.

מיכל יורק

‫‬‬‬‬שתי דרכים למצוא את הצפון‬‬‬‬‬

חַפְּשִׂי אֶת קַסְיוֹפֵּאָה
הַדּוֹמָה לָאוֹת דָּבֶּלְיוּ,
דַּמְיְנִי קַו בֵּין שְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ הָרְחוֹקִים,
הוֹסִיפִי לוֹ אֲנָךְ כִּמְעַט כָּפוּל בְּאָרְכּוֹ
הִנֵּה הוּא – כּוֹכַב הַצָּפוֹן.
אוֹ זוֹ מִמּוּל, הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה,
הַנִּרְאֵית כְּעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט.
כְּשֶׁאַתְּ אוֹחֶזֶת בַּיָּדִית,
מַשְׁעִינָה אֶת כָּל כֹּבֶד יוֹמֵךְ,
מִקְּצֵה הָעֲגָלָה הָרָחוֹק מִמֵּךְ
עָלַיִךְ לְהַמְשִׁיךְ, לְהַכְפִּיל בְּחָמֵשׁ
אֶת הַקַּו הַפָּתוּחַ,
בְּקָצֵהוּ כּוֹכָב
שֶׁהוּא לָאו דַּוְקָא הַנּוֹצֵץ מִכֻּלָּם,
אֶלָּא הַמְּבוֹדָד שֶׁבָּהֶם,
מַמָּשׁ מֵעַל הַצִּיר
שֶׁהוּא גַּם הַצָּפוֹן שֶׁלָּךְ.

 

חורף סכינים

הָיִינוּ עַכְבָּרִים בְּבֶטֶן הָאֳנִיָּה.
לֹא יָדַעְנוּ עַל יָם, גַּלִּים וּסְעָרוֹת,
רַק אֶת הַפַּחַד
שֶׁמָּא לֹא תִּפָּסֵק הַטַּלְטֵלָה הַזֹּאת.
הַסַּקְרָנִים בֵּינֵינוּ עָלוּ לַסִּפּוּן.
הָיָה קָשֶׁה לְהַאֲמִין
לְמָה שֶׁסִּפְּרוּ אֵלֶּה שֶׁיָּרְדוּ בַּחֲזָרָה.
שֶׁמֶשׁ לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן.
הָיוּ גַּם אַגָּדוֹת שֶׁעָבְרוּ מִפֶּה לָאֹזֶן,
עַל אֲדָמָה.

 

מיכל יורק, ילידת 1983, פרסמה משיריה בהליקון ובידיעות אחרונות.

.

.

דיתי רונן

שלום, שלום

לְמַרְגְּלוֹת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה אֲנִי מוֹצֵאת
זֵר פְּרָחִים, בַּקְבּוּק יַיִן אָדֹם וְעוּגָה.
הָרְחוֹב שָׁקֵט. אֵין בּוֹ תְּנוּעָה.

מִי שֶׁמַּגִּיעַ
מֵנִיחַ אֶת גַּעְגּוּעָיו עַל הַסַּף
וְשָׁב עַל עֲקֵבָיו
חוֹלֵף בְּעַד הַשַּׁעַר, נִצָּב
עוֹמֵד בְּעֵבֶר הַגָּדֵר
נוֹשֵׂא עֵינָיו.

אֲנַחְנוּ מְנוֹפְפִים לַיְּלָדִים
שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!
שִׁמְרוּ עַל עַצְמְכֶם, אֲהוּבִים!
כְּאִלּוּ מָחָר הֵם יוֹצְאִים לְטִיּוּל גָּדוֹל.
קוֹלוֹתֵיהֶם עִמָּם.
זְרוֹעוֹתֵיהֶם עִמָּם.
חֹם מַגָּעָם.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהֶם
עוֹמְדִים בְּמֶרְחָק, מְדַבְּרִים
מִתּוֹךְ מַסֵּכוֹת פָּנִים צִבְעוֹנִיּוֹת
מְנִיעִים יְדֵיהֶם בִּכְפָפוֹת גּוּמִי כְּחֻלּוֹת
כְּאִלּוּ כָּכָה זֶה. כְּאִלּוּ אֵלֶּה הַחַיִּים.

 

מילים מכונפות

פָּנַי הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים אֲנִי
מִתְרַחֲקִים מֵהַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי
בְּעוֹד כַּפּוֹת רַגְלַי
הוֹלְכוֹת וְחַפּוֹת מִמֶּנִּי
מִתְקָרְבוֹת לְשָׁם בִּצְעָדִים רוֹעֲדִים.

בְּקָרוֹב אוּכַל לְהַמְרִיא.
תָּוֵי פָּנַי יֻשְׁלְמוּ, הַמִּלִּים
וְכֹל שֶׁנֶּאֱצָר בָּהֶן יִהְיֶה לִכְנָפַיִם
וְכַפּוֹת רַגְלַי, חַסְרוֹת סִימָן וּתְוַאי
לֹא עוֹד תַּשְׁאֵרְנָה בָּאֲדָמָה עֲקֵבוֹת.

 

ד"ר דיתי רונן היא משוררת ועורכת שירה. חמישה ספרי שירה פרי עטה ראו אור בעברית, וחמישה מבחרים משירתה ראו אור בגרמנית, ספרדית, גאורגית, רומנית וצרפתית. כלת פרס קוגל לספרות יפה (2016, על ספרה "שיבת הבית ונדודיו", הקיבוץ המאוחד, 2015), זוכת פרס טרה־פואטיקה (אוקראינה, 2014) ושני פרסים ספרותיים נוספים (מקדוניה, 2011). ספר שירה חדש בעברית ומבחר מיצירתה באנגלית נמצאים בימים אלה בתהליך עבודה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

תום הדני־נוה

•

אֵיךְ אֲנַחְנוּ עִם הַזְּמַן
שֹׁרֶשׁ דּוֹחֵף אֲדָמָה
לְהֵיכָן שֶׁלֹּא הָיְתָה.
יָרֵחַ מוֹשֵׁךְ אֵגֶל טַל
בְּמַעֲלֶה לִבְלוּב.

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי
כְּאֶל תִּינוֹק. בְּתוֹכֵךְ
הָעוֹלָם חוֹזֵר אֶל מַיִם.

.

•
אוֹמְרִים לָךְ –
אַתְּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם,
יְשֵׁנָה בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁאַתְּ
עֲצוּבָה בִּשְׁבִיל

.

•
הָעֻבָּר מְצוֹפֵף אוֹתָךְ,
אַתְּ מִתְעַגֶּלֶת כְּלַפַּי.

כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵט
אַתְּ אוֹמֶרֶת –
דַּמְיֵן לָשׁוֹן זָרָה
דּוֹחֶפֶת לֶחִי.

.

•
הָעֻבָּר בְּגֹדֶל מִלּוֹן כִּיס.
עֲרָכִים צָצִים בְּתוֹכוֹ:

בְּעִיטָהº נ'  דַּרְכּוֹ שֶׁל עֻבָּר
לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מֵאִמּוֹ
כְּשֶׁעוֹד אִי אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב
עַל הֶבְדֵּל.

יְקוּם ז'  עוֹלָם, גּוּף שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁעִם הַזְּמַן נִזְכָּרִים בּוֹ בִּכְאֵב קַל,
מֵהַסּוּג שֶׁלִּפְעָמִים מוֹפִיעַ
אַחֲרֵי שֶׁחָלַף לוֹ כְּאֵב גָּדוֹל.

רֵאָהº נ'  אֵיבָר בְּגוּף הָאָדָם.
רֶחֶם אֲוִיר הַמִּלִּים.

 

תום הדני־נוה, יליד 1979, גר בגבעת ברנר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). מחזור השירים הנוכחי לקוח מתוך כתב היד של ספר שיריו השלישי, העתיד לראות אור בשנת 2021. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 22 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי, מיכאל מקרובסקי, חנן סבח טייכר ותהילה חכימי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"הגדיל עלי עקב": על ספר הביכורים של ישראל דדון, "שירי עזובה לָאהבה:"

מאת שחר־מריו מרדכי

.

מה דומה בין
"כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד / תּוֹצִיא לִי הַנְּשָׁמָה"
לבין
"כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"?

ומה דומה בין
"מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם כִּי חֲדַלְתֶּם לוֹמַר לִי שָׁלוֹם. / סַלַאם עַלַיְכֻּם, סַלַאמְתַּכּ, כִּיף חַאלַכּ, וְכֵן אִנְתָּ בְּחֵ’יר."
לבין
"וּכְשֶׁחַיִּים נִגְמְרוּ / חַלּוֹנוֹת נֶאֶטְמוּ / … לָמַדְנוּ לִשְׁכֹּחַ / וְרַק לִשְׁאֹל / הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ?!?"

 

השאלה אינה מה דומה. השאלה היא מה ההבדל. מה ההבדל בין ה"עילגות" של יונה וולך ("כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד") לזו של ישראל דדון ("אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"), בין מופעיה של הערבית אצל אבות ישורון ("אִנְתָּ בְּחֵ’יר") למופעיה אצל דדון ("הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ")?

למה אני שואל? כי את שירת יונה וולך ואבות ישורון מהללים, ובצדק. ועל ישראל דדון שואלים (במו אוזניי אני שומע, ויותר מפעם אחת): זה משורר זה?

וזה משורר זה.

לוולך ולישורון יש קילומטראז' בשירה העברית, ולקוראיהם יש פרספקטיבה של לא־מעט־עשורים לעמוד על טיב שירתם ועל מהלכה הפואטי. לדדון אין קילומטראז'. ייתכן שספר ביכוריו יהיה ספרו היחיד, וייתכן שלא. הלוואי שלא. ואף על פי כן, וגם בהיעדר פרספקטיבה – שהזמן לבדו מאפשר – ישראל דדון משורר, ואני יודע זאת למן הרגע הראשון שנתקלתי בשירתו, בשנת 2013.

.

עמוס עוז מנה שלושה תנאים הכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: "גג, סבתא ופצע", ובמיוחד הפצע: "אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר … אבל בלי איזה פצע אין סופר".

(נעמי גל, "מאחורי המלים של עמוס עוז", ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983)

.

לישראל דדון יש פצע, שגלום בסבתו ובאמו.

.

קינת הלבבות

סָבָתִי בִּרְחוֹבוֹת קָזַבְּלַנְקָה
תּוֹפֶרֶת לְאִמִּי אֶת מְעִיל חַיֶּיהָ
כְּאִלּוּ הִיא לֹא קְבוּרָה שָׁם בְּזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים
מְקֻטְּעֵי מֵידָע
כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶנֶת
בִּשְׁירֵָי סָבָתִי
כְּאִלּוּ תּוֹלְעֵי הַמֶּשִׁי אֵינָן מַתִּירות
אֶת גּוּפַת אִמִּי
בַּחֲלוֹמָהּ
בְּעוֹדָהּ בַּחַיִּים
כְּאִלּוּ אֲנִי
אֵינִי תָּפוּשׂ
בֵּין סִיבֵי הַזְּמַן
אֶל חֶבְלֵי
הַתְּלִיָּה
מִתְמַגֵּן בִּמְעִיל אִמִּי הַמִּתְפּוֹרֵר
כְּאִלּוּ הַבַּד לֹא נִפְרַם לֹא כֻּבַּס
כְּאִלּוּ כָּלוּ הַמִּלִּים
רַק
אִמִּי מְחַיֶּכֶת
בְּזִכְרוֹנוֹת מֻתָּרִים
דַּקָּה לִפְנֵי
קִינַת הַלְּבָבוֹת
דַּקָּה לִפְנֵי חֶבֶל הַתְּלִיָּה
הַכֹּל מֻתָּר
אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ
אֲחַכֶּה לָהּ
בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא

.

חנה תפרה מעיל לבנה, שמואל, כשמסרה אותו לחזקת עלי הכהן, וקרעה את בנה מחיקה ומבית ילדותו. השיר "קינת הלבבות" נפתח בסבתא התופרת מעיל לבתה בקזבלנקה. והמשורר "מתמגן במעיל אמו", אולי כשהוא נקרע מחיקה ומתמסר ללימודי החדר.

שש פעמים מופיעה בשיר המילה "כְּאִלּוּ", ובפעם השביעית היא משתנה ל"כָּלוּ". לאמור: כָּלוּ הכְּאִלּוּ. זה לא ב־כְּאִלּוּ. זו מציאות החיים. ומציאות החיים של המשולש סבתא־אמא־בן כרוכה בחבל. ולא מדובר בחבלי משיח (ההגירה לארץ הקודש) כי אם בחבלי כביסה (העמל) ובחבלי תלייה (הייאוש).

אבל רגע לפני שחבל התלייה מממש את ייעודו המצמרר, ממריא השיר אל האמונה, אל י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם. הדובר נאחז כבחבל הצלה בעיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אלא שאין כאן ציפייה למשיח המתמהמה, כי אִם לאֵם המתמהמהת. "וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ / אֲחַכֶּה לָהּ / בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא".

דדון מכפיל את ההיגד "אֲחַכֶּה לָהּ". זהו חיכיון ילדי בלתי־נלאה, ציפייה אינסופית שוברת לב (מעין "אחכה לך עד יכלו ימיי") – לאמא, שמבוששת לבוא.

ספר ביכוריו של ישראל דדון נפתח בשלושת העוגנים של שירתו. העוגן האחד גלום בסוגיית המקום־זמן (בשיר "האוניות"), העוגן השני נעוץ בשורש הפצע: סבתא ואמא (ב"קינת הלבבות"), והשלישי מתבטא בזיקה הטקסטואלית של דדון, כלומר במענה לשאלה "מאין נחלתי את שירי". השיר השלישי בספר, "אצל חכים", נטוע ב"ברכת השחר". שירת דדון יונקת את כוחה מהיכרותו ארוכת השנים עם המקורות (סידור התפילה, לימודי הגמרא בישיבה, התנ"ך), והדבר עובר כחוט השני לכל אורך הספר (הרי כבר השיר השני, "קינת הלבבות", מגיע לשיאו הדרמטי בשינוי עיקר מעיקרי האמונה של הרמב"ם; ובשיר הראשון, "האוניות", מפציע "בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל גּוֹזְלָן" בקרית גת).

"האוניות" ממקם את הקורא בקרית גת (המקום) של שנות השמונים והתשעים (הזמן). "בֵּין שִׂיחָה לִפְצִיחָה / אֲנִי שָׁט בָּאֳנִיּוֹת הַפִּרְחוֹנִיּוֹת שֶׁלְּגוּפָן" של "זְקֵנוֹת מְקוֹשְׁשׁוֹת בְּשִׁנֵּיהֶן / אֶת גַּרְעִינֵי הַשַּׁבָּת". אחת הזקנות המקוששות עשויה להיות סבתו של המשורר.

השיר "אצל חכים" חושף את המאבק הסיזיפי של המשורר לייצר יציבות בחייו כשמאמציו עולים בתוהו בשל התמכרות לסם. ההתמכרות הזו נשזרת בשיר תוך רפרור לברכת השחר ("ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה" ו"הנותן ליעף כוח") ולחטא עגל הזהב של בני ישראל:

.

חֲרָקִים מְהַלְּכִים
כְּאִלּוּ הָיוּ מִשְׁפָּחָה
בָּרַדְיוֹ הַשְׁמָעַת בְּכוֹרָה
"הַשַּׁחַר כְּבָר עָלָה"
יָרַד אֶל אָזְנַי
הַכֹּל מִטַּשְׁטֵשׁ
מַה שֶּׁהֻחְבָּא בְּשַׁרְווּלֵי
שִׁגָּעוֹן מְכֻנָּס
יִגָּנֵב לְעֵת נִים בֹּקֶר
כְּשֶׁרִאשׁוֹן הַנַּרְקוֹ־מָאנִים
יָעֵף לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהָיו
יִתְעוֹרֵר לְסִיּוּט קַל הֲבָנָה
לַעֲזֹב עִם קְרִיאַת הַשֶּׂכְוִי
שֶׁנָּתַן בִּינָה
לָאָדָם לִטְרֹף
בּסַּתֵֶר
אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ
עוֹד הֵכַנּוּ
מִבְּעוֹד מוֹעֵד
אֶת כָּל
שַׁרְשְׁרָאוֹת הַזָּהָב
שֶׁיָּחוּגוּ נְבֵלוֹת מַחֲטֵי בַּרְזֶל
אֶל פֶּתַח קֶרַע בָּשָׂר
שֶׁשָּׁזַר אֶת
נְשִׁימָתוֹ
הָרִאשׁוֹנָה
בְּגוּפְךָ
לַעֲבֹד אֶת הָעֵגֶל

.

רש"י חכך בדעתו באשר לשני פירושים אפשריים לשכווי – תרנגול מזה ולב מזה (לב משום שהשורש שׂכי, כמו בפועל שׂכה ובשם העצם שכיות־חמדה, מרמז על דבר־מה חבוי כמו לב ונפש). ואכן, השיר עוסק ביקיצה עם שחר לעמל היום כדי להתפרנס, וכל זאת במסגרת המנגנון הדורסני של הקפיטליזם, "שֶׁנָּתַן בִּינָה / לָאָדָם לִטְרֹף / בּסַּתֵֶר / אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ". על רמיסת אדם בידי רעהו ועל הנפש החולה (של הדובר ושל החברה) כותב דדון בשיר אחר:

.

*
…
גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי
אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ
הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב
כִּי חוֹלָה
לֹא אַהֲבָה
וְלֹא עָמָיָה
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּחַדְרֵי הַלֵּב
מְפַרְפֶּרֶת
עַצְמָהּ לַמָּוֶת
…
(עמ' 12)

.

בתהילים מא 10 נכתב: "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב". דדון נוטל את הפסוק המליצי של תהילים ושוזר אותו בשברי פסוקים נשגבים משיר השירים ("כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" ו"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", שה"ש ב 5, 14), כדי לומר שהיונה בחגווי הסלע גוססת בחדרי הלב, אך לא מאהבה (ובמשלב נמוך: "לֹא אַהֲבָה / וְלֹא עָמָיָה"). היא חולה. נקודה. התוכן עכור בעוד הקסם הפואטי נעוץ במבע, בארגון המילים. דדון קושר את הגבוה בנמוך עד כדי כך שההיגד מתהילים – "הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" – הופך באורח פלא למשלב נמוך באופן טבעי.

בשיר הזה (כמו ברבים משיריו) דדון עושה שימוש בשיר השירים, באיוב, במגילת אסתר וממשיך לתלמוד בבלי, כריתות ו ע"א. הנה:

.

נָטַפְתִּי מָרָה
קְטֹרֶת סִרָחוֹן
וְאִם חִסַּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ
חַיָּב
מִיתָה
וְאִם הוֹסִיף סַמְמָנֶיהָ
מִיתָה
וְאִם הִשְׁלִים סַמְמָנֶיהָ
סוֹד
וְאִם בָּא בֵּין הַכְּרוּבִים
וְאִם
עָלהָ בַּמֶּרְכָּבָָה
…
וְאַתָּה יָרַדְתָּ שִׁכּוֹר מֵהַיַּיִן
לְהִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב אֲרָעִי
דָּפוּק עַל כָּל הַמֹּחַ
כְּאִלּוּ הַלּוּחוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ נִשְׁאֲרוּ שְׁבוּרוֹת
אוֹ פּוֹרְחוֹת
וְלֹא הָיִיתָ אִישׁ מִלְחָמָה אֲבָל מִלְחָמָה מִלְחָמָה
וְהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁצַּדְתָּ
הָיוּ כּוֹסוֹת ווֹדְקָה אָלַסְקָה …

(עמ' 12–13)

.

ההתמכרות ההרסנית לאלכוהול (בקבוקי אלסקה) מופיעה גם בשיר "אלסקה אהובתי". ורק אחרי שנחשף טפח מן ההתמכרויות, מפציע (ופוצע) השיר לאמא. שם השיר "לאמא מישראל", והוא ממזג לתוכו את בראשית לב ואת הבבלי, נידה ל ע"ב (העובר לומד את התורה, "וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה").

.

אָח יָא אִמָּא
וְאִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי
אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק בַּמַּלְאָכִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי תּוֹרָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
וְאַתְּ הָיִית עֲסוּקָה בְּלְהַאֲמִין שֶׁמֵּעַכְשָׁו יִהְיֶה אַחֶרֶת וּבֶאֱמֶת הָיָה
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יזַ'ה
וַאֲנִי קָרַעְתִּי קְרִיעָה שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם הָאָרוּר הַזֶּה
וְאַתְּ נָתַתְּ לִי שֵׁם שֶׁל אָדָם שֶׁנִּלְחָם עִם מַלְאָכִים וַאֲנָשִׁים וְיָכוֹל לָהֶם
וַאֲנִי לַשֵּׁדִים שֶׁלִּי לֹא יָכֹלְתִּי
וְהַשֶּׁמֶשׁ כָּבְתָה לָנוּ יַחַד
וְהָאָמָּנוּת דִּבְּרָה אֶצְלֵנוּ לְשׁוֹנוֹת שׁוֹנִים
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יז'ה
אִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אוֹתִי בִּכְלָל

.

ספר הביכורים של דדון נפתח במוטו שהוא בעת ובעונה אחת בריחה והיאחזות בטקסט המקראי. "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שה"ש ח 14). הספר נחתם במילים "מוקדש לטרופי הנפש והמכורים/ות באשר הם". נבונה ההחלטה שלא לפתוח את הספר עם ההקדשה רבת העוצמה הזו, אלא למוסרה בתום הקריאה. על העטיפה איור, מעשה ידיה של ילנה רוטנברג, ובאיור – פניו של ישראל דדון (מואר ולא מואר), כשמעינו זולגים שם הספר ושם מחברו. כמו דמעות. לאחר שם הספר – נקודתיים. אלה שירי עזובה משום שהם נכתבו בהיותו בין יורדי הבור, בטרם עלתה נפשו משאול, וגם משום שהשירים נעזבו ונזנחו, פוזרו בין מגירות ושקיות על גב קרעי נייר ופתקאות, וכנגד כל הסיכויים נאספו וקובצו בספר. ניכר שהוצאת הליקון עשתה מאמצים להוציא את הספר לאור וניכרת ההשקעה בספר (יש שירים שתורגמו לערבית, ויש דף אחד בספר צבוע אדום). מי שהתעקשה על הוצאת הספר היא מנכ"לית הליקון, ציונה שמאי. שמאי עוסקת בעניינים מנהלתיים בהוצאה. היא אינה מתערבת בתכנים הפואטיים של כתב העת וספרי ההוצאה. אולם במסגרת עבודתה כמנכ"לית, שמאי אחראית לשינוי קו מובהק בהליקון, שההתעקשות על ספרו של ישראל דדון ומינוי אישה (נוית בראל), לראשונה בתולדות הליקון, לתפקיד העורכת, הם שניים מביטוייו.

את הספר חותמים שני שירים. האחד – "נמל ספינה קוראת" – מתכתב יפה עם שיר הפתיחה "האוניות". אחרי "נמל ספינה קוראת" מפריד דף אדום (כדם) בין שירי הספר לשיר האחרון – פואמה ארוכה ועוצרת נשימה (דדון דקלם אותה בעל־פה באחד מאירועי ערס־פואטיקה, והאימפקט היה בהתאם), נטולת כותרת, שנפתחת בשורה: "בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן אֶת יְרוּשָׁלַיִם".

במלכים ב כה 8–9 כתוב: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ."

שמו של נבוזראדן צץ בממצא ארכאולוגי בבלי שנתגלה לפני למעלה ממאה שנה. ממצא זה מעיד על היותו אחד מאנשי אמונו של המלך הבבלי, מחריב יהודה. ישראל דדון נוטל מדרש תלמודי העוסק בנבוזראדן, בהגיעו ליהודה מאתיים וחמישים שנה לאחר רצח זכריה בן יהוידע הכהן, שדמו לא חדל לתסוס. נבוזראדן תוהה על טיבו של הדם התוסס. בפואמה המפעימה של דדון מצביע הלה על טיב התסיסה בישראל של המאה ה־21. דדון קושר בין ממלכת יהודה של לפנה"ס לבין מדינת ישראל של ימינו ומצביע על עוולה אחר עוולה.

השירה הפוליטית של דדון מפתיעה משום שהוא אקס־טריטוריאלי לא רק ביחס לשירה ההגמונית בישראל אלא גם ביחס לכור מחצבתו, ערס־פואטיקה, שייסדה עדי קיסר. קיסר נמנית עם הכוחות המניעים של התסיסה בשדה השירה בישראל בעשור השני של המאה ה־21. שלומי חתוכה, תהילה חכימי, רועי חסן וישראל דדון חבים לה, במובנים רבים, את גילויים. אבל דדון, כפי שהוא עצמו מעיד באחד משיריו, לא קרא את ארז ביטון, סמי שלום שטרית, אלמוג בהר; ולא את ערס־פואטיקה. כל חייו עסק בהישרדות, במאבק לחיות, ולא הייתה לו אפשרות לקרוא דבר מלבד מה שמוכר לו מנעוריו. בכך הוא נבדל מחברי ערס־פואטיקה (שכל אחד ואחת מהם הוציא/ה עד כה שלושה ספרים).

אמר אבות ישורון: "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו". ישראל דדון לש בטקסטים מן המקורות, שהם בשורש נשמתו מילדותו. זו הלשון שהוא שובר. ספר ביכוריו הוא שעטנז־של־משלבים, שנע בין קודש לחול, גבוה ונמוך, עגת שיכורים ונביאים, עדינות ואלימות, בשמים וסמים, שיבושי לשון עבריים־ערביים, עזובה ואהבה. שירה שעולה מן השאול והביבים לרקיעים מסוחררים. שירים המתעדים ניצול מיני, ולא קל לכתוב עליהם, כל שכן לכתוב אותם (על כן אצטט שבר אחד: "חֲרֵדִי שֶׁשָּׁאַל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים / אֵיפֹה הַמְּסִבָּה / … / רָצָה שֶׁאֶהְיֶה אִמָּא אֱלֹהִים שֶׁלּוֹ לְרֶגַע / אֵרֵד אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ / אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְאֶמְצֹץ לוֹ תַּ'זַּיִן"). "סקיצת האדם העובד ושותה" הוא שיר ייאוש ואובדנוּת מזעזע. ספרו של דדון עושה בעברית (הישראלית) מה ששום משורר ומשוררת לא עשו בה לפני כן. כלומר, לא ככה. וולך וישורון הדהימו את השפה. גם דדון תדהמה.

לישראל דדון יש גבהים ויש שאול תחתיות. יש לו פצע, שגלום בסבתו ובאמו. זאת ועוד: לדדון, תלמיד ישיבה בעברו, יש הרגלי קריאה של שנים, כפי שלכל תלמיד ישיבה יש (ולא לכל משורר/ת בעידן הפייסבוק יש). יש לו עמדה נפשית ועמדה לשונית בעולם. מה עוד נחוץ למשורר? נחוצה מחויבות פנימית עמוקה ליצירה, כזו ששורשה בבערה פנימית. שירי עזובה לָאהבה: מעיד על בערה נדירה. יש לקוות שהמציאות וקשייה כפי שנחשפו בשירתו של דדון, לא יוכלו לה.

 

.

ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה:", הליקון, 2020. עורך: דרור בורשטיין.

.

.

.

שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019). שירים וביקורת שלו ראו אור בגיליונות המוסך.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה ויינברג על "הלטאות הסגולות בחוץ" מאת גל נתן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הווארד אלטמן (Howard Altmann)

מאנגלית: טל ניצן

.

ללא ניע

הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר נְטוּל חַלּוֹנוֹת.
בַּבְּקָרִים הִיא מְחַפֶּשֶׂת דֶּלֶת,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְנַמְנֶמֶת.
בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת
הִיא מִתְמַתַּחַת וְנֶאֱנַחַת.
הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַיָּמִים וּמְאַבֶּדֶת אֶת מִנְיָנָם,
יוֹדַעַת אֶת מְקוֹמָהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת.
לְעִתִּים הַכִּסֵּא נִדְמֶה לָהּ כְּמַדְרֵגָה,
לְעִתִּים הִיא סְבוּרָה שֶׁהַכִּסֵּא אֵינֶנּוּ שָׁם.
הַפִּנּוֹת נִרְאוֹת לָהּ אַחֶרֶת כָּל פַּעַם.
תַּחַת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא הִיא בְּשֶׁלָּהּ.
הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר מֵעַל לְבָתֵּינוּ.

 

בודפשט 1944

בַּחֹשֶׁךְ הָעִקֵּשׁ
עֵץ נִרְעָד בַּלַּיְלָה.
לְאוֹר הַצָּהֳרַיִם הַנִּגָּר
נִמְשֶׁכֶת אֲחִיזָה נוֹשָׁנָה.
כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה נִסְעֶרֶת
חֲצִי יָרֵחַ נוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה.

יָד עַל יָד, גּוּף עַל גּוּף
הַתְּבוּנָה לֹא מַגִּיעָה הַבַּיְתָה לְעוֹלָם.
דַּף אַחַר דַּף, סֵפֶר אַחַר סֵפֶר
מִתַּפּוּחִים פְּגוּמִים נַעֲשָׂה הָרֹטֶב.
פֶּה אֶל מַיִם, כּוֹס אֶל הַשֻּׁלְחָן
מֻנָּחִים דִּבְרֵי אֱמֶת.

הָאוֹקְיָנוֹס יוֹדֵעַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
צוֹלֶלֶת רַק עַד כָּאן.
הַפְשָׁרַת הַשְּׁלָגִים
מַקְפִּיאָה אֶת הַזִּכָּרוֹן לְשָׁם.
וְדוֹר מוֹרִישׁ צְבָעִים לְדוֹר
וְצוֹבֵעַ אֶת נְטִיפֵי הַקֶּרַח שֶׁל הָאָבִיב.

 

במים אפלים

יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם הַסֻּכָּר פָּשׁוּט לֹא נָמֵס
בַּקָּפֶה וְהַחֲדָשׁוֹת עַל הַפְשָׁרַת הַקַּרְחוֹנִים
מוֹתִירוֹת אוֹתְךָ לָכוּד עִם חַיַּת הַטֶּרֶף: מִי

יִשְׁמַע אֶת הַקּוֹל בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם? שֶׁלֶג עָכוּר
יָכוֹל, אוּלַי, לְהָאִיר נָתִיב לִזְמַנִּים נְקִיִּים יוֹתֵר,
וּבְכָל זֹאת אֵי־שָׁם בְּעִרְבּוּבְיַת הַחֹרֶף צִפּוֹר מֵתָה

קוֹרֵאת אֶל מְדִינָה בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי
טֶבַע הַדְּבָרִים. הַדַּוָּרִית, שֶׁהֵבִיאָה
הַיּוֹם אֶת יוֹם אֶתְמוֹל, מִבַּיִת לְבַיִת

עִם מוּזִיקָה בְּאָזְנֶיהָ – הַאִם הִיא הַקָּמֵעַ שֶׁלָּנוּ?
נַרְקִיס שָׁגָה כְּשֶׁהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן,
אֲבָל אוּלַי רָאָה דָּבָר שֶׁהָיָה עָלֵינוּ

לִרְאוֹת. בָּעֲשָׂבִים הַזּוֹחֲלִים, סִרְטֵי
אוֹר הֵם חַיִּים אוֹ מָוֶת, וְאֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ
הָרַכּוֹת הֵן יָד כְּבֵדָה. בֵּינְתַיִם,

פִילוֹסוֹפְיוֹת שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ מֵעוֹלָם שׁוּב
אוֹבְדוֹת – הוֹ אָחִי, אַיֶּכָּה?
הַאִם מוּטָב הָיָה לָנוּ כְּשֶׁתּוֹחֶלֶת הַחַיִּים

הָיְתָה קְצָרָה יוֹתֵר, הֶחֳרָפִים אֲרֻכִּים יוֹתֵר? טוֹב,
הַשָּׁמַיִם מְבַקְּשִׁים תְּשׁוּבוֹת גַּם הֵם. יֵשׁ שֶׁפּוֹנִים אֶל
אוֹפַנַּיִם וְדִיאֵטוֹת נוֹזְלִים, מְעַטִּים, רְצִינִיִּים,

אֶל קַקְטוּסִים וְתַקְלִיטֵי וִינִיל יְשָׁנִים. אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים דְּבָרִים,
מַכְחִישִׁים דְּבָרִים. וְשׁוֹאֲלִים: מַהוּ דָּבָר?
הַגְדָּרוֹת מְרַסְּקוֹת אוֹתָנוּ, הַיְּקוּם

מַצִּיעַ לֶחֶם. מִי הָיוּ הָאֵלִים שֶׁהֶעֱנִיקוּ לָנוּ
אֶת הָאֵלִים? הָאוֹקְיָנוֹס מוֹחֶה אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ, הַלַּיְלָה
סוֹחֵף אֶת מַבָּטֵנוּ, אֲנַחְנוּ פּוֹלְטִים עָשָׁן

וְרוֹאִים אֶת רֵאוֹתֵינוּ. יְלָדִים, יְלָדִים בָּאִים בְּרִיצָה –
אֲנַחְנוּ מְנִיפִים אוֹתָם מַעְלָה וְהֵם מְרִימִים אוֹתָנוּ,
בְּמַיִם אֲפֵלִים אֲנַחְנוּ אוֹחֲזִים אֶת בָּבוּאָתָם.

 

בעוד שלג קל מוסיף לנשור

נָכוֹן שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
וְשֶׁהַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ פָּרָדוֹקְס.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים נוֹקֵשׁ עַל הַבֵּיצָה הָרַכָּה
וּמְקַלֵּף אֶת תּוֹכָהּ בְּכַפִּית.

נָכוֹן שֶׁאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים לֹא יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ.
וְשֶׁאֲחֵרִים יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ תָּמִיד.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אַקְסִיּוֹמָה.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אֶת הָעוֹלָם.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אוֹתָנוּ עַד עֲצִירָה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים מוֹרֵחַ חֶמְאָה עַל לֶחֶם קָלוּי
וּמְבַקֵּשׁ תּוֹסֶפֶת רִבָּה.

נָכוֹן שֶׁתִּקְוָה וּזְמַן שְׁזוּרִים זֶה בָּזֶה.
וְשֶׁתִּקְוָה וּזְמַן חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הַנִּפְרָדִים.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ נִתּוּחַ דִּקְדּוּקִי.
הָאֲדָמָה תִּקְבֹּר אֶת הַחַיִּים הַמֻּשְׁלָמִים.
הָאֲדָמָה תִּזְרַע אֶת פְּרִיחָתֵנוּ.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים אוֹחֵז בְּמוּסַף הַמַּסָּעוֹת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן
וּמֵשִׁיב אוֹתוֹ לַכִּסֵּא בְּלִי לִקְרֹא.

נָכוֹן שֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב שַׁיָּכוֹת לַמֵּעִיר.
וְשֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב הֵן נַחֲלַת הַכְּלָל.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אִירוֹנְיָה.
נִסָּיוֹן יִתֵּן צֶבַע בַּמַּיִם.
נִסָּיוֹן יַהֲפֹךְ צֶבַע לְמַיִם.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים חוֹתֵם עִם מִסְפַּר חַדְרוֹ
וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ הַשֶּׁקֶט.

 

הווארד אלטמן הוא משורר אמריקאי־יהודי, יליד מונטריאול, 1963. פרסם שלושה קובצי שירה, האחרון בהם, "בעוד שלג קל מוסיף לנשור" (2019), הוא מהדורה דו־לשונית, אנגלית־פורטוגזית. כתב גם מחזות וספרי ילדים, ולימד שירה בכלא לנשים בניו יורק. המשורר ג'ון אשברי כתב על שירתו: "אלטמן חוקר את השמיים, את האור, את העולם, על כוונותיהם. אם, לעיתים נדירות, הוא מקבל תשובות מרגיעות, הוא יחפש משהו טוב יותר: 'כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁנִּחֵם חָדַל לְנַחֵם / הַבְּדִידוּת מוֹצֵאת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָאֶחָד הַמֻּכָּר לָהּ.' השירים הללו חיוניים כמו כוס מים."

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת טרייסי סמית', בתרגום דורית ויסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

זה היה בכלל רעיון של פולינזיה. התוכייה של דוקטור דוליטל היא ששאלה אותו יום אחד למה הוא לא ״מוותר על בני האדם המטופשים – אם אין להם די שכל לראות שאתה הרופא הטוב בעולם, טפל בחיות, הם ידעו להעריך אותך.״ בהמשך השיחה היא גם גילתה לו שלבעלי החיים יש שפות משלהם וכי היא, למשל, דוברת שתי שפות: תוכית ואנושית. ״מעולם לא דיברת איתי כך,״ אמר הרופא (שהיה, כזכור, איש בינות) כשפולינזיה אמרה לו ״קה־קה־אוי־אי, פי־פי?״ והסבירה ששאלה אם הדייסה חמה. ״לא היית מבין… אנשים חושבים שהם כל כך נפלאים… העולם קיים כבר אלפי שנים, והדבר היחיד שלמדו בני אדם בשפת החיות, הוא שאם כלב מכשכש בזנב הוא אומר שהוא שמח!״

דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם. שיחותיו של האדון הרופא עם קופים, אריות, אווזים, חולדות ותולעים אינן אלגוריה פשוטה שנועדה להצליף בחברה האנושית על התנהלותה; מוטבע בהן אלמנט חתרני, מעצם ההנחה שלבעלי החיים יש תודעה ושזו מפותחת דייה ליצור שפה המסוגלת לבטא חוויות רגשיות מורכבות, זיכרונות עבר, דאגות ותקוות לעתיד. היצור האנושי הרי לא פסק מעולם לחפש מאפיינים המייחדים אותו משאר עולם החי (בין השאר, כדי להצדיק את האופן שבו הוא משתמש ומתעלל בבעלי חיים, ואינו מחיל עליהם אמות מידה מוסריות), והשפה הייתה אחד מאלה, אחרי שהתברר כי כאב, פחד, געגועים, היקשרות, אמפתיה ואפילו הומור אינם שלנו בלבד.

הספר סיפורו של דוקטור דוליטל (שהוא תולדות חייו המוזרים בביתו והרפתקאותיו המדהימות באזורים מרוחקים שלא נודעו עד כה) ראה אור לפני מאה שנה, ב־1920, קודם בארצות הברית ורק ארבע שנים לאחר מכן בבריטניה, מולדתו של המחבר, יו לופטינג. את סיפוריו הראשונים כתב הקפטן הבריטי לופטינג במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשלחם בחפירות ונהג לשלוח גלויות מאוירות לילדיו. באסופת ביוגרפיות של סופרי ילדים, Junior Book of Authors (משנת 1934), הוא מצוטט כאומר:

סוסים למדו להשלים עם נפילתן התכופה של פצצות בקרבם. אבל הגורל שלהם היה שונה משל בני האדם. כשחייל נפצע אנושות, איש לא הפקיר אותו למוות. כל המשאבים שפותחו לטיפול רפואי במלחמות גויסו לעזרתו. סוס פצוע היה זוכה לכדור רובה בראשו… זה לא הוגן. אם אנחנו מכריחים בעלי חיים להסתכן כמונו, למה לא ניתן להם את אותו טיפול כשהם נפצעים? אבל ברור שכדי לפתח חדרי ניתוח לסוסים, שיהיו טובים כמו תחנות פינוי הפצועים, צריך ידע בשפת הסוסים.

.

לופטינג נמלא חמלה, אבל אינו סבור שדי להופיע בעולמם של בעלי חיים כפטרון נדיב, מסדיר החוקים, המגן עליהם מפני רשעים ומזיקים. הוא מבין שכדי להפסיק את סבלם יש להבין אותם, ללמוד מהם, ובמילים אחרות – לחלוק איתם את העולם כשווה בין שווים. לופטינג שייך לדור של כותבים בריטים גדולים שרבים מהם חזרו מאותה מלחמה ספוגים במראות אימה וברצון ליצור עולם חדש. להבדיל מיער ת״ק הפרסות של א"א מילן, הארץ התיכונה של טולקין ונרניה של ק"ס לואיס, העולם שלופטינג בונה אינו מנותק מעולם בני האדם ואינו חוצה במפורש את הגבול אל עולם האגדות. לבעלי החיים בספרי דוליטל אין כוחות קסומים או יכולות כישוף, הם חיים במחילות, כוורות ויערות ומתמודדים עם בעיות שמזמנים להם הטבע או המרחבים עירוניים. אפילו יחסי הטורף־טרף נשמרים בחלק מהסיפורים, למשל כשהכלבים אינם מסוגלים להתאפק מלרדוף אחרי עכברים, והניסיונות של דוליטל לבנות עולם הרמוני הם תמיד קצרי מועד ונועדו לכישלון.

לופטינג כתב אמנם מראשית המאה העשרים ועד אמצעה, אבל הוא מיקם את דוליטל בשלהי המאה התשע־עשרה, באנגליה הוויקטוריאנית, והעניק לו מאפיינים ברורים של ג׳נטלמן אקסצנטרי, אם כי כזה המתריס נגד החברה המעמדית, רודפת הממון והפטרנליסטית שבה הוא חי. דמות הרופא, יותר מדמויות בעלי החיים שסביבו, משמשת אותו להטחת ביקורת במי שסבורים שהכסף חשוב יותר מכל דבר אחר, ושכל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלת ראויה לצקצוקים ולזעזוע עמוק. אחרי שדוליטל מאבד את לקוחותיו האנושיים, שאינם מסוגלים להכיל את העובדה שעכברים מתגוררים בפסנתר הכנף שלו ובחדר ההמתנה עלולים תמיד להתיישב על קיפוד, הוא קונה לעצמו שם כווטרינר, אבל גם לקוחותיו החדשים, גברות עם פוּדלים, שכנותיו במדמנה אשר בגיא השלוליות, נסות בבהלה כשהוא מאמץ תנין.

.

.

יו לופטינג, ביתו של הדוקטור עוד בטרם צאתו למסעיו

.

במונחי הבריות, ד״ר ג׳ון דוליטל הוא לא יוצלח. הוא מגושם, הוא נוטה למעוד וגרוע מכול – אין לו כסף. בעולם בעלי החיים יש לידע ולאמפתיה שלו ערך רב, אבל גם שם הוא מסרב לכיבודים – למשל כשהקופים שהציל ממגפה מציעים לו מעמד של מלך, והוא מעדיף לחזור לחיות שהותיר בביתו באנגליה – ומנחה אותו תפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית, למשל כשהוא מקים קרקס שפועל בשיתוף פעולה מלא, ובני האדם ובעלי החיים חולקים את רווחיו שווה בשווה. הרווחים מאפשרים, בין השאר, לג׳יפ הכלב לפתוח דוכן עצמות לכלבים נזקקים, ברוח ארגוני הצדקה הוויקטוריאניים.

השאלה של מי העצמות הנמכרות בדוכן, אגב, אינה עולה כלל. על אף הפציפיזם המובהק של הדוקטור, והדאגה לזכויות בעלי חיים ורווחתם, עשרות שנים לפני שהנושא חדר לעומק השיח הציבורי – יש בסיפורים לא מעט נקודות עיוורות. כשאוזל הכסף בביתו, דוליטל אינו מסוגל לשלם לקצב, שממנו הוא ממשיך לקנות בשר; ובאפריקה הוא פוגש נסיך שחור הכמֵה להלבין את עורו כדי לשבות את ליבה של אישה לבנה. לעומת זאת, דוליטל פורץ לחנויות שבהן מוחזקים בעלי חיים בתנאים לא ראויים, משחרר אותם מכלובים, מאמץ קנרית ממכרה פחם ששרדה, משיב חיות למולדתן באפריקה ובדוקטור דוליטל בירח, הספר האחד בסדרה שכולו פנטזיה, הוא מקים קהילה צמחונית, שוויונית, שאפילו מגלה צמחים המאפשרים לה להתגבר על מחלות ומוות.

והוא בעיקר מקשיב לבעלי החיים, בסיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים, שמעניקים לעלילות דוליטל קסם שקשה להינתק ממנו גם אחרי הילדות. אלה סיפורי החולדות והציפורים, הצב הענק הקשיש, העכברים והסוסים ואפילו הרימות, והם חושפים את המצוקות והעוולות שעשו להם בני האדם. לופטינג מספק לבעלי החיים הללו אזורים סודיים, מקומות מפלט מוגנים מפני האנושות: אי הציפורים, אגם סודי באפריקה וכמובן הירח. בתוך־תוכי הציוויליזציה הוא מקים גן חיות, אבל כזה שדייריו נמצאים בו מרצונם החופשי, והוא מוקם בסיוע אגודת החולדות והעכברים המונה חמשת אלפים חברים. ״גן החיות צריך להיות ביתן של כל החיות ולא בית הכלא שלהם. כל פרט בגן החיות שלנו תוכנן בצורה מיטבית,״ מספר סטאבינס, בנו של הסנדלר, שכבר בגיל תשע וחצי מצטרף לדוליטל בהרפתקאותיו – ובאותה הזדמנות משמש מספר ילדי נפלא שמעניק לסיפורים ממד רגשי ומניעים פנימיים ולא רק תיאור מעשים. ״כדי שיהיה לחיות נוח והן תהיינה מאושרות… הדוקטור לא אהב חוקים, אבל הן נועדו להגן על החיות זו מפני זו, ולא לשעבד או למנוע מהן חירות… למשל, חיה שרוצה לערוך חגיגה צריכה להודיע לשכניה, ושום דייר אינו רשאי לשיר שירים מצחיקים אחרי חצות.״

במאה שנות חייו של דוקטור ג׳ון דוליטל נערכו ניסיונות – לא רבים – בספרות, בפילוסופיה ובמדע, ללמוד את שפת בעלי החיים. אחד המעניינים שבהם היה ניסיונו של המשורר האמריקני מייקל מקלוּר (McClure), שבשנת 1964 קרא שירים מספרו Ghost Tantra באוזני אריות בגן החיות של סן פרנציסקו. הספר כתוב במה שמקלור כינה Beast Language, תערובת של צלילים מעומק הגרון והחזה, שאגות והברות דאדאיסטיות, ולדברי המשורר הוא נכתב כחלק מחיפוש הרוח החייתית שיש בנו בני האדם. אולם ב־2012, כשראה אור קובץ המחקרים Chasing Doctor Dolittle: Learning the Language of Animals, שבו מתעד קון סלבודצ׳יקוף (Con Slobodchikoff), פרופסור מאוניברסיטת אריזונה, את ניסיונותיו לפענח את שפתן של חיות בר, היו רבים בקהילה המדעית שיצאו נגד עצם האפשרות לייחס לקולות בעלי החיים כוונה מודעת. ואגב, החוק להגנה על רווחת בעלי החיים, ששם קץ לניסויים איומים שביצעו חוקרים בפרימאטים, בעיקר בקרובינו השימפנזים, התקבל בבריטניה רק ב־1971, בארצות הברית רק ב־1985, ובישראל חוקקה הכנסת את חוק צער בעלי החיים רק ב־1994. החוקים הללו עדיין אינם מכירים בבעלי החיים כישויות־אחיות, עם או בלי שפה, עם או בלי יכולת שלנו להבין אותם. לופטינג אולי צדק כששלח את גיבורו מכאן אל הירח.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן