מסה | דוקטור דוליטל בן 100

"דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם". דפנה לוי חוזרת לסדרת הספרים של יו לופטינג

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
15.07.2020

.

מאת דפנה לוי

.

זה היה בכלל רעיון של פולינזיה. התוכייה של דוקטור דוליטל היא ששאלה אותו יום אחד למה הוא לא ״מוותר על בני האדם המטופשים – אם אין להם די שכל לראות שאתה הרופא הטוב בעולם, טפל בחיות, הם ידעו להעריך אותך.״ בהמשך השיחה היא גם גילתה לו שלבעלי החיים יש שפות משלהם וכי היא, למשל, דוברת שתי שפות: תוכית ואנושית. ״מעולם לא דיברת איתי כך,״ אמר הרופא (שהיה, כזכור, איש בינות) כשפולינזיה אמרה לו ״קה־קה־אוי־אי, פי־פי?״ והסבירה ששאלה אם הדייסה חמה. ״לא היית מבין… אנשים חושבים שהם כל כך נפלאים… העולם קיים כבר אלפי שנים, והדבר היחיד שלמדו בני אדם בשפת החיות, הוא שאם כלב מכשכש בזנב הוא אומר שהוא שמח!״

דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם. שיחותיו של האדון הרופא עם קופים, אריות, אווזים, חולדות ותולעים אינן אלגוריה פשוטה שנועדה להצליף בחברה האנושית על התנהלותה; מוטבע בהן אלמנט חתרני, מעצם ההנחה שלבעלי החיים יש תודעה ושזו מפותחת דייה ליצור שפה המסוגלת לבטא חוויות רגשיות מורכבות, זיכרונות עבר, דאגות ותקוות לעתיד. היצור האנושי הרי לא פסק מעולם לחפש מאפיינים המייחדים אותו משאר עולם החי (בין השאר, כדי להצדיק את האופן שבו הוא משתמש ומתעלל בבעלי חיים, ואינו מחיל עליהם אמות מידה מוסריות), והשפה הייתה אחד מאלה, אחרי שהתברר כי כאב, פחד, געגועים, היקשרות, אמפתיה ואפילו הומור אינם שלנו בלבד.

הספר סיפורו של דוקטור דוליטל (שהוא תולדות חייו המוזרים בביתו והרפתקאותיו המדהימות באזורים מרוחקים שלא נודעו עד כה) ראה אור לפני מאה שנה, ב־1920, קודם בארצות הברית ורק ארבע שנים לאחר מכן בבריטניה, מולדתו של המחבר, יו לופטינג. את סיפוריו הראשונים כתב הקפטן הבריטי לופטינג במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשלחם בחפירות ונהג לשלוח גלויות מאוירות לילדיו. באסופת ביוגרפיות של סופרי ילדים, Junior Book of Authors (משנת 1934), הוא מצוטט כאומר:

סוסים למדו להשלים עם נפילתן התכופה של פצצות בקרבם. אבל הגורל שלהם היה שונה משל בני האדם. כשחייל נפצע אנושות, איש לא הפקיר אותו למוות. כל המשאבים שפותחו לטיפול רפואי במלחמות גויסו לעזרתו. סוס פצוע היה זוכה לכדור רובה בראשו… זה לא הוגן. אם אנחנו מכריחים בעלי חיים להסתכן כמונו, למה לא ניתן להם את אותו טיפול כשהם נפצעים? אבל ברור שכדי לפתח חדרי ניתוח לסוסים, שיהיו טובים כמו תחנות פינוי הפצועים, צריך ידע בשפת הסוסים.

.

לופטינג נמלא חמלה, אבל אינו סבור שדי להופיע בעולמם של בעלי חיים כפטרון נדיב, מסדיר החוקים, המגן עליהם מפני רשעים ומזיקים. הוא מבין שכדי להפסיק את סבלם יש להבין אותם, ללמוד מהם, ובמילים אחרות – לחלוק איתם את העולם כשווה בין שווים. לופטינג שייך לדור של כותבים בריטים גדולים שרבים מהם חזרו מאותה מלחמה ספוגים במראות אימה וברצון ליצור עולם חדש. להבדיל מיער ת״ק הפרסות של א"א מילן, הארץ התיכונה של טולקין ונרניה של ק"ס לואיס, העולם שלופטינג בונה אינו מנותק מעולם בני האדם ואינו חוצה במפורש את הגבול אל עולם האגדות. לבעלי החיים בספרי דוליטל אין כוחות קסומים או יכולות כישוף, הם חיים במחילות, כוורות ויערות ומתמודדים עם בעיות שמזמנים להם הטבע או המרחבים עירוניים. אפילו יחסי הטורף־טרף נשמרים בחלק מהסיפורים, למשל כשהכלבים אינם מסוגלים להתאפק מלרדוף אחרי עכברים, והניסיונות של דוליטל לבנות עולם הרמוני הם תמיד קצרי מועד ונועדו לכישלון.

לופטינג כתב אמנם מראשית המאה העשרים ועד אמצעה, אבל הוא מיקם את דוליטל בשלהי המאה התשע־עשרה, באנגליה הוויקטוריאנית, והעניק לו מאפיינים ברורים של ג׳נטלמן אקסצנטרי, אם כי כזה המתריס נגד החברה המעמדית, רודפת הממון והפטרנליסטית שבה הוא חי. דמות הרופא, יותר מדמויות בעלי החיים שסביבו, משמשת אותו להטחת ביקורת במי שסבורים שהכסף חשוב יותר מכל דבר אחר, ושכל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלת ראויה לצקצוקים ולזעזוע עמוק. אחרי שדוליטל מאבד את לקוחותיו האנושיים, שאינם מסוגלים להכיל את העובדה שעכברים מתגוררים בפסנתר הכנף שלו ובחדר ההמתנה עלולים תמיד להתיישב על קיפוד, הוא קונה לעצמו שם כווטרינר, אבל גם לקוחותיו החדשים, גברות עם פוּדלים, שכנותיו במדמנה אשר בגיא השלוליות, נסות בבהלה כשהוא מאמץ תנין. .

.

יו לופטינג, ביתו של הדוקטור עוד בטרם צאתו למסעיו
.

במונחי הבריות, ד״ר ג׳ון דוליטל הוא לא יוצלח. הוא מגושם, הוא נוטה למעוד וגרוע מכול – אין לו כסף. בעולם בעלי החיים יש לידע ולאמפתיה שלו ערך רב, אבל גם שם הוא מסרב לכיבודים – למשל כשהקופים שהציל ממגפה מציעים לו מעמד של מלך, והוא מעדיף לחזור לחיות שהותיר בביתו באנגליה – ומנחה אותו תפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית, למשל כשהוא מקים קרקס שפועל בשיתוף פעולה מלא, ובני האדם ובעלי החיים חולקים את רווחיו שווה בשווה. הרווחים מאפשרים, בין השאר, לג׳יפ הכלב לפתוח דוכן עצמות לכלבים נזקקים, ברוח ארגוני הצדקה הוויקטוריאניים.

השאלה של מי העצמות הנמכרות בדוכן, אגב, אינה עולה כלל. על אף הפציפיזם המובהק של הדוקטור, והדאגה לזכויות בעלי חיים ורווחתם, עשרות שנים לפני שהנושא חדר לעומק השיח הציבורי – יש בסיפורים לא מעט נקודות עיוורות. כשאוזל הכסף בביתו, דוליטל אינו מסוגל לשלם לקצב, שממנו הוא ממשיך לקנות בשר; ובאפריקה הוא פוגש נסיך שחור הכמֵה להלבין את עורו כדי לשבות את ליבה של אישה לבנה. לעומת זאת, דוליטל פורץ לחנויות שבהן מוחזקים בעלי חיים בתנאים לא ראויים, משחרר אותם מכלובים, מאמץ קנרית ממכרה פחם ששרדה, משיב חיות למולדתן באפריקה ובדוקטור דוליטל בירח, הספר האחד בסדרה שכולו פנטזיה, הוא מקים קהילה צמחונית, שוויונית, שאפילו מגלה צמחים המאפשרים לה להתגבר על מחלות ומוות.

והוא בעיקר מקשיב לבעלי החיים, בסיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים, שמעניקים לעלילות דוליטל קסם שקשה להינתק ממנו גם אחרי הילדות. אלה סיפורי החולדות והציפורים, הצב הענק הקשיש, העכברים והסוסים ואפילו הרימות, והם חושפים את המצוקות והעוולות שעשו להם בני האדם. לופטינג מספק לבעלי החיים הללו אזורים סודיים, מקומות מפלט מוגנים מפני האנושות: אי הציפורים, אגם סודי באפריקה וכמובן הירח. בתוך־תוכי הציוויליזציה הוא מקים גן חיות, אבל כזה שדייריו נמצאים בו מרצונם החופשי, והוא מוקם בסיוע אגודת החולדות והעכברים המונה חמשת אלפים חברים. ״גן החיות צריך להיות ביתן של כל החיות ולא בית הכלא שלהם. כל פרט בגן החיות שלנו תוכנן בצורה מיטבית,״ מספר סטאבינס, בנו של הסנדלר, שכבר בגיל תשע וחצי מצטרף לדוליטל בהרפתקאותיו – ובאותה הזדמנות משמש מספר ילדי נפלא שמעניק לסיפורים ממד רגשי ומניעים פנימיים ולא רק תיאור מעשים. ״כדי שיהיה לחיות נוח והן תהיינה מאושרות… הדוקטור לא אהב חוקים, אבל הן נועדו להגן על החיות זו מפני זו, ולא לשעבד או למנוע מהן חירות… למשל, חיה שרוצה לערוך חגיגה צריכה להודיע לשכניה, ושום דייר אינו רשאי לשיר שירים מצחיקים אחרי חצות.״

במאה שנות חייו של דוקטור ג׳ון דוליטל נערכו ניסיונות – לא רבים – בספרות, בפילוסופיה ובמדע, ללמוד את שפת בעלי החיים. אחד המעניינים שבהם היה ניסיונו של המשורר האמריקני מייקל מקלוּר (McClure), שבשנת 1964 קרא שירים מספרו Ghost Tantra באוזני אריות בגן החיות של סן פרנציסקו. הספר כתוב במה שמקלור כינה Beast Language, תערובת של צלילים מעומק הגרון והחזה, שאגות והברות דאדאיסטיות, ולדברי המשורר הוא נכתב כחלק מחיפוש הרוח החייתית שיש בנו בני האדם. אולם ב־2012, כשראה אור קובץ המחקרים Chasing Doctor Dolittle: Learning the Language of Animals, שבו מתעד קון סלבודצ׳יקוף (Con Slobodchikoff), פרופסור מאוניברסיטת אריזונה, את ניסיונותיו לפענח את שפתן של חיות בר, היו רבים בקהילה המדעית שיצאו נגד עצם האפשרות לייחס לקולות בעלי החיים כוונה מודעת. ואגב, החוק להגנה על רווחת בעלי החיים, ששם קץ לניסויים איומים שביצעו חוקרים בפרימאטים, בעיקר בקרובינו השימפנזים, התקבל בבריטניה רק ב־1971, בארצות הברית רק ב־1985, ובישראל חוקקה הכנסת את חוק צער בעלי החיים רק ב־1994. החוקים הללו עדיין אינם מכירים בבעלי החיים כישויות־אחיות, עם או בלי שפה, עם או בלי יכולת שלנו להבין אותם. לופטינג אולי צדק כששלח את גיבורו מכאן אל הירח.  

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation