פרוזה | מה רצית, צַ'חְלָה?

"החיים שלי אבודים בלי שאראה אותךָ היא רוצה להגיד לו, ואז אומרת לעצמה צ'חלה, ככה בניגון יפה, החיים שלך זה לא שיר של סלימה מוראד, שילך." סיפור קצר מאת רחל היימן

ברכה גיא, הפנינים של אמא, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 1999

.

מה רצית, צַ'חְלָה?

(סיפור קטן של הצלחה)

מאת רחל היימן

לרוזה יצחקי, הדודה האהובה שלי

.

מה רצית?

העיניים שלה זיתים.

לא היה לה כוח לעמוד מולו, להגיד תישאר אהובי, אינתה עומרי, כוח לבקש אותו.

אז

היא תמות.

עוד מעט, כן, היא יודעת, תמות. הילדים שלה יודעים, השכנות שלה יודעות, הדודות שלה יודעות. החיים שלה באו לקצה אפילו שעוד לא זקנה. מונולוגים מפותלים רקומים בלשונה ושפתיה סגורות. בחיוך.

אישה מחייכת היא

אישה שמחה חושבים אנשים זרים למראה עיקול

שפתיה החתומות.

מה ייתן לה הדיבור? אצלה פתיחת הלב היא בידיים, בהשענת לחי על כף יד פשוטה בהחזקת ידו של הבן הקטן. דבר אחד היא אומרת כל הזמן חוזרת ואומרת עד

שנגמרת

לה הנשימה:

לשמוח בינתי, תמיד לשמוח גם כשהם רוצים ללכת, גם אם הם לא טובים אלייך, תמיד תחייכי תזכרי גם הרע הכי רע

יעבור.

הבת שלה מסתכלת בה באימה, שומעת את השיעול רואה את הגוף רועד. יא יומא – –

אל תתני לחיים לנצח אותך את שומעת אותי? אם את רעבה תעמדי עם האוזן לקיר, תשעני עם הכתף, תקשיבי למוזיקה שיוצאת

מבית הקפה. אם את צמאה תעמדי מול הראי הקטן, תסתכלי בעיניים שלך ותראי

אותי. תסתכלי בעיניים

שלי. ותצחקי בינתי תצחקי. הצרות

פוחדות מהצחוק.

ולמה הצרות שלך לא?

הצחוק שלי חלש מדי. זה רק חיוך. את תצחקי חזק יותר, תדברי, תספרי סיפורים, תנענעי את הידיים עם צמידים שבעלך יביא לך תרקדי

תצחקי

בקול רם. תמיד בקול הכי חזק שלך, שישמעו וייבהלו.

מי ייבהל?

הצרים והצרות. תפרח נשמתם. סמאללה. יגידו לעצמם: זאת? אליה אנחנו

לא מתקרבים, לא

באים, זו יש לה פה מפה ועד

טהרן.

היא לוקחת אוויר. מעבירה לבת שלה חוכמה שאישה צריכה בשביל לחיות בעולם הזה, אבל את הגוף שלה מצעיפה התבוסה.

החיים שלי אבודים בלי שאראה אותךָ היא רוצה להגיד לו, ואז אומרת לעצמה צ'חלה, ככה בניגון יפה, החיים שלך זה לא שיר של סלימה מוראד, שילך.

והוא הלך.

למה אמרה לו לךְ?

לא היה אפשר לשאת את הבושה. אמר לה, את והיא באותו בית.

איך ככה? שאלה.

ככה. אמר.

ככה עשתה.

בישלה. ההיא אכלה.

ניקתה. ההיא התרחצה.

קנתה. ההיא התלבשה.

סידרה. ההיא התבשמה.

בלילה נכנסה איתו למיטה. ההיא.

וככה

עד שהמחלה שלה יצאה.

אמרה לו, לךְ.

מה חשבת, יא צ'חלה?

מאיפה תביאי לילדים שלך אוכל? איך תחנכי אותם? מי יעלה עם הילדים לתורה? מי יכניס את הילדה לחופה?

נשים מאחורי גבה אמרו מסכנה. מול הפנים שלה האשימו את המנוול, שאלוהים יחזיר לו, כל כלב יבוא יומו.

היא עמדה רגע אחד בפתח הבית, כאילו לא ידעה אם ללכת אחריו לצעוק לבכות או לחזור להישאר בבית עם חמישה ילדים והקטן לא כל כך בסדר. אולי בגלל שגם בהיריון הייתה כבר חלשה. השיעול היה לה בחזה רק חיכה שהבטן תרד והוא יֵצא.

