קצרים | סיפורונים מאת אברי הרלינג

"הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת."

דורית נחמיאס, מָה הַאוֹפְּצְיוֹת. בעקבות קצרים מאת אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 42X32 ס"מ, 2020

.

חמישה סיפורים קצרים

אברי הרלינג

אבוד
בתהומות הנפש. וכאן ראוי היה לסיים. מה עוד יש לומר. אולי להזכיר את ההרים אשר לה.
הררי הנפש, מישוריה הגדולים. התהומות, השוטים, העקרבים, כל שאר הפרטים. נופי הנפש ומרחביה הריקים.
וזעיר אנפּין, איש קטן נודד בה, מזוהֶה לפי עקבות המילים.

שותה
כדי לקצר את הדרך אל הייאוש. כדי להשליט אי־סדר ברגשות. כדי להשתחרר מעוּלה של מודעות. כדי לפרוע את המחשבות. כדי לסור אל פי תהומות ולהסתחרר. כדי לפחד פחות. כדי לקרב את הקץ. כדי לחיות מחר. כדי לבוא חשבון. כדי להתחרט. כדי להעניש. כדי לסלוח. כדי להרגיש בחילה, להקיא ולהיפטר. כדי למלמל ולצחקק. כדי לצהול בבכי. כדי להירדם. כדי שלא יהיה אכפת. כדי להתייחם. כדי להקהות ולהשחיז. כדי להסכים ולסרב. כדי לבטוח ולהאמין. כדי לדמיין למרחקים. כדי לסבול בבוקר. כדי לִרצות. כדי להתפוגג. כדי להביט בסלסולי עשן הסיגריה ולא להבין שום דבר, אף לא לזכור.

במצבים
מעין אלה יצאתי לרחוב וחיפשתי עצמים ניטרליים למראה. הנה זה, זה וזה, זה עושה ככה, זה ככה וזה לא עושה דבר והנה עוד משהו בעל שם משלו. אחר כך חיפשתי התרחשויות שאינן מושכות עין והרי לי – שם ושם זה קורה, תהליך משתלשל, מתחיל משהו ונגמר. מה עוד. ריחות, קולות. חריקה, צעקה, ניחוח ספציפי מחנות ירקות, נהמה של משהו מאיץ, רשרוש וטריקה. ומאחורי העמוד חיה חתול עושה ככה וילד איש קטן בעגלה ושקית עם תכולה נשמטת וצל חולף של אדם ואוּפּס, איננו, וכבר המצב השתנה. הכול משתנה ללא הרף. כשחזרתי מכל זה, הבית שאני חי בו נראה כתפאורה של הצגה כושלת, וסדרן מאובק הדומה לי להפליא עדיין ממתין בכניסה.

ידעו נא
הבנקאים והמשקיעים והקבלנים והפועלים הנופלים תדיר מהפיגומים אל מותם, שבכל חלון שיבנו תעמוד פעם אישה מעשנת ותביט הרחק, לא רואה דבר בחוץ. יהיו גם גברים בעלי צללית כבדה שיישענו בראש מורכן על המעקה של מרפסת המטבח ויביטו בייאוש על לשלשת ציפורים הזולגת במורד כביסותיהם הלבנות.

דורית נחמיאס, הָאָסוֹן מְשַׁחְרֵר. בעקבות קצרים של אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 58X41 ס"מ, 2020

קו"ח
הנני מציג את מועמדותי למשרת ראש אגף רגולציה אינדיבידואלית, ולהלן קורות חיי:

השנים הראשונות – ילדות. בנייה והריסה של מבנים מקוביות עץ, חצר אחורית תוססת ורבת נפלאות, עננים משייטים כעפיפונים שמנמנים, חיפושית, נמלים וצב בקופסה. אולי קראו לו יהושע. במסגרת זו פיתחתי זהירות מילדים קולניים ומנפנפי ידיים כתוצאה ממפגש עם צחי הבריון. לא מזמן שמעתי שהוא נעצר על אלימות במשפחה.

השנים שאחריהן – נערוּת. שער גוף בעיתו, הופעתם של פצעי בגרות והרהורים משונים. הדמיון מותח את שריריו והכדורים – אלו פורחים כולם בלי בעיות. הזמן נוצל היטב לנסיעות תכופות מסביב לעולם בשמונים יום, לצלילות באוקיינוסים לעומקים של עשרים אלף מיל ומסע ללפלנד בחברת אווזי בר.

יותר מאוחר – הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת. התחושה המסחררת של גוף נצמד ושפתיים מוגשות לנשיקה בליבה של חורשת עצים נשכחת.

מהקיץ שהייתה בו מלחמה, ועד סוף החורף הסוער ההוא שירד בו שלג אפילו בהרי המרכז – הנפש ששה אלֵי חיים כראוי, ריחו הטוב – למרבה ההפתעה – של אבק השרפה, מיצי גוף של זרים, צלקת חדשה בברך, ההורמונים והטיפשות החוברים זה לזה. התוכניות המשוכללות לעתיד, אשליית הבעלות על עוצמת הכוח המתפרץ שבשרירי הרגליים, הכתפיים הנדמות כרחבות מאופק ועד אופק.

שנים אחדות – נסיעה ברכבת עד לעיירה עתיקה למרגלות הרים שכיפות שלג לראשיהם. תוגת המרחקים בתחנה נידחת, עמודים גבוהים וקשתות מעל לרציף, חלונות מוארכים ומאובקים ולידם שעון גדול, אספרסו וסודה בבית הקפה מול אחו שפרות יפות מראה ובריאות בשר רועות בו. מאחורי הדלפק אישה אחת שחורת שיער ושמה מריה. בכיכר הסמוכה, המרוצפת אבנים וצריח כנסייה מזדקר מעליה, חולף עגלון ובעגלתו ערמת חציר זהובה. קול נקישות פרסותיו של הסוס.

אחר כך – ההשתתפות. פיתוח כישורים שונים ומומלצים. הטבילה בנהר עד מעל הראש. ההישגים, ההתרבות. הגוף המתחיל לוותר על מותניו הגמישים, על שערותיו, הזרם נושא אותו היטב גם כך. את העננים, השמיים הבוערים לעת שקיעה, אפשר לראות רק בחלקים צרים מבעד למרווחים שבין מגדלי המשרדים. הייתה גם סדנת העצמה אישית. המנחה קרא: למנף! למנף! למנף! והם רשמו את זה במחברות.

ואז – כל הטעויות, השיבושים, הנפילות, שנות האובדן והכאב, לילות הצער וימי הכישלון, עונת הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות. השקרים, הפרֵדות, האבל, היתמות, החשכה הכבדה הזורחת בבקרים, החלונות המוארים בבתיהם של אחרים, זמן הקמטים בפנים, בגידותיו התכופות של הגוף המנסה להימלט, והנפש היורקת: ככה זה, קיבינימט, ככה זה.

אחר צהריים אחד – כלב רחוב רזה חושף שיניים ליד פח אשפה גדול. הסתלקתי משם. אחר כך מצאתי שש מאות שקל על המדרכה מול קופת החולים.

ובערב שאחריו – אפרט בריאיון אם אדרש. אבל הייתי ממש חולה והאסון משחרר.

הימים האלה – לעת עתה הכול בסדר. אתמול למשל בישלתי כדורי בשר ברוטב עגבניות ואורז. הערב היה נעים. אוגוסט חלף לבסוף כך שכיבינו את המזגן, פתחנו לרווחה את החלונות, ראינו סרט בטלוויזיה ואכלנו. אחר כך בא החתול וליקק את הצלחות עד ברק.

תכונות וכישורים נוספים: שליטה בתוכנות אופיס, פאואר־פוינט קצת פחות, לא סיעודי, אנגלית ישראלית, מסתפק במועט, הכדורים הפורחים באים עכשיו בקופסאות קרטון קטנות מבית המרקחת ונבלעים בבוקר ובערב, מנומס, מתחזק היטב את העציצים. ללב צמוד דפיברילטור משוכלל עם בטריות טעונות לגמרי.

אברי הרלינג הוא כותב ועורך עצמאי. ספריו: "ארוחה מנצחת", ספר הרפתקאות ובישול לילדים (בבל, 2002), "סליחה איך מגיעים מכאן", סיפורים קצרים (כרמל, 2010), "האיש בכובע הקסקט", רומן (כרמל 2013).

את העבודות המלוות את הטקסט יצרה האמנית דורית נחמיאס בהשראת קטעי הפרוזה של אברי הרלינג, במיוחד עבור "המוסך". הרלינג ונחמיאס משתפים פעולה שנים רבות, ומתעתדים לכנס את יצירותיהם המשותפות בספר.

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה קטעים מאת שי שניידר־אֵילת

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בשנת 2020 העבירה משפחתה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את ארכיונה הפרטי לספרייה הלאומית. אחד התיקים המסקרנים בארכיון נקרא בשם הזמני "טיוטות ראשונות לקופיקו", ובתוכו אנו מוצאים בדיוק את שהובטח. בטיוטות ראשונות אלו אנחנו קוראים את סיפור הרקע הראשון של קופיקו, ונתקלים בדמות שובבה אף יותר מזו שהורגלנו – אם משווים לסיפור שעלה בסופו של דבר לדפוס.

כשמשווים בין הספר "קופיקו האורח" לבין כמה טיוטות הסיפורים המסתתרים בתיק, מגלים שלא כל סיפורי קופיקו שנשמרו כטיוטות המודפסות אצל הסופרת מצאו את דרכן לספר. לסיפור הראשון שבו נתקל מי שפותח את התיק, "אורח פורח", למשל, אין כל זכר. ואם לדייק – הוא מוצא את דרכו לסדרת קופיקו בשינויי צורה. בסיפור בן שבעת העמודים המודפס במכונת כתיבה מסופר על ההרפתקה של קופיקו ואברהם.

קופיקו משכנע את אברהם לעזור לו להעמיד פנים שהוא, הקוף החי והמדבר שהגיע ממדינה לא מזוהה באפריקה (בספרים נגלה שזוהי מדינת חונטזה הדמיונית), הוא בעצם קוף צעצוע. "אני אמשיך להיות קוף צעצוע. שים מהר את המפתח בגבי. תראה איך אני "אשגע" אצחיק ואמתח את הילדים". הראשונה שנופלת בפח המתיחה של קופיקו היא סבתו של אברהם. מאוחר יותר טועים גם נגה ובן דודה יורם לחשוב שקופיקו הוא קוף צעצוע. בסיפור קצר זה, בדיוק כמו בכל סיפורי קופיקו האחרים, שוזרת הסופרת שמות של אנשים מחייה – הבת שלה נגה, שלומקה – הוא שלמה לזר בעלה של תמר, בני הדודים יורם וארנה ועוד ועוד – לתוך סיפור בדיוני על דמויות בדיוניות.

סיפור נוסף שגם לו אין זכר בספר הוא סיפור ירידתו של קופיקו מהאונייה – ומי שזוכר את סדרת הילדים המקורית ודאי נזכר בפתיח המצויר. קריאה בסיפור מגלה לנו שזהו סיפור מוקדם ל"אורח פורח". שם הסיפור הוא "איזה תור", ובו אנו מגלים את זהותו של אברהם – הוא המלח שהוריד בהיחבא את קופיקו מהאונייה. מדוע בהיחבא? גם בסיפור זה מעמיד קופיקו פני בובה, הפעם כדי להערים על שוטר המכס שתהה, מדוע מסתובב קוף פרא חופשי?

השוואת שני הסיפורים עם פתיחת הספר הראשון של קופיקו שראה אור בהוצאת א. זלקוביץ בשנת 1958 בשם קופיקו האורח, מגלה את מעשה השכתוב. הטיוטות מאריכות איפה שהגרסה הסופית והמודפסת מקצצת. הסיפור הפותח של הספר "קופיקו האורח" מכיל גרסה מקוצרת בהרבה לשני הסיפורים. הסיפור הראשון – הוא שנתן את שמו לקובץ, קופיקו האורח, והוא נפתח במשפט: "לאבא של נגה יש חבר מלח". מיד אחרי שמתוארים היעדים הנחשקים שאליהם הגיע – ודאי לילדה קטנה משכונת עין גנים – מתחיל סיפור המעשה.

פַּעַם אַחַת חָזְרָה נֹגַהּ מֵהַגָּן. פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת וְהִנֵּה בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר נִצָּב הַמַּלָּח אַבְרָהָם. אָצָה נֹגַהּ לִקְרָאתוֹ בִּזְרוֹעוֹת פְתוּחוֹת, פָּזְלָה לְעֵבֶר הָאַמְתַּחַת הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה וְשָׁאֲלָה:

– מַה הֵבֵאתָ לִי?

חִיֵּך אַבְרָהָם וְאָמַר:

– קוֹף.

– אוּף, נִמְאֲסוּ עָלַי הַקּוֹפִים הָאֵלֶּה, – אָמְרָה נֹגַהּ. – יֵשׁ לִי קוֹף אֶחָד רוֹקֵד, אֶחָד מַכָּה בְּתֹף, לָמָּה לִי עוֹד קוֹף. הַלְוַאי וְהָיִיתָ מֵבִיא לִי בֻּבָּה כּוּשִׁית בִּמְקוֹם קוֹף.

– נוּ, נוּ, מִיַּד נִרְאָה אִם תִּרְצִי אֶת הַקּוֹף הַזֶּה אוֹ לֹא, – אָמַר אַבְרָהָם הַמַּלָח. חִיֵּך חִיּוּך מִסְתּוֹרִי וְהוֹבִיל אוֹתָהּ אֶל הַמִּרְפֶּסֶת.

נראה שבפתיחת הספר בחרה תמר להצניע את שובבותו של קופיקו, שמתגלה רק מהסיפור השני והלאה. בטיוטות הסיפור אורח פורח, קופיקו הוא שמציע לאברהם המלח להערים על הילדים ולהציג את עצמו כקוף צעצוע. בסיפור המודפס קופיקו האורח, אחרי שהתיידדו השניים, מציעה נגה לקוף המחמד שלה להעמיד פנים שהוא צעצוע וכך להערים על בני דודתה – יורם וארנה. בסיפור אנחנו לא מוצאים זכר לתעלול שהציע קופיקו. למעשה, את השם קופיקו מציע נגה, אחרי שהציגה את הקוף ליורם וארנה. "ומאז אותו יום, שבו הופיע קופיקו לשכונה ונעשה בה תושב קבע, לא משם השם קופיקו מפי הילדים".

טיוטות אחרות מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר נשמרו בכתב ידה, הקריא להפליא יש לציין, של הסופרת. כך נשמר הסיפור "עוזי וקופיקו בגן החיות".

על כמה מהסיפורים השמורים בתיק נכתב בראש העמוד "לא נדפס, ולפעמים פשוט "לא". לאמור: סיפור זה לא ראה אור בדפוס. לפחות במקרה אחד נכתב, "לברר אם נדפס". כך שאפשר לקבוע בבטחה שפריטים נדירים אלה לא ראו אור מעולם עד היום.

לסיפור אחד או שניים הוסיפה הסופרת הערות לאיור נלווה, הערות שנשלחו ככל הנראה למאייר א. אריה. או שאולי לצייר אביגדור לואיזאדה? קופיקו האורח יצא בשתי מהדורות ב-1958. המהדורה שאייר א. אריה הייתה המצליחה מבין השתיים, והיא שהפכה את קופיקו לשם המוכר לכל ילדי ישראל.