעת

כֻּלָּם וַדַּאי חוֹשְׁבִים
שֶׁזֹּאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁאֲנִי מֵתָה.
אַל תִּדְאֲגוּ.
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת
מָה לַעֲשׂוֹת.

 

מי מת בשיר? הדוברת? החיה שבה? כל פעם חיה אחרת? זו שנטרפה ואולי זו שהושתקה. השיגעון, הוא מקור החיות והתשוקה, מומת והיא מתה איתו על מנת להינצל ולחיות לפי צו החברה, ציפיות אמה. ואולי המוות הוא ניסיון להיוולד מחדש, מתוך הגולם, להיות "טובה יותר" מתנצלת או מתחרטת על מה שהיה ומבטיחה לנסות מחדש.

כוחה של גל נתן הוא בכתיבה ללא דרמה על שבר דרמטי מאוד, על מה שהוביל אליו ועל מה שהוציא אותה מתוכו. גם על מה שנבע ממנו. הקריאה הרציפה בספר חשובה ומענגת ואוחזת בגרון, שכן יש לאורכו ציר התפתחות, והוא רב עלילה והתרחשות. לכן קשה להרפות ממנו, וגם השירים שבספר מסרבים להרפות בתום הקריאה. זהו ספר ביכורים פצוע ואמיץ, כמו חיית בר, שאינה מכירה רחמים ואינה יכולה או מוכנה להיות חיית מחמד בעד שום הון שבעולם.

 

מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שני ספרי שירה: "שטחים פתוחים" (ספרי עתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018), שזכה בפרס "כליל" לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, וכן ספר מסות שנכתב בשיתוף עם דרור בורשטיין – "פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים" (אפיק, 2019). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ו-68 של המוסך, ורשימה על ספר השירה "עת הגן" לוו.ס. מרווין – בגיליון 47.

 

גל נתן, "הלטאות הסגולות בחוץ", פרדס, 2020. 

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "אל תעשה מזה ענין" מאת עמרי שרת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מה רצית, צַ'חְלָה?

"החיים שלי אבודים בלי שאראה אותךָ היא רוצה להגיד לו, ואז אומרת לעצמה צ'חלה, ככה בניגון יפה, החיים שלך זה לא שיר של סלימה מוראד, שילך." סיפור קצר מאת רחל היימן

ברכה גיא, הפנינים של אמא, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 1999

.

מה רצית, צַ'חְלָה?

(סיפור קטן של הצלחה)

מאת רחל היימן

לרוזה יצחקי, הדודה האהובה שלי

.

מה רצית?

העיניים שלה זיתים.

לא היה לה כוח לעמוד מולו, להגיד תישאר אהובי, אינתה עומרי, כוח לבקש אותו.

אז

היא תמות.

עוד מעט, כן, היא יודעת, תמות. הילדים שלה יודעים, השכנות שלה יודעות, הדודות שלה יודעות. החיים שלה באו לקצה אפילו שעוד לא זקנה. מונולוגים מפותלים רקומים בלשונה ושפתיה סגורות. בחיוך.

אישה מחייכת היא

אישה שמחה חושבים אנשים זרים למראה עיקול

שפתיה החתומות.

מה ייתן לה הדיבור? אצלה פתיחת הלב היא בידיים, בהשענת לחי על כף יד פשוטה בהחזקת ידו של הבן הקטן. דבר אחד היא אומרת כל הזמן חוזרת ואומרת עד

שנגמרת

לה הנשימה:

לשמוח בינתי, תמיד לשמוח גם כשהם רוצים ללכת, גם אם הם לא טובים אלייך, תמיד תחייכי תזכרי גם הרע הכי רע

יעבור.

הבת שלה מסתכלת בה באימה, שומעת את השיעול רואה את הגוף רועד. יא יומא – –

אל תתני לחיים לנצח אותך את שומעת אותי? אם את רעבה תעמדי עם האוזן לקיר, תשעני עם הכתף, תקשיבי למוזיקה שיוצאת

מבית הקפה. אם את צמאה תעמדי מול הראי הקטן, תסתכלי בעיניים שלך ותראי

אותי. תסתכלי בעיניים

שלי. ותצחקי בינתי תצחקי. הצרות

פוחדות מהצחוק.

ולמה הצרות שלך לא?

הצחוק שלי חלש מדי. זה רק חיוך. את תצחקי חזק יותר, תדברי, תספרי סיפורים, תנענעי את הידיים עם צמידים שבעלך יביא לך תרקדי

תצחקי

בקול רם. תמיד בקול הכי חזק שלך, שישמעו וייבהלו.

מי ייבהל?

הצרים והצרות. תפרח נשמתם. סמאללה. יגידו לעצמם: זאת? אליה אנחנו

לא מתקרבים, לא

באים, זו יש לה פה מפה ועד

טהרן.

היא לוקחת אוויר. מעבירה לבת שלה חוכמה שאישה צריכה בשביל לחיות בעולם הזה, אבל את הגוף שלה מצעיפה התבוסה.

החיים שלי אבודים בלי שאראה אותךָ היא רוצה להגיד לו, ואז אומרת לעצמה צ'חלה, ככה בניגון יפה, החיים שלך זה לא שיר של סלימה מוראד, שילך.

והוא הלך.

למה אמרה לו לךְ?

לא היה אפשר לשאת את הבושה. אמר לה, את והיא באותו בית.

איך ככה? שאלה.

ככה. אמר.

ככה עשתה.

בישלה. ההיא אכלה.

ניקתה. ההיא התרחצה.

קנתה. ההיא התלבשה.

סידרה. ההיא התבשמה.

בלילה נכנסה איתו למיטה. ההיא.

וככה

עד שהמחלה שלה יצאה.

אמרה לו, לךְ.

מה חשבת, יא צ'חלה?

מאיפה תביאי לילדים שלך אוכל? איך תחנכי אותם? מי יעלה עם הילדים לתורה? מי יכניס את הילדה לחופה?

נשים מאחורי גבה אמרו מסכנה. מול הפנים שלה האשימו את המנוול, שאלוהים יחזיר לו, כל כלב יבוא יומו.

היא עמדה רגע אחד בפתח הבית, כאילו לא ידעה אם ללכת אחריו לצעוק לבכות או לחזור להישאר בבית עם חמישה ילדים והקטן לא כל כך בסדר. אולי בגלל שגם בהיריון הייתה כבר חלשה. השיעול היה לה בחזה רק חיכה שהבטן תרד והוא יֵצא.

היא שמה יד על הראש שלו. רוצה

אוכל? מה יש לי לתת לך בן שלי? אין לי מה לתת לך. אחיך הגדול יבוא בערב יביא לך פיתה. הילד מניף את ידיו אליה. בטח יביא. הלב שלה מכניס לה אגרופים מבפנים. בום בום.

המשיכה

אמרו שבעלה נסע לטהרן. עזב גם את ההיא או שהיא עזבה אותו.

יצאה לעשות כביסה בבתים אחרים. את הבת שלה שלחה לנקות. ילדה טובה, קיבלה מבעלת הבית בגדים ואוכל.

זה טוב, אמרה לה. שתעשה לאנשים חשק לתת לה.

בלילות נרדמה מהר לא רצתה לשמוע את המחשבות. בחלומות אבא שלה בא לבקר אותה, אומר לה צ'חלה קומי, קחי את הילדים מכאן. קומי קומי.

ככה כל לילה.

לאן? היא שאלה בחלום. מתפלאה מאוד, איך קרה שבחיים לא דיבר איתה יותר משתי מילים ובחלומות קומי קומי קומי.

לירושלים, אמר. תלכי. שם יהיה להם טוב.

היא מתעוררת. הילדים לצידה. המחשבות משתעלות.

והוא?

נסע לטהרן. עזב גם את ההיא.

אולי בחלום יש אמת.

הבחור מהמחתרת אמר תעשו ככה וככה אנחנו נביא את זה וזה ואת רק זה וזה, והיא שאלה

אוכל יהיה שם?

בטח, אמר, אוכל בשפע, ארץ זבת חלב ודבש.

ומקום לישון?

יהיה לכם אל תדאגי אמי.

אני? לא, אני יכולה להישאר כאן.

הבת שלה מזדעקת. מה פתאום? את באה איתנו. אנחנו כולם הולכים.

היא משתיקה אותה וממשיכה לדבר עם הבחור.

מותר להיכנס לשכנות להגיד שלום?

אסור, הוא נבהל. אסור לדבר עם אף אחד.

אני צריכה לחשוב.

כולם הולכים. לאט לאט ואולי זה קורה מהר והיא לא שמה לב, אנשים ונשים שהכירה נעלמים. חותמים על מה שצריך ונוסעים. לאן לוקחים אותם?

נכנס בה פחד. אולי הורגים שם את כולם? והיא אפילו לשכנה לא יכולה לספר. ימותו שם ברעב. הבחור מהציונות אומר כולם שבעים שם בארץ ישראל. יש שם מנהיג טוב, משלנו, יהודי. יש לחם יש ריבה. היא מסתכלת על השולחן השבור ומסכימה. הבת מסתכלת בה כאילו מבינה מה שעומד לקרות.

תבואו תיקחו גם אותנו היא אומרת לציונים.

עובר שבוע עוברים שבועיים, עוד משפחה נעלמה עוד אחת והיא מה? כבר הסכימה אז למה לא באים לקחת אותם?

ולילה אחד אבא שלה בא אליה ואמר לה אל תשכחי לקחת את הזהב לפני שאת הולכת מכאן.

איזה זהב? שאלה. הזהב שהחבאתי לך, ענה. איפה הזהב הזה? שאלה. בדיוק ברגע שאביה זכרו לברכה התכוון לענות – הבן הקטן שלה העיר אותה,

אמא אמא אני רעב, בכה.

היא כל כך התרגזה על הילד. נתנה לו סטירה. בגללך לא שמעתי איפה הזהב, רעב רעב, תתאפק.

אפילו שידעה שזה חלום, השתגעה מהחמצה,

מההזדמנות שהלכה.

שבוע אחר כך בא אליה הבחור מהציונות. הפנים שלו היו ככה קצת נמוכות, היא שאלה

מה קרה?

אתם, אומר לה הבחור בגמגום, כאילו לא נעים לו, תצטרכו לעשות סיבוב.

הוא מסתכל על הקיר השבור.

ללכת קודם לטהרן ואז משם יבואו עם אווירון – –

למה ללכת מסביב?

צ'חלה לא למדה, אבל כיוונים היא יודעת. שם ארץ ישראל, שם לא ארץ ישראל, את זה אבא שלה תמיד אמר לה, שם ירושלים.

זה הוא, היא חושבת. בגללו. בגלל הבעל הזה שנסע ממנה ואמרו שחזר לטהרן.

היא רואה כמה לא נעים לו הבחור הצעיר הזה, הוא אומר לה סגרו עכשיו את הדרך.

זה בגללו. היא שומעת את הקול בלב שלה.

מה פתאום הוא? כולם ככה, אמרו הבנים. כולם עוברים משם. ככה שמעו. ממי שמעתם? כולם שותקים וכולם יודעים.

אבל היא מבינה את האמת.

בלילה הם יוצאים. אישה וחמישה ילדים. הולכים ברגל עולים על משאית שוב הולכים ברגל. לילות של הליכה, ימים של שינה. הגוף שלה, שאלוהים ירחם, כואב.

פעם אחת יש יריות. רצו בחושך. היא נשארה מאחור והבת חוזרת לקחת אותה אמא רוצי! אמא רוצי!

תשאירו אותי כאן. בשדה הזה, קחי את האחים שלך ולכי לעולם חדש. אין לה

כוח

יותר בגוף שלה.