היא שמה יד על הראש שלו. רוצה

אוכל? מה יש לי לתת לך בן שלי? אין לי מה לתת לך. אחיך הגדול יבוא בערב יביא לך פיתה. הילד מניף את ידיו אליה. בטח יביא. הלב שלה מכניס לה אגרופים מבפנים. בום בום.

המשיכה

אמרו שבעלה נסע לטהרן. עזב גם את ההיא או שהיא עזבה אותו.

יצאה לעשות כביסה בבתים אחרים. את הבת שלה שלחה לנקות. ילדה טובה, קיבלה מבעלת הבית בגדים ואוכל.

זה טוב, אמרה לה. שתעשה לאנשים חשק לתת לה.

בלילות נרדמה מהר לא רצתה לשמוע את המחשבות. בחלומות אבא שלה בא לבקר אותה, אומר לה צ'חלה קומי, קחי את הילדים מכאן. קומי קומי.

ככה כל לילה.

לאן? היא שאלה בחלום. מתפלאה מאוד, איך קרה שבחיים לא דיבר איתה יותר משתי מילים ובחלומות קומי קומי קומי.

לירושלים, אמר. תלכי. שם יהיה להם טוב.

היא מתעוררת. הילדים לצידה. המחשבות משתעלות.

והוא?

נסע לטהרן. עזב גם את ההיא.

אולי בחלום יש אמת.

הבחור מהמחתרת אמר תעשו ככה וככה אנחנו נביא את זה וזה ואת רק זה וזה, והיא שאלה

אוכל יהיה שם?

בטח, אמר, אוכל בשפע, ארץ זבת חלב ודבש.

ומקום לישון?

יהיה לכם אל תדאגי אמי.

אני? לא, אני יכולה להישאר כאן.

הבת שלה מזדעקת. מה פתאום? את באה איתנו. אנחנו כולם הולכים.

היא משתיקה אותה וממשיכה לדבר עם הבחור.

מותר להיכנס לשכנות להגיד שלום?

אסור, הוא נבהל. אסור לדבר עם אף אחד.

אני צריכה לחשוב.

כולם הולכים. לאט לאט ואולי זה קורה מהר והיא לא שמה לב, אנשים ונשים שהכירה נעלמים. חותמים על מה שצריך ונוסעים. לאן לוקחים אותם?

נכנס בה פחד. אולי הורגים שם את כולם? והיא אפילו לשכנה לא יכולה לספר. ימותו שם ברעב. הבחור מהציונות אומר כולם שבעים שם בארץ ישראל. יש שם מנהיג טוב, משלנו, יהודי. יש לחם יש ריבה. היא מסתכלת על השולחן השבור ומסכימה. הבת מסתכלת בה כאילו מבינה מה שעומד לקרות.

תבואו תיקחו גם אותנו היא אומרת לציונים.

עובר שבוע עוברים שבועיים, עוד משפחה נעלמה עוד אחת והיא מה? כבר הסכימה אז למה לא באים לקחת אותם?

ולילה אחד אבא שלה בא אליה ואמר לה אל תשכחי לקחת את הזהב לפני שאת הולכת מכאן.

איזה זהב? שאלה. הזהב שהחבאתי לך, ענה. איפה הזהב הזה? שאלה. בדיוק ברגע שאביה זכרו לברכה התכוון לענות – הבן הקטן שלה העיר אותה,

אמא אמא אני רעב, בכה.

היא כל כך התרגזה על הילד. נתנה לו סטירה. בגללך לא שמעתי איפה הזהב, רעב רעב, תתאפק.

אפילו שידעה שזה חלום, השתגעה מהחמצה,

מההזדמנות שהלכה.

שבוע אחר כך בא אליה הבחור מהציונות. הפנים שלו היו ככה קצת נמוכות, היא שאלה

מה קרה?

אתם, אומר לה הבחור בגמגום, כאילו לא נעים לו, תצטרכו לעשות סיבוב.

הוא מסתכל על הקיר השבור.

ללכת קודם לטהרן ואז משם יבואו עם אווירון – –

למה ללכת מסביב?

צ'חלה לא למדה, אבל כיוונים היא יודעת. שם ארץ ישראל, שם לא ארץ ישראל, את זה אבא שלה תמיד אמר לה, שם ירושלים.

זה הוא, היא חושבת. בגללו. בגלל הבעל הזה שנסע ממנה ואמרו שחזר לטהרן.

היא רואה כמה לא נעים לו הבחור הצעיר הזה, הוא אומר לה סגרו עכשיו את הדרך.

זה בגללו. היא שומעת את הקול בלב שלה.

מה פתאום הוא? כולם ככה, אמרו הבנים. כולם עוברים משם. ככה שמעו. ממי שמעתם? כולם שותקים וכולם יודעים.

אבל היא מבינה את האמת.

בלילה הם יוצאים. אישה וחמישה ילדים. הולכים ברגל עולים על משאית שוב הולכים ברגל. לילות של הליכה, ימים של שינה. הגוף שלה, שאלוהים ירחם, כואב.

פעם אחת יש יריות. רצו בחושך. היא נשארה מאחור והבת חוזרת לקחת אותה אמא רוצי! אמא רוצי!

תשאירו אותי כאן. בשדה הזה, קחי את האחים שלך ולכי לעולם חדש. אין לה

כוח

יותר בגוף שלה.

לא אמא.

היא סוחבת אותה על הגב. אין כאן מטאפורה, היא ממש סוחבת את אמא שלה על הגב. לא תשאיר אותה כאן ותלך.

בתוך סירה היא שוכבת על רצפה. העיניים של הבת שלה מולה. פנים מול פנים. צפוף. העיניים של הילדה כדורים שחורים. הכוכבים שבשמיים משתקפים בעיניים שלה. היא מחבקת אותה מלטפת אותה.

הם הולכים. בטהרן אפשר ללכת ביום. בלילות אנשים נותנים להם אוכל.

מגיעים.

מחכים.

עוברים ימים שבועות

חודשים.

הנשימה שלה

מתקצרת

הציונים דואגים להביא אותם לקהילה. הפרסים היהודים מרימים את האף למעלה מול הבגדאדים. אולי רק מול העניים שבהם. אנשים חיים שם בבית הקברות. היא כבר יודעת אני עד כאן הגעתי. זהו

יותר לא

אוּכל.

היא משתעלת. הם מכניסים אותה לחדר משכיבים אותה שמים עליה סדין נותנים לה מרק. העיניים שלה עצומות. הבנים עומדים ליד המיטה שלה.

הבן הבכור שואל את אחיו הצעיר ממנו תבוא איתי?

לאן?

היא מקשיבה.

הוא עונה לו.

היא זוכרת את הכתובת. היא מבינה את ההסבר.

בלילה, כשהם לא שומעים, היא קמה. אין מה להפסיד. הבת שלה ששכבה על הרצפה לצידה הולכת אחריה.

היא הולכת אליו.

הבינה שהוא גר

קרוב.

צ'חלה עומדת מול בית חשוך. חושך בחדרים חושך ברחוב. היא עומדת בידיים פשוטות, מה תגיד לו, מה יגיד לה,

מה

את

רוצה?

היא שומעת בכי של תינוק. היא שומעת את הקול שלו אומר משהו, היא שומעת קול של אישה עונה לו, התינוק משתתק.

הבת שלה מכניסה את כף ידה בכף ידה. בואי אמא. קר כאן.

האישה החדשה שלו

צעירה

לא משלנו.

איך ידעת?

למחרת הבן הלך לאבא שלו להגיד לו בוא איתנו לארץ האבות, להגיד לו עוד מעט נהיה יתומים, להגיד לו תראה אותי איך גדלתי, להגיד לו באווירון ייקחו אותנו נשוט בעננים

אבל זה, האבא, גירש אותו בלחישה ודחיפה, ששש… שלא יֵדעו שאני… שלא ישמעו שאני מן היהודים.

הנער ראה כי בחדר ישבה אישה ובידיים שלה תינוק.

ימים אחדים אחר כך, עלתה נשמת צ'חלה השמימה וגופה נשאר בבית הקברות היהודי בטהרן.

ימים אחדים אחר כך, עלו חמשת ילדיה והמריאו לשמיים ונחתו בארץ ישראל ועשו ובחרו והלכו והתחתנו ודאגו ובנו ואמרו ונלחמו והולידו וגידלו וחינכו וקנו וישבו וחגגו ומכרו ולמדו ואכלו ושתו.

מה רצית? אני שואלת אותה.

רציתי, היא עונה,

מסתכלת בי והעיניים שלה בלונים שחורים מתפתלים מעלה וזנבות זהב משתלשלים מהם,

שיהיה לכולם.

מה?

אוכל,

היא צוחקת.

 

רחל היימן מלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים. ספריה "לגופה של אהבה" (2001) ו"אין נסיכים בנתניה" (2006) ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים. סיפורים ומסות שכתבה פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חיים", סיפור קצר מאת שחר גבאי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו