ריאיון | בימי פוסט־ערספואטיקה

"שירה היא כלי סימבולי, ותפקידה להתריע על הבעיות. היא לא יוצרת אותן". גלעד מאירי משוחח עם מתי שמואלוף על שירה מזרחית

מרים כבסה, שלושה בניינים, שמן על פשתן, 2019. מתוך התערוכה "הגוף המכני", מוזיאון בר־דוד, ברעם (אוצר: אבי איפרגן)

.

ממזרח יתפרץ הר געש: גלעד מאירי מראיין את מתי שמואלוף, בעקבות קובץ מאמריו בנושא שירה מזרחית

.

.

לאחרונה ראה אור ספר מאמרים פרי עטך, "ממזרח יתפרץ הר געש" (ספרי עתון 77, 2020), שעוסק בשירה מזרחית. האם בעקבות מחקרך אתה יכול לנסח הגדרה תמציתית משלך לפואטיקה של שירה מזרחית, מבחינת מאפייני תוכן וצורה?

באסופת המאמרים אני חוקר את השירה המזרחית של שלוש משוררות ירושלמיות: מירי בן שמחון ז"ל, ברכה סרי ז"ל ואמירה הס, שתיבדל לחיים ארוכים. קשה לי מאוד למצוא הגדרה מקיפה שנוגעת למאפיינים של תוכן וצורה. השירה המזרחית היא קודם כול סוג של תודעה. מבחינת התכנים והנושאים יש כמובן מקום למרכיב הביוגרפי. למשל, את הכתיבה של ברכה סרי אי אפשר לנתק מהפמיניזם היהודי התימני של תחילת המאה בתימן. מירי בן שמחון רוצה להכניס לשירה את סירי הקוסקוס של סבתה. ואמירה הס כותבת באופן עמוק ביותר על הגאולה האבודה של הקהילה העיראקית בישראל.

האם ניתן לטעון ששירה מזרחית היא לעומתית, אלטרנטיבה לפואטיקה מנוגדת?

בהחלט. אני מציע בספר אופוזיציה מוחלטת לתוכנית הלימודים הישראלית שבה למדתי, הן בתוכן הן בצורה. בתוכן – למשל שילוב התרבות העיראקית הנשקפת מהשירה של אמירה הס לצד זו הנשקפת מהשירה העברית, ובצורה – באמצעות ההתכתבות של ארז ביטון עם הפיוטים של רבי דויד בוזגלו, שמחייה מסורות פואטיות עתיקות יומין של יהדות מרוקו, שרגליהן נטועות בהלכה.

באופן כללי אין זיקות בין שירה ישראלית בכלל ושירה מזרחית בפרט לשירה ערבית. מה המשמעות של זה?

לדעתי יש לזה משמעות פוליטית, חברתית ולאומית. החיים בישראל הם דו־לאומיים דה פקטו, מכוח התקיימותם במרחב המזרח־התיכוני. עם זאת, הבחירה התרבותית, החינוכית והזהותית עדיין לא מיצתה את הפוטנציאל הנפלא הגלום בכך. המוזיקה המזרחית, שגם לה ייחדתי מאמר, עושה זאת. אפשר לראות שהרבה כניסות לסרטוני יוטיוב של שירים מזרחיים מקורן בעולם הערבי. והרבה מהמוזיקה הערבית נכנסת לשירים מזרחיים ומעוברתת בהם. דודו טסה מחדש את העיראקית של סמיח ודאוד אל כוויתי, כמו כל צעיר עיראקי שעושה ניסויים ברוק ובמוזיקה אלקטרונית עם מסורת מוזיקלית מהעבר. ואם נחזור לשירה, החזון שלי הוא שנלמד את השירה של מחמוד דרוויש לצד השירה של חביבה פדיה, רוני סומק ואחרים; נלמד על ההשפעה האדירה של דרוויש על השירה העברית ולא נפנה אליה את הגב.

אתה טוען בכמה מקומות בספר שהשירה המזרחית דוכאה באופן גזעני, אבל אתה לא מפרט מהו אופי הדיכוי. היות שמדובר בתחום רחב מאוד – מחקר ספרות, תוכניות לימודים, ביקורות, פרסים, ועוד – האם תוכל להתעכב על כמה ביטויים של קיפוח בתחום שלטעמי הוא המכריע, כי בלעדיו אין שירה מזרחית: הוצאת ספרים?

זה נושא רחב שצריך לייחד לו דוקטורטים ומחקרים רבים, אבל אתן לך כמה דוגמאות. ברכה סרי פרסמה אך ורק ספר אחד בהוצאה ספרים שאינה ההוצאה שהיא הקימה, לימים. זה היה הספר פרה אדומה, ולמרות חשיבותו הוא יצא בשנת 1970 בהוצאה קטנה ושולית בשם "ברירות", הוצאה שהקימו בקי ברנשטיין ושלמה סבירסקי. זה היה ניסיון של סרי להתכתב עם השמאל הרדיקלי, אחרי שהעדה התימנית הוקיעה והחרימה אותה בעקבות ההצגה קריעה, המבוססת על סיפור קצר פרי עטה. אחר כך הקימה את הוצאת "האור הגנוז" והוציאה בה את שאר ספריה. היצירה של סרי זוכה להכרה רק לאחרונה, ועד כה פורסם על יצירתה קובץ מאמרים אחד, בסוד ברכה: יצירתה של ברכה סרי (כרמל, 2013; ערכה הנרייט דהאן כלב; ובקובץ זה גם מאמרי על שירת השוטטות של סרי). למה סרי לא מצאה הוצאת ספרים לשיריה? לשמחתי לפני מותה היא זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה וגם הופיעה בסרט הדוקומנטרי המלכה חנטרישה של ישראלה שאער מעודד, שזכה ב־2009 בפרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, רחובות.

דוגמה נוספת היא מירי בן שמחון, ששנים רבות לא זכתה לספר שיכנס את כל כתביה. כל שירות המשוררים והמשוררות האשכנזים של תקופתה נאגדו בספר שכזה. בסך הכול היא פרסמה ארבעה ספרים. קציעה עלון קיבלה על עצמה את הפרויקט החשוב, ובשנת 2018 הוציאה את כל כתביה, רק האויר בחוץ שגיא, בהוצאת גמא.

דוגמה אחרונה היא הוצאת בימת קדם, שהוקמה ב־1986. ההוצאה שמה לה למטרה להוציא לאור ספרים שנדחו בהוצאות מרכזיות, וכך זכינו לקרוא את ספריהם של אלה שוחט, יצחק גורמזאנו גורן, שמעון בלס ואחרים. עם ההכרה בתרבות המזרחית ותרומתה לספרות העברית, חזרו הסופרים להוצאות מרכזיות. בין השאר ראינו את שמעון בלס זוכה להכרה מלאה, וספריו יצאו מחדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת "כבשה שחורה" בעריכת חנן חבר, עם אחרית דבר ומאמרים אקדמיים שהעידו על תרומתו של בלס לספרות העברית.

יש הטוענים שהשירה המזרחית תרמה לעליית מפלס הגזענות בישראל. מדוע הם טוענים זאת?

הרבה אנשים פוחדים לדבר על המתח האתני ועל מנגנוני הזיהוי האתניים בישראל. הם חושבים שאם נכתוב על הפערים האתניים, הגזענות, הפערים הכלכליים, התרבותיים וכד' – אזי ניצור שירה גזענית. אני חושב בדיוק להפך. לשירה יש תפקיד חשוב ביותר במתן קול לתהליכים האלה, לפערים האלה, שמתקיימים גם בימינו. בשנות האלפיים דחפנו את השירה והתרבות המזרחית למרכז, באמצעות כתיבה מרובה, בז'אנרים שונים. הייתי בין העורכים של האסופה תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (עם עובד, 2007), לצד ניר ברעם ונפתלי שם טוב, והגדרנו בה את הזהות של הדור השלישי המזרחי – ומאז רק נפתחו עוד שערים. מובן שההצלחה האדירה של ערספואטיקה נתנה לפתע נראות לשירה המזרחית בבמות מרכזיות. אולי הנראות הזאת הפחידה את האנשים והם חשבו שהשירה היא גזענית. אבל שירה היא כלי סימבולי, ותפקידה להתריע על הבעיות. היא לא יוצרת אותן.

למיטב ידיעתי, רוב ואולי כל הפרסים הספרותיים בישראל הם על שם אשכנזים, או במימונם. למה הקהילה המזרחית לא יוזמת פרסים ספרותיים? יש הרבה יזמים מזרחים בתחומי הדת והספורט, אבל לא בספרות. למה יש נתק בין בעלי ההון המזרחים לעולם הספרות בכלל, והספרות המזרחית בפרט?

יש פרס אחד שיזמה הקהילה המזרחית, הוא מוענק במסגרת פסטיבל "ליבי במזרח" שיזמה שולה קשת, מייסדת תנועת "אחותי", עם עוד פעילים ופעילות מזרחים. הפרסים שעליהם אתה שואל אותי, כמו פרס ברנר, פרס ברנשטיין, פרס אשכול ועוד, הם פרסים שיש להם גם גיבוי ממשלתי או תרבותי־ממסדי, ועל הממסד לחשוב מחדש על הגדרות היסוד שלו ולסייע בייסוד מערכת רב־אתנית ורב־תרבותית.

לגבי הנתק, זאת שאלה מורכבת. נוצרים קשרים לפעמים, למשל האחים דרעי, שהם מפיקים עתירי ממון, שתורמים רבות לקולנוע הישראלי. תשובה אחת לנתק הזה יכולה להיות, שככל שאדם מזרחי מתקדם במעמד שלו הוא רוצה לעבור אסימלציה מלאה לאליטה האשכנזית ולהתנתק משורשיו.

מתחילת המילניום בערך אנחנו עדים לייצוג מרכזי למשוררים ממוצא מזרחי בעמדות מפתח ספרותיות. מה הסיבות לזה?

יש לזה תשובה אחת: דורות על דורות של פעילות ופעילים שכבו על הגדר כדי לפתוח את הדלתות. ואלו לא רק דלתות חומריות, אלא גם דלתות רוחניות וזהותיות. אליהו אלישר בספריו ובפעילות שלו; כתבי עת כמו אפיקים בעריכת יוסף דחוח הלוי, שנפטר לאחרונה, הד המזרח ועוד; המרד בוואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, תנועת צ"ח, הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועת אחותי ועוד יוזמות – כל אלה, בשלל דרכים – שליחת מכתבים, ארגון הפגנות, הגשת עתירות, פרסום יצירות – עוררו דיונים מרתקים על זהות מזרחית ודחפו יוצרים לצאת מהארון המזרחי. זהו מרחב שלם שהשתחרר מכבליו. לעיתים זה קרה גם בלי לבקש מהצד השני להכיר בכל זה. אל תשכח שהמזרחים הם כחצי מהאוכלוסייה בישראל, ומה שאתה רואה באמנות זה ניסיון לתקן שנים של הדרה.

בראשית דרכה של מירי רגב היא זכתה לחיבוק חם מנציגים רבים בקרב הקהילה הספרותית המזרחית, אולם לאחר זמן הקולות הללו נדמו. האם חל שינוי בתודעה של הקהילה ביחס אליה, ואם כן, למה אין מחאה נגדה ונגד המדיניות שלה?

אני לא כל כך רוצה לדון בזה, ולמען האמת, כפי שאתה יודע אני בשנים האחרונות מתגורר מחוץ לישראל ולא מודע לכל שאלות העומק. אבל אני חושב שמירי רגב בעצמה אשמה בכך. היה סוג של רצון לתיקון חברתי עמוק, אבל עם הזמן אנשים הבינו שהיא מנצלת את הנרטיב המזרחי ורוכבת עליו, רק כדי לקדם את העמדות הגזעניות שלה ושל ממשלתה ולתמוך בהמשך שלטונו של חשוד בפלילים (היום כבר נאשם). דבר שלא ציינת בשאלתך הוא הדרך הגזענית שבה ביקרו אותה. הגזענות של האליטה האשכנזית הייתה כל כך מוגזמת, שחלק לא קטן מהקהילה המזרחית לא הסכים להשתתף בחגיגה. יש דרך לבקר את המדיניות שלה, ואני מאלו שמבקרים אותה, ואף השתתפתי בדיון על כך בניו יורק טיימס. אסור לבקר את המדיניות שלה בדרכים גזעניות. ואם תעשה זאת, תדע שלא תקבל את התמיכה של הקהילה המזרחית. כיום לדעתי גם רבים מהקהילה המזרחית מבקרים אותה, תראה למשל את הביקורת של עו"ד ברק כהן, ואחרים.

אפשר לסמן ארבע תחנות בהתפתחות השירה המזרחית הישראלית. השתיים הראשונות בשלהי המאה הקודמת: פריצת הדרך של משוררים תימנים בשנות החמישים וראשית שנות השישים, ואחר כך ספרי הביכורים של ביטון וסומק (1976) והופעתו של כתב העת "אפיריון" (1981). השתיים האחרונות בתחילת המאה הנוכחית: הופעתו של כתב העת "הכיוון מזרח" (2000), ואחר כך ערספואטיקה (2013). איפה אנחנו נמצאים כיום, ב־2020, ולאן אנחנו ממשיכים?

היום אנחנו נמצאים בתקופה שאולי אפשר לקרוא לה "פוסט־ערספואטיקה", שיש בה מכלול של יצירה מזרחית, ששמה במרכז את ערספואטיקה ומתכתבת איתה. עוד לא ראינו כתבי עת ספרותיים מרכזיים או אתרים ספרותיים מרכזיים שיקבלו על עצמם את הייצוג של הפעולה הזאת, ואולי כבר לא צריך אותם כי התודעה הגיעה למקומות חלומיים כמו התוכנית "פעם בשבוע עם תם אהרון" בערוץ כאן 11 או התרגום הנפלא של זהר אלמקייס לבין העולם וביני של טא-נהסי קואטס. אמנם כתב העת הכיוון מזרח ממשיך לפרסם יצירות במרץ, אבל אין לו תהודה בתרבות הישראלית. אני עוקב אחריו והוא עושה עבודה נפלאה. העתיד יוביל למקום חדש, שבו תודעה מזרחית לא תישאר רק בידי המזרחים, אלא תהפוך לתודעה כללית, כך שגם אשכנזים יוכלו לבצע מוזיקה מזרחית, או לכתוב שירה מזרחית. עתיד היברדי, שעוזב את הקטגוריות הבינאריות, ומרוב הצפה של רנסנס מגיע עד המנהיגות – אל תשכח שעד היום כל ראשי הממשלה היו אשכנזים; עתיד שבו בראשות הממשלה יוכלו לעמוד מזרח/ית או פלסטיני/ת.

.

מתי שמואלוף, משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה – האחרון בהם: "בגדד | חיפה | ברלין", מהדורה דו־לשונית שיצאה בגרמניה ובישראל (אפורסימא, 2019) – וכן אסופת סיפורים קצרים: "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" (זמורה־ביתן, 2014). ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב־Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin.
ד"ר גלעד מאירי, משורר, סופר וחוקר, מייסד שותף של מקום לשירה וביה"ס לאמנויות המילה בירושלים. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון בהם: "סונט בגט" (מקום לשירה בשיתוף עמדה, 2019). לאחרונה ראה אור ספרו "פופואטיקה: מאמרים ומסות, 2006–2018", וכן "גאווין יוארט: מבחר שירים", בתרגומו (שניהם בהוצאת מקום לשירה בשיתוף עמדה, 2020).

 

מתי שמואלוף, "ממזרח יתפרץ הר געש", ספרי עתון 77, 2020.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי משוחחת עם א"ב יהושע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ראש עיריית תל אביב ליום אחד

בעצם... לעשרה ימים. איך נבחר משה שלוש לראשות העיר תל אביב, ואיך הודח ממנה?

1

משה שלוש, צילום: רודי וייסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה

כל המטייל בשכונת נווה צדק בתל אביב מכיר ודאי את רחוב שְלוּש החוצה את השכונה. אדם שעל שמו נקרא רחוב כה מרכזי בשכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו, היה ודאי אדם משמעותי בתולדותיה של תל אביב שקמה על החולות מצפון לה. אבל לא על אהרון שְלוּש, יליד צפון אפריקה וממייסדי השכונות הראשונות מחוץ ליפו, באנו לספר כאן – אלא על נכדו, משה שְלוּש. הוא דווקא מונצח פחות בנוף העירוני התל אביבי.

משה שְלוּש היה בן לאותה משפחת שלוש המפורסמת מיפו. כפי שהזכרנו, סבו, אהרן שלוש, היה מראשי העדה הספרדית ביפו. גם אביו, יוסף אליהו שלוש, היה סוחר, ומבכירי העסקנים הציבוריים של תל אביב הצעירה. כך, היה משה שלוש דור שלישי לפעילי ציבור מנכבדי קהילת יהודי המזרח. באופן טבעי, לצד עסקיו בתחום הבניין, פנה גם הוא לקריירה ציבורית. הוא נבחר לראשונה למועצת העיר תל אביב כבר בשנת 1928, ושם נתקל במי שהיה הקפולט למונטגיו שלו, המכבי להפועל, התיסלם לבנזין – ישראל רוקח.

1
אהרן שלוש בסוף המאה ה-19
1
משה שלוש. צילום: רודי וייסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה

משפחת רוקח הייתה גם היא מראשוני שכונת נווה צדק וממקימי תל אביב. שמעון רוקח, אביו של ישראל, היה בן למשפחת חסידים מן היישוב הישן, שהחל לפעול למען יהודי יפו ולמען ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא היה מיוזמי הרעיון להקים את נווה צדק על אדמות שמכר למתיישבים לא אחר מאהרן שלוש. עם זאת, על פי העדויות, השניים ככל הנראה לא חיבבו זה את זה, והקפידו לבנות את בתיהם החדשים והבולטים בשכונה הרחק זה מזה.

נחזור לענייננו. בסתיו 1936, זמן קצר לאחר הבחירות למועצת העיר, נפטר ראש העיר המיתולוגי מאיר דיזנגוף. למעט הפסקה של שלוש שנים, כיהן דיזנגוף כראש העירייה מאז 1922, ועוד לפני כן היה ראש הוועד שניהל את תל אביב לפני שהופרדה מהעיר הגדולה, יפו. כעת, נדרשה מועצת העיר לבחור ראש עיר חדש.

1
שער העיתון "דבר" יום לאחר מותו של מאיר דיזנגוף, ח' בתשרי תרצ"ז, 24 בספטמבר, 1936

שני המועמדים המובילים להחליף את דיזנגוף המיתולוגי היו שני האנשים שהזכרנו קודם. בבחירות האחרונות לעירייה, התמודד משה שלוש במקום השני ברשימתו של דיזנגוף. ישראל רוקח היה סגנו של דיזנגוף מאז 1928. למעשה, רוקח היה האיש החזק בעירייה וממלא מקומו של דיזנגוף, שבשנים האחרונות לחייו היה חולה, והתמקד במאמצים להקים את מוזיאון תל אביב בביתו הישן שבשדרות רוטשילד.

1
ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

דא עקא, שלסיעות הימין שתמכו במועמדותו של רוקח לא היה רוב במועצת העיר בעקבות הבחירות כמה חודשים קודם לכן. יחד עם זאת, הרוב שבו החזיקו סיעות הפועלים יחד עם רשימתו של דיזנגוף הלא-מפלגתית לא היה גדול מאוד. על כן, אולי טבעי הדבר שסיעות השמאל בחרו להציע את מועמדותו של משה שלוש מרשימתו של דיזנגוף, כמועמד פשרה לא מפלגתי, בניסיון לחסום את מועמדותו של ישראל רוקח בכל מחיר.

אך סיעות הימין לא השתכנעו, וסירבו לכל פשרה בנושא. בתום ויכוחים סוערים הועלתה להצבעה ההצעה למנות את משה שלוש לראש העירייה. ב-20 באוקטובר 1936 נבחר שלוש על חודו של קול אחד, ולא לפני שאחד מחברי המועצה תקף את היותו אזרח צרפתי ולא אזרח ארצישראלי, ואת העובדה שבמסגרת תפקידו כקונסול בולגריה בחר להציג את עצמו בשם מוסא במקום השם העברי – משה. אותו חבר מועצה אף האשים את שלוש בכך שאינו דובר עברית.

1
"הקנוניא הצליחה": מתוך עיתון "הבוקר", 21 באוקטובר 1936

עוד באותו הערב הציבה משטרת תל אביב משמר כבוד על ביתו של שלוש, והשוטרים החלו להצדיע לראש עירם החדש. סוף טוב – הכל טוב? לא בדיוק. על אף הודעות תמיכה מסוימות בעיתונים, בגוש הימין לא שקטו על השמרים.  מיד פנו חברי גוש הימין אל מושל המחוז הבריטי שעל פי החוק היה צריך לאשר את בחירתו של ראש עיר חדש, יחד עם הנציב העליון. הם הדגישו את העובדה כי המועצה נחלקה בהצבעה על זהות ראש העיר. הם טענו ששלוש בעל האזרחות הצרפתית לא יתחשב באינטרסים הבריטיים, ושמועות ברחוב טענו שההתנגדות למינויו הייתה אפילו על רקע מוצאו הספרדי. הפנייה לשלטונות המנדט עוררה סערה אף היא, בבחינת מעשה שלא ייעשה – כיצד זה מערבים את הממשל הזר בעניינים פנימיים של היישוב היהודי?

1
מתוך העיתון "דבר", 1 בנובמבר 1936

אבל הסערה כבר לא עזרה למשה שלוש. למרות הפגנות נגד התערבות ממשלת המנדט, ולמרות הצעת אי אמון במינוי שעברה במועצת העיר – הודיעו השלטונות הבריטיים על מינויו של ישראל רוקח לראש עיריית תל אביב החדש. חודשים אחר כך עוד סערו הרוחות בתל אביב, אך הפור נפל. לא זאת אף זאת, רוקח שימש כך ראש עיר במשך 14 שנים – עד שהתמודד לראשונה בבחירות דמוקרטיות בשנת 1950, רק אחרי קום מדינת ישראל.

משה שלוש המשיך לכהן במועצת העיר, ואף היה סגנו של רוקח. לצד זאת, היה בעל מקום של כבוד בפעילויות נוספות ביישוב: הוא היה ממייסדי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, פעל שנים רבות בתנועת "מכבי" והיה שותף בהקמת "אגודת יורדי הים זבולון", שעסקה בחינוך ימאים צעירים. ישראל רוקח, כאמור, היה ראש עיריית תל אביב עד 1953, אז מונה לתפקיד שר הפנים. בתפקיד החליף אותו חיים לבנון, שב-1955 התמודד על ראשות העיר מול לא אחרת מאשר גולדה מאיר – אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

 

לקריאה נוספת

אילן שחורי, ראש עיר ליום אחד – פרשת בחירתו והדחתו של משה שלוש, באתר "תל אביב שלי"

נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959

 

כתבות נוספות

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון

ושבו ספרים לגבולם: ספרי התורה הגולים חוזרים לתל אביב!

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

החיילים האלמונים של יאיר

האם ניתן למצוא בהמנון הלח"י את עקבות האקלים הציבורי שבו נכתב – מתיחות עם הערבים מחד גיסא, ועם קומוניסטים יהודים מאידך גיסא?

אברהם שטרן, "יאיר"

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

עם הקמת לח"י הוכתר השיר "חיילים אלמונים" כהמנון המחתרת. הוא נדד אל לח"י מארגון אצ"ל שממנו התפלגה, יחד עם מייסדה "יאיר" – אברהם שטרן, שכתב והלחין את השיר 8 שנים לפני כן, בשנת 1932. שריקת "חיילים אלמונים" הייתה האות של "קול המחתרת העברית" – תחנת השידור המחתרתית של לח"י. זהו השיר הראשון של יאיר שפורסם, והוא המזוהה ביותר איתו ועם לח"י. הוא מושר תמיד על קברו ביום אזכרתו, וכן בכנסים של יוצאי לח"י.

חיילים אלמונים בספר השירים של יאיר, 1950

האם נוכל לדייק יותר במועד כתיבתו של "חיילים אלמונים"? בחתימת השיר הוסיף יאיר, כמקובל במקרים רבים, מידע על מקום כתיבתו וזמנה, אך לא הייתה זו חתימה פשוטה: "ירושלים, נבי מוסה, תרצ"ב" (ירושלים הושמטה לאחר מכן מהמהדורות בדפוס). ציון השנה נמצא כאן, אבל לפניו נרשמו שני מקומות שונים – ירושלים שבה חי אז יאיר ולמד באוניברסיטה העברית, ונבי מוסא – מסגד במדבר יהודה. יאיר היה אז חבר אצ"ל, ואל מדבר יהודה היו יוצאים חברי הארגון להתאמן בנשק, אך איך ייתכנו שני מקומות שונים לכתיבת אותו שיר?

נראה שירושלים הושמטה מן החתימה במהדורות הדפוס בגלל הסתירה הזו במקום כתיבת השיר, אך ייתכן שלא בצדק. מתקבל על הדעת ש"נבי מוסה" אינו ציון המקום אלא ציון זמן. ערביי הארץ נוהגים לחגוג בכל אביב את חגיגות "נבי מוסא" בעלייה לרגל לאתר המיוחס לקברו של משה רבנו שעליו הוקם המסגד בבקעת הורקניה במדבר יהודה. זהו חג מוסלמי מקומי הצמוד דווקא למועד חג הפסחא הנוצרי, ולא קבוע בלוח השנה האסלאמי (כמוהו, ובקרבה אליו, נהגה גם עלייה לקברו של נבי סלאח ברמלה). משלחות מערי המחוז שכם וחברון יצאו אל ירושלים ודגליהן בידיהן, ולאחר המפגש על הר הבית היו יוצאות בתהלוכת דגלים משותפת אל המסגד שבלב המדבר יחד עם תושבי הכפרים שבסביבת ירושלים, וממנו שבות אל העיר ומתפזרות חזרה.

הרצאת זאב וילנאי על חגיגות נבי מוסה ועוד. יולי 1932

בשנת 1920 התלקחו החגיגות לפוגרום ביהודי ירושלים שנודעו בשם "מאורעות תר"פ". מכאן ואילך גברה המתיחות הבטחונית בירושלים סביב חגיגות נבי מוסא, שמטבע הדברים חלו תמיד בחג הפסח או בקרבתו, וביתר שאת מאז מאורעות תרפ"ט. לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 אסרו הבריטים את המשך קיום החגיגות.

"ירושלים נבי מוסה תרצ"ב" הוא אפוא ציון זמן, מועד חגיגות נבי מוסא באותה שנה. כחבר ב"הגנה" (גם אם כבר גויס אז לאצ"ל), יאיר השתתף בשמירות בבית הכנסת של חב"ד ברובע היהודי בזמן חגיגות נבי מוסא בשנת 1932 ואולי גם בשנים קודמות. על השמירה בבית הכנסת הזה בעיר העתיקה הוא כתב טיוטה לשיר "שמחת תורה" או "לכנופיות המטורפים": "נלך לקראת קרב כולנו לרחוב בעיר ההרגה" (ראו יאירה גינוסר, לא בשבילנו שר הסקסופון, עמ' 49; 293).

באותה שנה חל יום החגיגה בירושלים בחג הראשון של פסח, למחרת ליל הסדר (21.4.1932). מתיחות יתרה שררה באותה שנה בקרב יהודי ירושלים והשלטונות הבריטיים. באותם ימים נערכו בארץ ישראל המכביה הראשונה ונחנך "יריד המזרח" הראשון, הישגים שהחמירו את המתח עם המנהיגות הערבית בראשות המופתי חאג' אמין אל חוסייני שעמד בראש חגיגות נבי מוסא מאז תרפ"ט.

אבל לא רק מול הערבים הוחרפה המתיחות. ערב חגיגות נבי מוסא נחשף תא מחתרתי קומוניסטי (המפלגה הקומוניסטית הוצאה בימי המנדט מחוץ לחוק) שהפיץ בין הערבים כרוזי הסתה נגד היישוב. הכרוזים האשימו את היהודים בנישול הערבים וקראו לערבים להתמרד, להילחם ביהודים ולסלקם מהארץ. הידיעה על הפרשה עוררה עניין רב ביישוב, ודיווחים שוטפים על אודותיה התפרסמו באותם ימים בעיתונות היומית. המשטרה הבריטית עצרה מראש את חברי ההתארגנות, רובם יהודים, ולבסוף חלפו חגיגות נבי מוסא בשנה זו ללא מהומות.

"הארץ", 18 באפריל, 1932
"הארץ", 18 באפריל, 1932

ידוע לנו שההזדמנות הראשונה שבה הושר השיר לראשונה בציבור הייתה בסיום קורס המפקדים השני של אצ"ל, שחל במהלך פסח תרצ"ב (1932). מכאן שהשיר הושלם באותם ימי פסח עצמם, לאחר החג הראשון שבו חלו החגיגות. אולי יאיר כתב את השיר, או לפחות התחיל בכתיבתו, בזמן השמירה עצמה ברובע היהודי באותו חג?

האם ניתן למצוא ב"חיילים אלמונים" את עקבות האקלים הציבורי שבו נכתב – מתיחות עם הערבים מחד גיסא, ועם קומוניסטים יהודים מאידך גיסא? באופן כללי, מתקבל על הדעת שסיפור יציאת מצרים מן ההגדה השפיע על ההתייחסויות הרבות לשעבוד ולחרות שהשיר רצוף בהם. אך מבט מקרוב מספק רמזים נוספים.

"חיילים אלמונים" פורסם לראשונה בחוברת "המצודה" שהוציאו יאיר וחבריו בקיץ 1932 והוקדשה ליום השנה השלישי למאורעות תרפ"ט. גם שמו מייחס אותו במישרין למאורעות אלה. הוא לקוח משירו המפורסם של אורי צבי גרינברג הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, שנכתב בעקבות המאורעות (ופורסם בספר אזור מגן ונאום בן הדם, תר"צ): הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, עִירִי הַקְּדוֹשָׁה! וְאֵזוֹר מָגֵן מִסָּבִיב חָגְרוּ לְךָ מְגִנַּיִךְ, וּשְׁמָם: חֲלוּצִים… חֲיָלִים אַלְמוֹנִים שֶׁכָּאֵלֶּה; וְהֵמָּה עוֹמְדִים וְיוֹרִים עַל סִפַּיִךְ. כלומר, החיילים האלמונים הם שומריה של ירושלים, אותו התפקיד שמילא יאיר עצמו בזמן המתיחות בחגיגות נבי מוסא. בראש כתב היד הוא כתב מוטו לשיר: "שומר ישראל שמור שארית ישראל, לא יאבד ישראל, האומרים "שמע ישראל"!".

גינוסר הצביעה על המילה "פרעות" שבתחילת הבית השני, שהפך לפזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, כמתייחסת ישירות למאורעות תרפ"ט שנקראו אז בפי הכול "פרעות". אם אכן בית זה מתייחס לעימות עם הערבים, הרי שאולי יש כאן גם רמז לאירועי אותם ימים. מרכיב מרכזי בחגיגות נבי מוסא היה דגלי הערים שכם, חברון וירושלים, שנישאו בתהלוכה בידי המשלחות. באותה שנה דיווחו העיתונים כי לאור המתיחות סירבו השלטונות לאפשר לגם לנציגי כפרים לשאת את דגליהם. ייתכן שזהו מקור ההשראה לשורה בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

"הארץ". 12 באפריל, 1932
"הארץ". 12 באפריל, 1932

נשוב אל הקומוניסטים היהודים. כשבועיים לאחר האירועים נגזר דינם של חלק מהעצורים למאסרים וקנסות, ושל חלקם לגירוש מהארץ. דווח כי בסיום המשפט הם שרו בבית המשפט בהתרסה את "האינטרנציונל" בגרסתו העברית. זוהי אפיזודה הממחישה את המתח שעורר באותם ימים האינטרנציונל בקרב החוגים הלאומיים שעמם נמנה יאיר. הם ראו בשיר זה, ששימש אז כהמנונן של ברית המועצות ושל המפלגות הקומוניסטיות בעולם, והושר לרוב בחוגי שמאל בארץ ישראל, מתחרה להמנון הלאומי ולרעיון הציוני בכלל.

"הארץ". 6 במאי, 1932

יאיר לא היה אנטי סוציאליסט מובהק, אך נראה שהבית השלישי ב"חיילים אלמונים" הוא תגובה שלו על המסרים של "האינטרנציונל". ההמנון של מעמד הפועלים הבינלאומי במלחמת המעמדות שלו בבורגנות המנצלת אותו, פותח בקריאת הקרב: קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב. ובהמשך: מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל. תרגומו זה של אברהם שלונסקי מתייחס אל מעמד הפועלים העולמי כאל "עם" של עבדים כפופי גו ממלקות, אך המסר הוא הפוך מהמובן הלאומי הפשוט של המילה העברית "עם". כך במקור הצרפתי וכך בתרגום הרוסי שאותו הכיר יאיר ללא ספק טוב יותר מן העברי, שמהם נפקדה המילה "עם" לטובת אחווה כלל-עולמית ואנטי-לאומית. גינוסר הראתה שגם בשיר שכתב שנתיים מאוחר יותר, "מזמור לבני הנעורים", יאיר ניהל דו שיח עם הנוסח העברי של האינטרנציונל. (גינוסר, עמ' 269).

כנגד הגיוס לעם העבדים האוניברסלי יאיר קובע: לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים. החיילים האלמונים העבריים בארץ ישראל אינם רואים עצמם כלל כשייכים להמון של עבדים הכורע תחת השוט של נוגשיו. הם גם לא מוכנים להיות שותפים לקְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם שאינה מבחינה בין ארצות מולדת ועמים כרוח האינטרנציונל, שכן הם לא התגייסו כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ אלא נכונים לשפוך דם למען ארץ ישראל בלבד. זוהי הסתייגות חד משמעית ממאבק מעמדי, למען מאבק שכולו ממוקד ברצון הלאומי לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!

בהמשך ישיר לכך מצטט יאיר את אמרתו הבלתי נשכחת של יוסף טרומפלדור בתל חי: חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ! הציטוט הלא מדויק הזה, שבו הוחלפה "ארצנו" ב"עמנו", משרת במדויק את המסר הלאומי הנגדי למסר האינטרנציונלי. הלא אין כאן סתירה מהותית בין העם והארץ, שכן שתי שורות לעיל הוצב גבול מפורש בין הארץ לבין הנֵּכָר.

האינטרנציונל בתרגום אברהם שלונסקי

בחודשים שקדמו לכתיבת השיר הקימו יאיר וחבריו באוניברסיטה העברית אגודת סטודנטים לאומית ושמה "חולדה". בכך הם ביקשו להנציח את גבורתם של מגני חולדה במאורעות תרפ"ט. גיבורה של חולדה בתרפ"ט היה איש "ההגנה" אפרים צ'יז'יק שנפל שם על משמרתו. אפרים צ'יז'יק היה אחיה של שרה צ'יזיק, אחת מגיבורי תל חי לצד יוסף טרומפלדור. לאחר מותה הוא כתב: "אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 הננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך". זהו מסר שהולם את היטב את "חיילים אלמונים".

אפרים צ'יזי'ק נקבר על ידי אנשי חולדה בליל פינוים של יתר המגנים על ידי הבריטים. השוטרים הבריטים סירבו לאפשר להם לקחת עמהם את גופתו ולהביאה לקבורה, והם נאלצו לקבור אותו בחיפזון ובחשאי, תוך כדי הפינוי, בתחתית המתבן הבוער של הנקודה. ייתכן שיאיר חלק כבוד לאפרים צ'יז'יק גם בשירו "חיילים אלמונים". לאחר הירצחו התקיימו ביאיר עצמו המלים משירו וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים, וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט. הבריטים לא אפשרו לערוך לו הלוויה גלויה והוא נקבר באישון לילה, כמעט ללא מלווים. זו הייתה גם מנת חלקם של חברי לח"י אחרים, אך רק בשנות הארבעים. בשנת 1932 לא הייתה מציאות כזו של לוחמים הנקברים בַּלַּיְלָה בַּלָּאט. המקרה המובהק והחריג היה זה של אפרים צ'יז'יק בחולדה פחות משלוש שנים קודם לכן, ולכן אפשר לשער שאת מלים אלה הקדיש יאיר לו.

חודשיים קודם לכן השתתפה אגודת "חולדה" באוניברסיטה העברית במאבק נגד פתיחת "הקתדרא לשלום בינלאומי" באוניברסיטה העברית, בטענה שמה שנחוץ לעם היהודי הוא "קתדרא לצבאיות עברית ולא לשלום בינלאומי". היה זה צד אחר של אותה מחלוקת של יאיר עם הקומוניזם במאבק לאומי לעומת מחיקת הלאומיות.

כרוז הסטודנטים הלאומיים נגד הקתדרא לשלום בינלאומי, פברואר 1932

ראובן שהם (אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו, 2018, עמ' 53-55) הלך בעקבות הערצתו של אברהם שטרן לאלעזר בן יאיר מנהיג מורדי מצדה, שהביאה לאימוצו את שמו כשם-עט. הוא השווה בין "חיילים אלמונים" לבין נאומיו האחרונים של בן יאיר אל מגני מצדה, כפי שהם מובאים ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוספוס פלאוויוס. אכן, שלילה מוחלטת של חיי עבדות ניתן למצוא בשני הטקסטים, וכמוה נכונות למות כבני חורין. אבל בניגוד לנאום ההתאבדות של אלעזר בן יאיר במצדה, "חיילים אלמונים" אינו מציג שאיפת מוות כתכלית, אינו קורא להתאבדות ואינו מקדש את המוות. הוא מביע נכונות מלאה למסור את הנפש, וזאת בהנחה שבִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד. זוהי השלמה עם האפשרות ליפול בקרב בדרך להשגת הניצחון, ולא לשם הכבוד שבמוות עצמו בזמן תבוסה כמו אצל מתאבדי מצדה. זהו הבדל מכריע.

"חיילים אלמונים" הוא שיר רב-רבדים העוסק בענייני עבדות ויציאה לחרות לאורך הדורות, ובגורלו של העם היהודי לחרות או לשעבוד בימים המכריעים שבהם הוא נכתב. לכל הפחות נראה שהוא מתמודד בד-בבד עם אתגרי המאבק הלאומי עם הערבים על הארץ, ועם שוללי המאבק עצמו. עם השנים יזהה יאיר את הבריטים כאויב האולטימטיבי של הציונות, ובהם הוא ימקד את מלחמתו עד הירצחו בידי הבריטים. מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

https://www.youtube.com/watch?v=ZauqyDNmjlo

 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים,
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!
חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבֲבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכְּנוּ;
אַךְ אֹויְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי-אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט,
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

בְּדִמְעַת-אִמָּהוֹת שַׁכֻּלּוֹת מִבָּנִים,
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים,
כְּמוֹ בְּמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת-לְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים!

בְּיָמִים אֲדֻמִים…

ירושלים, נבי-מוסה, תרצ"ב

מתי נולד הקיץ?

הקיץ הישראלי מביא איתו ניחוחות, צבעים ואורות אופייניים לצד חום גדול. כל אלה משתקפים היטב גם בספרות

חופש גדול, יולי-אוגוסט, תמוז-אב-אלול… מילים אלה מהלכות עלינו תמיד קסם מיוחד, שכן הקיץ הישראלי מפעיל את החושים בעוצמה – הטמפרטורות הגבוהות מסייעות לפזר באוויר ניחוחות של פירות קיץ, כמו סברס ואבטיחים, אך כרוכים בהן גם מחנק שרבי, אור מסנוור וצריבת שמש. הבילוי על חוף הים והשחרור ממסגרות הלימוד מאפשרים, במיוחד לנערים ולנערות, למצות עד תום את שפע הזמן הפנוי.

חומו העז של הקיץ הישראלי הוא נושא בפני עצמו גם בספרות העברית עוד מהימים ששאול טשרניחובסקי תיאר את הארץ בנוף קיצי למהדרין. צמחים, כמו דקל וצבר, חמסין, חולות ו"ים של אור" הם עיקר הנוף וצובעים את שירו "הוי, ארצי! מולדתי!" בצהוב ובתכלת מדבריים לצד ירקרק מאובק של עלי גפן.

קטע מ"הוי, ארצי! מולדתי!", מתוך "כל כתבי שאול טשרניחובסקי"

מתי נולד הקיץ? את הרגע המדויק שבו חמימות האביב הישראלי הקצר הופכת ללהט מלובן היטיב לתאר נתן אלתרמן בפתיחת שיר מתוך "חגיגת קיץ". זהו רגע שבו כל הטבע נוכח במלואו ומגיב, ועם זאת החוויה היא של עמידה במקום מחשש מפני שריפה ושמא מפני הימסוּת:

"החום נהפך לשרב", מתוך "חגיגת קיץ" של נתן אלתרמן

 

השמש המזרח-תיכונית החזקה מסמאת עד כדי כך שהצללים מתקצרים ונעלמים, והאדם מאבד את אחיזתו במרחב. אהרן מגד כתב על כך בספרו "געגועים לאולגה":

פעם אחת, בשעת הצהריים – כשמלאו לאלברט ארבעים וחמש שנה – חצה את כיכר מלכי ישראל בדרכו מביתו… כשהגיע לאמצע הכיכר הערומה, נעצר בבהלה, כי לא ראה את צלו מהלך אתו, לפניו, או מאחוריו, או לצדדיו. הוא סבב על עקביו, כִּיוון מבטו אל האריחים שעמד עליהם, ואת צלו לא מצא. כשנשא עיניו לשמים, ראה שהשמש היא בזֵניט, ממש מעל לראשו, והבין מדוע אין לו צל. אך מעוצמת האור מלאו עיניו דמעות והעולם כולו ניטשטש.

שיח סברס בגניגר, מתוך אוסף רודי ויסנשטין. מס' מערכת 997000118820405171

לעומת הלובן המסנוור וחסר הצל, אצל דוד רוקח מופיעים צבעים כהים, כמו שחור, צהבהב דהוי ואפור: סלעים, זפת, חרס, שׂער הגמל וגלימות הבדואים. הטמפרטורה עדיין גבוהה, וגם כאן יש פעפוע בין הדומם לחי, בין האדם לטבע, במין רתיחה מתמדת המתיכה יחד את כל החומרים – חגווי הסלעים מאזינים, המזמור ניעור, ואף הגמלים "נמשכים" כחפצים דוממים. בהבל הצוהריים הבדואים נראים כגמדים והדבשות רועדות.

"עצרת טבריה" של דוד רוקח. מתוך "בגשר היעוד", מס' מערכת 990018637360205171

להתמודדות העיניים עם האור הישראלי העז נלווית ההתמודדות של הליכה בחולות, כמו שתיאר עגנון בסיפור "גבעות החול" – המיקום בסיפור אינו מדבר יהודה או הנגב, אלא פאתי נווה צדק התל-אביבית:

רוחות מנשבות ואינן פוסקות, סערה גדולה יש בעולם… אבק מיתמר ועולה ומעלה עמו צרורות, תמרות אבק וצרורות, תמרות צרורות וחול… החול שמתחת רגליו אחז ברגליו והחול שבתוך הרוח טפח לו על פניו. הלוואי שיגיע בשלום לחדרה של יעל. 

ארטיק. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, מס' מערכת 997003362260405171

בעיניו של צייר נראים הצבעים הבוהקים והאור החזק מזווית חדשה. נחום גוטמן סיפר ב"בין חולות וכחול שמיים" על ימיו כסטודנט לאומנות. הוא וחבריו ללימודים נהגו לצאת אל נופי ירושלים הקיצית ולצייר אותם בדרך רבת-מבע המבליטה את האור העז:

כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו. האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמיים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה… הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו… ציירנו סלעים, משעולים, עצי-זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים…

ע. הלל הביא את תמונת הבעירה של הקיץ המקומי לשיא כאשר הוא קשר אותה לתמונת איקרוס, שמתעופף קרוב מדי אל השמש והדונג המחבר את כנפיו נחרך. דווקא החום הבלתי נסבל גורם אצלו להתלהטות קודחת ולרצון להתקרב עוד יותר אל מקור הצריבה.

"אם כך זה ימשך", ע. הלל, מכון גנזים

*

אבל הקיץ אינו רק מופע פיזי של טבע קיצוני. לעיתים הזמן המוגדר של עונה קשור בהתרחשויות רגשיות, כמו בשיר "תלבשי לבן" של נעמי שמר. כאן הבוהק הקיצי אינו סִנְווּר מאיים, אלא הבטחה בהירה שצובעת את המציאות כולה בגוון של הסכמה. כל שמות העצם המוחשיים לבנים או בהירים – החל בבגדיה של האהובה-הכלה וכלה בפתקי הקלפי, בספר התפילות או בנייר המכתבים. השיר כולו מהדהד סימטריה מושלמת – בין האוהבים, בין ההחלטות רבות-המשמעות (טקס נישואין ובחירות) ובין התקווה להתממשות. אצל שמר הקיץ הוא קיט:

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן

תַּחְשְׁבִי מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת

אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה

אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאַתְּ בִּי תִּבְחֲרִי

וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב

אִם בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן

וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

 

האם הזיכרונות עזים יותר כשסיפור האהבה נגמר? ב"חמסין של ניסן" מאת לאה גולדברג נושאים רשמי החושים של הקיץ רגשות וצבעים חמים, שריד לסיפור אהבה קצר שהטביע את חותמו. השמש, האבן, הערב, החול – כולם מקבלים "חתימה אישית" שמקורה בהתענגות על הזיכרון הזוגי.

חמסין של ניסן, לאה גולדברג. מתוך "מוקדם ומאחר – מבחר שירים". מס' מערכת 990027036230205171

חתימה זו עוטפת אותם בצבעים, בניחוחות ובטעמים של אהבת הקיץ: לבן, כתום וצהוב. הצירוף של כולם מצייר תמונה של עמידה על החוף בשעת שקיעה – לא בעיצומה של התלהטות הרגש והשמש, אלא מעט לאחר שדעכו שניהם. וכפי שקשים שלהי קַיְטָא מקַיְטָא, הגעגועים עזים לפעמים אפילו מן הקיץ עצמו.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.