לא אמא.

היא סוחבת אותה על הגב. אין כאן מטאפורה, היא ממש סוחבת את אמא שלה על הגב. לא תשאיר אותה כאן ותלך.

בתוך סירה היא שוכבת על רצפה. העיניים של הבת שלה מולה. פנים מול פנים. צפוף. העיניים של הילדה כדורים שחורים. הכוכבים שבשמיים משתקפים בעיניים שלה. היא מחבקת אותה מלטפת אותה.

הם הולכים. בטהרן אפשר ללכת ביום. בלילות אנשים נותנים להם אוכל.

מגיעים.

מחכים.

עוברים ימים שבועות

חודשים.

הנשימה שלה

מתקצרת

הציונים דואגים להביא אותם לקהילה. הפרסים היהודים מרימים את האף למעלה מול הבגדאדים. אולי רק מול העניים שבהם. אנשים חיים שם בבית הקברות. היא כבר יודעת אני עד כאן הגעתי. זהו

יותר לא

אוּכל.

היא משתעלת. הם מכניסים אותה לחדר משכיבים אותה שמים עליה סדין נותנים לה מרק. העיניים שלה עצומות. הבנים עומדים ליד המיטה שלה.

הבן הבכור שואל את אחיו הצעיר ממנו תבוא איתי?

לאן?

היא מקשיבה.

הוא עונה לו.

היא זוכרת את הכתובת. היא מבינה את ההסבר.

בלילה, כשהם לא שומעים, היא קמה. אין מה להפסיד. הבת שלה ששכבה על הרצפה לצידה הולכת אחריה.

היא הולכת אליו.

הבינה שהוא גר

קרוב.

צ'חלה עומדת מול בית חשוך. חושך בחדרים חושך ברחוב. היא עומדת בידיים פשוטות, מה תגיד לו, מה יגיד לה,

מה

את

רוצה?

היא שומעת בכי של תינוק. היא שומעת את הקול שלו אומר משהו, היא שומעת קול של אישה עונה לו, התינוק משתתק.

הבת שלה מכניסה את כף ידה בכף ידה. בואי אמא. קר כאן.

האישה החדשה שלו

צעירה

לא משלנו.

איך ידעת?

למחרת הבן הלך לאבא שלו להגיד לו בוא איתנו לארץ האבות, להגיד לו עוד מעט נהיה יתומים, להגיד לו תראה אותי איך גדלתי, להגיד לו באווירון ייקחו אותנו נשוט בעננים

אבל זה, האבא, גירש אותו בלחישה ודחיפה, ששש… שלא יֵדעו שאני… שלא ישמעו שאני מן היהודים.

הנער ראה כי בחדר ישבה אישה ובידיים שלה תינוק.

ימים אחדים אחר כך, עלתה נשמת צ'חלה השמימה וגופה נשאר בבית הקברות היהודי בטהרן.

ימים אחדים אחר כך, עלו חמשת ילדיה והמריאו לשמיים ונחתו בארץ ישראל ועשו ובחרו והלכו והתחתנו ודאגו ובנו ואמרו ונלחמו והולידו וגידלו וחינכו וקנו וישבו וחגגו ומכרו ולמדו ואכלו ושתו.

מה רצית? אני שואלת אותה.

רציתי, היא עונה,

מסתכלת בי והעיניים שלה בלונים שחורים מתפתלים מעלה וזנבות זהב משתלשלים מהם,

שיהיה לכולם.

מה?

אוכל,

היא צוחקת.

 

רחל היימן מלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים. ספריה "לגופה של אהבה" (2001) ו"אין נסיכים בנתניה" (2006) ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים. סיפורים ומסות שכתבה פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חיים", סיפור קצר מאת שחר גבאי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | בימי פוסט־ערספואטיקה

"שירה היא כלי סימבולי, ותפקידה להתריע על הבעיות. היא לא יוצרת אותן". גלעד מאירי משוחח עם מתי שמואלוף על שירה מזרחית

מרים כבסה, שלושה בניינים, שמן על פשתן, 2019. מתוך התערוכה "הגוף המכני", מוזיאון בר־דוד, ברעם (אוצר: אבי איפרגן)

.

ממזרח יתפרץ הר געש: גלעד מאירי מראיין את מתי שמואלוף, בעקבות קובץ מאמריו בנושא שירה מזרחית

.

.

לאחרונה ראה אור ספר מאמרים פרי עטך, "ממזרח יתפרץ הר געש" (ספרי עתון 77, 2020), שעוסק בשירה מזרחית. האם בעקבות מחקרך אתה יכול לנסח הגדרה תמציתית משלך לפואטיקה של שירה מזרחית, מבחינת מאפייני תוכן וצורה?

באסופת המאמרים אני חוקר את השירה המזרחית של שלוש משוררות ירושלמיות: מירי בן שמחון ז"ל, ברכה סרי ז"ל ואמירה הס, שתיבדל לחיים ארוכים. קשה לי מאוד למצוא הגדרה מקיפה שנוגעת למאפיינים של תוכן וצורה. השירה המזרחית היא קודם כול סוג של תודעה. מבחינת התכנים והנושאים יש כמובן מקום למרכיב הביוגרפי. למשל, את הכתיבה של ברכה סרי אי אפשר לנתק מהפמיניזם היהודי התימני של תחילת המאה בתימן. מירי בן שמחון רוצה להכניס לשירה את סירי הקוסקוס של סבתה. ואמירה הס כותבת באופן עמוק ביותר על הגאולה האבודה של הקהילה העיראקית בישראל.

האם ניתן לטעון ששירה מזרחית היא לעומתית, אלטרנטיבה לפואטיקה מנוגדת?

בהחלט. אני מציע בספר אופוזיציה מוחלטת לתוכנית הלימודים הישראלית שבה למדתי, הן בתוכן הן בצורה. בתוכן – למשל שילוב התרבות העיראקית הנשקפת מהשירה של אמירה הס לצד זו הנשקפת מהשירה העברית, ובצורה – באמצעות ההתכתבות של ארז ביטון עם הפיוטים של רבי דויד בוזגלו, שמחייה מסורות פואטיות עתיקות יומין של יהדות מרוקו, שרגליהן נטועות בהלכה.

באופן כללי אין זיקות בין שירה ישראלית בכלל ושירה מזרחית בפרט לשירה ערבית. מה המשמעות של זה?

לדעתי יש לזה משמעות פוליטית, חברתית ולאומית. החיים בישראל הם דו־לאומיים דה פקטו, מכוח התקיימותם במרחב המזרח־התיכוני. עם זאת, הבחירה התרבותית, החינוכית והזהותית עדיין לא מיצתה את הפוטנציאל הנפלא הגלום בכך. המוזיקה המזרחית, שגם לה ייחדתי מאמר, עושה זאת. אפשר לראות שהרבה כניסות לסרטוני יוטיוב של שירים מזרחיים מקורן בעולם הערבי. והרבה מהמוזיקה הערבית נכנסת לשירים מזרחיים ומעוברתת בהם. דודו טסה מחדש את העיראקית של סמיח ודאוד אל כוויתי, כמו כל צעיר עיראקי שעושה ניסויים ברוק ובמוזיקה אלקטרונית עם מסורת מוזיקלית מהעבר. ואם נחזור לשירה, החזון שלי הוא שנלמד את השירה של מחמוד דרוויש לצד השירה של חביבה פדיה, רוני סומק ואחרים; נלמד על ההשפעה האדירה של דרוויש על השירה העברית ולא נפנה אליה את הגב.

אתה טוען בכמה מקומות בספר שהשירה המזרחית דוכאה באופן גזעני, אבל אתה לא מפרט מהו אופי הדיכוי. היות שמדובר בתחום רחב מאוד – מחקר ספרות, תוכניות לימודים, ביקורות, פרסים, ועוד – האם תוכל להתעכב על כמה ביטויים של קיפוח בתחום שלטעמי הוא המכריע, כי בלעדיו אין שירה מזרחית: הוצאת ספרים?

זה נושא רחב שצריך לייחד לו דוקטורטים ומחקרים רבים, אבל אתן לך כמה דוגמאות. ברכה סרי פרסמה אך ורק ספר אחד בהוצאה ספרים שאינה ההוצאה שהיא הקימה, לימים. זה היה הספר פרה אדומה, ולמרות חשיבותו הוא יצא בשנת 1970 בהוצאה קטנה ושולית בשם "ברירות", הוצאה שהקימו בקי ברנשטיין ושלמה סבירסקי. זה היה ניסיון של סרי להתכתב עם השמאל הרדיקלי, אחרי שהעדה התימנית הוקיעה והחרימה אותה בעקבות ההצגה קריעה, המבוססת על סיפור קצר פרי עטה. אחר כך הקימה את הוצאת "האור הגנוז" והוציאה בה את שאר ספריה. היצירה של סרי זוכה להכרה רק לאחרונה, ועד כה פורסם על יצירתה קובץ מאמרים אחד, בסוד ברכה: יצירתה של ברכה סרי (כרמל, 2013; ערכה הנרייט דהאן כלב; ובקובץ זה גם מאמרי על שירת השוטטות של סרי). למה סרי לא מצאה הוצאת ספרים לשיריה? לשמחתי לפני מותה היא זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה וגם הופיעה בסרט הדוקומנטרי המלכה חנטרישה של ישראלה שאער מעודד, שזכה ב־2009 בפרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, רחובות.

דוגמה נוספת היא מירי בן שמחון, ששנים רבות לא זכתה לספר שיכנס את כל כתביה. כל שירות המשוררים והמשוררות האשכנזים של תקופתה נאגדו בספר שכזה. בסך הכול היא פרסמה ארבעה ספרים. קציעה עלון קיבלה על עצמה את הפרויקט החשוב, ובשנת 2018 הוציאה את כל כתביה, רק האויר בחוץ שגיא, בהוצאת גמא.

דוגמה אחרונה היא הוצאת בימת קדם, שהוקמה ב־1986. ההוצאה שמה לה למטרה להוציא לאור ספרים שנדחו בהוצאות מרכזיות, וכך זכינו לקרוא את ספריהם של אלה שוחט, יצחק גורמזאנו גורן, שמעון בלס ואחרים. עם ההכרה בתרבות המזרחית ותרומתה לספרות העברית, חזרו הסופרים להוצאות מרכזיות. בין השאר ראינו את שמעון בלס זוכה להכרה מלאה, וספריו יצאו מחדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת "כבשה שחורה" בעריכת חנן חבר, עם אחרית דבר ומאמרים אקדמיים שהעידו על תרומתו של בלס לספרות העברית.

יש הטוענים שהשירה המזרחית תרמה לעליית מפלס הגזענות בישראל. מדוע הם טוענים זאת?

הרבה אנשים פוחדים לדבר על המתח האתני ועל מנגנוני הזיהוי האתניים בישראל. הם חושבים שאם נכתוב על הפערים האתניים, הגזענות, הפערים הכלכליים, התרבותיים וכד' – אזי ניצור שירה גזענית. אני חושב בדיוק להפך. לשירה יש תפקיד חשוב ביותר במתן קול לתהליכים האלה, לפערים האלה, שמתקיימים גם בימינו. בשנות האלפיים דחפנו את השירה והתרבות המזרחית למרכז, באמצעות כתיבה מרובה, בז'אנרים שונים. הייתי בין העורכים של האסופה תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (עם עובד, 2007), לצד ניר ברעם ונפתלי שם טוב, והגדרנו בה את הזהות של הדור השלישי המזרחי – ומאז רק נפתחו עוד שערים. מובן שההצלחה האדירה של ערספואטיקה נתנה לפתע נראות לשירה המזרחית בבמות מרכזיות. אולי הנראות הזאת הפחידה את האנשים והם חשבו שהשירה היא גזענית. אבל שירה היא כלי סימבולי, ותפקידה להתריע על הבעיות. היא לא יוצרת אותן.

למיטב ידיעתי, רוב ואולי כל הפרסים הספרותיים בישראל הם על שם אשכנזים, או במימונם. למה הקהילה המזרחית לא יוזמת פרסים ספרותיים? יש הרבה יזמים מזרחים בתחומי הדת והספורט, אבל לא בספרות. למה יש נתק בין בעלי ההון המזרחים לעולם הספרות בכלל, והספרות המזרחית בפרט?

יש פרס אחד שיזמה הקהילה המזרחית, הוא מוענק במסגרת פסטיבל "ליבי במזרח" שיזמה שולה קשת, מייסדת תנועת "אחותי", עם עוד פעילים ופעילות מזרחים. הפרסים שעליהם אתה שואל אותי, כמו פרס ברנר, פרס ברנשטיין, פרס אשכול ועוד, הם פרסים שיש להם גם גיבוי ממשלתי או תרבותי־ממסדי, ועל הממסד לחשוב מחדש על הגדרות היסוד שלו ולסייע בייסוד מערכת רב־אתנית ורב־תרבותית.

לגבי הנתק, זאת שאלה מורכבת. נוצרים קשרים לפעמים, למשל האחים דרעי, שהם מפיקים עתירי ממון, שתורמים רבות לקולנוע הישראלי. תשובה אחת לנתק הזה יכולה להיות, שככל שאדם מזרחי מתקדם במעמד שלו הוא רוצה לעבור אסימלציה מלאה לאליטה האשכנזית ולהתנתק משורשיו.

מתחילת המילניום בערך אנחנו עדים לייצוג מרכזי למשוררים ממוצא מזרחי בעמדות מפתח ספרותיות. מה הסיבות לזה?

יש לזה תשובה אחת: דורות על דורות של פעילות ופעילים שכבו על הגדר כדי לפתוח את הדלתות. ואלו לא רק דלתות חומריות, אלא גם דלתות רוחניות וזהותיות. אליהו אלישר בספריו ובפעילות שלו; כתבי עת כמו אפיקים בעריכת יוסף דחוח הלוי, שנפטר לאחרונה, הד המזרח ועוד; המרד בוואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, תנועת צ"ח, הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועת אחותי ועוד יוזמות – כל אלה, בשלל דרכים – שליחת מכתבים, ארגון הפגנות, הגשת עתירות, פרסום יצירות – עוררו דיונים מרתקים על זהות מזרחית ודחפו יוצרים לצאת מהארון המזרחי. זהו מרחב שלם שהשתחרר מכבליו. לעיתים זה קרה גם בלי לבקש מהצד השני להכיר בכל זה. אל תשכח שהמזרחים הם כחצי מהאוכלוסייה בישראל, ומה שאתה רואה באמנות זה ניסיון לתקן שנים של הדרה.

בראשית דרכה של מירי רגב היא זכתה לחיבוק חם מנציגים רבים בקרב הקהילה הספרותית המזרחית, אולם לאחר זמן הקולות הללו נדמו. האם חל שינוי בתודעה של הקהילה ביחס אליה, ואם כן, למה אין מחאה נגדה ונגד המדיניות שלה?

אני לא כל כך רוצה לדון בזה, ולמען האמת, כפי שאתה יודע אני בשנים האחרונות מתגורר מחוץ לישראל ולא מודע לכל שאלות העומק. אבל אני חושב שמירי רגב בעצמה אשמה בכך. היה סוג של רצון לתיקון חברתי עמוק, אבל עם הזמן אנשים הבינו שהיא מנצלת את הנרטיב המזרחי ורוכבת עליו, רק כדי לקדם את העמדות הגזעניות שלה ושל ממשלתה ולתמוך בהמשך שלטונו של חשוד בפלילים (היום כבר נאשם). דבר שלא ציינת בשאלתך הוא הדרך הגזענית שבה ביקרו אותה. הגזענות של האליטה האשכנזית הייתה כל כך מוגזמת, שחלק לא קטן מהקהילה המזרחית לא הסכים להשתתף בחגיגה. יש דרך לבקר את המדיניות שלה, ואני מאלו שמבקרים אותה, ואף השתתפתי בדיון על כך בניו יורק טיימס. אסור לבקר את המדיניות שלה בדרכים גזעניות. ואם תעשה זאת, תדע שלא תקבל את התמיכה של הקהילה המזרחית. כיום לדעתי גם רבים מהקהילה המזרחית מבקרים אותה, תראה למשל את הביקורת של עו"ד ברק כהן, ואחרים.

אפשר לסמן ארבע תחנות בהתפתחות השירה המזרחית הישראלית. השתיים הראשונות בשלהי המאה הקודמת: פריצת הדרך של משוררים תימנים בשנות החמישים וראשית שנות השישים, ואחר כך ספרי הביכורים של ביטון וסומק (1976) והופעתו של כתב העת "אפיריון" (1981). השתיים האחרונות בתחילת המאה הנוכחית: הופעתו של כתב העת "הכיוון מזרח" (2000), ואחר כך ערספואטיקה (2013). איפה אנחנו נמצאים כיום, ב־2020, ולאן אנחנו ממשיכים?

היום אנחנו נמצאים בתקופה שאולי אפשר לקרוא לה "פוסט־ערספואטיקה", שיש בה מכלול של יצירה מזרחית, ששמה במרכז את ערספואטיקה ומתכתבת איתה. עוד לא ראינו כתבי עת ספרותיים מרכזיים או אתרים ספרותיים מרכזיים שיקבלו על עצמם את הייצוג של הפעולה הזאת, ואולי כבר לא צריך אותם כי התודעה הגיעה למקומות חלומיים כמו התוכנית "פעם בשבוע עם תם אהרון" בערוץ כאן 11 או התרגום הנפלא של זהר אלמקייס לבין העולם וביני של טא-נהסי קואטס. אמנם כתב העת הכיוון מזרח ממשיך לפרסם יצירות במרץ, אבל אין לו תהודה בתרבות הישראלית. אני עוקב אחריו והוא עושה עבודה נפלאה. העתיד יוביל למקום חדש, שבו תודעה מזרחית לא תישאר רק בידי המזרחים, אלא תהפוך לתודעה כללית, כך שגם אשכנזים יוכלו לבצע מוזיקה מזרחית, או לכתוב שירה מזרחית. עתיד היברדי, שעוזב את הקטגוריות הבינאריות, ומרוב הצפה של רנסנס מגיע עד המנהיגות – אל תשכח שעד היום כל ראשי הממשלה היו אשכנזים; עתיד שבו בראשות הממשלה יוכלו לעמוד מזרח/ית או פלסטיני/ת.

.

מתי שמואלוף, משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה – האחרון בהם: "בגדד | חיפה | ברלין", מהדורה דו־לשונית שיצאה בגרמניה ובישראל (אפורסימא, 2019) – וכן אסופת סיפורים קצרים: "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" (זמורה־ביתן, 2014). ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב־Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin.
ד"ר גלעד מאירי, משורר, סופר וחוקר, מייסד שותף של מקום לשירה וביה"ס לאמנויות המילה בירושלים. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון בהם: "סונט בגט" (מקום לשירה בשיתוף עמדה, 2019). לאחרונה ראה אור ספרו "פופואטיקה: מאמרים ומסות, 2006–2018", וכן "גאווין יוארט: מבחר שירים", בתרגומו (שניהם בהוצאת מקום לשירה בשיתוף עמדה, 2020).

 

מתי שמואלוף, "ממזרח יתפרץ הר געש", ספרי עתון 77, 2020.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי משוחחת עם א"ב יהושע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן