.
הווארד אלטמן (Howard Altmann)
מאנגלית: טל ניצן
.
ללא ניע
הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר נְטוּל חַלּוֹנוֹת.
בַּבְּקָרִים הִיא מְחַפֶּשֶׂת דֶּלֶת,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְנַמְנֶמֶת.
בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת
הִיא מִתְמַתַּחַת וְנֶאֱנַחַת.
הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַיָּמִים וּמְאַבֶּדֶת אֶת מִנְיָנָם,
יוֹדַעַת אֶת מְקוֹמָהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת.
לְעִתִּים הַכִּסֵּא נִדְמֶה לָהּ כְּמַדְרֵגָה,
לְעִתִּים הִיא סְבוּרָה שֶׁהַכִּסֵּא אֵינֶנּוּ שָׁם.
הַפִּנּוֹת נִרְאוֹת לָהּ אַחֶרֶת כָּל פַּעַם.
תַּחַת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא הִיא בְּשֶׁלָּהּ.
הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר מֵעַל לְבָתֵּינוּ.
בודפשט 1944
בַּחֹשֶׁךְ הָעִקֵּשׁ
עֵץ נִרְעָד בַּלַּיְלָה.
לְאוֹר הַצָּהֳרַיִם הַנִּגָּר
נִמְשֶׁכֶת אֲחִיזָה נוֹשָׁנָה.
כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה נִסְעֶרֶת
חֲצִי יָרֵחַ נוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה.
יָד עַל יָד, גּוּף עַל גּוּף
הַתְּבוּנָה לֹא מַגִּיעָה הַבַּיְתָה לְעוֹלָם.
דַּף אַחַר דַּף, סֵפֶר אַחַר סֵפֶר
מִתַּפּוּחִים פְּגוּמִים נַעֲשָׂה הָרֹטֶב.
פֶּה אֶל מַיִם, כּוֹס אֶל הַשֻּׁלְחָן
מֻנָּחִים דִּבְרֵי אֱמֶת.
הָאוֹקְיָנוֹס יוֹדֵעַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
צוֹלֶלֶת רַק עַד כָּאן.
הַפְשָׁרַת הַשְּׁלָגִים
מַקְפִּיאָה אֶת הַזִּכָּרוֹן לְשָׁם.
וְדוֹר מוֹרִישׁ צְבָעִים לְדוֹר
וְצוֹבֵעַ אֶת נְטִיפֵי הַקֶּרַח שֶׁל הָאָבִיב.
במים אפלים
יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם הַסֻּכָּר פָּשׁוּט לֹא נָמֵס
בַּקָּפֶה וְהַחֲדָשׁוֹת עַל הַפְשָׁרַת הַקַּרְחוֹנִים
מוֹתִירוֹת אוֹתְךָ לָכוּד עִם חַיַּת הַטֶּרֶף: מִי
יִשְׁמַע אֶת הַקּוֹל בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם? שֶׁלֶג עָכוּר
יָכוֹל, אוּלַי, לְהָאִיר נָתִיב לִזְמַנִּים נְקִיִּים יוֹתֵר,
וּבְכָל זֹאת אֵי־שָׁם בְּעִרְבּוּבְיַת הַחֹרֶף צִפּוֹר מֵתָה
קוֹרֵאת אֶל מְדִינָה בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי
טֶבַע הַדְּבָרִים. הַדַּוָּרִית, שֶׁהֵבִיאָה
הַיּוֹם אֶת יוֹם אֶתְמוֹל, מִבַּיִת לְבַיִת
עִם מוּזִיקָה בְּאָזְנֶיהָ – הַאִם הִיא הַקָּמֵעַ שֶׁלָּנוּ?
נַרְקִיס שָׁגָה כְּשֶׁהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן,
אֲבָל אוּלַי רָאָה דָּבָר שֶׁהָיָה עָלֵינוּ
לִרְאוֹת. בָּעֲשָׂבִים הַזּוֹחֲלִים, סִרְטֵי
אוֹר הֵם חַיִּים אוֹ מָוֶת, וְאֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ
הָרַכּוֹת הֵן יָד כְּבֵדָה. בֵּינְתַיִם,
פִילוֹסוֹפְיוֹת שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ מֵעוֹלָם שׁוּב
אוֹבְדוֹת – הוֹ אָחִי, אַיֶּכָּה?
הַאִם מוּטָב הָיָה לָנוּ כְּשֶׁתּוֹחֶלֶת הַחַיִּים
הָיְתָה קְצָרָה יוֹתֵר, הֶחֳרָפִים אֲרֻכִּים יוֹתֵר? טוֹב,
הַשָּׁמַיִם מְבַקְּשִׁים תְּשׁוּבוֹת גַּם הֵם. יֵשׁ שֶׁפּוֹנִים אֶל
אוֹפַנַּיִם וְדִיאֵטוֹת נוֹזְלִים, מְעַטִּים, רְצִינִיִּים,
אֶל קַקְטוּסִים וְתַקְלִיטֵי וִינִיל יְשָׁנִים. אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים דְּבָרִים,
מַכְחִישִׁים דְּבָרִים. וְשׁוֹאֲלִים: מַהוּ דָּבָר?
הַגְדָּרוֹת מְרַסְּקוֹת אוֹתָנוּ, הַיְּקוּם
מַצִּיעַ לֶחֶם. מִי הָיוּ הָאֵלִים שֶׁהֶעֱנִיקוּ לָנוּ
אֶת הָאֵלִים? הָאוֹקְיָנוֹס מוֹחֶה אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ, הַלַּיְלָה
סוֹחֵף אֶת מַבָּטֵנוּ, אֲנַחְנוּ פּוֹלְטִים עָשָׁן
וְרוֹאִים אֶת רֵאוֹתֵינוּ. יְלָדִים, יְלָדִים בָּאִים בְּרִיצָה –
אֲנַחְנוּ מְנִיפִים אוֹתָם מַעְלָה וְהֵם מְרִימִים אוֹתָנוּ,
בְּמַיִם אֲפֵלִים אֲנַחְנוּ אוֹחֲזִים אֶת בָּבוּאָתָם.
בעוד שלג קל מוסיף לנשור
נָכוֹן שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
וְשֶׁהַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ פָּרָדוֹקְס.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים נוֹקֵשׁ עַל הַבֵּיצָה הָרַכָּה
וּמְקַלֵּף אֶת תּוֹכָהּ בְּכַפִּית.
נָכוֹן שֶׁאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים לֹא יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ.
וְשֶׁאֲחֵרִים יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ תָּמִיד.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אַקְסִיּוֹמָה.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אֶת הָעוֹלָם.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אוֹתָנוּ עַד עֲצִירָה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים מוֹרֵחַ חֶמְאָה עַל לֶחֶם קָלוּי
וּמְבַקֵּשׁ תּוֹסֶפֶת רִבָּה.
נָכוֹן שֶׁתִּקְוָה וּזְמַן שְׁזוּרִים זֶה בָּזֶה.
וְשֶׁתִּקְוָה וּזְמַן חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הַנִּפְרָדִים.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ נִתּוּחַ דִּקְדּוּקִי.
הָאֲדָמָה תִּקְבֹּר אֶת הַחַיִּים הַמֻּשְׁלָמִים.
הָאֲדָמָה תִּזְרַע אֶת פְּרִיחָתֵנוּ.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים אוֹחֵז בְּמוּסַף הַמַּסָּעוֹת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן
וּמֵשִׁיב אוֹתוֹ לַכִּסֵּא בְּלִי לִקְרֹא.
נָכוֹן שֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב שַׁיָּכוֹת לַמֵּעִיר.
וְשֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב הֵן נַחֲלַת הַכְּלָל.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אִירוֹנְיָה.
נִסָּיוֹן יִתֵּן צֶבַע בַּמַּיִם.
נִסָּיוֹן יַהֲפֹךְ צֶבַע לְמַיִם.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים חוֹתֵם עִם מִסְפַּר חַדְרוֹ
וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ הַשֶּׁקֶט.
הווארד אלטמן הוא משורר אמריקאי־יהודי, יליד מונטריאול, 1963. פרסם שלושה קובצי שירה, האחרון בהם, "בעוד שלג קל מוסיף לנשור" (2019), הוא מהדורה דו־לשונית, אנגלית־פורטוגזית. כתב גם מחזות וספרי ילדים, ולימד שירה בכלא לנשים בניו יורק. המשורר ג'ון אשברי כתב על שירתו: "אלטמן חוקר את השמיים, את האור, את העולם, על כוונותיהם. אם, לעיתים נדירות, הוא מקבל תשובות מרגיעות, הוא יחפש משהו טוב יותר: 'כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁנִּחֵם חָדַל לְנַחֵם / הַבְּדִידוּת מוֹצֵאת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָאֶחָד הַמֻּכָּר לָהּ.' השירים הללו חיוניים כמו כוס מים."
» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת טרייסי סמית', בתרגום דורית ויסמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
