.

חיים

שחר גבאי

.

לוקחים את הילד של אולגה! לוקחים את הילד של אולגה!

חמש לפנות בוקר. יום ראשון. רובן ערות כבר משלוש. לי מאפשרים לישון עד מאוחר. העבודה שלי אף פעם לא מתחילה לפני שמונה. התעוררתי בגלל הצעקות. אולגה, 236145, עדיין צרחה. גם 436159 ו־436181, אני לא יודע מה שמן, צעקו. עוד כמה חדשות, חדשות כל כך שעוד לא הספיקו לצרוב בהן מספר, הוסיפו את קולן להמולה. אחרות רבצו בעצלות. מדי פעם סילקו בזנבן זבוב טורדני. תמיד זה ככה אצל החדשות. אבל עוד שבוע, שבועיים, חודש ככה, הזמן עובר, רואים דברים. החיים חזקים מהכול. מתרגלים. גם הן יתרגלו. אפילו אולגה תשכח. אין טעם להרהר במה שכבר אין לו תקנה. בטח שלא לשגות באשליות.

היא הייתה בין הראשונות שהגיעו לכאן, אולגה, אבל עכשיו היא צעקה כמו טירון מזוין. זה אפילו הכעיס אותי. נזכרתי ביום שנפגשנו, לפני הרבה הרבה שנים. בכל מה שקשור לזיכרון, שלי חד לא פחות מכל סכין. זה חיסרון גדול, כמובן. כאן, הדבר הכי טוב שאפשר לקוות לו הוא שכחה. מי שיודעת לשכוח מהר – שורדת. מי שמסרבת לשכוח, מי שמתעקשת לזכור – טובעת במוקדם או במאוחר מכובד המשקל, גם אם הצליחה לעבור את כל שאר המכשולים. ויש הרבה מכשולים.

קמתי לאט וניערתי מעליי רגבי עפר. לרגע חשבתי ללכת אליה. לומר משהו. אחרי הכול, אנחנו מכירים די טוב. כבר היינו כמה פעמים ביחד. אולי אפילו זה היה הילד שלי. אין לדעת. אבל אחרי רגע התחרטתי. רגש הוא חולשה. וגם – יום ארוך לפנינו. יש לא מעט חדשות, והם מצפים ממני לטפל בכולן. לכן, חשוב, ארוחה טובה, ללעוס היטב, עיכול נכון, לתת לאיברים לנוח. ואז, כן. יום עבודה. ללא הפסקה עד הצהריים. בכל הכוח. ארוחת צהריים. מנוחה. ואז עד השקיעה. מזלן שחורף עכשיו. מחשיך מוקדם.

בהתחלה היינו חמישה. זה היה לפני הרבה מאוד זמן. אני זוכר את זה היטב. לפי הסדר: 131, 132, 136, 138, 142. מהשניים־עשר שנולדו השאירו את החמישה החזקים ביותר. ידעתי את זה מהר, וזה פעל לטובתי. כמובן, לא ידיעה כפי שיש לי היום, ברבות השנים והניסיון, אלא ידיעה ראשונית, תמימה, נטולת ניסוחים והגדרות, אבל דווקא משום כך לא פחות חזקה. ידיעה של האוזן. ידיעה של הלב. שמעתי. שמעתי את הדממה. שמעתי והחלטתי. אני לא אהיה דממה.

זה השבוע האחרון לפני הספירה. סוף רבעון. אחרי זה, כמו שאומרים, סופרים את הכסף. הם מצפים לתוצאות. כמה הזרעות היו. מספר הנקבות שבהיריון. מספר העגלים שנולדו. חלוקה של מספר ההריונות במספר ההזרעות. הכללי, ואצל כל פרה. אחוזי הצלחה. כנ"ל. זה באשר ללידות. דו"ח שני: תפוקת חלב. ממוצע גבוה: 12,000 ליטר בשנה. ברבעון: 3,000. ממוצע נמוך: 10,000. ברבעון: 2,500. פחות מזה זה כישלון. הם לא אוהבים כישלונות. גם אחוזי שומן מקנים נקודות. מי שלא עומדת בקצב, לוקחים אותה מכאן. לאן? אצלנו מכנים את זה "שם". איפה זה שם אף אחד לא יודע. מה קורה שם אף אחד לא יודע. אבל לפעמים, מנשבות שמועות. מה שבטוח, משם אף אחד עוד לא חזר לכאן. אם זה טוב או רע, אי אפשר לדעת בוודאות. בחיים האלו אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות. אבל לכל פר יש לב. והלב עסוק תמיד בניחושים.

האם אולגה מנחשת? האם היא ניחשה מראש? בכל לידה אם מתפללת לבת. המין: נקבה. חלק מהעגלות נשארות. כל העגלים נלקחים. לפעמים העגלים נשארים שבוע, לפעמים שבועיים. לעולם לא יותר מחודש. אצל בעלות המזל, כמו אולגה, זה לקח רק יומיים. ככה, מהר, באבחה אחת, לפני שנקשרים מדי. לפני שזכינו לראות מה שראו האחרות. האנשים מגיעים. אוספים את כל הנולדים החדשים. לפי המין: זכרים לשמאל נקבות לימין. כשהמשאיות מגיעות יכולים חדי האוזן לשמוע את היללות הראשונות. אמא תמיד יודעת. ועדיין, פזורות. תלושות. ברווחים. אלו קולות הנבואה הסמויים, שרק מי שנמצא פה כבר מספיק זמן, כמוני, יכול לזהות אותם ממרחק. לדעת לאן יתפתחו, עוד מעט. עוד מעט. אי אפשר להתנגד. לא כדאי. מי שמתנגדת מדי, צועקת מדי, נותנים לה את החשמל. אחרי זה כולן שותקות. זה טוב להן, כן, העתק הנשימה אוטם את המחשבה, המחנק בגרון חונק את הרגש. רגש הוא חולשה.

אני קם על רגליי. סיימתי לאכול. סיימתי לנוח. אני מרטיט את פרוותי, מסיר מעליה רגבי לאות אחרונים, וגועה בקול אדיר. געיה עמוקה, נמשכת, מהדהדת. שכולן תשמענה. הן מרעידות זנב בעצבנות, מסובבות ראש, מביטות בי בעיני הפרה שלהן. אני, פר מספר 132, הוותיק ביותר כאן, בן־בקר עתיר זכויות, מלך הרבעה. הרזומה שלי מדבר בעד עצמו. תחשבו – מזל. ולא. לא לחינם. שום מתנה לא קיבלתי. זו עבודה קשה, מפרכת, יומיומית. אני פוסע אל ההתייחדות. שם 436120 כבר מחכה. הובילו אותה קודם לכן. אני נכנס פנימה.

יש נתונים שאי אפשר לתמרן: קרבת דם נמוכה (כמה נמוך – ככה עדיף), הגזע שאליו נולדת, מטען גנטי, אומדני הורשה, מחלות, רגליים בריאות, טלפיים חסונות. שם מְשחק המזל. מה שקיבלת – קיבלת. אבל יש גם דברים שאינם כאלה שרירותיים: האם אתה תוקפני? האם תהווה סיכון לצוות? מספר הזרעות ליום. כוח התשוקה וכוח התפוקה. שם, זו כבר הרבה יותר שאלה של רצון.

מה שראו האחרות: החיים: אחד: לידה. שתיים: החדרת הנזם לאף. לגרור את הוולד בנוחות. שלוש: גילוח העור. הבשר נחשף. צריבת ברזל או כווית קור. מספר. ארבע: גדיעת הקרניים. פעם השתמשו בעיקר במסור ובקאטר. את הדם היו עוצרים בכוויית אש חיה. היום נפוץ יותר שימוש בסודה קאוסטית. זה מאכל את הקרניים במהירות ופחות מלכלך. חמש: סירוס. להב סכין. פתיחת שק האשכים. משיכה. אחד. שניים. קריעת צינורית הזרע. אפשר גם לרסק במלקחיים, או לקשור את השק בגומי מהודק. זה מונע זרימת דם וגורם למות הרקמות. רק אחרי זה: החזרה לתא. מטר על מטר. עגל רך.

רך אני נכנס פנימה. אני מצמיד את החוטם אל הישבן הרחב, מתחכך קלות, שואף ניחוחות ערווה. היא מרטיטה, מנופפת קלות בזנבה. העור נרעד, הגוף מתלקח. אני חש את הקשיות מתעוררת בפנים. היא פועה קלות, נעירת שאלה, סימן פיסוק רפוי. אני חש את זרם הדם, יוקד. אני מפשק את הרגליים. הישבן ננער. מתרומם. הבשר נחשף. אני עולה. אני גוהר. אני מחדיר.

היינו חמישה. ולפני זה היינו שניים־עשר. אני זוכר היטב. לא הייתי בעל נתוני הפתיחה הטובים ביותר. לא הייתי מגזע הולשטיין, והטלפיים שלי, שלא כמו עכשיו, לא היו חסונות כמו של כמה אחרים. אבל היו לי שני דברים שלא היו להם: ידיעה והקרבה. ידעתי מה אני צריך לעשות. והייתי מוכן להקריב. את הכול. אפילו את עצמי.

יש שני דברים שלומדים כאן. כל מי שרוצה לשרוד חייבת לדעת את זה. שני דברים, לפי סדר חשיבות: תפוקה ותעוקה. ניצבים הפוכים זה לזה על גרף. כמה שיותר תפוקה, כמה שפחות תעוקה. לכן החשמל, למי שמעזה לזעוק יותר מדי. הזעקות עלולות להגיע אל הלב. והרי זה מה שצריך לסגור. הגוף גדול מסך לבבותיו. המכונה גדולה מאומללות ברגיה.

המכונה שואבת. פֶה עגל מתכת מחובר אל עטין. עגל מתכת יונק חלב אם.

אני חודר פנימה. היא נאנקת. אני חש את קילוח הדם החם, פועם. בחיבור שביני לבינה. לא אכחיש, זה עדיין מרגש אותי. הכוח הזה, העצום. הכניעה שחייבת להגיע. חייבת להגיע. אני מחדיר חזק. היא נאנקת. מהצד אני מרגיש את המבטים שלהם. הם צופים בנו ואני נענה לאתגר. מגביר קצב. מגביר כוח.

המכונה שואבת. פֶה עגל מתכת מחובר אל עטין. עגל מתכת יונק חלב אם.

אחרי עוד חודש נותרנו שלושה. שני הולשטיינים ואני. אבל אז כבר ידעתי שזה אפשרי. לא ידעתי אם ישאירו את שלושתינו או פחות מכך, אבל ידעתי לא להפסיק לעמוד על המשמר. והבנתי. הבנה עמוקה. עמוקה. קל מאוד להתמכר לזעם, קל עוד יותר להתמכר לאדישות. שניהם לא יעזרו לי כאן. מה שאני צריך זה עונג, זו תשוקה, זו אהבה. זה להתפלש בתוך הזוהמה ולצרוח בסוף: עוד.

לפעמים דברים אינם הגיוניים. למשל: בכי באמצע הלילה, כאשר צריך לחלום. למשל: מי שמפסיקה לשתף פעולה. אבל הרי הדברים הגיוניים: סדר. משמעת. עבודה. ציות. רווח. מה הם רוצים. מה צריך לתת. הדברים ברורים. אם רק לומדים לשחק את המשחק, אפשר לשרוד. אפשר להמשיך. להיות חלק מהמכונה. אלו החיים. צריך להכיר. בעיניים פקוחות.

אני עוצם את עיניי ומרגיש את הדם החם. לא אכחיש, זה מרגש אותי. בפנים – חם ולח ורטוב. נוזלים זורמים. אני נכנס. גוף מתחבר אל גוף. בתאים אחרים מוכנסות אמהות. מתחברות אל המכונה. גוף מתחבר אל גוף. נוזלים זורמים. אני שומע את האנקות. היא נאנקת. הישבן שלה רוטט. הערווה נפרשת. השפתיים נפערות לרווחה והיא שואבת אותי פנימה.

המכונה שואבת. פֶה עגל מתכת מחובר אל עטין. עגל מתכת יונק חלב אם. גוף חודר גוף נחדר.

אני זוכר הכול. אני לא מתחרט על רגע אחד. על זיכרון אחד. לא הייתה לי אפשרות לחיות אחרת. בהיעדר אפשרות – מה הטעם להתחרט? אימצתי את הכול: אימצתי את החדווה. את הזוהמה. אימצתי את החיים.

שם. מה ששמענו משם: שער חשמל. גיליוטינה. שרשרת ברזל. זעקה. אדום אדום. זרנוקי מים. פרפור.
שם. מה ששמענו משם: מסלול שחיטה. מפטמה. תליית רגל. משלוחים חיים. שחיטה כשרה. תלויים במהופך.

נוזלים מתהפכים. נוזלים מתחלפים. חלב ערווה. הגוף סומר. היא נאנקת. אני מגביר כוח. היא זועקת. אני מרוגש.

גוף חודר גוף נחדר. עגל מתכת מחובר אל עטין.

אבל גם ברגעים כאלו, על סף העונג, אני לעולם לא שוכח: כדאי להתרגש. רצוי ליהנות. זו הפריווילגיה שלי. הרווחתי אותה ביושר. אבל לעולם, לעולם לא לתת לזה לחבל בתפוקה. כל עוד זה לא קורה, מעמדי כאן בטוח. משהו לבן נשאב משהו לבן נפ

שם. מה ששמענו משם: אדום אדום. מוטות ברזל. שער חשמל. זעקה.
שוק חשמל. גיליוטינה. שרשרת ברזל.
זרנוקי מים. פרפור.

הבשר מפרפר. אני עוצר. רוטט כולי, אני חש אותו עולה, שואב עונג אחרון.

 

שחר גבאי, סופר ומוזיקאי. פרסם מחזה – "סיפורו של התו סול", ושני ספרים, רומן ונובלה: "סיפורו של סול" (ברנש, 2014) ו"הגלגול" (בית אורי צבי, 2017). ספרו השלישי, "סיפור", יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. בימים אלו שוקד על ספרו הרביעי, "העלדג", ומעביר סדנאות לכתיבה יצירתית בבית אצ"ג.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "כל הלילה לא נרדמתי", סיפור קצר מאת אלי חביב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירים מאת טרייסי סמית'

מאנגלית: דורית ויסמן

.

פזמון

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל יָדֶיךָ בְּכָל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁחָלְפוּ
לוֹמְדוֹת לְתַמְרֵן בְּעִפָּרוֹן אוֹ נֶאֱבָקוֹת
לְהַדֵּק מְעִיל. הַיָּדַיִם שֶׁיָּשַׁבְתָּ עֲלֵיהֶן בַּכִּתָּה,
הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁכָּסַסְתָּ בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת. הַשְּׁלִיטָה הַגָּלְמָנִית
בָּהּ הֵן שִׁיְּטוּ בַּאֲוִיר כְּשֶׁהֵן יָדְעוּ
שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן מוּנָחוֹת רֵיקוֹת
בַּלַּיְלָה, עַל הָאֶצְבָּעוֹת הַחוֹפְרוֹת
בְּאַפְּךָ, אוֹ קְבוּרוֹת בִּמְעָרַת הָאֹזֶן.
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עָשׂוּ בִּזְהִירוּת, בְּהִתְמַקְּדוּת,
מְצַיְּתוֹת לַגַּחֲמָה הַפִּתְאֹמִית בְּיוֹתֵר. הַבּוּשׁוֹת שֶׁלָּהֶן.
אֵיךְ הֵן נִכְשְׁלוּ. מָה הֵן לֹא תִּשְׁכַּחְנָה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.
אוֹ עַכְשָׁו. נָחוֹת עַל הַהֶגֶה אוֹ עַל קְצֵה בִּרְכְּךָ.
אֲנִי מְנַסָּה לְהַחֲלִיט מָה הֵן חָשׁוֹת כְּשֶׁהֵן מִתְעוֹרְרוֹת
וּמְגַלּוֹת שֶׁגּוּפִי קָרוֹב. לִפְנֵי הַנְּגִיעָה.
הוֹדְפוֹת עַצְמָן מֵאֶדֶן הָרִקּוּד הַשָּׁקֵט שֶׁבֵּינֵינוּ.

.

כשדמותך הקטנה נפלה לתוכי

הָיִיתִי שְׂרוּעָה כְּמוֹ פַּרְוָה שֶׁל חַיָּה גְּדוֹלָה עַל הַמִּטָּה:
בֶּטֶן לְמַטָּה, רַגְלַיִם פְּשׁוּקוֹת לִרְוָחָה. זֶה הָיָה חֹרֶף.
יוֹם עֲבוֹדָה. אָבִיךָ נִדְנֵד אֶת רַגְלָיו אֶל הָרִצְפָּה.
הַיְלָדִים לְמַעֲלָה גָּרְרוּ מַשֶּׁהוּ הָלוֹךְ וָשׁוֹב
עַל גַּלְגַּלִים צוֹוְחִים. הָיִיתִי מְרֻקֶּנֶת, אַחֲרֵי שֶׁעָבְרָה בִּי רוּחַ, בְּכָל
מָה שֶׁהִתְנַפַּח, הִסְתַּחְרֵר וְאָז נִשְׁבַּר
לַיְלָה אַחַר לַיְלָה בְּאוֹתוֹ חֶדֶר. וַדַּאי הִסְתַּכַּלְתָּ
לְמֶשֶׁךְ זְמַן שֶׁנִּרְאָה כְּנֶצַח, רוֹצֶה לִהְיוֹת
מָה שֶׁחָלַף בֵּינֵינוּ כָּל הַזְּמַן כְּמוֹ אֵשׁ.
רוֹצֶה מִשְׁקָל, מִשְׁתּוֹקֵק לַתְּשׁוּקָה, מֵת
לְהִתְפָּרֵק לְבָשָׂר, אַשְׁמָה, הָאֶקְסְטָזָה הַקְּצָרָה שֶׁל הֱיוֹת.
מֵחֲלוֹם עַל אֵיזֶה עוֹלָם הִתְפַּתַּלְתָּ לַחָפְשִׁי?
מָה הִמְרִיא – וּמָה הֶעֱצִיב – כְּשֶׁמִּקַּדְתָּ אֶת רְצוֹנְךָ
בַּכֵּן שֶׁל גּוּפִי הַחַי כָּל כָּךְ עַל הַמַּצָּעִים?

.

טרייסי סמית' (Tracy K. Smith), משוררת אמריקאית, נולדה במסצ'וסטס בשנת 1972, חיה בברוקלין ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת פרינסטון. בשנים 2017–2019 הייתה משוררת־הקונגרס ה־22 של ארצות הברית. שני השירים שכאן לקוחים מתוך ספר שיריה השלישי, "חיים על המאדים" (Life on Mars), משנת 2011, אשר זכה בפרס פוליצר לשירה בשנת 2012.

Copyright © 2011 by Tracy K. Smith. Used with the permission of Graywolf Press, Minneapolis, Minnesota, www.graywolfpress.org.

..

דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, פרסמה ספרי שירה (מקור ותרגום) ופרוזה וערכה את הספר "מלכה עירומה", אנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית. זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד לספרה "דראגה קלרי" (הקיבוץ המאוחד, 2019). מפרסמת פעם בשבוע שיר שתרגמה מאנגלית, במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע". מייסדת ועורכת אמנותית של המדור "מקום לשירה" בערוץ 98.

..

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשוררת הגרמנייה גונדולה שיפר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת נדיה אייזנר־חורש

.

ב-6 ביוני לפני 221 שנה נולד האיש שהמציא את השירה הרוסית המודרנית ויש אומרים אף את השפה הרוסית המודרנית, המשורר הרוסי החשוב ביותר בכל הזמנים, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין. הוא נפצע בדו־קרב ומת כשהיה רק בן שלושים ושבע – צעיר ממש במושגים שלנו, אבל הותיר מורשת ספרותית שהרוסים מגדירים בפשטות כ"הכול שלנו", וגם היום שמו ומפעלו משפיעים על כל מי שמדבר, קורא או כותב רוסית.

בסנט פטרבורג, בדירתו האחרונה של פושקין, שהיום משמשת מוזיאון, ראיתי זוג נעלי נשים עדינות, עשויות מבד, מקושטות בסרטים וחרוזים. הכיתוב אמר שאלה "נעלי הנשף של נטליה גונצ'רובה־פושקינה". אשתו של פושקין נחשבה רקדנית טובה ואישה נאה ביותר. היא בלטה בנוכחותה בנשפים שהתקיימו בארמון הצאר, "נשפי החצר", שהיו למרכז הבלתי מעורער של חיי החברה הגבוהה. אני זוכרת שהתבוננתי בנעליים האלה ושנאתי אותן. שנאתי בשל יופיין הנשי, הגנדרני, ובשל היותן סמל לדבר־מה שפושקין שנא ולעג לו, משהו שאולי היה ההפך משירתו.

מהו אותו "משהו" חמקמק, לא ידעתי להגדיר לעצמי בנעוריי. היום אני יכולה למצוא לזה מילים כמו צביעות, חנופה, יומרנות, השלטת סדר חברתי מסוים, נהנתנות וריקנות – אבל גם המון שמחת חיים, התלהבות נעורים, תשוקה ובעיקר מוזיקה ומחול. היום אני יודעת לקרוא לזה "תרבות הנשף הרוסית". היום אני גם יודעת לספר שפושקין היה חלק מהתרבות הזו, לפחות בחלק מסוים באישיותו, גם אם הסתייג ממנה בחלק האחר שלו, על פי יצירותיו ורשימותיו.

היה זה בעידן של הצאר ניקולאי הראשון, שאחד הדברים שאפשר לומר עליו בוודאות הוא שהאיש, כמו אביו לפניו, שנא את פושקין באופן אישי, ואת גישתו ניתן לסכם במשפט "למה צריך את פושקין אם אי אפשר לשלוט בו?"

היה זה עידן של שירה רוסית גדולה – וגם עידן שבו הנשפים ביססו את אופיים ואת מעמדם בחברה הגבוהה. אלה לא היו רק מסיבות ריקודים. הנשף היה הכול: מועדון, מסעדה, קבוצת נטוורקינג, ויותר מכול – הופעה מוזיקלית שהיום היינו מכנים אותה הופעת פופ.

באותה התקופה נפתח הנשף בדרך כלל בהנפת השרביט שביד מנהל הטקס, והתזמורת הייתה מתחילה לנגן לפי הסדר: פולונז, ואלס, קוודריל, מזורקה, פולקה, ואחרי הארוחה – קוטיליון. החיבור הזה בין המוזיקה לריקוד היה קדוש, והריקוד היה הליבה, המרכז היצירתי של כל נשף. הרקדנים נדרשו לרמה גבוהה מאוד של ביצוע, אף יותר מהנגנים, מה גם שלעיתים קרובות ניגנה בנשף תזמורת צבאית.

היה זה עידן שבו טעות בצעד או בקצב הייתה עלולה לעלות לרקדן הלא־יוצלח בקריירה שלו, ומנגד – רקדן מיומן היה עשוי לזכות בקידום ולטפס בהצלחה בסולם המעמדות. לכן לימודי הריקוד החלו כבר בילדות, בגיל חמש־שש, והיו חלק בלתי נפרד מחינוכו של כל אציל רוסי. כל התנועות והצעדים תורגלו פעמים רבות כל כך, עד שנעשו חלק מטבעם של הנער או הנערה, בתקווה שאפילו סערת רגשות או כל דבר אחר לא ימנעו מהם לנוע בשלמות. לימודי ריקוד הפכו לאחת המשימות החינוכיות החשובות ביותר של האימפריה הרוסית.

הנשפים היו מרכיב כה חשוב בחיי האצולה, עד כי רוב הזמן שבו לא נערך נשף הוקדש להכנה לנשף הבא. במשפחות האצולה ניתן משקל רב ללימודי פיתוח קול ונגינה, אך כל מטרתם הייתה להעניק לבן או לבת את ההזדמנות להבריק בנשף – הגדול, המלכותי, או אחד הנשפים הקטנים, הפרטיים – ולזכות בשידוך טוב שיש עימו מעמד וכסף.

מה עושה המשורר עם כל הטוב הזה? אולי כאן צריך לצלול אל שורשיו של פושקין, אל המקום שהוא חשב לבית יותר מאשר בית הוריו: המוסד הלימודי היוקרתי והנחשק שבו בילה פושקין את נעוריו – הליציי. שלא תבינו לא נכון, גם בליציי היו שיעורי מחול חובה. אבל למנהל מלינובסקי ולמחנך קוניצין היה חזון שונה מאוד באשר לחינוכו של הנער הרוסי מהמעמד הגבוה. הם החדירו בתלמידיהם הצעירים, כפי שמסביר המומחה לפושקין י"מ לוטמן, את "רוח החירות והכבוד העצמי, השנאה לחנופה ולחנחוניהם של אנשי החצר". בליציי למדו את "המשפט הטבעי" – הדבר שקדם למה שאנו מכנים היום זכויות אדם, תחום שלאחר מכן נאסר להוראה בכל האוניברסיטאות ברוסיה, ולא בכדי.

מעבר לכול, מלינובסקי, קוניצין ומורים אחרים לימדו את פושקין וחבריו לספסל הלימודים לטפח דעות משלהם על כל נושא ולהביע אותן ללא מורא וללא משוא פנים. כך מתאר זאת אחד העיתונאים השמרניים של התקופה, פאדיי בולגרין, במכתב תלונה ששלח אל ניקולאי הראשון: "בחברה הגבוהה הם מכנים זאת 'רוח הליציי' אך למעשה מדובר בצעירים חצופים שאין להם כבוד למבוגרים או לבכירים מהם, אין להם כל הבנה או רצון בהיררכיה והם… מנסים להיראות כשוחרי שוויון מכיוון שזהו צו האופנה".

פושקין לא נמנע מהנאות החיים, היו תקופות שהוא חי בהן חיים מלאים בתוך הקלחת הפטרבורגית, קרוב לכל החוגים הנכונים, ועם זאת – כל ילד או ילדה שקראו את שיריו למדו מהם, גם אם לא ידעו להצביע בדיוק על הסיבה, שהמשורר בז לתרבות הנשף משום שהייתה "תרבות הפופ" ההמונית והשטחית, ובעיקר משום שהתחנחנה והתחנפה לשלטונות, ל"משפיענים" ולמקורבים. הנה כך מתאר המשורר ביצירתו הנודעת, הרומן המחורז יבגני אונייגין, את אונייגין הצעיר, שהגיע לסנט פטרבורג לרקוד בנשף:

 

רָקַד מַזוּרְקָה בְּקַלּוּת,
הֶחֱוָה קִדּוֹת וּבְלִי מִגְרַעַת.
מָה עוֹד תִּרְצוּ? וְכֹה הֻסְכָּם,
כִּי אִישׁ נֶחְמָד הוּא וְחָכָם.

(מרוסית: אברהם לוינסון)

 

מזורקה אכן הייתה הריקוד הקשה ביותר, כך שהאצולה הייתה לגמרי בעניין של אונייגין ולא לחינם. פושקין לועג כאן לנשף ולחברה שמציבה אותו בראש הפסגה התרבותית־החברתית. הנשף הוא הבנאליה והשטחיות, ההפך מהשירה, מהפילוסופיה ומהתרבות הגבוהה שלמד בליציי.

לא רק בשיריו מתייחס פושקין בלעג לתרבות הנשף. כשנתיים לפני מותו קיבל המשורר דרגה שמעלה אותו למעלת בני האצולה המוזמנים לנשף המלכותי בחצרו של ניקולאי. עבור פושקין המשורר זה היה, כמובן, מאוחר מדי ומעט מדי. הוא כותב על כך במרירות: "קיבלתי תואר שבדרך כלל מקבלים בני תשע־עשרה, מובן שאין זה לפי כבודי, אבל אנשי החצר רצו לראות את נטליה אשתי רוקדת בנשף המלכותי". המשפט הזה היה בשבילי, בתור נערה צעירה, גילוי לא נעים בקשר לטבע האנושי. פושקין, המשורר שהפך את כל הקאנונים של השירה הרוסית והמציא מחדש את הספרות הרוסית הקלאסית, זו שמשלבת שפה גבוהה ושפת דיבור… המשורר הגאון ששירתו היא שילוב של זוהר ושלמות… הוא באמת קיבל תואר מהשלטונות רק כדי שאשתו תוכל לפזז בנשף להנאתם של הנוכחים? ברצינות?

בהמשך פיתחתי סוג של שנאה למוזיקת הנשף, לפלייליסט שהיה קשור אצלי בראש לאותה התרבות השטחית, ההמונית והריקנית: המזורקה של שצ'דרין, הוואלס של גריבויידוב ויצירות אחרות נפלו קורבן למקסימליזם של נעוריי. דמיינתי את אויביו של המשורר האומלל קושרים עליו קשר לצלילי הוואלס מס' 2 של שוסטוקוביץ', שאת נעימתו המתקתקה השמיעו לנו בשיעורי מוזיקה. כדי להצדיק את שנאתי מצאתי גם ביצירות של סופרים רוסים דגולים אחרים – טולסטוי, לרמונטוב, צ'כוב – הד לאומללותו של היחיד הכפוף למערכת שכוללת כל כך הרבה פירוט: של תלבושות, של הכנות, של קשרים חברתיים, של סגנונות ריקוד ושל הסדר המדויק של היצירות המוזיקליות שנוגנו. וכל זה בעצם היה האירוע החברתי היחיד שנחשב חוקי ולגיטימי ברוסיה של ניקולאי הראשון. האלטרנטיבה היחידה לאומללות הזו הייתה לפרוש לכפר, ואל האפשרות הזו עורג פושקין בשמה של הגיבורה שלו, טטיאנה, בסצנת הסיום של יבגני אונייגין:

 

הוֹ מַה לִּי כָּל זֹה הַתִּפְאֶרֶת –
יִפְעַת חַיַּי הַמַּטְרִידִים,
הַצְלָחָתִי זֹה הַמַּזְהֶרֶת,
בֵּיתִי מוֹדֶרְנִי וּמִשְׁתִּים?
הָיִיתִי בְּרָצוֹן מַחֲלֶפֶת
זוֹ מַסְקָרָדָה מְזֻיֶּפֶת,
שָׁאוֹן, בָּרָק, אֲוֵיר מַחֲנִיק,
בְּדַף סְפָרִים, בְּגַן עַתִּיק,
בִּמְעוֹן הוֹרַי, אִם גַּם גָּרוּעַ,
בּוֹ בַמָּקוֹם, בָּהּ בַּפִּנָּה,
נִגְלֵיתָ לִי בָרִאשׁוֹנָה,
וְגַם בְּבֵית־עוֹלָם צָנוּעַ,
בְּצֵל אֵלָה עוֹמֵד שָׁם צְלָב
עַל קֶבֶר אוֹמַנְתִּי עַכְשָׁו…

 

פושקין הוא טטיאנה הרבה יותר ממה שהוא אונייגין, ודאי בכמיהתו לכפר ובגעגועיו לאומנת שגידלה אותו. בשורות אלה יש שאיפה תמידית למקום רחוק ככל שניתן מהאווירה הרעילה של העיר. אך זהו גם מקום רחוק מאוד מכל התרחשות, מהחברים המשוררים המבריקים, מחיי האצולה האינטלקטואלית של עיר הבירה, וגם כל אלה היו יקרים לפושקין מאוד.

כשהייתי נערה צעירה למדתי עוד דבר שהטריד את מנוחתי אז, ומצער אותי גם היום: במרכז הנשף תמיד עומדת אישה. אם זה בשל יופייה וחן תנועותיה, כמו שקרה עם נטליה גונצ'רובה־פושקינה, אם זה בשל נעוריה, נימוסיה, או רמזים לשערורייה כלשהי שתבדר את ההמון ולו במקצת – את כל האפשרויות הללו נוכל למצוא, למשל, אצל הגיבורות של טולסטוי במגוון הנשפים שביצירותיו. בכל מקרה, זו תמיד אישה. האצולה הרוסית שלתוכה נולד משורר בסדר גודל של פושקין לא נזקקה לו בנשף שלה, כלומר המרכז התרבותי והחברתי החשוב של תקופתו של פושקין לא היה זקוק לו. הם רצו רק את אשתו, כדי לשטוף את העיניים ביופייה או לרכל על הרומנים האמיתיים או המדומיינים שלה עם חבריו או אויביו של המשורר – דבר שעלה לו בסופו של דבר בחייו.

ועוד מילה אקטואלית אחת בנוגע לאהבתו של פושקין לביתו שבכפר. התקופה הפורייה ביותר של פושקין כמשורר עברה עליו בהסגר מפני מחלת הכולרה. חוקרי פושקין מכנים את התקופה "הסתיו של בולדינו". פושקין עצמו כתב לנטליה, שהייתה אז עדיין ארוסתו, שמעולם לא הצליח לכתוב הרבה כל כך כמו בזמן הסגר, כשהיה "תקוע" באחוזתו הכפרית, הרחק מהסחות הדעת של העיר. זו התקופה שבה הוא סיים את יבגני אונייגין ועוד יצירות רבות שהפכו לקאנון. הדבר בולט במיוחד לעומת ההספק הצנוע שלו בשנתיים האחרונות לחייו, כשהתגורר בדירתו בסנט פטרבורג, שבה חדר העבודה שלו היה סמוך לחדר הילדים, שבו שיחקו וישנו ילדיו הפעוטים עם האומנת שלהם.

 

נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת ועורכת במקצועה, עוסקת בתחום התקשורת. כותבת שירה ברוסית ובעברית.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: גור זק על שתי המסורות הספרותיות שצמחו בימי המגיפה השחורה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איתי אייזינגר

ועד בכלל [שברי צו מילואים]

אני רואה מלחמה
אחרת מתקרבת
אך לא אהיה שם על מנת להילחם

(לורנס פרלינגאטי)

בִּרְשׁוּתִי לוּחִיּוֹת זִהוּי.
אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲנֹד אוֹתוֹת מַעֲרָכָה.
צַו זֶה הוּא אִישִׁי וְאֵינוֹ נִתָּן לְהַעֲבָרָה.

עָלֶיךָ לִשְׁמֹר עַל קֶשֶׁר רָצוּף עִם יְחִידָתְךָ.
אִם יִתְעוֹרְרוּ קְשָׁיִים
עֵקֶב הַקְּרִיאָה
נָא הָבֵא תְּרוּפוֹתֶיךָ,
הוֹכָחָה לְהִמָּצְאוּתְךָ.
אֵין לָנוּעַ בְּמַדִּים מְעֹרָבִים.

מִרְוָח בֵּין שֵׁרוּת אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ
אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַצֵּב
בִּגְלַל מַחֲלָה.
יְדוּעָה לִי סִיסְמַת הַגִּיּוּס הַפֻּמְבִּי שֶׁל הַיְּחִידָה.
בִּרְשׁוּתִי נַעֲלַיִם צְבָאִיּוֹת תַּקִּינוֹת.
לְמַטָּרָה_________

שׁוֹבָר זֶה הוּא אִישִׁי וְאֵינוֹ נִתָּן לְהַעֲבָרָה.
אֲנִי רוֹאֶה מִלְחָמָה בָּאָה, מְיֻתָּרָה.
נִתָּן לְעַיֵּן.
הַקְפֵּד עַל הוֹפָעָה מְסֻדֶּרֶת בְּכָל עֵת.

עָלֶיךָ לִפְעֹל כַּמְּפֹרָט מֵעֵבֶר לַדַּף.
דְּאַג לִהְיוֹת מְגֻלָּח וְשֵׂעָר רֹאשְׁךָ נָקִי וּמְסֻדָּר.
מִתַּאֲרִיךְ 10/05+15 בְּשָׁעָה 09:00 עַד תַּאֲרִיךְ 5/6+15 וְעַד בִּכְלָל.

 

איתי אייזינגר הוא היסטוריון וחוקר ספרות. עבודת הדוקטור שלו (מאוניברסיטת טקסס, אוסטין) עסקה בדיסטופיה בספרות העברית. מחקרו הנוכחי עוסק במגדר ומיליטריזם בתרבות הישראלית העכשווית. שיריו התפרסמו בבמות שונות, בהן הארץ, ידיעות אחרונות, עתון 77 ו־Literary Yard.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

סגר

זֶה כֶּשֶׁל חִסּוּנִי
בֵּינִי לְבֵינִי
מִתְקָפָה עַל כָּל מָה שֶׁחַי,

עַל כָּל מָה שֶׁחַי
וְשׂוֹרֵט מִבִּפְנִים
וְקוֹלֵף אֶת עוֹרִי מֵעָלַי.

עַל כָּל מָה שֶׁכְּבָר קָבַרְתִּי כְּמֵת,
עַל מָה שֶׁכָּלוּא, עַל מָה שֶׁבּוֹעֵט
בְּכֶלֶא גּוּפִי שׂוֹרֵט וְחוֹבֵט.
הַחְזִיקִי אוֹתִי, אַל תִּתְּנִי לִי לָצֵאת.
הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים
רַק הַפַּחַד שׁוֹעֵט.

 

תורשה

אֶלֶף כָּמוֹךְ לִמְּדוּ אוֹתִי
אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת יַלְדָּתִי:
גַּם אִם תִּצְעֲקִי, זֶה לֹא עוֹזֵר.
הִיא לֹא תִּשְׁמַע אוֹתָךְ
וְהִיא לֹא תְּוַתֵּר.
הַסְּעָרָה גְּדוֹלָה מִדַּי.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה
לִכְלֹא אוֹתָהּ בְּחִבּוּקִי.
גַּם לָהּ שׁוּם אִמָּא לֹא תַּסְפִּיק.
גַּם הִיא רוֹצָה יוֹתֵר,
הַרְבֵּה יוֹתֵר.
אֶלֶף כָּמוֹךְ לִמְּדוּ אוֹתִי
וְשׁוּב כָּרִיתִי בּוֹר
שֶׁכְּבָר לֹא יִסָּגֵר.
אֶלֶף כָּמוֹךְ
וְלֹא לָמַדְתִּי.

 

ירושה

אוּלַי עוֹד אֲגַלֶּה לָךְ פַּעַם
שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
וְלָמָּה לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
עַד כַּמָּה לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
אֶת כְּאֵבֵךְ,
אֶת הָעֵינַיִם הַלַּחוֹת
אֶת הַתְּחִנָּה בְּחִבּוּקֵךְ.
אוּלַי עוֹד אֲגַלֶּה לָךְ פַּעַם
כְּשֶׁתִּגְדְּלִי,
כְּשֶׁתִּתְרַגְּלִי
לְעָרִיצוּת שֶׁל הָרָעָב.
אָמַרְתִּי לָךְ שָׁלוֹם.
הִבְטַחְתִּי שֶׁתּוּכְלִי
לְהִתְגַּבֵּר, לְהִסְתַּדֵּר
אַתְּ עוֹד תְּגַלִּי
עַד כַּמָּה שִׁקַּרְתִּי לָךְ.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

.

לאה קליבנוף־רון

נשיקות הרוח בבקרים

נְשִׁיקוֹת הָרוּחַ בַּבְּקָרִים, אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, בְּכָל זֹאת נוֹעֲלִים, כְּדֵי שֶׁהַבַּיִת לֹא יֵלֵךְ לָאִבּוּד, כְּדֵי שֶׁלֹא יִשְׁכַּח הֵיכָן בֵּיתוֹ עד שֶׁנָּשׁוּב. אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת אֵלֵינוּ מֵאֲזוֹרִי הַקֹּטֶב מְבִיאוֹת אִתָּן
עָלִים נוֹשְׁרִים וְאֵיבְרֵי גּוּף.
אוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ נִשּׁוֹר עַד הָעֶרֶב.
אוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ נֵעָשֶׂה לְאֵבָרִים קְטוּעִים.
אִם נָשׁוּב הַבַּיְתָה וְהַבַּיִת לֹא יְהֵא פָּתוּחַ בְּפָנֵינוּ:
בְּתוֹכוֹ אֲנָשִׁים זָרִים וְצַו רִשְׁמִי
עַל הַדֶּלֶת
מוֹדִיעַ שֶׁאֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר, אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ)
כְּבָר לֹא,
הַאִם יְפַנֶּה לָנוּ הַלֵּב עֲלִיָּה אוֹ חֶדֶר
לַגוּר בּוֹ?

בְּכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים.

בְּכָל מַבָּט אֲנַחְנוּ מְדַלְּגִים עַל עֵצִים כְּרוּתִים.
בְּכָל צַעַד אֲנַחְנוּ מְוַתְּרִים עַל יְלָדִים נְטוּשִׁים.
בְּכָל מַחְשָׁבָה אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב אֶת שֶׁאֲנַחְנוּ
חוֹשְׁבִים: (אֵיךְ הֵם עוֹד יֺאחְזוּ בְּסַכִּינִים. אֵיךְ מִתּוֹךְ הַגֶּדֶם
יִכָּרְכוּ סָבִיב הַצַּוָּאר עֲנָפִים מִתְפַּתְּלִים, נָחָשִׁיִּים).
נָטַשְׁתָּ אוֹתִי פְּעָמִים רַבּוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵצַלְתָּ אוֹתִי
(יָלְדָה רוֹעֶדֶת בְּסִמְטְאוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲשׁוּכוֹת).
לֹא שָׁאַלְתִּי אִם גַּם אֲנִי נָטַשְׁתִּי אוֹתְךָ.
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה יְלָדִים נִנְטְשׁוּ סָבִיב.
קָרָאנוּ לָהֶם בְּשֵׁם עַצְמֵנוּ גַּם כְּשֶׁהָיוּ זָרִים,
קָרָאנוּ לָהֶם בְּשֵׁמוֹת זָרִים גַּם כְּשֶׁהָיוּ עַצְמֵנוּ.
לֹא יָכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה, כָּךְ חָשַׁבְנוּ, כָּךְ אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים,
רַבִּים מֵהֶם מֵתוּ עוֹד לְפָנַי שֶׁנּוֹלַדְנוּ.
הִשְׁאַרְנוּ לָהֶם בַּקְבּוּק מַיִם וְעוּגִיָּה כְּשֶׁהֵם רָעֲדוּ מִקֹּר.
אַחַר כָּךְ הָיוּ בְּצַד הַדֶּרֶךְ פֵּרוּרִים וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית, אֲבָל
אֶת הַיְּלָדִים הַלָּלוּ לֹא הוֹסַפְתי לִרְאוֹת.

הַאִם אַתָּה רָאִיתָ אוֹתָם שׁוּב?
הַאִם רָאִיתָ בֵּינֵיהֶם גֶָּם אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ?

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְךָ שֶׁזֶּה נִגְמָר:
אַבָּא מֵת.
אִמָּא מֵתָה.
לֹא הָיוּ לִי אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת.
לְךָ הָיוּ?

מַשְּׁבֵי הָרוּחַ בַּבְּקָרִים. אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, בְּכָל זֹאת נוֹעֲלִים, מַכְנִיסִים אֶת הַמַּפְתֵּחַ לכִיס כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח שֶׁיֵשׁ לָנוּ בַּיִת לָשׁוּב. כְּדֵי לִהְיוֹת בְּטוּחִים. אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים

אֲנִי מְדַלֶּגֶת עָלֶיךָ בְּכָל דַּקָּה.
אַתָּה מְוַתֵּר עָלַי בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב.
אֲנַחְנוּ לֹא רוֹאִים (יְלָדִים מְחַפְּשִׂים אֶת הוֹרֵיהֶם
הוֹרִים מְחַפְּשִׂים אֶת גּוּפֵיהֶם, אַחַר כָּךְ יְחַפְּשׂוּ אֶת יַלְדֵיהֶם).
מָה הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן בֵּינֵינוּ לְבֵינָם? בֵּינִי לְבֵינְךָ?
בְּכָל רֶגַע יֵשׁ סְבִיבֵנוּ יוֹתֵר אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ מֵאֲשֶׁר אֲנָשִׁים חַיִּים.
רוּחוֹת עַתִּיקוֹת נוֹשְׁבוֹת מֵאֲזוֹרֵי הַקֹּטֶב מְבִיאוֹת אִתָּן יֹבֶשׁ וּשְׁתִיקָה.
אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֵיךְ בְּמָעַרְבֹּלוֹתֵיהֶן מִסְתַּחְרְרִים גַּפַּיִם וּפָנִים.
לֹא אֶת כָּל הָאֵבָרִים אֲנַחְנוּ מְזַהִים (סְבִיבֵנוּ גִּדְמֵי הָעֵצִים), אֲבָל פַּעַם
רָאִינוּ בָּרוּחַ כַּמָּה לְבָבוֹת.
אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים
אֲפִלּוּ לֹא לִשְׁאֹל –

מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁאִבְּדוּ אֶת בֵּיתָם
מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַלְדָּם
מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁנּוֹתְרוּ לְלֹא לֵב בְּגוּפָם

(כָּמוֹנוּ, לִפְעָמִים)

 

חַכֵּה לִי, חַכֵּה, לִפְנֵי שֶׁתִּנְעַל אֶת הַדֶּלֶת אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה (וַהֲרֵי הַתְּמוּנָה אֵינֶנָּה מָשָׁה מִנֶּגֶד עֵינַי):
אִם יוֹצִיאוּ אוֹתָנוּ לַהוֹרֵג.
לַהוֹרֵג, אַתָּה מֵבִין? לַהוֹרֵג.
גְּזַר-הַדִּין כְּבָר יָדוּעַ הֵיטֵב, הַדַּקּוֹת נִסְפָּרוֹת, אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, הַדַּקּוֹת נִסְפָּרוֹת,
אֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ),
בְּפִנַּת הַתָּא הַמֻּכְתָּם שֶׁבְּכֶלֶא (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת):
הַאִם נִבְכֶּה?
הַאִם נַשְׁתִּין עַל עַצְמֵנוּ מִפַּחַד?
הַאִם נִתְחַבֵּק עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

מַשְּׁבֵי הָרוּחַ בַּבְּקָרִים. אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, חוֹמְקִים מַהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ לֹא רוֹאִים, לֹא יוֹדְעִים לְאָן פָּנֵינוּ, לֹא יוֹדְעִים אִם הַיּוֹם נֵדַע לִרְאוֹת לַחֲבֹק אֶת הַיְּלָדִים הַנְּטוּשִׁים, זֶה אֶת זוֹ, זוֹ אֶת זֶה, אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ, כָּל מִי שֶׁיּוֹשִׁיט אֵלֵינוּ אֶת יָדוֹ, אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים הַנְּטוּשִׁים, אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת), אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת), אֲבָל (מוֹשִׁיטִים יַד לַכִּיס לְוַדֵּא שֶׁמַּפְתֵּחַ הַבַּיִת נִמְצָא בְּתוֹכוֹ), לִפְעָמִים, רַק לִפְעָמִים, אֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ), מוֹשִׁיטִים יַד, מְנַסִּים. וְשׁוּב, מֵחָדָשׁ –
נְשִׁיקוֹת הָרוּחַ עַל פָּנֵינוּ
בַּבְּקָרִים.

 

לאה קליבנוף־רון, ירושלמית. כותבת ומלווה תהליכי יצירה. במאית הסרט הדוקומנטרי "המשיח תמיד יבוא", שהוקרן בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם. זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן (Posen Foundation) לשנת 2013 וזוכת הפרס הראשון בתחרות "כתיבה יהודית־נשית" מטעם עמותת ענת ומרכז יעקב הרצוג לשנת 2016. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 21 של המוסך, ופרק מרומן בכתובים פורסם בגיליון 2.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נועם דרומי, דלילה מסל גורדון ויורם חורש

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן