וּבְעִבְרִית | הלב רוצה מה שהוא רוצה

שירים מאת הווארד אלטמן, בתרגום טל ניצן

סימון אג'יאשווילי, Google Earth, אקריליק על קנבס, 140X80 ס"מ, 2019

.

הווארד אלטמן (Howard Altmann)

מאנגלית: טל ניצן

.

ללא ניע

הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר נְטוּל חַלּוֹנוֹת.
בַּבְּקָרִים הִיא מְחַפֶּשֶׂת דֶּלֶת,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְנַמְנֶמֶת.
בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת
הִיא מִתְמַתַּחַת וְנֶאֱנַחַת.
הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַיָּמִים וּמְאַבֶּדֶת אֶת מִנְיָנָם,
יוֹדַעַת אֶת מְקוֹמָהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת.
לְעִתִּים הַכִּסֵּא נִדְמֶה לָהּ כְּמַדְרֵגָה,
לְעִתִּים הִיא סְבוּרָה שֶׁהַכִּסֵּא אֵינֶנּוּ שָׁם.
הַפִּנּוֹת נִרְאוֹת לָהּ אַחֶרֶת כָּל פַּעַם.
תַּחַת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא הִיא בְּשֶׁלָּהּ.
הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר מֵעַל לְבָתֵּינוּ.

 

בודפשט 1944

בַּחֹשֶׁךְ הָעִקֵּשׁ
עֵץ נִרְעָד בַּלַּיְלָה.
לְאוֹר הַצָּהֳרַיִם הַנִּגָּר
נִמְשֶׁכֶת אֲחִיזָה נוֹשָׁנָה.
כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה נִסְעֶרֶת
חֲצִי יָרֵחַ נוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה.

יָד עַל יָד, גּוּף עַל גּוּף
הַתְּבוּנָה לֹא מַגִּיעָה הַבַּיְתָה לְעוֹלָם.
דַּף אַחַר דַּף, סֵפֶר אַחַר סֵפֶר
מִתַּפּוּחִים פְּגוּמִים נַעֲשָׂה הָרֹטֶב.
פֶּה אֶל מַיִם, כּוֹס אֶל הַשֻּׁלְחָן
מֻנָּחִים דִּבְרֵי אֱמֶת.

הָאוֹקְיָנוֹס יוֹדֵעַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
צוֹלֶלֶת רַק עַד כָּאן.
הַפְשָׁרַת הַשְּׁלָגִים
מַקְפִּיאָה אֶת הַזִּכָּרוֹן לְשָׁם.
וְדוֹר מוֹרִישׁ צְבָעִים לְדוֹר
וְצוֹבֵעַ אֶת נְטִיפֵי הַקֶּרַח שֶׁל הָאָבִיב.

 

במים אפלים

יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם הַסֻּכָּר פָּשׁוּט לֹא נָמֵס
בַּקָּפֶה וְהַחֲדָשׁוֹת עַל הַפְשָׁרַת הַקַּרְחוֹנִים
מוֹתִירוֹת אוֹתְךָ לָכוּד עִם חַיַּת הַטֶּרֶף: מִי

יִשְׁמַע אֶת הַקּוֹל בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם? שֶׁלֶג עָכוּר
יָכוֹל, אוּלַי, לְהָאִיר נָתִיב לִזְמַנִּים נְקִיִּים יוֹתֵר,
וּבְכָל זֹאת אֵי־שָׁם בְּעִרְבּוּבְיַת הַחֹרֶף צִפּוֹר מֵתָה

קוֹרֵאת אֶל מְדִינָה בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי
טֶבַע הַדְּבָרִים. הַדַּוָּרִית, שֶׁהֵבִיאָה
הַיּוֹם אֶת יוֹם אֶתְמוֹל, מִבַּיִת לְבַיִת

עִם מוּזִיקָה בְּאָזְנֶיהָ – הַאִם הִיא הַקָּמֵעַ שֶׁלָּנוּ?
נַרְקִיס שָׁגָה כְּשֶׁהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן,
אֲבָל אוּלַי רָאָה דָּבָר שֶׁהָיָה עָלֵינוּ

לִרְאוֹת. בָּעֲשָׂבִים הַזּוֹחֲלִים, סִרְטֵי
אוֹר הֵם חַיִּים אוֹ מָוֶת, וְאֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ
הָרַכּוֹת הֵן יָד כְּבֵדָה. בֵּינְתַיִם,

פִילוֹסוֹפְיוֹת שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ מֵעוֹלָם שׁוּב
אוֹבְדוֹת – הוֹ אָחִי, אַיֶּכָּה?
הַאִם מוּטָב הָיָה לָנוּ כְּשֶׁתּוֹחֶלֶת הַחַיִּים

הָיְתָה קְצָרָה יוֹתֵר, הֶחֳרָפִים אֲרֻכִּים יוֹתֵר? טוֹב,
הַשָּׁמַיִם מְבַקְּשִׁים תְּשׁוּבוֹת גַּם הֵם. יֵשׁ שֶׁפּוֹנִים אֶל
אוֹפַנַּיִם וְדִיאֵטוֹת נוֹזְלִים, מְעַטִּים, רְצִינִיִּים,

אֶל קַקְטוּסִים וְתַקְלִיטֵי וִינִיל יְשָׁנִים. אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים דְּבָרִים,
מַכְחִישִׁים דְּבָרִים. וְשׁוֹאֲלִים: מַהוּ דָּבָר?
הַגְדָּרוֹת מְרַסְּקוֹת אוֹתָנוּ, הַיְּקוּם

מַצִּיעַ לֶחֶם. מִי הָיוּ הָאֵלִים שֶׁהֶעֱנִיקוּ לָנוּ
אֶת הָאֵלִים? הָאוֹקְיָנוֹס מוֹחֶה אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ, הַלַּיְלָה
סוֹחֵף אֶת מַבָּטֵנוּ, אֲנַחְנוּ פּוֹלְטִים עָשָׁן

וְרוֹאִים אֶת רֵאוֹתֵינוּ. יְלָדִים, יְלָדִים בָּאִים בְּרִיצָה –
אֲנַחְנוּ מְנִיפִים אוֹתָם מַעְלָה וְהֵם מְרִימִים אוֹתָנוּ,
בְּמַיִם אֲפֵלִים אֲנַחְנוּ אוֹחֲזִים אֶת בָּבוּאָתָם.

 

בעוד שלג קל מוסיף לנשור

נָכוֹן שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
וְשֶׁהַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ פָּרָדוֹקְס.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים נוֹקֵשׁ עַל הַבֵּיצָה הָרַכָּה
וּמְקַלֵּף אֶת תּוֹכָהּ בְּכַפִּית.

נָכוֹן שֶׁאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים לֹא יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ.
וְשֶׁאֲחֵרִים יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ תָּמִיד.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אַקְסִיּוֹמָה.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אֶת הָעוֹלָם.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אוֹתָנוּ עַד עֲצִירָה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים מוֹרֵחַ חֶמְאָה עַל לֶחֶם קָלוּי
וּמְבַקֵּשׁ תּוֹסֶפֶת רִבָּה.

נָכוֹן שֶׁתִּקְוָה וּזְמַן שְׁזוּרִים זֶה בָּזֶה.
וְשֶׁתִּקְוָה וּזְמַן חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הַנִּפְרָדִים.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ נִתּוּחַ דִּקְדּוּקִי.
הָאֲדָמָה תִּקְבֹּר אֶת הַחַיִּים הַמֻּשְׁלָמִים.
הָאֲדָמָה תִּזְרַע אֶת פְּרִיחָתֵנוּ.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים אוֹחֵז בְּמוּסַף הַמַּסָּעוֹת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן
וּמֵשִׁיב אוֹתוֹ לַכִּסֵּא בְּלִי לִקְרֹא.

נָכוֹן שֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב שַׁיָּכוֹת לַמֵּעִיר.
וְשֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב הֵן נַחֲלַת הַכְּלָל.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אִירוֹנְיָה.
נִסָּיוֹן יִתֵּן צֶבַע בַּמַּיִם.
נִסָּיוֹן יַהֲפֹךְ צֶבַע לְמַיִם.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים חוֹתֵם עִם מִסְפַּר חַדְרוֹ
וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ הַשֶּׁקֶט.

 

הווארד אלטמן הוא משורר אמריקאי־יהודי, יליד מונטריאול, 1963. פרסם שלושה קובצי שירה, האחרון בהם, "בעוד שלג קל מוסיף לנשור" (2019), הוא מהדורה דו־לשונית, אנגלית־פורטוגזית. כתב גם מחזות וספרי ילדים, ולימד שירה בכלא לנשים בניו יורק. המשורר ג'ון אשברי כתב על שירתו: "אלטמן חוקר את השמיים, את האור, את העולם, על כוונותיהם. אם, לעיתים נדירות, הוא מקבל תשובות מרגיעות, הוא יחפש משהו טוב יותר: 'כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁנִּחֵם חָדַל לְנַחֵם / הַבְּדִידוּת מוֹצֵאת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָאֶחָד הַמֻּכָּר לָהּ.' השירים הללו חיוניים כמו כוס מים."

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת טרייסי סמית', בתרגום דורית ויסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | סיפורונים מאת אברי הרלינג

"הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת."

דורית נחמיאס, מָה הַאוֹפְּצְיוֹת. בעקבות קצרים מאת אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 42X32 ס"מ, 2020

.

חמישה סיפורים קצרים

אברי הרלינג

 

אבוד
בתהומות הנפש. וכאן ראוי היה לסיים. מה עוד יש לומר. אולי להזכיר את ההרים אשר לה.
הררי הנפש, מישוריה הגדולים. התהומות, השוטים, העקרבים, כל שאר הפרטים. נופי הנפש ומרחביה הריקים.
וזעיר אנפּין, איש קטן נודד בה, מזוהֶה לפי עקבות המילים.

.

*

.

שותה
כדי לקצר את הדרך אל הייאוש. כדי להשליט אי־סדר ברגשות. כדי להשתחרר מעוּלה של מודעות. כדי לפרוע את המחשבות. כדי לסור אל פי תהומות ולהסתחרר. כדי לפחד פחות. כדי לקרב את הקץ. כדי לחיות מחר. כדי לבוא חשבון. כדי להתחרט. כדי להעניש. כדי לסלוח. כדי להרגיש בחילה, להקיא ולהיפטר. כדי למלמל ולצחקק. כדי לצהול בבכי. כדי להירדם. כדי שלא יהיה אכפת. כדי להתייחם. כדי להקהות ולהשחיז. כדי להסכים ולסרב. כדי לבטוח ולהאמין. כדי לדמיין למרחקים. כדי לסבול בבוקר. כדי לִרצות. כדי להתפוגג. כדי להביט בסלסולי עשן הסיגריה ולא להבין שום דבר, אף לא לזכור.

.

*

.

במצבים
מעין אלה יצאתי לרחוב וחיפשתי עצמים ניטרליים למראה. הנה זה, זה וזה, זה עושה ככה, זה ככה וזה לא עושה דבר והנה עוד משהו בעל שם משלו. אחר כך חיפשתי התרחשויות שאינן מושכות עין והרי לי – שם ושם זה קורה, תהליך משתלשל, מתחיל משהו ונגמר. מה עוד. ריחות, קולות. חריקה, צעקה, ניחוח ספציפי מחנות ירקות, נהמה של משהו מאיץ, רשרוש וטריקה. ומאחורי העמוד חיה חתול עושה ככה וילד איש קטן בעגלה ושקית עם תכולה נשמטת וצל חולף של אדם ואוּפּס, איננו, וכבר המצב השתנה. הכול משתנה ללא הרף. כשחזרתי מכל זה, הבית שאני חי בו נראה כתפאורה של הצגה כושלת, וסדרן מאובק הדומה לי להפליא עדיין ממתין בכניסה.

.

*

.

ידעו נא
הבנקאים והמשקיעים והקבלנים והפועלים הנופלים תדיר מהפיגומים אל מותם, שבכל חלון שיבנו תעמוד פעם אישה מעשנת ותביט הרחק, לא רואה דבר בחוץ. יהיו גם גברים בעלי צללית כבדה שיישענו בראש מורכן על המעקה של מרפסת המטבח ויביטו בייאוש על לשלשת ציפורים הזולגת במורד כביסותיהם הלבנות.

.

*

דורית נחמיאס, הָאָסוֹן מְשַׁחְרֵר. בעקבות קצרים של אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 58X41 ס"מ, 2020

.

קו"ח
הנני מציג את מועמדותי למשרת ראש אגף רגולציה אינדיבידואלית, ולהלן קורות חיי:

השנים הראשונות – ילדות. בנייה והריסה של מבנים מקוביות עץ, חצר אחורית תוססת ורבת נפלאות, עננים משייטים כעפיפונים שמנמנים, חיפושית, נמלים וצב בקופסה. אולי קראו לו יהושע. במסגרת זו פיתחתי זהירות מילדים קולניים ומנפנפי ידיים כתוצאה ממפגש עם צחי הבריון. לא מזמן שמעתי שהוא נעצר על אלימות במשפחה.

השנים שאחריהן – נערוּת. שער גוף בעיתו, הופעתם של פצעי בגרות והרהורים משונים. הדמיון מותח את שריריו והכדורים – אלו פורחים כולם בלי בעיות. הזמן נוצל היטב לנסיעות תכופות מסביב לעולם בשמונים יום, לצלילות באוקיינוסים לעומקים של עשרים אלף מיל ומסע ללפלנד בחברת אווזי בר.

יותר מאוחר – הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת. התחושה המסחררת של גוף נצמד ושפתיים מוגשות לנשיקה בליבה של חורשת עצים נשכחת.

מהקיץ שהייתה בו מלחמה, ועד סוף החורף הסוער ההוא שירד בו שלג אפילו בהרי המרכז – הנפש ששה אלֵי חיים כראוי, ריחו הטוב – למרבה ההפתעה – של אבק השרפה, מיצי גוף של זרים, צלקת חדשה בברך, ההורמונים והטיפשות החוברים זה לזה. התוכניות המשוכללות לעתיד, אשליית הבעלות על עוצמת הכוח המתפרץ שבשרירי הרגליים, הכתפיים הנדמות כרחבות מאופק ועד אופק.

שנים אחדות – נסיעה ברכבת עד לעיירה עתיקה למרגלות הרים שכיפות שלג לראשיהם. תוגת המרחקים בתחנה נידחת, עמודים גבוהים וקשתות מעל לרציף, חלונות מוארכים ומאובקים ולידם שעון גדול, אספרסו וסודה בבית הקפה מול אחו שפרות יפות מראה ובריאות בשר רועות בו. מאחורי הדלפק אישה אחת שחורת שיער ושמה מריה. בכיכר הסמוכה, המרוצפת אבנים וצריח כנסייה מזדקר מעליה, חולף עגלון ובעגלתו ערמת חציר זהובה. קול נקישות פרסותיו של הסוס.

אחר כך – ההשתתפות. פיתוח כישורים שונים ומומלצים. הטבילה בנהר עד מעל הראש. ההישגים, ההתרבות. הגוף המתחיל לוותר על מותניו הגמישים, על שערותיו, הזרם נושא אותו היטב גם כך. את העננים, השמיים הבוערים לעת שקיעה, אפשר לראות רק בחלקים צרים מבעד למרווחים שבין מגדלי המשרדים. הייתה גם סדנת העצמה אישית. המנחה קרא: למנף! למנף! למנף! והם רשמו את זה במחברות.

ואז – כל הטעויות, השיבושים, הנפילות, שנות האובדן והכאב, לילות הצער וימי הכישלון, עונת הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות. השקרים, הפרֵדות, האבל, היתמות, החשכה הכבדה הזורחת בבקרים, החלונות המוארים בבתיהם של אחרים, זמן הקמטים בפנים, בגידותיו התכופות של הגוף המנסה להימלט, והנפש היורקת: ככה זה, קיבינימט, ככה זה.

אחר צהריים אחד – כלב רחוב רזה חושף שיניים ליד פח אשפה גדול. הסתלקתי משם. אחר כך מצאתי שש מאות שקל על המדרכה מול קופת החולים.

ובערב שאחריו – אפרט בריאיון אם אדרש. אבל הייתי ממש חולה והאסון משחרר.

הימים האלה – לעת עתה הכול בסדר. אתמול למשל בישלתי כדורי בשר ברוטב עגבניות ואורז. הערב היה נעים. אוגוסט חלף לבסוף כך שכיבינו את המזגן, פתחנו לרווחה את החלונות, ראינו סרט בטלוויזיה ואכלנו. אחר כך בא החתול וליקק את הצלחות עד ברק.

תכונות וכישורים נוספים: שליטה בתוכנות אופיס, פאואר־פוינט קצת פחות, לא סיעודי, אנגלית ישראלית, מסתפק במועט, הכדורים הפורחים באים עכשיו בקופסאות קרטון קטנות מבית המרקחת ונבלעים בבוקר ובערב, מנומס, מתחזק היטב את העציצים. ללב צמוד דפיברילטור משוכלל עם בטריות טעונות לגמרי.

 

אברי הרלינג הוא כותב ועורך עצמאי. ספריו: "ארוחה מנצחת", ספר הרפתקאות ובישול לילדים (בבל, 2002), "סליחה איך מגיעים מכאן", סיפורים קצרים (כרמל, 2010), "האיש בכובע הקסקט", רומן (כרמל 2013).

 

את העבודות המלוות את הטקסט יצרה האמנית דורית נחמיאס בהשראת קטעי הפרוזה של אברי הרלינג, במיוחד עבור "המוסך". הרלינג ונחמיאס משתפים פעולה שנים רבות, ומתעתדים לכנס את יצירותיהם המשותפות בספר.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה קטעים מאת שי שניידר־אֵילת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | מה יותר פתטי מגבר מזויף

"בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים." פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

פרק מתוך "הטהור והטמא" / קולט

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

פרק 6

ערפדית, מוצצת דם… זה היה כינויה של אישה אחת שכבר מתה, והיתה בשיא שִמצָתה לפני שלושים וחמש או ארבעים שנה. השחקנית עמליה X, חברתי משכבר לסיבובי ההופעות, סיפרה לי שהיתה מכוערת, אבל ״לבשה פראק עם הרבה שיק״.

״זו היתה בסך-הכול חליפת גברים בגזרה גרועה,״ אמרתי.

לפי תצלומי הדיוקן היתה שחרחורת וגרמית, צרת שפתיים, ומתריסה כאחת התופרות הצעירות המתחפשות לגברים ביום חגה של קתרינה הקדושה. נזקפו לחובתה נערות אומללות, נשים צעירות שהתאבדו תחת חלונה, משפחות הרוסות, יריבויות שהגיעו לכדי שפיכות דמים. על מפתן ביתה נערמו מנחות של פרחים, והיא נודעה כמי שהשיבה פנים רבים ריקם, בבוז שאין שני לו. באמת? כל כך הרבה מועמדות, וכל-כך מעט נבחרות? לא בדיוק מאזן אופייני למפלצת טורפת. זה נשמע יותר כמו משחק, אכזרי למדי, של ידענית ובקיאה בתענוגות הרוח. להזיק תוך התנזרות כמעט גמורה מחטא – לא כך נוהגת אישה המונית…

תצלום חתום בשמה הבדוי, לוּסיֵין דה —, מראה לנו אותה בחליפת שלושה חלקים, לבושה כהלכה אך עם שיירי טעם רע, כלומר טעם נשי. המטפחת מבצבצת שתי אצבעות מיותרות מעל כיס החזה. כנפות הפראק מתרחבות מדי בקצותיהן, וגם לנעליים מראה מפוקפק. מרגישים שמאחורי מצחו של הגבר המדומה כלוא דמיון נשי, אשר מצטער על שאינו יכול לתת לעצמו דרור בצווארוני מלמלה, סרטים ובדי משי… מוזר לחשוב שהמודל שעמד נגד עיני האישה הזאת, מְתַסכלת הגברים, היה רק זה של ״הג׳נטלמן הנאה״. היא התקשתה לוותר על הרברבנות שקרנה ממנה; כמו כתב-ידה האגרסיבי, גם היא עצמה השתייכה לתקופתן של עזוֹת המצח. עמליה X, אותה שחקנית נודדת טובה שמתה בתחילת המלחמה, דיברה עליה באוזנַי כעל יריבה, שכן התחרתה עם ״לָה לוסיין״ על כיבושים לרוב ועל ההתמחות בהרפתקאות מסוכנות. אם להאמין לדבריה, עמליה לא היססה לעזוב באישון לילה את מיטתו של סולטן שׂבֵע וישֵׁן, והלכה לבדה ברחובות קונסטנטינופול, עטויה רעלה, עד לחדר המלון שבו ציפתה לה עֵרה אישה רכה, בהירת שיער, וצעירה מאוד…

״ואת יודעת,״ גילתה לי עמליה האמיצה בעודה מערבבת את קלפי הטארוט על איזה שולחן פח קטן בבית קפה שומם בטארְבּ או וַלֶנסיֵין או עיירת שדה אחרת, ״את יודעת שקונסטנטינופול בלילה, בזמן ההוא, היתה עוד פחות בטוחה מבּולבאר דֶה לה שאפֶּל…״

היא היתה משופמת במקצת, סבלה משיגרון, והיתה תשושה ומלאת שמחה. בגיל יותר משישים עוד ״יצאה לסיבובים״ של הופעות, והיטיבה לספר על עברה. ״כלום לא חָסַר לי,״ טענה. ״לא יופי, לא אושר, לא אומללות, לא גברים, לא נשים… היו לי מה שנקרא חיים!״ עיניה היהודיות היפות התגלגלו מעלה לעצם המחשבה.

״אבל אם לא היו מפרידים בינך לבין חברתך רחובות אפלים, צללים, הגבר הזקן שעזבת, בקיצור כל הסכנות,״ אמרתי, ״האם עדיין היית ממהרת אליה בכזאת התלהבות?״

ידידתי הרימה לרגע את מבטה מן ״התלוי״, ״הגביעים״, ״החרבות״, ו״השלד״ שחייך אליה:

״עזבי אותי עם השאלות שלך. אני אישה זקנה, זה מספיק לא נעים. למה את רוצה לגזול ממני את האשליה שהשתוויתי בערכי לגבר צעיר?״

״אם כך, כשעזבת את הטורקי הזקן, עברה בך המחשבה שאת מפסיקה להיות אישה?״

״מה פתאום! כמה שאת מסובכת! אף פעם לא צריך להפסיק להיות אישה. בשום מקרה, ילדתי. ועוד דבר, תקשיבי לי טוב: זוג של נשים יכול להחזיק מעמד הרבה זמן ולהיות מאושר; אבל אם מתגנב אליו, בהתנהגותה של אחת הנשים, מה שאני קוראת גבר מדומה, אז…״

״הזוג נהיה אומלל?״

״לאו דווקא אומלל, אבל עצוב.״

״אה, כן? תסבירי…״

עמליה פתחה על השולחן ברוב קָבָּליוּת את קלפי הטארוט, שהדיפו ריח קרטון שמנוני, עור בלוי ונרות סטֵאַרין להארת מרתפים, מגולגלים בתוך שק ישן נושן.

״תביני. אישה שנשארת אישה היא ישות שלמה. לא חסר לה שום דבר, גם לא בשביל ה׳חבֵרה׳ שלה. אבל אם היא מכניסה לעצמה לראש שהיא רוצה להיות גבר, היא נהיית נלעגת. מה יותר פתטי מגבר… מזויף? בעניין הזה לא תצליחי לשנות את דעתי. לָה לוסיין דה __, מאז שהתחילה ללבוש חליפות גברים, מה את חושבת, החיים שלה לא הורעלו?״

״הורעלו במה?״

״מאותו יום ואילך, ילדתי, אם ה׳חברות׳ שלה שכחו לרגע שהיא לא גבר, הטיפשה הזאת חשבה רק על זה… אז למרות כל ההצלחות שלה, היא כל הזמן הסתובבה בפרצוף חמוץ. האובססיה הזאת לא נתנה לה מנוחה וגם הרסה לה את הביטחון, שזה עוד יותר גרוע. כן, היה לה שיק! אבל שיק מתוסכל. בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים. איזו אישה לא מתגעגעת לזמן בחייה שבו היא היתה עצובה?״

ממלא את החללים הריקים… מרגישים שהמשפט מתאים רק למין אחד. הוא מלבלב ונפתח מתוך הפּרישוּת החמורה שתשוקה נשית מסתגרת בה, תקופת חניכה בהנאות הבשרים, הסמכה קפדנית שבלעדיה – כך טען הדוכס דה מוֹרנִי – נשארת האישה בשלב הטיוטה. אותו חובב נאור מבהיר באריכות, אם זיכרוני אינו מטעני, שהוא מתכוון ליותר מאשר סתם ״תעודת בגרות״ במין. נראה שהוא סבור כי כשם שיהלום מלטשים ביהלום, כך האישה משייפת ומעדנת את האישה, משאירה אותה מרוככת, גמישה, ואולי מוטב לומר – חבולה. מורני דיבר כגבר בקיא, הפונה לאישה בהצעת שותפות נועזת: ״אני מפקיד בידייך את הפלא החסר עדיין… הביאי אותו לכדי שלמות והחזירי לי אותו!״

״ואז,״ המשיכה עמליה, ״לה לוסיין התחילה להסתייף ולדקור. היא פיתחה חיבה לכל מה שמרושע באהבה: נטישוֹת בלי סיבה, התפייסויות על תנאי, פרידות ובריחות ללא צורך, סצנות של בכי, מה אני יודעת… אובססיות… היתה לה בלונדינית יפה אחת, לוּלוּ, היא זרקה אותה מהבית חצי עירומה, באמצע הלילה, לגינה, כדי להבהיר לה שהיא צריכה לבחור בינה לבין בעלה. לפני עלות השחר לה לוסיין יצאה למרפסת:

״נו, חשבת על זה?״

״כן,״ אמרה השנייה, שכבר הצטננה לגמרי.

״ו…?״

״ואני חוזרת להֶקטוֹר. חשבתי על זה שהוא יכול לעשות משהו שאת לא.״

״אה, ברור!״ אמרה לה לוסיין, בנעימה המורעלת שלה.

״לא,״ אמרה לולו, ״זה לא מה שאת חושבת. הדבר שאת חושבת, זה לא כזה חשוב לי. אני אגיד לך. כשאנחנו יוצאות שתינו, נוסעות יחד מחוץ לעיר, מטיילות, הולכות למסעדה, כולם חושבים שאת גבר, נכון. אבל אותי זה משפיל להיות עם גבר שלא יכול להשתין מול קיר.״ הא? מה את אומרת? לוסיין ציפתה לכל דבר חוץ מזה. היא קיבלה את זה קשה. עד כדי כך שניתקה כל קשר עם לולו… למה את צוחקת?״

״כי היא ילדותית, התשובה שלה!״

עמליה נעצה בי מבט נזעם:

״ילדותית! אבל חמודה, זה פשוט הדבר הכי פחות נחמד בעולם שלולו מצאה לומר!״

"אבל למה? בעיני זה ילדותי, וגם די קומי…״

״הכי פחות נחמד בעולם, אני אומרת לך! אלה לא דברים שאפשר להסביר… אלה דקויות… דברים שמרגישים… אם את לא מבינה את זה, אז אני מרימה ידיים, אין לי איך להסביר לך. באמת לא ברור לי איזה עניין יש לך בנושאים שאת לא מבינה בהם שום דבר! לכי, עזבי אותי בשקט. מספיק הפרעת לי ב׳גורלות׳ שלי!״

היא השפילה את ריסיה הארוכים על לחייה הכמושות, השתתקה בחומרת סבר וקראה את עתידה בהעבירה על הקלפים אצבע מוכת שיגרון…

כמה פעמים כבר ״הפרעתי לה בגורלות״? כדי לשמוע אותה הייתי מיתממת. אהבתי לתור בפניה, בין הגבות העבותות לסנטר הרומאי, אחר עקבות כלשהם ללוחמת האמיצה שמיהרה בחשכת הליל בסמטאות המזרח, עברה מאה סכנות כדי לחבק בזרועותיה גוף זהה לשלה, שכמו הועתק באהבה מתבנית גופה… זרועותיה, שריד אחרון ליופי, חלקוֹת, בגוון זית בהיר כגוֹן עורן של יהודיות תוניסאיות, וחזקות… זרועות שנשאו את כובד שנתן הבוטחת של נשים צעירות, ובהקו תחת מחלפות שיער ארוכות…

״תקשיבי, תקשיבי, עמליה… איך את מסבירה את העובדה שלולו בחרה לחזור לבעלה?״

״אני לא צריכה להסביר,״ אמרה עמליה בהדרת כבוד. ״וחוץ מזה, לא טענתי שהיא חזרה אליו.״

״איך היה הבעל?״

״בסדר גמור,״ אמרה עמליה בפרץ פתאומי של אהדה. ״בחור יפה, עם שיער בהיר כמו חיטה, כן, בחיי, את יודעת, אחד מהגבוהים האלה, השקטים… לא עשה ללולו שום צרות. בסופו של דבר, די חדל אישים.״

היא נשאה עיניים, התבוננה בבהיר השיער הרחק בירכתי הזיכרון, ושבה ונהייתה עוינת כלפיו:

״כן, די חדל אישים… מאוד סבלני… סבלנות של מלאך!…״

מאוד סבלני… הביאי אותו לכדי שלמות, והחזירי לי אותו. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר? כשאני נזכרת בשיחותי עם עמליה, אני מוצאת שהגברים נוהגים במקרים שכאלה בחוסר זהירות משווע. האין הפיקדון היקר עלול לענות למאהב, לכשייקרא לשוב לדרך הישר: ׳לא, אני לא חוזר. יותר טוב לי כאן מאשר ממול׳?…

״את מבינה, מה שהיה חשוב ללולו הוא להתנקם באמירת משהו איום ונורא, ולפגוע בלוסיין…״

״לפגוע בלוסיין! משהו איום ונורא! את מצחיקה אותי… את מדברת כמו תלמידת פנימייה! שטויות ילדותיות שכאלה… הוא בטח צחק עוד יותר ממני, הגבוה השקט ההוא… חיכה לשעתו…״

״שטויות ילדותיות? גסת רוח שכמוך! איך את מדברת?״

היא אמדה אותי במבטה, נחיריה התרחבו, והרוגז הדגיש בהגזמה את תווי פניה המלכותיים, עד שאלה נראו כמודבקים על הפנים שמתחת, פני הכומר הרע שמכערים נשים מסוימות בהסגירם את חטאיהן הכמוסים. זו, שעברה מזמן את גיל שישים, עוד ניצבה כנגד היריב המנצח וקראה תיגר על יתרונו ברוע מזג שחיקה נאמנה את ה״פרצוף החמוץ״ התמידי של לוסיין. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר?!…

אני משווה את המרירות הזאת לשלווה הליברטינית של הגבר, שמקבל את המצב כצופה משועשע וממתין לאישה שחומקת מידיו לזמן מה: ״את, עוד אדוג אותך בחזרה…״ ביטחון עצמי ויהירות שכאלה ראויים לגמול. ואכן, הם כמעט תמיד באים על שכרם.

״עמליה, את היית נאמנה?״

״למי?״ שאלה בלגלוג.

״לחברה שלך?״

״אה,״ אמרה בזלזול פתאומי. ״לנשים?… תלוי…״

״תלוי במה?״

״תלוי באורח החיים שהיה לנו… אם סוג העבודה שלנו לא אִפשר לחברה שלי ולי לחיות יחד, לא הייתי נאמנה. גם היא לא.״

״למה?״

אני זוכרת שעמליה שוב משכה בלֵיאוּת בכתפיה העצומות, הכבדות, הכפופות קדימה אל משקלם הרה האסון של השדיים.

״ככה זה. מה את רוצה שאגיד לך? צריך לעבור את זה. אני עברתי… ככה זה. אישה לא נשארת נאמנה לאישה שאיננה.״

הפסקתי להציק לה כי היה ברור לי שהיא מתבצרת באותו ״אני עברתי את זה״ ולעולם לא תרחיק הלאה ממנו.

אהבתי לבחון את הגבולות הברורים של בורותה וידענותה. על שני סוגים של אהבה, ידעה ככל שאפשר ללמוד מניסיון ומתעוזה נטולת פיוטיות. משיָבשו מעייני זיכרונה וחוש ההומור הרטנוני שלה, השארתי אותה עם ״נסיך החרבות״ והמשכתי הלאה בלעדיה…

 

קולט, "הטהור והטמא", הוצאת אפרסמון, 2020. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

השלום של תמר בורנשטיין-לזר מתחיל בילדים

כך הפכה סופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר את הסכם השלום בין ישראל למצרים לחגיגה לילדים

1

החדשות על הגעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לירושלים עוררו התרגשות בקרב רוב תושבי ישראל. ההתרגשות אפילו גברה עוד יותר כאשר הסתיים סוף-סוף המשא ומתן המפרך, ונחתם חוזה שלום בין ישראל לאויבתה הגדולה ביותר מאז 1948, חוזה שלום ראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית כלשהי.

בין המתרגשות מהחדשות המשמחות הייתה גם תמר בורנשטיין-לזר, שבשנות השבעים כבר הייתה סופרת ילדים ידועה, מורה, מחנכת וכותבת. מאחוריה היו כבר שנים של כתיבה לילדים, ויותר מכך, כתיבה ויצירה חינוכית לילדים: מחזות על ההיסטוריה הישראלית, תסכיתים חינוכיים, חוברות עבודה ופעילויות יצירה ומשחק. לכן, בורנשטיין-לזר מיהרה לעשות את מה שידעה לעשות הכי טוב – וכתבה חוברת סיפורים ושירים שעסקה בנושא החם והחשוב: השלום.

מה אפשר למצוא בחוברת? כמו פריטים נוספים שמצאנו בארכיונה של בורנשטיין-לזר, גם השירים והסיפורים מן החוברת הזו הודפסו במכונת כתיבה, ועל הטקסט המודפס נוספו תיקונים, תוספות, שינויים ובעיקר ניקוד עברי מלא בכתב יד. ניכרת עבודתה המסודרת של בורנשטיין-לזר, כי ראשית כל מופיע לפנינו תוכן עניינים.

1
צילום: אודי אדרי

בפתיחת החוברת מופיעים כמה סיפורים קצרים. כל אחד מהם עוסק בזווית אחרת של הנושא העיקרי – השלום. חלק מהסיפורים עוסקים במפגשים בין ילדים יהודיים לבין ילדים ערביים – אחד מהמפגשים האלה נערך בניו יורק הרחוקה, כי רק מקום "נייטרלי" כזה יכול כנראה להיות תפאורה למפגש כה בלתי סביר בין ישראלי למצרי. בסיפור אגדה זה, יוסי ומחמוד נפגשים במקרה בבית מלון ניו יורקי, ויוצאים לחפש יחד את השלום מפני ש"למבוגרים אין פנאי" לכך.

1
צילום: אודי אדרי

סיפור אחר עוסק דווקא בזווית עצובה של השלום והפיוס – השכול. בסיפור אחד שכותרתו "השלום הגיע מאוחר מדי", מסופר על ההתרגשות שאוחזת בדני הקטן, שאביו נפל בקרב, לקראת החתימה על הסכם השלום. סיפור אחר עוסק בחרב עתיקה התלויה בביתו של ילד, ומספרת לו על חלומה להפוך לכלי חקלאי, כמתואר בדברי הנביא: "וכתתו חרבותם לאתים".

1
צילום: אודי אדרי

לא רק סיפורים היו בחוברת הזאת. לחוברות החינוכיות של תמר בורנשטיין-לזר היה מבנה די קבוע, וגם חוברת השלום לא חרגה ממנו. לצד הסיפורים הופיעו גם כמה שירים על הנושא, ולצידם אמור היה להופיע גם מחזה שלם, אך כנראה שלא היה סיפק בידה של בורנשטיין-לזר להשלים אותו.

החלק משובב הנפש ביותר בחוברת השלום הוא חלקה האחרון: שם, נותנת תמר בורנשטיין-לזר לדמיונה ולכוח יצירתה להתפרע. יש לזכור שמטרתה העיקרית של החוברת היא חינוכית, וחינוך עושים דרך הידיים. בורנשטיין-לזר הוסיפה פרטי טריוויה על מצרים שיוכלו הילדים לשנן ולהרשים באמצעותם את הוריהם, וגם כמה משחקים ועבודות יצירה. למשל, בורנשטיין-לזר מסבירה כיצד להכין יוני שלום לקישוט הבית, או לצייר דמויות שעליהן יודבקו ראשיהם של גיבורי התקופה: מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת (ולמיטיבי הלכת גם משה דיין ועזר ויצמן).

1
צילום: אודי אדרי
1
צילום: אודי אדרי

וכך סיפרה לנו על התקופה הזו בתה של תמר, נגה:

"באותה תקופה, ועוד לפני כן, נהגו למכור ספרים מבית לבית. סוכנים נוסעים היו עוברים מדלת לדלת ומוכרים, בעיקר אנציקלופדיות וספרים 'חינוכיים' בתוך קופסאות קרטון. אימי הייתה אז מחנכת ומורה, והיא חשבה על פורמט החוברות שהיה די חדשני בזמנו. הפריע לה גם שבזרם החינוך החילוני לילדים חסר היה ידע בנוגע למורשת היהודית. אז היא הוציאה סדרה של ספרים בשם "סיפורי החגים" על כל חג בלוח השנה העברי. לכל הספרים היה פורמט קבוע של סיפורים ואגדות על הנושא, מחזה, פינת "הידעת", חידות ובדיחות, ומאכלים.

היא תכננה לכתוב ספרים דומים על מדינות שונות ונושאים אחרים, אחד מהם היה כנראה השלום. החוברת הזאת לא פורסמה מעולם. בכלל, הנושא הזה העסיק אותה, והיא כתבה עליו המון. היה לה טור ב"ידיעות אחרונות" באותה תקופה ובו כתבה גם על השלום. היא כתבה ספר בשם "אלה בנייך מולדת" על הנופלים. היה לה אפילו יומן שהיא כתבה בגיל11-10, בשנת 1938 בערך, וכבר אז היא כתבה הרבה על שכול, על התקפות שהיו על היישובים היהודיים בזמן המאורעות. כל נושא היחסים בין יהודים וערבים הטריד אותה מאוד, ולכן כתבה עליו הרבה".

כעת, גם אתם יכולים להתרשם מעושר החומרים שכתבה תמר בורנשטיין-לזר על השלום ועל יחסי היהודים והערבים, כמו גם משורה ארוכה של עבודות המאוגדות בארכיונה האישי השמור בספרייה הלאומית. אנו מודים מאוד לבתה של תמר, נגה ברק, על תמיכתה וסיועה בכתיבת כתבה זו.

 

כתבות נוספות

קופיקו יוצא מהארכיון

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

עולמה הקסום של תמר בורנשטיין-לזר

תמר בורנשטיין-לזר מצילה את המושבות הראשונות