קצרים | סיפורונים מאת אברי הרלינג

"הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת."

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
15.07.2020

.

חמישה סיפורים קצרים

אברי הרלינג

 

אבוד בתהומות הנפש. וכאן ראוי היה לסיים. מה עוד יש לומר. אולי להזכיר את ההרים אשר לה. הררי הנפש, מישוריה הגדולים. התהומות, השוטים, העקרבים, כל שאר הפרטים. נופי הנפש ומרחביה הריקים. וזעיר אנפּין, איש קטן נודד בה, מזוהֶה לפי עקבות המילים. .

* .

שותה כדי לקצר את הדרך אל הייאוש. כדי להשליט אי־סדר ברגשות. כדי להשתחרר מעוּלה של מודעות. כדי לפרוע את המחשבות. כדי לסור אל פי תהומות ולהסתחרר. כדי לפחד פחות. כדי לקרב את הקץ. כדי לחיות מחר. כדי לבוא חשבון. כדי להתחרט. כדי להעניש. כדי לסלוח. כדי להרגיש בחילה, להקיא ולהיפטר. כדי למלמל ולצחקק. כדי לצהול בבכי. כדי להירדם. כדי שלא יהיה אכפת. כדי להתייחם. כדי להקהות ולהשחיז. כדי להסכים ולסרב. כדי לבטוח ולהאמין. כדי לדמיין למרחקים. כדי לסבול בבוקר. כדי לִרצות. כדי להתפוגג. כדי להביט בסלסולי עשן הסיגריה ולא להבין שום דבר, אף לא לזכור. .

* .

במצבים מעין אלה יצאתי לרחוב וחיפשתי עצמים ניטרליים למראה. הנה זה, זה וזה, זה עושה ככה, זה ככה וזה לא עושה דבר והנה עוד משהו בעל שם משלו. אחר כך חיפשתי התרחשויות שאינן מושכות עין והרי לי – שם ושם זה קורה, תהליך משתלשל, מתחיל משהו ונגמר. מה עוד. ריחות, קולות. חריקה, צעקה, ניחוח ספציפי מחנות ירקות, נהמה של משהו מאיץ, רשרוש וטריקה. ומאחורי העמוד חיה חתול עושה ככה וילד איש קטן בעגלה ושקית עם תכולה נשמטת וצל חולף של אדם ואוּפּס, איננו, וכבר המצב השתנה. הכול משתנה ללא הרף. כשחזרתי מכל זה, הבית שאני חי בו נראה כתפאורה של הצגה כושלת, וסדרן מאובק הדומה לי להפליא עדיין ממתין בכניסה. .

* .

ידעו נא הבנקאים והמשקיעים והקבלנים והפועלים הנופלים תדיר מהפיגומים אל מותם, שבכל חלון שיבנו תעמוד פעם אישה מעשנת ותביט הרחק, לא רואה דבר בחוץ. יהיו גם גברים בעלי צללית כבדה שיישענו בראש מורכן על המעקה של מרפסת המטבח ויביטו בייאוש על לשלשת ציפורים הזולגת במורד כביסותיהם הלבנות. .

*

דורית נחמיאס, הָאָסוֹן מְשַׁחְרֵר. בעקבות קצרים של אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 58X41 ס"מ, 2020
.

קו"ח הנני מציג את מועמדותי למשרת ראש אגף רגולציה אינדיבידואלית, ולהלן קורות חיי:

השנים הראשונות – ילדות. בנייה והריסה של מבנים מקוביות עץ, חצר אחורית תוססת ורבת נפלאות, עננים משייטים כעפיפונים שמנמנים, חיפושית, נמלים וצב בקופסה. אולי קראו לו יהושע. במסגרת זו פיתחתי זהירות מילדים קולניים ומנפנפי ידיים כתוצאה ממפגש עם צחי הבריון. לא מזמן שמעתי שהוא נעצר על אלימות במשפחה.

השנים שאחריהן – נערוּת. שער גוף בעיתו, הופעתם של פצעי בגרות והרהורים משונים. הדמיון מותח את שריריו והכדורים – אלו פורחים כולם בלי בעיות. הזמן נוצל היטב לנסיעות תכופות מסביב לעולם בשמונים יום, לצלילות באוקיינוסים לעומקים של עשרים אלף מיל ומסע ללפלנד בחברת אווזי בר.

יותר מאוחר – הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת. התחושה המסחררת של גוף נצמד ושפתיים מוגשות לנשיקה בליבה של חורשת עצים נשכחת.

מהקיץ שהייתה בו מלחמה, ועד סוף החורף הסוער ההוא שירד בו שלג אפילו בהרי המרכז – הנפש ששה אלֵי חיים כראוי, ריחו הטוב – למרבה ההפתעה – של אבק השרפה, מיצי גוף של זרים, צלקת חדשה בברך, ההורמונים והטיפשות החוברים זה לזה. התוכניות המשוכללות לעתיד, אשליית הבעלות על עוצמת הכוח המתפרץ שבשרירי הרגליים, הכתפיים הנדמות כרחבות מאופק ועד אופק.

שנים אחדות – נסיעה ברכבת עד לעיירה עתיקה למרגלות הרים שכיפות שלג לראשיהם. תוגת המרחקים בתחנה נידחת, עמודים גבוהים וקשתות מעל לרציף, חלונות מוארכים ומאובקים ולידם שעון גדול, אספרסו וסודה בבית הקפה מול אחו שפרות יפות מראה ובריאות בשר רועות בו. מאחורי הדלפק אישה אחת שחורת שיער ושמה מריה. בכיכר הסמוכה, המרוצפת אבנים וצריח כנסייה מזדקר מעליה, חולף עגלון ובעגלתו ערמת חציר זהובה. קול נקישות פרסותיו של הסוס.

אחר כך – ההשתתפות. פיתוח כישורים שונים ומומלצים. הטבילה בנהר עד מעל הראש. ההישגים, ההתרבות. הגוף המתחיל לוותר על מותניו הגמישים, על שערותיו, הזרם נושא אותו היטב גם כך. את העננים, השמיים הבוערים לעת שקיעה, אפשר לראות רק בחלקים צרים מבעד למרווחים שבין מגדלי המשרדים. הייתה גם סדנת העצמה אישית. המנחה קרא: למנף! למנף! למנף! והם רשמו את זה במחברות.

ואז – כל הטעויות, השיבושים, הנפילות, שנות האובדן והכאב, לילות הצער וימי הכישלון, עונת הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות. השקרים, הפרֵדות, האבל, היתמות, החשכה הכבדה הזורחת בבקרים, החלונות המוארים בבתיהם של אחרים, זמן הקמטים בפנים, בגידותיו התכופות של הגוף המנסה להימלט, והנפש היורקת: ככה זה, קיבינימט, ככה זה.

אחר צהריים אחד – כלב רחוב רזה חושף שיניים ליד פח אשפה גדול. הסתלקתי משם. אחר כך מצאתי שש מאות שקל על המדרכה מול קופת החולים.

ובערב שאחריו – אפרט בריאיון אם אדרש. אבל הייתי ממש חולה והאסון משחרר.

הימים האלה – לעת עתה הכול בסדר. אתמול למשל בישלתי כדורי בשר ברוטב עגבניות ואורז. הערב היה נעים. אוגוסט חלף לבסוף כך שכיבינו את המזגן, פתחנו לרווחה את החלונות, ראינו סרט בטלוויזיה ואכלנו. אחר כך בא החתול וליקק את הצלחות עד ברק.

תכונות וכישורים נוספים: שליטה בתוכנות אופיס, פאואר־פוינט קצת פחות, לא סיעודי, אנגלית ישראלית, מסתפק במועט, הכדורים הפורחים באים עכשיו בקופסאות קרטון קטנות מבית המרקחת ונבלעים בבוקר ובערב, מנומס, מתחזק היטב את העציצים. ללב צמוד דפיברילטור משוכלל עם בטריות טעונות לגמרי.  

אברי הרלינג הוא כותב ועורך עצמאי. ספריו: "ארוחה מנצחת", ספר הרפתקאות ובישול לילדים (בבל, 2002), "סליחה איך מגיעים מכאן", סיפורים קצרים (כרמל, 2010), "האיש בכובע הקסקט", רומן (כרמל 2013).
 
את העבודות המלוות את הטקסט יצרה האמנית דורית נחמיאס בהשראת קטעי הפרוזה של אברי הרלינג, במיוחד עבור "המוסך". הרלינג ונחמיאס משתפים פעולה שנים רבות, ומתעתדים לכנס את יצירותיהם המשותפות בספר.
 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה קטעים מאת שי שניידר־אֵילת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation