וּבְעִבְרִית | כשדמותך הקטנה נפלה לתוכי

שירים מאת טרייסי סמית', בתרגום דורית ויסמן

טרייסי סמית' קוראת שירה בספריית הקונגרס (צילום: SLOWKING)

.

שירים מאת טרייסי סמית'

מאנגלית: דורית ויסמן

.

פזמון

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל יָדֶיךָ בְּכָל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁחָלְפוּ
לוֹמְדוֹת לְתַמְרֵן בְּעִפָּרוֹן אוֹ נֶאֱבָקוֹת
לְהַדֵּק מְעִיל. הַיָּדַיִם שֶׁיָּשַׁבְתָּ עֲלֵיהֶן בַּכִּתָּה,
הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁכָּסַסְתָּ בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת. הַשְּׁלִיטָה הַגָּלְמָנִית
בָּהּ הֵן שִׁיְּטוּ בַּאֲוִיר כְּשֶׁהֵן יָדְעוּ
שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן מוּנָחוֹת רֵיקוֹת
בַּלַּיְלָה, עַל הָאֶצְבָּעוֹת הַחוֹפְרוֹת
בְּאַפְּךָ, אוֹ קְבוּרוֹת בִּמְעָרַת הָאֹזֶן.
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עָשׂוּ בִּזְהִירוּת, בְּהִתְמַקְּדוּת,
מְצַיְּתוֹת לַגַּחֲמָה הַפִּתְאֹמִית בְּיוֹתֵר. הַבּוּשׁוֹת שֶׁלָּהֶן.
אֵיךְ הֵן נִכְשְׁלוּ. מָה הֵן לֹא תִּשְׁכַּחְנָה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.
אוֹ עַכְשָׁו. נָחוֹת עַל הַהֶגֶה אוֹ עַל קְצֵה בִּרְכְּךָ.
אֲנִי מְנַסָּה לְהַחֲלִיט מָה הֵן חָשׁוֹת כְּשֶׁהֵן מִתְעוֹרְרוֹת
וּמְגַלּוֹת שֶׁגּוּפִי קָרוֹב. לִפְנֵי הַנְּגִיעָה.
הוֹדְפוֹת עַצְמָן מֵאֶדֶן הָרִקּוּד הַשָּׁקֵט שֶׁבֵּינֵינוּ.

.

כשדמותך הקטנה נפלה לתוכי

הָיִיתִי שְׂרוּעָה כְּמוֹ פַּרְוָה שֶׁל חַיָּה גְּדוֹלָה עַל הַמִּטָּה:
בֶּטֶן לְמַטָּה, רַגְלַיִם פְּשׁוּקוֹת לִרְוָחָה. זֶה הָיָה חֹרֶף.
יוֹם עֲבוֹדָה. אָבִיךָ נִדְנֵד אֶת רַגְלָיו אֶל הָרִצְפָּה.
הַיְלָדִים לְמַעֲלָה גָּרְרוּ מַשֶּׁהוּ הָלוֹךְ וָשׁוֹב
עַל גַּלְגַּלִים צוֹוְחִים. הָיִיתִי מְרֻקֶּנֶת, אַחֲרֵי שֶׁעָבְרָה בִּי רוּחַ, בְּכָל
מָה שֶׁהִתְנַפַּח, הִסְתַּחְרֵר וְאָז נִשְׁבַּר
לַיְלָה אַחַר לַיְלָה בְּאוֹתוֹ חֶדֶר. וַדַּאי הִסְתַּכַּלְתָּ
לְמֶשֶׁךְ זְמַן שֶׁנִּרְאָה כְּנֶצַח, רוֹצֶה לִהְיוֹת
מָה שֶׁחָלַף בֵּינֵינוּ כָּל הַזְּמַן כְּמוֹ אֵשׁ.
רוֹצֶה מִשְׁקָל, מִשְׁתּוֹקֵק לַתְּשׁוּקָה, מֵת
לְהִתְפָּרֵק לְבָשָׂר, אַשְׁמָה, הָאֶקְסְטָזָה הַקְּצָרָה שֶׁל הֱיוֹת.
מֵחֲלוֹם עַל אֵיזֶה עוֹלָם הִתְפַּתַּלְתָּ לַחָפְשִׁי?
מָה הִמְרִיא – וּמָה הֶעֱצִיב – כְּשֶׁמִּקַּדְתָּ אֶת רְצוֹנְךָ
בַּכֵּן שֶׁל גּוּפִי הַחַי כָּל כָּךְ עַל הַמַּצָּעִים?

.

טרייסי סמית' (Tracy K. Smith), משוררת אמריקאית, נולדה במסצ'וסטס בשנת 1972, חיה בברוקלין ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת פרינסטון. בשנים 2017–2019 הייתה משוררת־הקונגרס ה־22 של ארצות הברית. שני השירים שכאן לקוחים מתוך ספר שיריה השלישי, "חיים על המאדים" (Life on Mars), משנת 2011, אשר זכה בפרס פוליצר לשירה בשנת 2012.
Copyright © 2011 by Tracy K. Smith. Used with the permission of Graywolf Press, Minneapolis, Minnesota, www.graywolfpress.org.
..
דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, פרסמה ספרי שירה (מקור ותרגום) ופרוזה וערכה את הספר "מלכה עירומה", אנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית. זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד לספרה "דראגה קלרי" (הקיבוץ המאוחד, 2019). מפרסמת פעם בשבוע שיר שתרגמה מאנגלית, במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע". מייסדת ועורכת אמנותית של המדור "מקום לשירה" בערוץ 98.

..

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשוררת הגרמנייה גונדולה שיפר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | האם נתחבק עד הרגע האחרון?

שירים מאת איתי אייזינגר, אורית נוימאיר פוטשניק ולאה קליבנוף־רון

רותי בן יעקב, רגליים בבית, אקוורל, 30X23 ס"מ, 2019

.

איתי אייזינגר

ועד בכלל [שברי צו מילואים]

אני רואה מלחמה
אחרת מתקרבת
אך לא אהיה שם על מנת להילחם
(לורנס פרלינגאטי)

בִּרְשׁוּתִי לוּחִיּוֹת זִהוּי.
אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲנֹד אוֹתוֹת מַעֲרָכָה.
צַו זֶה הוּא אִישִׁי וְאֵינוֹ נִתָּן לְהַעֲבָרָה.

עָלֶיךָ לִשְׁמֹר עַל קֶשֶׁר רָצוּף עִם יְחִידָתְךָ.
אִם יִתְעוֹרְרוּ קְשָׁיִים
עֵקֶב הַקְּרִיאָה
נָא הָבֵא תְּרוּפוֹתֶיךָ,
הוֹכָחָה לְהִמָּצְאוּתְךָ.
אֵין לָנוּעַ בְּמַדִּים מְעֹרָבִים.

מִרְוָח בֵּין שֵׁרוּת אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ
אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַצֵּב
בִּגְלַל מַחֲלָה.
יְדוּעָה לִי סִיסְמַת הַגִּיּוּס הַפֻּמְבִּי שֶׁל הַיְּחִידָה.
בִּרְשׁוּתִי נַעֲלַיִם צְבָאִיּוֹת תַּקִּינוֹת.
לְמַטָּרָה_________

שׁוֹבָר זֶה הוּא אִישִׁי וְאֵינוֹ נִתָּן לְהַעֲבָרָה.
אֲנִי רוֹאֶה מִלְחָמָה בָּאָה, מְיֻתָּרָה.
נִתָּן לְעַיֵּן.
הַקְפֵּד עַל הוֹפָעָה מְסֻדֶּרֶת בְּכָל עֵת.

עָלֶיךָ לִפְעֹל כַּמְּפֹרָט מֵעֵבֶר לַדַּף.
דְּאַג לִהְיוֹת מְגֻלָּח וְשֵׂעָר רֹאשְׁךָ נָקִי וּמְסֻדָּר.
מִתַּאֲרִיךְ 10/05+15 בְּשָׁעָה 09:00 עַד תַּאֲרִיךְ 5/6+15 וְעַד בִּכְלָל.

 

איתי אייזינגר הוא היסטוריון וחוקר ספרות. עבודת הדוקטור שלו (מאוניברסיטת טקסס, אוסטין) עסקה בדיסטופיה בספרות העברית. מחקרו הנוכחי עוסק במגדר ומיליטריזם בתרבות הישראלית העכשווית. שיריו התפרסמו בבמות שונות, בהן הארץ, ידיעות אחרונות, עתון 77 ו־Literary Yard.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

סגר

זֶה כֶּשֶׁל חִסּוּנִי
בֵּינִי לְבֵינִי
מִתְקָפָה עַל כָּל מָה שֶׁחַי,

עַל כָּל מָה שֶׁחַי
וְשׂוֹרֵט מִבִּפְנִים
וְקוֹלֵף אֶת עוֹרִי מֵעָלַי.

עַל כָּל מָה שֶׁכְּבָר קָבַרְתִּי כְּמֵת,
עַל מָה שֶׁכָּלוּא, עַל מָה שֶׁבּוֹעֵט
בְּכֶלֶא גּוּפִי שׂוֹרֵט וְחוֹבֵט.
הַחְזִיקִי אוֹתִי, אַל תִּתְּנִי לִי לָצֵאת.
הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים
רַק הַפַּחַד שׁוֹעֵט.

 

תורשה

אֶלֶף כָּמוֹךְ לִמְּדוּ אוֹתִי
אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת יַלְדָּתִי:
גַּם אִם תִּצְעֲקִי, זֶה לֹא עוֹזֵר.
הִיא לֹא תִּשְׁמַע אוֹתָךְ
וְהִיא לֹא תְּוַתֵּר.
הַסְּעָרָה גְּדוֹלָה מִדַּי.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה
לִכְלֹא אוֹתָהּ בְּחִבּוּקִי.
גַּם לָהּ שׁוּם אִמָּא לֹא תַּסְפִּיק.
גַּם הִיא רוֹצָה יוֹתֵר,
הַרְבֵּה יוֹתֵר.
אֶלֶף כָּמוֹךְ לִמְּדוּ אוֹתִי
וְשׁוּב כָּרִיתִי בּוֹר
שֶׁכְּבָר לֹא יִסָּגֵר.
אֶלֶף כָּמוֹךְ
וְלֹא לָמַדְתִּי.

 

ירושה

אוּלַי עוֹד אֲגַלֶּה לָךְ פַּעַם
שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
וְלָמָּה לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
עַד כַּמָּה לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת
אֶת כְּאֵבֵךְ,
אֶת הָעֵינַיִם הַלַּחוֹת
אֶת הַתְּחִנָּה בְּחִבּוּקֵךְ.
אוּלַי עוֹד אֲגַלֶּה לָךְ פַּעַם
כְּשֶׁתִּגְדְּלִי,
כְּשֶׁתִּתְרַגְּלִי
לְעָרִיצוּת שֶׁל הָרָעָב.
אָמַרְתִּי לָךְ שָׁלוֹם.
הִבְטַחְתִּי שֶׁתּוּכְלִי
לְהִתְגַּבֵּר, לְהִסְתַּדֵּר
אַתְּ עוֹד תְּגַלִּי
עַד כַּמָּה שִׁקַּרְתִּי לָךְ.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

.

לאה קליבנוף־רון

נשיקות הרוח בבקרים

נְשִׁיקוֹת הָרוּחַ בַּבְּקָרִים, אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, בְּכָל זֹאת נוֹעֲלִים, כְּדֵי שֶׁהַבַּיִת לֹא יֵלֵךְ לָאִבּוּד, כְּדֵי שֶׁלֹא יִשְׁכַּח הֵיכָן בֵּיתוֹ עד שֶׁנָּשׁוּב. אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת אֵלֵינוּ מֵאֲזוֹרִי הַקֹּטֶב מְבִיאוֹת אִתָּן
עָלִים נוֹשְׁרִים וְאֵיבְרֵי גּוּף.
אוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ נִשּׁוֹר עַד הָעֶרֶב.
אוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ נֵעָשֶׂה לְאֵבָרִים קְטוּעִים.
אִם נָשׁוּב הַבַּיְתָה וְהַבַּיִת לֹא יְהֵא פָּתוּחַ בְּפָנֵינוּ:
בְּתוֹכוֹ אֲנָשִׁים זָרִים וְצַו רִשְׁמִי
עַל הַדֶּלֶת
מוֹדִיעַ שֶׁאֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר, אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ)
כְּבָר לֹא,
הַאִם יְפַנֶּה לָנוּ הַלֵּב עֲלִיָּה אוֹ חֶדֶר
לַגוּר בּוֹ?

בְּכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים.

בְּכָל מַבָּט אֲנַחְנוּ מְדַלְּגִים עַל עֵצִים כְּרוּתִים.
בְּכָל צַעַד אֲנַחְנוּ מְוַתְּרִים עַל יְלָדִים נְטוּשִׁים.
בְּכָל מַחְשָׁבָה אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב אֶת שֶׁאֲנַחְנוּ
חוֹשְׁבִים: (אֵיךְ הֵם עוֹד יֺאחְזוּ בְּסַכִּינִים. אֵיךְ מִתּוֹךְ הַגֶּדֶם
יִכָּרְכוּ סָבִיב הַצַּוָּאר עֲנָפִים מִתְפַּתְּלִים, נָחָשִׁיִּים).
נָטַשְׁתָּ אוֹתִי פְּעָמִים רַבּוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵצַלְתָּ אוֹתִי
(יָלְדָה רוֹעֶדֶת בְּסִמְטְאוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲשׁוּכוֹת).
לֹא שָׁאַלְתִּי אִם גַּם אֲנִי נָטַשְׁתִּי אוֹתְךָ.
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה יְלָדִים נִנְטְשׁוּ סָבִיב.
קָרָאנוּ לָהֶם בְּשֵׁם עַצְמֵנוּ גַּם כְּשֶׁהָיוּ זָרִים,
קָרָאנוּ לָהֶם בְּשֵׁמוֹת זָרִים גַּם כְּשֶׁהָיוּ עַצְמֵנוּ.
לֹא יָכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה, כָּךְ חָשַׁבְנוּ, כָּךְ אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים,
רַבִּים מֵהֶם מֵתוּ עוֹד לְפָנַי שֶׁנּוֹלַדְנוּ.
הִשְׁאַרְנוּ לָהֶם בַּקְבּוּק מַיִם וְעוּגִיָּה כְּשֶׁהֵם רָעֲדוּ מִקֹּר.
אַחַר כָּךְ הָיוּ בְּצַד הַדֶּרֶךְ פֵּרוּרִים וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית, אֲבָל
אֶת הַיְּלָדִים הַלָּלוּ לֹא הוֹסַפְתי לִרְאוֹת.

הַאִם אַתָּה רָאִיתָ אוֹתָם שׁוּב?
הַאִם רָאִיתָ בֵּינֵיהֶם גֶָּם אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ?

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְךָ שֶׁזֶּה נִגְמָר:
אַבָּא מֵת.
אִמָּא מֵתָה.
לֹא הָיוּ לִי אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת.
לְךָ הָיוּ?

מַשְּׁבֵי הָרוּחַ בַּבְּקָרִים. אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, בְּכָל זֹאת נוֹעֲלִים, מַכְנִיסִים אֶת הַמַּפְתֵּחַ לכִיס כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח שֶׁיֵשׁ לָנוּ בַּיִת לָשׁוּב. כְּדֵי לִהְיוֹת בְּטוּחִים. אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים

אֲנִי מְדַלֶּגֶת עָלֶיךָ בְּכָל דַּקָּה.
אַתָּה מְוַתֵּר עָלַי בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב.
אֲנַחְנוּ לֹא רוֹאִים (יְלָדִים מְחַפְּשִׂים אֶת הוֹרֵיהֶם
הוֹרִים מְחַפְּשִׂים אֶת גּוּפֵיהֶם, אַחַר כָּךְ יְחַפְּשׂוּ אֶת יַלְדֵיהֶם).
מָה הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן בֵּינֵינוּ לְבֵינָם? בֵּינִי לְבֵינְךָ?
בְּכָל רֶגַע יֵשׁ סְבִיבֵנוּ יוֹתֵר אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ מֵאֲשֶׁר אֲנָשִׁים חַיִּים.
רוּחוֹת עַתִּיקוֹת נוֹשְׁבוֹת מֵאֲזוֹרֵי הַקֹּטֶב מְבִיאוֹת אִתָּן יֹבֶשׁ וּשְׁתִיקָה.
אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֵיךְ בְּמָעַרְבֹּלוֹתֵיהֶן מִסְתַּחְרְרִים גַּפַּיִם וּפָנִים.
לֹא אֶת כָּל הָאֵבָרִים אֲנַחְנוּ מְזַהִים (סְבִיבֵנוּ גִּדְמֵי הָעֵצִים), אֲבָל פַּעַם
רָאִינוּ בָּרוּחַ כַּמָּה לְבָבוֹת.
אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים
אֲפִלּוּ לֹא לִשְׁאֹל –

מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁאִבְּדוּ אֶת בֵּיתָם
מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַלְדָּם
מָה יְהֵא עַל מִי שֶׁנּוֹתְרוּ לְלֹא לֵב בְּגוּפָם

(כָּמוֹנוּ, לִפְעָמִים)

 

חַכֵּה לִי, חַכֵּה, לִפְנֵי שֶׁתִּנְעַל אֶת הַדֶּלֶת אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה (וַהֲרֵי הַתְּמוּנָה אֵינֶנָּה מָשָׁה מִנֶּגֶד עֵינַי):
אִם יוֹצִיאוּ אוֹתָנוּ לַהוֹרֵג.
לַהוֹרֵג, אַתָּה מֵבִין? לַהוֹרֵג.
גְּזַר-הַדִּין כְּבָר יָדוּעַ הֵיטֵב, הַדַּקּוֹת נִסְפָּרוֹת, אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, הַדַּקּוֹת נִסְפָּרוֹת,
אֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ),
בְּפִנַּת הַתָּא הַמֻּכְתָּם שֶׁבְּכֶלֶא (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת):
הַאִם נִבְכֶּה?
הַאִם נַשְׁתִּין עַל עַצְמֵנוּ מִפַּחַד?
הַאִם נִתְחַבֵּק עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

מַשְּׁבֵי הָרוּחַ בַּבְּקָרִים. אֲנַחְנוּ נוֹעֲלִים אֶת הַדֶּלֶת בִּקְפִידָה, מִתְנַצְּלִים, חוֹמְקִים מַהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ לֹא רוֹאִים, לֹא יוֹדְעִים לְאָן פָּנֵינוּ, לֹא יוֹדְעִים אִם הַיּוֹם נֵדַע לִרְאוֹת לַחֲבֹק אֶת הַיְּלָדִים הַנְּטוּשִׁים, זֶה אֶת זוֹ, זוֹ אֶת זֶה, אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ, כָּל מִי שֶׁיּוֹשִׁיט אֵלֵינוּ אֶת יָדוֹ, אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים הַנְּטוּשִׁים, אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת), אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים (טַחַב, עֹבֶשׁ, זֶרַע, דְּמָעוֹת), אֲבָל (מוֹשִׁיטִים יַד לַכִּיס לְוַדֵּא שֶׁמַּפְתֵּחַ הַבַּיִת נִמְצָא בְּתוֹכוֹ), לִפְעָמִים, רַק לִפְעָמִים, אֲנַחְנוּ (כְּלוֹמַר אֲנִי, אַתָּה וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ), מוֹשִׁיטִים יַד, מְנַסִּים. וְשׁוּב, מֵחָדָשׁ –
נְשִׁיקוֹת הָרוּחַ עַל פָּנֵינוּ
בַּבְּקָרִים.

 

לאה קליבנוף־רון, ירושלמית. כותבת ומלווה תהליכי יצירה. במאית הסרט הדוקומנטרי "המשיח תמיד יבוא", שהוקרן בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם. זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן (Posen Foundation) לשנת 2013 וזוכת הפרס הראשון בתחרות "כתיבה יהודית־נשית" מטעם עמותת ענת ומרכז יעקב הרצוג לשנת 2016. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 21 של המוסך, ופרק מרומן בכתובים פורסם בגיליון 2.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נועם דרומי, דלילה מסל גורדון ויורם חורש

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | סיירת לאופר

"את שהייתו הממושכת במשרדי המפלגה בימים של שממה אופוזיציונית תירץ לאופר כ'היערכות מחדש' ו'חשבון נפש' של המפלגה, שתבעו ממנו, כך טען, את כל זמנו ומרצו; למעשה ביקש להתחמק מנטל הסבאות". פרק מתוך רומן בכתובים מאת אריאל הורוביץ

הראל לוז, עופרית הכף (פרט), תרסיס צבע על נייר שחור, 100X35 ס"מ, 2016

.

מאת אריאל הורוביץ

.

מכל הרעשים שחדרו את קירות ביתו מדי בוקר, שנא מנחם לאופר את רעש נביחות הכלב של פְריש. הכלב, דוברמן חום ועיקש – איך הם קוראים לו, ניסה להיזכר, דיקסי? רקסי? – נבח בכל בוקר את אותן נביחות מדודות, קצובות, יללניות, כמו מוחה כנגד השמש העולה מולו, לבנה ושחצנית. אחרי שש דקות שנדמו ללאופר כמו נצח השתתק הכלב בפתאומיות. הוא שמע את שער הברזל האדום של בית פריש נפתח, סב על ציריו ונטרק, ופריש וכלבו חלפו פני חלון ביתה של משפחת לאופר ופתחו בטיול היומי בשבילי הכפר שהתעורר בפיהוק.

נביחות הכלב – מקסי, נזכר – נמשכו זמן קצר מכדי שלאופר יֵצא מביתו בכתונת לילה מפוספסת ויצעק על פריש שכולם עדיין ישנים ואיזו מין חוצפה זו, וזמן ארוך דיו כדי ששלוותו תיעכר והרוגז יעיב על יומו, שבו, כמו ברוב ימיו, התעתד לבלות במשרדי המפלגה. לבוש ז'קט ומדיף ריח בושם התהלך לאופר במסדרונות, מתענג על הכבוד שהעניקו חברי הכנסת ועוזריהם הצעירים לוותיק שכמותו, מי שעבד עם בגין, עם שמיר ועם רבין, מי שהיה יד ימינו של יואל דרמר, מנהיג המפלגה ושר החינוך המיתולוגי. הם, הצעירים, לא הכירו את דרמר; ניצה, מנהלת הסיעה, הייתה היחידה מבין באי המשרד שהספיקה לעבוד תחתיו. אך בעוד זכרו של דרמר, שמת לפני שתים־עשרה שנה, הלך והתפוגג – שמו הופיע מדי פעם במאמרים פובליציסטיים שצקצקו על "הקצנת המפלגה" והתרפקו על מתינותו של השר המנוח; הודות להשתדלותו של לאופר נקראו על שמו כמה מוסדות חינוך, רחוב בפתח תקווה וסמטה צדדית בשכונת רפאים ירושלמית – הרי לאופר, חי ונושם ובלתי נלאה, הצליח לשמור על מקומו בלב הפועם של המפלגה, בוועידות, בהתכנסויות, בהסתודדויות ובהתכתבויות, מאציל על הצעירים – רובם סטודנטים, שאפתניים כמו שהוא היה – מתבונתו ומניסיונו.

הצעירים האלה, חשב בעודו קם מן המיטה, תוחב רגליים בנעלי הבית השטוחות ומדדה לעבר השירותים. הוא קינא בהם, בחיוּת שלהם, בהיותם מעודכנים, רואה את הפער ההולך ונפער בינו לבינם: לנצח יהיה פנסיונר זקן המגיח מביתו שבכפר ועולה לירושלים בניסאן אלמרה בצבע נזלת שלו, מחנה את הרכב בחניון משרד החינוך ברחוב הנביאים, או כמה מטרים משם, בחניון בית ארלדן, שבו שוכנים משרדי המפלגה; עולה במעלית ונכנס למשרד, שם מהנהנים לעברו המזכירות והעוזרים הזוטרים, מיד־מיד מפלסים לו דרך – ברוך הבא, מר לאופר; איך הבריאות, מנחם – ומכניסים אותו אל המזכ"ל או אל הגזבר, והוא מביט בעיניהם ומחפש זיק של שביעות רצון על כך שהנה בא ותיק המפלגה, שגם בפנסיה מתנדב להגיע – אך לשווא. הם היו עסוקים, אך הוא לא ויתר: שואל מה חדש, מייעץ, מתבל ברכילות על אחד השרים, משמיע אנקדוטה מימי ממשלת האחדות או מימי האופוזיציה השוממים, הרחוקים מן השררה. כעבור שעתיים של דילוג בין המשרדים הנהן לאופר לעבר המזכירות, יצא מן הבניין, נכנס לרכבו וחש כיצד עולה בו חמימות – בכל זאת הוא עשה פה משהו.

אך העוזרים – בני עשרים וארבע, עשרים וחמש, בגילו של איתן, לכל היותר – התייצבו במשרד בשמונה בבוקר, ולא הגיעו, כמוהו, בעשר או באחת־עשרה, והם, שלא כמוהו, נשארו שם עד הערב, נכנסים ויוצאים ממשרדו של המזכ"ל, שישב במשרד שלפנים היה משרדו שלו, מכריע הכרעות, מצווה על מזכירות, פוקד על צי של עוזרים, חברי כנסת ושרים, בעוד לאופר פוקד רק על הצי המצומצם של משפחתו, מוטרד מן הדוברמן של פריש וממלא את ימיו בריק ובבטלה, שאותם, חשב בשעה שיצא מהשירותים והרתיח מים בקומקום, הוא מכתיר בשם "פעילות ציבורית התנדבותית".

עכשיו שמע את שושנה מתעוררת, תמיד רבע שעה אחריו, כשהחיה כבר פסקה מלהרעיש והד נביחותיה נספג בקרבו. מאז שפרשה מניהול האולפנה בפתח תקווה הקדישה שושנה את מרצה לגיבוש המשפחה, "סיירת לאופר", כפי שקראו לעצמם: שבתות, טיולים בחול המועד, מסעדות וימי הולדת עגולים; גם בימי שגרה היו הנכדים קופצים מפעם לפעם לבקר בבית בכפר פינס. רק אתמול הגיע איתן: הם אכלו יחד ארוחת צהריים, מרק עוף וקציצות שנשארו משבת, ואחר כך צפו בטלוויזיה, אך כעבור כמה דקות קם איתן מן השולחן, העמיס על כתפו את התיק הגדול שהביא איתו, נשק לו ולשושנה ונבלע בחדר הפנימי, שלפנים היה חדרו של אביו.

כשהיה בן חמישים, שבועות ספורים אחרי בחירות 1992, שבהן איבדה המפלגה הדתית־לאומית מכוחה ונשארה מחוץ לממשלה, הפך לאופר לסבא: עכשיו, הכריז באוזני כולם, יהיה לו זמן לבלות עם המשפחה, לשחק עם הנכד, לטוס עם שושנה לרומא. אך משדעכה התכונה סביב לידתו של איתן וברית המילה הייתה לזיכרון רחוק – לאופר, שכובד בסנדקות, הביט בעיניים נוצצות, עיני מלך המביט ביורשו החוקי, על התינוק הזועף שנעטף בתכריכים לבנים והונח על ברכיו – שב לאופר אל מלאכת המפלגה הקטנה, שוהה במשרד מבוקר עד ערב, טווה עסקאות, יוצא ובא בין לשכות, נפשו נכספת אל בניין משרד החינוך, שעליו השקיף מדי בוקר ואליו לא יבוא.

את שהייתו הממושכת במשרדי המפלגה בימים של שממה אופוזיציונית תירץ לאופר כ"היערכות מחדש" ו"חשבון נפש" של המפלגה, שתבעו ממנו, כך טען, את כל זמנו ומרצו; למעשה ביקש להתחמק מנטל הסבאות בשנותיו המעיקות ביותר של הפעוט, שנים של צעקות וצרחות ובכיות, שנים של אכילה, יניקת חלב ופליטתו, זחילות והתהפכויות על הגב. כל אלה שעממו את לאופר: הוא חיכה שהנכד הקטן, איתן – בברית המילה הסביר יואב שהשם ניתן כסמל לגבורה ולחוסן של עם ישראל – יגדל ויגיע לפחות לגיל ארבע, אז יציג לעיני כול את כישוריו כסבא, ילמד את נכדו לקרוא, יפרש לו שמות של צמחים וציפורים, ירביץ בו פרק בהליכות עולם. והוא עשה זאת, חשב שעה שכרך על זרועו את רצועות התפילין השחורות, הבלויות, ממלמל מוכנית את ברכות השחר: הוא סבא למופת משעה שהתינוקות הופכים לילדים ומקבלים צורה, אישיות, כזו שניתן לאלף, לחנך ולעצב. אין לו פנאי לבכיות ולנזלת ולטיפת חלב; בכך תתעסק שושנה, תתעסק נעמה, אמו של הפעוט שהיה לבחוּר, נכנס ויוצא מן הבית בכפר פינס – בעצם זה נהיה מין בית שני שלו, חשב לאופר בעודו מתהלך בבית, ואז, תוהה אם חמק הנכד לביתם באמצע הלילה מבלי ששמו לב, גרר אחריו את טליתו ופנה לחדרו של יואב, החדר שהקצו לאיתן.

לאופר ושושנה מיעטו להיכנס לחדר המרוחק, שגבל בחצר רחבת הידיים של גלאובך ובפינה הקטנה שהקים איתן לעצמו בחצר, עם ספסל עץ ומאפרה – כעת, כשהציץ מהחלון, חשד לאופר שנכדו מאפר את הסיגריות שעישן הישר על הגרניום הלימוני של גלאובך, מושבניק כִּילַי שמעולם לא שילם את מיסי היישוב. החדר היה ריק ואפלולי ועל הקיר היו תמונות ישנות של יואב: במדי קבוצת הכדורגל הדתית; על במה בטקס יום הזיכרון של הכפר; במרכז הקיר נתלתה תמונת המחזור שלו מהישיבה התיכונית – כפר הרא"ה, מחזור מ"ה, שנת תשמ"ה – יואב נראה כאן ככפיל של בנו הבכור, שהותיר אחריו מיטה סתורה וניירות גלגול פזורים על הרצפה. אך בגיל עשרים וחמש היה יואב עיתונאי ב"מעריב", נשוי לנעמה ואב לבן, ואילו איתן עוד נתפס בעיניהם כילד – ובעצם, הודה בינו לבין עצמו, הם לא ממש ידעו מה הוא עושה.

הנושא עלה לעיתים רחוקות בשיחות שלהם עם איתן, תובעים ממנו לפחות את ארוחת הערב המשותפת לפני שיסתגר בחדר. כשהיו שואלים אותו למעשיו – מהצבא השתחרר לפני שלוש שנים ועוד לא התחיל ללמוד באוניברסיטה – היה מספר על כל מיני ביזנסים שהיו סבוכים מדי אפילו לאוזנו העסקנית של לאופר וממהר להפליג לנושא אחר, עד שלאופר ושושנה למדו שאין טעם לשאול: הילד מסתדר, והוא בריא, והוא אוכל, והוא נראה בסדר גמור.

לאופר התיישב על המיטה, הסיר את הטלית וחלץ באיטיות את התפילין, מניח אותן על הסדין המהוה. בחדר היה ריח צפוף של נערוּת, זיעה חמצמצה שאולי השתמרה כאן מאז ילדותו של יואב. על שולחן הכתיבה, לצד מגן ההוקרה שקיבלה שושנה כשיצאה לגמלאות, ראה את ערימת הניירות הצהובים שלו, יבשים ודהויים, שריד לתקופה שבה החליט לכתוב את זיכרונותיו. אחרי שמילא שלושים עמודים בכתב יד צפוף, מגולל בהם את קורות ילדותו ונערותו, מספר על המפגש עם דרמר, על העשייה הציבורית, על כהונתו כמנכ"ל משרד החינוך, ואחרי שנתן לשני ילדיו לקרוא את מה שכתב ("אין כאן בשר, אבא", טענה יעל ויואב הנהן), נטש לאופר את היומרות האוטוביוגרפיות והותיר את הניירות להעלות אבק על השולחן – כמעט עשור לא נגע בהם, גם לא בניקיונות לפסח. לצידם, מתחת לתמונה ממוסגרת של לאופר ושושנה מהטיול ביוון, היו מונחים פתקים ורודים שלא זיהה. על הפתק התחתון, הקרוב ביותר אליו, נרשם מספר טלפון, ומעליו נח פתק עם שמות ומספרים, ולאופר הביט בכתב היד המגושם ושיער שהפתקים שייכים לנכדו.

דקה ארוכה התבונן בפתק, מנסה לפענח את הקודים שבו: "יהודה, ארזים, 2000", "ויינברג, אורנית, 1200", "יאיר, שערי, 700", "גל, פ. הירקון, 400", עוד ועוד שמות, מקומות שהכיר ושלא הכיר, מספרים וראשי תיבות. המספר הגבוה ביותר, זה של "אורית, ראש העין", היה 2500; המספר הנמוך ביותר היה 200, ולידו כתוב "פרבשטיין, אוני' ת"א", וכשהסב שוב את עיניו לפתק עם מספר הטלפון כמעט התפתה להרים את השפופרת ולחייג. מנחם, שמע את שושנה קוראת לו מן הקצה השני של הבית, והוא קם, החזיר את הפתק לערימה וצעד לעבר הסלון, שוכח את התפילין על המיטה החורקת מיוֹשֶן.

 

אריאל הורוביץ, יליד 1990, הוא עיתונאי ומבקר ספרות בעיתון "מקור ראשון", תלמיד מחקר לתואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, נשוי ואב לילד. הקטע לקוח מן הרומן בכתובים "טובי בנינו", שזכה לאחרונה במקום שלישי בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית, והוא צפוי לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת כתר.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת דנה חפץ, מתוך קובץ סיפורים בכתובים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה בפרוזה | אני ילדה שהיא ילד

"בכל פעם שאני הופכת פניי אל הקיר פניי חוזרים אליי. לכל חלום יש גבול וגם לגבול עצמו יש גבול." שירה בפרוזה מאת דנה אמיר

טובה לוטן, בטיפול, רישום והדפס על ניר פרגמנט, 110X90 ס"מ, 2018

.

אני ילדה שהיא ילד

דנה אמיר

 

אֲנִי יַלְדָּה שֶׁהִיא יֶלֶד. בְּכָל פַּעַם שֶׁאִמִּי מַלְבִּישָׁה אוֹתִי בְּשִׂמְלַת פְלָנֶל כֵּהָה, סִינַר תַּחֲרָה חֲגִיגִי חָגוּר לְמָתְנַי, אֲנִי נִמְלֶטֶת מִגּוּפִי אֶל גּוּף אַחֵר. כְּשֶׁאֲנִי נִתְקֶלֶת בִּדְמוּתִי הַמְּגֹהֶצֶת בַּמַּרְאָה עֵינַי מְסָרְבוֹת לָהּ. מָה לִי שִׂמְלָה? כֹּבֶד הַזַּעֲזוּעַ נִדְחָק אֶל צַלְעוֹתַי כְּמַרְפֵּק.

רַק שֶׁלֹּא אֵרָאֶה. שֶׁיַּחְלְפוּ עַל פָּנַי עֲדַת הַכְּלָבִים הַשּׁוֹעֲטִים מַטָּה, צַעֲדֵי אִמִּי הַצְּפוּפִים לְלֹא מִרְוָח בֵּין עָקֵב לָאֲגוּדָל. שְֹעָרִי גָּזוּז קָצָר. בְּתוֹךְ שִׂיחַ הַגֶּרַנְיוּם הַכָּתֹם אֲנִי חֲפוּנָה כְּאָפוּן.

מֵאֲחוֹרֵי כָּל אִחוּר מִסְתַּתֵּר שֶׁקֶר הַהוֹפֵךְ אֱמֶת. שִׁלְשׁוֹם נָעַצְתִּי בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת גִּבְעוֹלִים בְּמַנְעוּלֵי מְכוֹנִיּוֹת שֶׁחָנוּ בְּצַד הַדֶּרֶךְ. הַיּוֹם הִצַּלְתִּי עַכָּבִישׁ זָעִיר מִטְּבִיעָה. אַחַר כָּךְ נִתְקַל בִּי בֶּן הַשְּׁכֵנִים הַמּוּזָר שֶׁיָּדוֹ תָּמִיד עָמֹק בְּתוֹךְ מִכְנָסָיו. לֹא חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה. בֵּין אֶפְשָׁרוּת אַחַת לְאַחֶרֶת, הַזְּמַן מְהַסֵּס.

קְצֵה הַיּוֹם מִשְׁתַּרְבֵּב לְתוֹךְ שְׂמִיכַת הַפּוּךְ הַיְּרֻקָּה שֶׁאֲנִי מְכֻדְרֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. יְקִיצָה הִיא סוּג שֶׁל הַכְפָּלָה: הַמַּבָּט נִכְפָּל פְּנִימָה וְהַחוּצָה, הַגּוּף נִכְפָּל קָדִימָה וְאָחוֹר, הַלָּשׁוֹן נִכְפֶּלֶת מַעְלָה וָמַטָּה. גַּם אֲנִי אָמוּת. אֲבָל לֹא כְּדַרְכָּם שֶׁל מֵתִים אֶלָּא כְּדַרְכָּם שֶׁל פְּרָחִים. עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁלִּי יִנְשְׁרוּ לְתוֹךְ שְׁלוּלִית שֶׁשָּׁמַיִם נִבָּטִים מִמֶּנָּה וְאַחַר יַהַפְכוּ סִירוֹת שֶׁיָּשִׁיטוּ הֵנָּה וָהֵנָּה פֵּרוּרֵי אָבָק.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי הוֹפֶכֶת פָּנַי אֶל הַקִּיר פָּנַי חוֹזְרִים אֵלַי. לְכָל חֲלוֹם יֵשׁ גְּבוּל וְגַּם לַגְּבוּל עַצְמוֹ יֵשׁ גְּבוּל. (אַךְ מִיהִי זוֹ הַנִּצֶּבֶת בַּפֶּתַח, פָּנֶיהָ אֶל מוֹרַד הָרְחוֹב? מִיהִי שֶׁיָּדָה מוּשֶׁטֶת אֶל הַחֲשֵׁכָה כְּגּוּף זָעִיר אֶל חֵיק, מִתְּאַוֶָּה בְּפֶתַע לְהָר, לְיָרֵחַ, לְעָשָׁן? גֶּשֶׁם נוֹפֵל עַל דְּרָכִים שֶׁרַגְלֶיהָ טֶרֶם הָלְכוּ בָּהֶן. שָׂדוֹת נִפְרָשִׂים לְפָנֶיהָ פְּתוּחִים, פְּתוּחִים).

כַּדּוּר צָהֹב מְנַתֵּר בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנִי כְּשֶׁהַמּוֹרָה לִפְסַנְתֵּר נִרְכֶּנֶת מֵאֲחוֹרַי לַהֲפֹךְ אֶת דַּפֵּי הַתָּוִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵינִי מַבִּיטָה בָּהֶם. בִּמְּקוֹם לְהַבִּיט אֲנִי קוֹפֵאת תַּחַת שָׁדֶיהָ הַנָּחִים לְרֶגַע עַל עָרְפִּי. לִבְגָדֶיהָ רֵיחַ סַבּוֹן וּמַדָּפִים מְקֻפָּלִים בִּקְפִידָה. הָרֵיחַ הַזֶּה מְזַמְזֵם בְּתוֹכִי. אֲנִי בַּת שְׁמוֹנֶה, וְהַגּוּף הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי עֵירֹם הוּא גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי. הַכַּדּוּר הוֹפֵךְ לְאֶבֶן כְּשֶׁהִיא קוֹרֵאת בִּשְׁמִי: דָּנָה, דָּנָה.

אֲנִי מְלַקֶּטֶת מִלִּים מִפִּיּוֹת שֶׁל אֲחֵרִים. אֶתְמוֹל שָׁמַעְתִּי אֶת סָבָתִי אוֹמֶרֶת לְבִתָּהּ, אִמִּי, – חַצֶּפֶת. מִיָּד הֶחֱרֵיתִי הֶחְזַקְתִּי אַחֲרֶיהָ: חַצֶּפֶת, קַצֶּפֶת, רַצֶּפֶת. אִמִּי כָּעֲסָה: מִלִּים הֵן לֹא צַעֲצוּעִים! דַּוְקָא כֵּן, הֵגַנְתִּי עַל הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁחָרַזְתִּי זֶה עַתָּה. בִּשְׁבִילִי הֵן צַעֲצוּעַ.

לְכָל יוֹם יֵשׁ סֵדֶר מִשֶּׁלּוֹ. יוֹם שֵׁנִי הוּא יוֹם בֻּבּוֹת הַבַּד שֶׁפִּיהֶן תָּפוּר: לָאַחַת צַמּוֹת קְלוּעוֹת וְהָאַחֶרֶת רוֹאָה הַכֹּל בִּמְלֻכְסָן. הָרְחוֹב דּוֹמֶה בְּעֵינַי לְמִּקְלֶדֶת פְּסַנְתֵּר: בָּתִּים לְבָנִים וּבֵינֵיהֶם עַמּוּדֵי חַשְׁמַל כֵּהִים. כְּשֶׁמַּבִּיטִים מִסּוֹפוֹ עַד סוֹפוֹ אֶפְשָׁר לִסְפֹּר חָמֵשׁ אוֹקְטָבוֹת שְׁלֵמוֹת שֶׁצְּלִילִים מוּפָקִים מֵהֶן לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב.

בַּצֵּל אֲנִי דּוֹמָה לְשַֹחְיָנִית. זְרוֹעוֹתַי דּוֹחֲפוֹת קָדִימָה וְאָחוֹר אֶת הָאֲפֵלָה הַמְּרַשְׁרֶשֶׁת שֶׁגּוּפִי מִתְהַפֵּךְ בְּתוֹכָהּ כְּגַלְגַּל. בְּתַחְתִּית כָּל קוֹל אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ רוֹקֵעַ: לִי־לִי־לִי, שָׁרִים חוּטֵי הַחַשְׁמַל בָּרוּחַ. לִי־לִי־לִי, נוֹקְשִׁים סוֹגְרֵי הַחַלּוֹנוֹת. לִי־לִי־לִי, אוֹסְפִים אוֹתִי לְתוֹכָם תִּנְשֶׁמֶת וְעָשׁ, עֲטַלֵּף וְאוֹחַ.

.

דנה אמיר, משוררת, חוקרת ספרות, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, פרופסור מן המניין וראש תכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה וממואר אחד. ספרה האחרון עד כה, "קדיש על חשיכה ועל אור", ראה אור ב־2019 בהוצאת אפיק.

.

» קטע מהספר "קדיש על חשיכה ועל אור" מאת דנה אמיר, במדור "מודל 2019"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן