פרוזה | סיפורו של פר הרבעה

"קמתי לאט וניערתי מעליי רגבי עפר. לרגע חשבתי ללכת אליה. לומר משהו. אחרי הכול, אנחנו מכירים די טוב. כבר היינו כמה פעמים ביחד. אולי אפילו זה היה הילד שלי." סיפור קצר מאת שחר גבאי

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
17.06.2020

.

חיים

שחר גבאי

.

לוקחים את הילד של אולגה! לוקחים את הילד של אולגה!

חמש לפנות בוקר. יום ראשון. רובן ערות כבר משלוש. לי מאפשרים לישון עד מאוחר. העבודה שלי אף פעם לא מתחילה לפני שמונה. התעוררתי בגלל הצעקות. אולגה, 236145, עדיין צרחה. גם 436159 ו־436181, אני לא יודע מה שמן, צעקו. עוד כמה חדשות, חדשות כל כך שעוד לא הספיקו לצרוב בהן מספר, הוסיפו את קולן להמולה. אחרות רבצו בעצלות. מדי פעם סילקו בזנבן זבוב טורדני. תמיד זה ככה אצל החדשות. אבל עוד שבוע, שבועיים, חודש ככה, הזמן עובר, רואים דברים. החיים חזקים מהכול. מתרגלים. גם הן יתרגלו. אפילו אולגה תשכח. אין טעם להרהר במה שכבר אין לו תקנה. בטח שלא לשגות באשליות.

היא הייתה בין הראשונות שהגיעו לכאן, אולגה, אבל עכשיו היא צעקה כמו טירון מזוין. זה אפילו הכעיס אותי. נזכרתי ביום שנפגשנו, לפני הרבה הרבה שנים. בכל מה שקשור לזיכרון, שלי חד לא פחות מכל סכין. זה חיסרון גדול, כמובן. כאן, הדבר הכי טוב שאפשר לקוות לו הוא שכחה. מי שיודעת לשכוח מהר – שורדת. מי שמסרבת לשכוח, מי שמתעקשת לזכור – טובעת במוקדם או במאוחר מכובד המשקל, גם אם הצליחה לעבור את כל שאר המכשולים. ויש הרבה מכשולים.

קמתי לאט וניערתי מעליי רגבי עפר. לרגע חשבתי ללכת אליה. לומר משהו. אחרי הכול, אנחנו מכירים די טוב. כבר היינו כמה פעמים ביחד. אולי אפילו זה היה הילד שלי. אין לדעת. אבל אחרי רגע התחרטתי. רגש הוא חולשה. וגם – יום ארוך לפנינו. יש לא מעט חדשות, והם מצפים ממני לטפל בכולן. לכן, חשוב, ארוחה טובה, ללעוס היטב, עיכול נכון, לתת לאיברים לנוח. ואז, כן. יום עבודה. ללא הפסקה עד הצהריים. בכל הכוח. ארוחת צהריים. מנוחה. ואז עד השקיעה. מזלן שחורף עכשיו. מחשיך מוקדם.

בהתחלה היינו חמישה. זה היה לפני הרבה מאוד זמן. אני זוכר את זה היטב. לפי הסדר: 131, 132, 136, 138, 142. מהשניים־עשר שנולדו השאירו את החמישה החזקים ביותר. ידעתי את זה מהר, וזה פעל לטובתי. כמובן, לא ידיעה כפי שיש לי היום, ברבות השנים והניסיון, אלא ידיעה ראשונית, תמימה, נטולת ניסוחים והגדרות, אבל דווקא משום כך לא פחות חזקה. ידיעה של האוזן. ידיעה של הלב. שמעתי. שמעתי את הדממה. שמעתי והחלטתי. אני לא אהיה דממה.

זה השבוע האחרון לפני הספירה. סוף רבעון. אחרי זה, כמו שאומרים, סופרים את הכסף. הם מצפים לתוצאות. כמה הזרעות היו. מספר הנקבות שבהיריון. מספר העגלים שנולדו. חלוקה של מספר ההריונות במספר ההזרעות. הכללי, ואצל כל פרה. אחוזי הצלחה. כנ"ל. זה באשר ללידות. דו"ח שני: תפוקת חלב. ממוצע גבוה: 12,000 ליטר בשנה. ברבעון: 3,000. ממוצע נמוך: 10,000. ברבעון: 2,500. פחות מזה זה כישלון. הם לא אוהבים כישלונות. גם אחוזי שומן מקנים נקודות. מי שלא עומדת בקצב, לוקחים אותה מכאן. לאן? אצלנו מכנים את זה "שם". איפה זה שם אף אחד לא יודע. מה קורה שם אף אחד לא יודע. אבל לפעמים, מנשבות שמועות. מה שבטוח, משם אף אחד עוד לא חזר לכאן. אם זה טוב או רע, אי אפשר לדעת בוודאות. בחיים האלו אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות. אבל לכל פר יש לב. והלב עסוק תמיד בניחושים.

האם אולגה מנחשת? האם היא ניחשה מראש? בכל לידה אם מתפללת לבת. המין: נקבה. חלק מהעגלות נשארות. כל העגלים נלקחים. לפעמים העגלים נשארים שבוע, לפעמים שבועיים. לעולם לא יותר מחודש. אצל בעלות המזל, כמו אולגה, זה לקח רק יומיים. ככה, מהר, באבחה אחת, לפני שנקשרים מדי. לפני שזכינו לראות מה שראו האחרות. האנשים מגיעים. אוספים את כל הנולדים החדשים. לפי המין: זכרים לשמאל נקבות לימין. כשהמשאיות מגיעות יכולים חדי האוזן לשמוע את היללות הראשונות. אמא תמיד יודעת. ועדיין, פזורות. תלושות. ברווחים. אלו קולות הנבואה הסמויים, שרק מי שנמצא פה כבר מספיק זמן, כמוני, יכול לזהות אותם ממרחק. לדעת לאן יתפתחו, עוד מעט. עוד מעט. אי אפשר להתנגד. לא כדאי. מי שמתנגדת מדי, צועקת מדי, נותנים לה את החשמל. אחרי זה כולן שותקות. זה טוב להן, כן, העתק הנשימה אוטם את המחשבה, המחנק בגרון חונק את הרגש. רגש הוא חולשה.

אני קם על רגליי. סיימתי לאכול. סיימתי לנוח. אני מרטיט את פרוותי, מסיר מעליה רגבי לאות אחרונים, וגועה בקול אדיר. געיה עמוקה, נמשכת, מהדהדת. שכולן תשמענה. הן מרעידות זנב בעצבנות, מסובבות ראש, מביטות בי בעיני הפרה שלהן. אני, פר מספר 132, הוותיק ביותר כאן, בן־בקר עתיר זכויות, מלך הרבעה. הרזומה שלי מדבר בעד עצמו. תחשבו – מזל. ולא. לא לחינם. שום מתנה לא קיבלתי. זו עבודה קשה, מפרכת, יומיומית. אני פוסע אל ההתייחדות. שם 436120 כבר מחכה. הובילו אותה קודם לכן. אני נכנס פנימה.

יש נתונים שאי אפשר לתמרן: קרבת דם נמוכה (כמה נמוך – ככה עדיף), הגזע שאליו נולדת, מטען גנטי, אומדני הורשה, מחלות, רגליים בריאות, טלפיים חסונות. שם מְשחק המזל. מה שקיבלת – קיבלת. אבל יש גם דברים שאינם כאלה שרירותיים: האם אתה תוקפני? האם תהווה סיכון לצוות? מספר הזרעות ליום. כוח התשוקה וכוח התפוקה. שם, זו כבר הרבה יותר שאלה של רצון.

מה שראו האחרות: החיים: אחד: לידה. שתיים: החדרת הנזם לאף. לגרור את הוולד בנוחות. שלוש: גילוח העור. הבשר נחשף. צריבת ברזל או כווית קור. מספר. ארבע: גדיעת הקרניים. פעם השתמשו בעיקר במסור ובקאטר. את הדם היו עוצרים בכוויית אש חיה. היום נפוץ יותר שימוש בסודה קאוסטית. זה מאכל את הקרניים במהירות ופחות מלכלך. חמש: סירוס. להב סכין. פתיחת שק האשכים. משיכה. אחד. שניים. קריעת צינורית הזרע. אפשר גם לרסק במלקחיים, או לקשור את השק בגומי מהודק. זה מונע זרימת דם וגורם למות הרקמות. רק אחרי זה: החזרה לתא. מטר על מטר. עגל רך.

רך אני נכנס פנימה. אני מצמיד את החוטם אל הישבן הרחב, מתחכך קלות, שואף ניחוחות ערווה. היא מרטיטה, מנופפת קלות בזנבה. העור נרעד, הגוף מתלקח. אני חש את הקשיות מתעוררת בפנים. היא פועה קלות, נעירת שאלה, סימן פיסוק רפוי. אני חש את זרם הדם, יוקד. אני מפשק את הרגליים. הישבן ננער. מתרומם. הבשר נחשף. אני עולה. אני גוהר. אני מחדיר.

היינו חמישה. ולפני זה היינו שניים־עשר. אני זוכר היטב. לא הייתי בעל נתוני הפתיחה הטובים ביותר. לא הייתי מגזע הולשטיין, והטלפיים שלי, שלא כמו עכשיו, לא היו חסונות כמו של כמה אחרים. אבל היו לי שני דברים שלא היו להם: ידיעה והקרבה. ידעתי מה אני צריך לעשות. והייתי מוכן להקריב. את הכול. אפילו את עצמי.

יש שני דברים שלומדים כאן. כל מי שרוצה לשרוד חייבת לדעת את זה. שני דברים, לפי סדר חשיבות: תפוקה ותעוקה. ניצבים הפוכים זה לזה על גרף. כמה שיותר תפוקה, כמה שפחות תעוקה. לכן החשמל, למי שמעזה לזעוק יותר מדי. הזעקות עלולות להגיע אל הלב. והרי זה מה שצריך לסגור. הגוף גדול מסך לבבותיו. המכונה גדולה מאומללות ברגיה.

המכונה שואבת. פֶה עגל מתכת מחובר אל עטין. עגל מתכת יונק חלב אם.

אני חודר פנימה. היא נאנקת. אני חש את קילוח הדם החם, פועם. בחיבור שביני לבינה. לא אכחיש, זה עדיין מרגש אותי. הכוח הזה, העצום. הכניעה שחייבת להגיע. חייבת להגיע. אני מחדיר חזק. היא נאנקת. מהצד אני מרגיש את המבטים שלהם. הם צופים בנו ואני נענה לאתגר. מגביר קצב. מגביר כוח.

המכונה שואבת. פֶה עגל מתכת מחובר אל עטין. עגל מתכת יונק חלב אם.

אחרי עוד חודש נותרנו שלושה. שני הולשטיינים ואני. אבל אז כבר ידעתי שזה אפשרי. לא ידעתי אם ישאירו את שלושתינו או פחות מכך, אבל ידעתי לא להפסיק לעמוד על המשמר. והבנתי. הבנה עמוקה. עמוקה. קל מאוד להתמכר לזעם, קל עוד יותר להתמכר לאדישות. שניהם לא יעזרו לי כאן. מה שאני צריך זה עונג, זו תשוקה, זו אהבה. זה להתפלש בתוך הזוהמה ולצרוח בסוף: עוד.

לפעמים דברים אינם הגיוניים. למשל: בכי באמצע הלילה, כאשר צריך לחלום. למשל: מי שמפסיקה לשתף פעולה. אבל הרי הדברים הגיוניים: סדר. משמעת. עבודה. ציות. רווח. מה הם רוצים. מה צריך לתת. הדברים ברורים. אם רק לומדים לשחק את המשחק, אפשר לשרוד. אפשר להמשיך. להיות חלק מהמכונה. אלו החיים. צריך להכיר. בעיניים פקוחות.

אני עוצם את עיניי ומרגיש את הדם החם. לא אכחיש, זה מרגש אותי. בפנים – חם ולח ורטוב. נוזלים זורמים. אני נכנס. גוף מתחבר אל גוף. בתאים אחרים מוכנסות אמהות. מתחברות אל המכונה. גוף מתחבר אל גוף. נוזלים זורמים. אני שומע את האנקות. היא נאנקת. הישבן שלה רוטט. הערווה נפרשת. השפתיים נפערות לרווחה והיא שואבת אותי פנימה.

המכונה שואבת. פֶה עגל מתכת מחובר אל עטין. עגל מתכת יונק חלב אם. גוף חודר גוף נחדר.

אני זוכר הכול. אני לא מתחרט על רגע אחד. על זיכרון אחד. לא הייתה לי אפשרות לחיות אחרת. בהיעדר אפשרות – מה הטעם להתחרט? אימצתי את הכול: אימצתי את החדווה. את הזוהמה. אימצתי את החיים.

שם. מה ששמענו משם: שער חשמל. גיליוטינה. שרשרת ברזל. זעקה. אדום אדום. זרנוקי מים. פרפור. שם. מה ששמענו משם: מסלול שחיטה. מפטמה. תליית רגל. משלוחים חיים. שחיטה כשרה. תלויים במהופך.

נוזלים מתהפכים. נוזלים מתחלפים. חלב ערווה. הגוף סומר. היא נאנקת. אני מגביר כוח. היא זועקת. אני מרוגש.

גוף חודר גוף נחדר. עגל מתכת מחובר אל עטין.

אבל גם ברגעים כאלו, על סף העונג, אני לעולם לא שוכח: כדאי להתרגש. רצוי ליהנות. זו הפריווילגיה שלי. הרווחתי אותה ביושר. אבל לעולם, לעולם לא לתת לזה לחבל בתפוקה. כל עוד זה לא קורה, מעמדי כאן בטוח. משהו לבן נשאב משהו לבן נפ

שם. מה ששמענו משם: אדום אדום. מוטות ברזל. שער חשמל. זעקה. שוק חשמל. גיליוטינה. שרשרת ברזל. זרנוקי מים. פרפור.

הבשר מפרפר. אני עוצר. רוטט כולי, אני חש אותו עולה, שואב עונג אחרון.  

שחר גבאי, סופר ומוזיקאי. פרסם מחזה – "סיפורו של התו סול", ושני ספרים, רומן ונובלה: "סיפורו של סול" (ברנש, 2014) ו"הגלגול" (בית אורי צבי, 2017). ספרו השלישי, "סיפור", יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. בימים אלו שוקד על ספרו הרביעי, "העלדג", ומעביר סדנאות לכתיבה יצירתית בבית אצ"ג.
 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "כל הלילה לא נרדמתי", סיפור קצר מאת אלי חביב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation