.

"הגדיל עלי עקב": על ספר הביכורים של ישראל דדון, "שירי עזובה לָאהבה:"

מאת שחר־מריו מרדכי

.

מה דומה בין
"כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד / תּוֹצִיא לִי הַנְּשָׁמָה"
לבין
"כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"?

ומה דומה בין
"מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם כִּי חֲדַלְתֶּם לוֹמַר לִי שָׁלוֹם. / סַלַאם עַלַיְכֻּם, סַלַאמְתַּכּ, כִּיף חַאלַכּ, וְכֵן אִנְתָּ בְּחֵ’יר."
לבין
"וּכְשֶׁחַיִּים נִגְמְרוּ / חַלּוֹנוֹת נֶאֶטְמוּ / … לָמַדְנוּ לִשְׁכֹּחַ / וְרַק לִשְׁאֹל / הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ?!?"

 

השאלה אינה מה דומה. השאלה היא מה ההבדל. מה ההבדל בין ה"עילגות" של יונה וולך ("כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד") לזו של ישראל דדון ("אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"), בין מופעיה של הערבית אצל אבות ישורון ("אִנְתָּ בְּחֵ’יר") למופעיה אצל דדון ("הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ")?

למה אני שואל? כי את שירת יונה וולך ואבות ישורון מהללים, ובצדק. ועל ישראל דדון שואלים (במו אוזניי אני שומע, ויותר מפעם אחת): זה משורר זה?

וזה משורר זה.

לוולך ולישורון יש קילומטראז' בשירה העברית, ולקוראיהם יש פרספקטיבה של לא־מעט־עשורים לעמוד על טיב שירתם ועל מהלכה הפואטי. לדדון אין קילומטראז'. ייתכן שספר ביכוריו יהיה ספרו היחיד, וייתכן שלא. הלוואי שלא. ואף על פי כן, וגם בהיעדר פרספקטיבה – שהזמן לבדו מאפשר – ישראל דדון משורר, ואני יודע זאת למן הרגע הראשון שנתקלתי בשירתו, בשנת 2013.

.

עמוס עוז מנה שלושה תנאים הכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: "גג, סבתא ופצע", ובמיוחד הפצע: "אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר … אבל בלי איזה פצע אין סופר".

(נעמי גל, "מאחורי המלים של עמוס עוז", ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983)

.

לישראל דדון יש פצע, שגלום בסבתו ובאמו.

.

קינת הלבבות

סָבָתִי בִּרְחוֹבוֹת קָזַבְּלַנְקָה
תּוֹפֶרֶת לְאִמִּי אֶת מְעִיל חַיֶּיהָ
כְּאִלּוּ הִיא לֹא קְבוּרָה שָׁם בְּזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים
מְקֻטְּעֵי מֵידָע
כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶנֶת
בִּשְׁירֵָי סָבָתִי
כְּאִלּוּ תּוֹלְעֵי הַמֶּשִׁי אֵינָן מַתִּירות
אֶת גּוּפַת אִמִּי
בַּחֲלוֹמָהּ
בְּעוֹדָהּ בַּחַיִּים
כְּאִלּוּ אֲנִי
אֵינִי תָּפוּשׂ
בֵּין סִיבֵי הַזְּמַן
אֶל חֶבְלֵי
הַתְּלִיָּה
מִתְמַגֵּן בִּמְעִיל אִמִּי הַמִּתְפּוֹרֵר
כְּאִלּוּ הַבַּד לֹא נִפְרַם לֹא כֻּבַּס
כְּאִלּוּ כָּלוּ הַמִּלִּים
רַק
אִמִּי מְחַיֶּכֶת
בְּזִכְרוֹנוֹת מֻתָּרִים
דַּקָּה לִפְנֵי
קִינַת הַלְּבָבוֹת
דַּקָּה לִפְנֵי חֶבֶל הַתְּלִיָּה
הַכֹּל מֻתָּר
אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ
אֲחַכֶּה לָהּ
בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא

.

חנה תפרה מעיל לבנה, שמואל, כשמסרה אותו לחזקת עלי הכהן, וקרעה את בנה מחיקה ומבית ילדותו. השיר "קינת הלבבות" נפתח בסבתא התופרת מעיל לבתה בקזבלנקה. והמשורר "מתמגן במעיל אמו", אולי כשהוא נקרע מחיקה ומתמסר ללימודי החדר.

שש פעמים מופיעה בשיר המילה "כְּאִלּוּ", ובפעם השביעית היא משתנה ל"כָּלוּ". לאמור: כָּלוּ הכְּאִלּוּ. זה לא ב־כְּאִלּוּ. זו מציאות החיים. ומציאות החיים של המשולש סבתא־אמא־בן כרוכה בחבל. ולא מדובר בחבלי משיח (ההגירה לארץ הקודש) כי אם בחבלי כביסה (העמל) ובחבלי תלייה (הייאוש).

אבל רגע לפני שחבל התלייה מממש את ייעודו המצמרר, ממריא השיר אל האמונה, אל י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם. הדובר נאחז כבחבל הצלה בעיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אלא שאין כאן ציפייה למשיח המתמהמה, כי אִם לאֵם המתמהמהת. "וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ / אֲחַכֶּה לָהּ / בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא".

דדון מכפיל את ההיגד "אֲחַכֶּה לָהּ". זהו חיכיון ילדי בלתי־נלאה, ציפייה אינסופית שוברת לב (מעין "אחכה לך עד יכלו ימיי") – לאמא, שמבוששת לבוא.

ספר ביכוריו של ישראל דדון נפתח בשלושת העוגנים של שירתו. העוגן האחד גלום בסוגיית המקום־זמן (בשיר "האוניות"), העוגן השני נעוץ בשורש הפצע: סבתא ואמא (ב"קינת הלבבות"), והשלישי מתבטא בזיקה הטקסטואלית של דדון, כלומר במענה לשאלה "מאין נחלתי את שירי". השיר השלישי בספר, "אצל חכים", נטוע ב"ברכת השחר". שירת דדון יונקת את כוחה מהיכרותו ארוכת השנים עם המקורות (סידור התפילה, לימודי הגמרא בישיבה, התנ"ך), והדבר עובר כחוט השני לכל אורך הספר (הרי כבר השיר השני, "קינת הלבבות", מגיע לשיאו הדרמטי בשינוי עיקר מעיקרי האמונה של הרמב"ם; ובשיר הראשון, "האוניות", מפציע "בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל גּוֹזְלָן" בקרית גת).

"האוניות" ממקם את הקורא בקרית גת (המקום) של שנות השמונים והתשעים (הזמן). "בֵּין שִׂיחָה לִפְצִיחָה / אֲנִי שָׁט בָּאֳנִיּוֹת הַפִּרְחוֹנִיּוֹת שֶׁלְּגוּפָן" של "זְקֵנוֹת מְקוֹשְׁשׁוֹת בְּשִׁנֵּיהֶן / אֶת גַּרְעִינֵי הַשַּׁבָּת". אחת הזקנות המקוששות עשויה להיות סבתו של המשורר.

השיר "אצל חכים" חושף את המאבק הסיזיפי של המשורר לייצר יציבות בחייו כשמאמציו עולים בתוהו בשל התמכרות לסם. ההתמכרות הזו נשזרת בשיר תוך רפרור לברכת השחר ("ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה" ו"הנותן ליעף כוח") ולחטא עגל הזהב של בני ישראל:

.

חֲרָקִים מְהַלְּכִים
כְּאִלּוּ הָיוּ מִשְׁפָּחָה
בָּרַדְיוֹ הַשְׁמָעַת בְּכוֹרָה
"הַשַּׁחַר כְּבָר עָלָה"
יָרַד אֶל אָזְנַי
הַכֹּל מִטַּשְׁטֵשׁ
מַה שֶּׁהֻחְבָּא בְּשַׁרְווּלֵי
שִׁגָּעוֹן מְכֻנָּס
יִגָּנֵב לְעֵת נִים בֹּקֶר
כְּשֶׁרִאשׁוֹן הַנַּרְקוֹ־מָאנִים
יָעֵף לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהָיו
יִתְעוֹרֵר לְסִיּוּט קַל הֲבָנָה
לַעֲזֹב עִם קְרִיאַת הַשֶּׂכְוִי
שֶׁנָּתַן בִּינָה
לָאָדָם לִטְרֹף
בּסַּתֵֶר
אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ
עוֹד הֵכַנּוּ
מִבְּעוֹד מוֹעֵד
אֶת כָּל
שַׁרְשְׁרָאוֹת הַזָּהָב
שֶׁיָּחוּגוּ נְבֵלוֹת מַחֲטֵי בַּרְזֶל
אֶל פֶּתַח קֶרַע בָּשָׂר
שֶׁשָּׁזַר אֶת
נְשִׁימָתוֹ
הָרִאשׁוֹנָה
בְּגוּפְךָ
לַעֲבֹד אֶת הָעֵגֶל

.

רש"י חכך בדעתו באשר לשני פירושים אפשריים לשכווי – תרנגול מזה ולב מזה (לב משום שהשורש שׂכי, כמו בפועל שׂכה ובשם העצם שכיות־חמדה, מרמז על דבר־מה חבוי כמו לב ונפש). ואכן, השיר עוסק ביקיצה עם שחר לעמל היום כדי להתפרנס, וכל זאת במסגרת המנגנון הדורסני של הקפיטליזם, "שֶׁנָּתַן בִּינָה / לָאָדָם לִטְרֹף / בּסַּתֵֶר / אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ". על רמיסת אדם בידי רעהו ועל הנפש החולה (של הדובר ושל החברה) כותב דדון בשיר אחר:

.

*
…
גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי
אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ
הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב
כִּי חוֹלָה
לֹא אַהֲבָה
וְלֹא עָמָיָה
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּחַדְרֵי הַלֵּב
מְפַרְפֶּרֶת
עַצְמָהּ לַמָּוֶת
…
(עמ' 12)

.

בתהילים מא 10 נכתב: "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב". דדון נוטל את הפסוק המליצי של תהילים ושוזר אותו בשברי פסוקים נשגבים משיר השירים ("כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" ו"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", שה"ש ב 5, 14), כדי לומר שהיונה בחגווי הסלע גוססת בחדרי הלב, אך לא מאהבה (ובמשלב נמוך: "לֹא אַהֲבָה / וְלֹא עָמָיָה"). היא חולה. נקודה. התוכן עכור בעוד הקסם הפואטי נעוץ במבע, בארגון המילים. דדון קושר את הגבוה בנמוך עד כדי כך שההיגד מתהילים – "הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" – הופך באורח פלא למשלב נמוך באופן טבעי.

בשיר הזה (כמו ברבים משיריו) דדון עושה שימוש בשיר השירים, באיוב, במגילת אסתר וממשיך לתלמוד בבלי, כריתות ו ע"א. הנה:

.

נָטַפְתִּי מָרָה
קְטֹרֶת סִרָחוֹן
וְאִם חִסַּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ
חַיָּב
מִיתָה
וְאִם הוֹסִיף סַמְמָנֶיהָ
מִיתָה
וְאִם הִשְׁלִים סַמְמָנֶיהָ
סוֹד
וְאִם בָּא בֵּין הַכְּרוּבִים
וְאִם
עָלהָ בַּמֶּרְכָּבָָה
…
וְאַתָּה יָרַדְתָּ שִׁכּוֹר מֵהַיַּיִן
לְהִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב אֲרָעִי
דָּפוּק עַל כָּל הַמֹּחַ
כְּאִלּוּ הַלּוּחוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ נִשְׁאֲרוּ שְׁבוּרוֹת
אוֹ פּוֹרְחוֹת
וְלֹא הָיִיתָ אִישׁ מִלְחָמָה אֲבָל מִלְחָמָה מִלְחָמָה
וְהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁצַּדְתָּ
הָיוּ כּוֹסוֹת ווֹדְקָה אָלַסְקָה …

(עמ' 12–13)

.

ההתמכרות ההרסנית לאלכוהול (בקבוקי אלסקה) מופיעה גם בשיר "אלסקה אהובתי". ורק אחרי שנחשף טפח מן ההתמכרויות, מפציע (ופוצע) השיר לאמא. שם השיר "לאמא מישראל", והוא ממזג לתוכו את בראשית לב ואת הבבלי, נידה ל ע"ב (העובר לומד את התורה, "וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה").

.

אָח יָא אִמָּא
וְאִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי
אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק בַּמַּלְאָכִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי תּוֹרָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
וְאַתְּ הָיִית עֲסוּקָה בְּלְהַאֲמִין שֶׁמֵּעַכְשָׁו יִהְיֶה אַחֶרֶת וּבֶאֱמֶת הָיָה
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יזַ'ה
וַאֲנִי קָרַעְתִּי קְרִיעָה שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם הָאָרוּר הַזֶּה
וְאַתְּ נָתַתְּ לִי שֵׁם שֶׁל אָדָם שֶׁנִּלְחָם עִם מַלְאָכִים וַאֲנָשִׁים וְיָכוֹל לָהֶם
וַאֲנִי לַשֵּׁדִים שֶׁלִּי לֹא יָכֹלְתִּי
וְהַשֶּׁמֶשׁ כָּבְתָה לָנוּ יַחַד
וְהָאָמָּנוּת דִּבְּרָה אֶצְלֵנוּ לְשׁוֹנוֹת שׁוֹנִים
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יז'ה
אִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אוֹתִי בִּכְלָל

.

ספר הביכורים של דדון נפתח במוטו שהוא בעת ובעונה אחת בריחה והיאחזות בטקסט המקראי. "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שה"ש ח 14). הספר נחתם במילים "מוקדש לטרופי הנפש והמכורים/ות באשר הם". נבונה ההחלטה שלא לפתוח את הספר עם ההקדשה רבת העוצמה הזו, אלא למוסרה בתום הקריאה. על העטיפה איור, מעשה ידיה של ילנה רוטנברג, ובאיור – פניו של ישראל דדון (מואר ולא מואר), כשמעינו זולגים שם הספר ושם מחברו. כמו דמעות. לאחר שם הספר – נקודתיים. אלה שירי עזובה משום שהם נכתבו בהיותו בין יורדי הבור, בטרם עלתה נפשו משאול, וגם משום שהשירים נעזבו ונזנחו, פוזרו בין מגירות ושקיות על גב קרעי נייר ופתקאות, וכנגד כל הסיכויים נאספו וקובצו בספר. ניכר שהוצאת הליקון עשתה מאמצים להוציא את הספר לאור וניכרת ההשקעה בספר (יש שירים שתורגמו לערבית, ויש דף אחד בספר צבוע אדום). מי שהתעקשה על הוצאת הספר היא מנכ"לית הליקון, ציונה שמאי. שמאי עוסקת בעניינים מנהלתיים בהוצאה. היא אינה מתערבת בתכנים הפואטיים של כתב העת וספרי ההוצאה. אולם במסגרת עבודתה כמנכ"לית, שמאי אחראית לשינוי קו מובהק בהליקון, שההתעקשות על ספרו של ישראל דדון ומינוי אישה (נוית בראל), לראשונה בתולדות הליקון, לתפקיד העורכת, הם שניים מביטוייו.

את הספר חותמים שני שירים. האחד – "נמל ספינה קוראת" – מתכתב יפה עם שיר הפתיחה "האוניות". אחרי "נמל ספינה קוראת" מפריד דף אדום (כדם) בין שירי הספר לשיר האחרון – פואמה ארוכה ועוצרת נשימה (דדון דקלם אותה בעל־פה באחד מאירועי ערס־פואטיקה, והאימפקט היה בהתאם), נטולת כותרת, שנפתחת בשורה: "בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן אֶת יְרוּשָׁלַיִם".

במלכים ב כה 8–9 כתוב: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ."

שמו של נבוזראדן צץ בממצא ארכאולוגי בבלי שנתגלה לפני למעלה ממאה שנה. ממצא זה מעיד על היותו אחד מאנשי אמונו של המלך הבבלי, מחריב יהודה. ישראל דדון נוטל מדרש תלמודי העוסק בנבוזראדן, בהגיעו ליהודה מאתיים וחמישים שנה לאחר רצח זכריה בן יהוידע הכהן, שדמו לא חדל לתסוס. נבוזראדן תוהה על טיבו של הדם התוסס. בפואמה המפעימה של דדון מצביע הלה על טיב התסיסה בישראל של המאה ה־21. דדון קושר בין ממלכת יהודה של לפנה"ס לבין מדינת ישראל של ימינו ומצביע על עוולה אחר עוולה.

השירה הפוליטית של דדון מפתיעה משום שהוא אקס־טריטוריאלי לא רק ביחס לשירה ההגמונית בישראל אלא גם ביחס לכור מחצבתו, ערס־פואטיקה, שייסדה עדי קיסר. קיסר נמנית עם הכוחות המניעים של התסיסה בשדה השירה בישראל בעשור השני של המאה ה־21. שלומי חתוכה, תהילה חכימי, רועי חסן וישראל דדון חבים לה, במובנים רבים, את גילויים. אבל דדון, כפי שהוא עצמו מעיד באחד משיריו, לא קרא את ארז ביטון, סמי שלום שטרית, אלמוג בהר; ולא את ערס־פואטיקה. כל חייו עסק בהישרדות, במאבק לחיות, ולא הייתה לו אפשרות לקרוא דבר מלבד מה שמוכר לו מנעוריו. בכך הוא נבדל מחברי ערס־פואטיקה (שכל אחד ואחת מהם הוציא/ה עד כה שלושה ספרים).

אמר אבות ישורון: "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו". ישראל דדון לש בטקסטים מן המקורות, שהם בשורש נשמתו מילדותו. זו הלשון שהוא שובר. ספר ביכוריו הוא שעטנז־של־משלבים, שנע בין קודש לחול, גבוה ונמוך, עגת שיכורים ונביאים, עדינות ואלימות, בשמים וסמים, שיבושי לשון עבריים־ערביים, עזובה ואהבה. שירה שעולה מן השאול והביבים לרקיעים מסוחררים. שירים המתעדים ניצול מיני, ולא קל לכתוב עליהם, כל שכן לכתוב אותם (על כן אצטט שבר אחד: "חֲרֵדִי שֶׁשָּׁאַל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים / אֵיפֹה הַמְּסִבָּה / … / רָצָה שֶׁאֶהְיֶה אִמָּא אֱלֹהִים שֶׁלּוֹ לְרֶגַע / אֵרֵד אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ / אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְאֶמְצֹץ לוֹ תַּ'זַּיִן"). "סקיצת האדם העובד ושותה" הוא שיר ייאוש ואובדנוּת מזעזע. ספרו של דדון עושה בעברית (הישראלית) מה ששום משורר ומשוררת לא עשו בה לפני כן. כלומר, לא ככה. וולך וישורון הדהימו את השפה. גם דדון תדהמה.

לישראל דדון יש גבהים ויש שאול תחתיות. יש לו פצע, שגלום בסבתו ובאמו. זאת ועוד: לדדון, תלמיד ישיבה בעברו, יש הרגלי קריאה של שנים, כפי שלכל תלמיד ישיבה יש (ולא לכל משורר/ת בעידן הפייסבוק יש). יש לו עמדה נפשית ועמדה לשונית בעולם. מה עוד נחוץ למשורר? נחוצה מחויבות פנימית עמוקה ליצירה, כזו ששורשה בבערה פנימית. שירי עזובה לָאהבה: מעיד על בערה נדירה. יש לקוות שהמציאות וקשייה כפי שנחשפו בשירתו של דדון, לא יוכלו לה.

 

.

ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה:", הליקון, 2020. עורך: דרור בורשטיין.

.

.

.

שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019). שירים וביקורת שלו ראו אור בגיליונות המוסך.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה ויינברג על "הלטאות הסגולות בחוץ" מאת גל נתן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

זה היה בכלל רעיון של פולינזיה. התוכייה של דוקטור דוליטל היא ששאלה אותו יום אחד למה הוא לא ״מוותר על בני האדם המטופשים – אם אין להם די שכל לראות שאתה הרופא הטוב בעולם, טפל בחיות, הם ידעו להעריך אותך.״ בהמשך השיחה היא גם גילתה לו שלבעלי החיים יש שפות משלהם וכי היא, למשל, דוברת שתי שפות: תוכית ואנושית. ״מעולם לא דיברת איתי כך,״ אמר הרופא (שהיה, כזכור, איש בינות) כשפולינזיה אמרה לו ״קה־קה־אוי־אי, פי־פי?״ והסבירה ששאלה אם הדייסה חמה. ״לא היית מבין… אנשים חושבים שהם כל כך נפלאים… העולם קיים כבר אלפי שנים, והדבר היחיד שלמדו בני אדם בשפת החיות, הוא שאם כלב מכשכש בזנב הוא אומר שהוא שמח!״

דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם. שיחותיו של האדון הרופא עם קופים, אריות, אווזים, חולדות ותולעים אינן אלגוריה פשוטה שנועדה להצליף בחברה האנושית על התנהלותה; מוטבע בהן אלמנט חתרני, מעצם ההנחה שלבעלי החיים יש תודעה ושזו מפותחת דייה ליצור שפה המסוגלת לבטא חוויות רגשיות מורכבות, זיכרונות עבר, דאגות ותקוות לעתיד. היצור האנושי הרי לא פסק מעולם לחפש מאפיינים המייחדים אותו משאר עולם החי (בין השאר, כדי להצדיק את האופן שבו הוא משתמש ומתעלל בבעלי חיים, ואינו מחיל עליהם אמות מידה מוסריות), והשפה הייתה אחד מאלה, אחרי שהתברר כי כאב, פחד, געגועים, היקשרות, אמפתיה ואפילו הומור אינם שלנו בלבד.

הספר סיפורו של דוקטור דוליטל (שהוא תולדות חייו המוזרים בביתו והרפתקאותיו המדהימות באזורים מרוחקים שלא נודעו עד כה) ראה אור לפני מאה שנה, ב־1920, קודם בארצות הברית ורק ארבע שנים לאחר מכן בבריטניה, מולדתו של המחבר, יו לופטינג. את סיפוריו הראשונים כתב הקפטן הבריטי לופטינג במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשלחם בחפירות ונהג לשלוח גלויות מאוירות לילדיו. באסופת ביוגרפיות של סופרי ילדים, Junior Book of Authors (משנת 1934), הוא מצוטט כאומר:

סוסים למדו להשלים עם נפילתן התכופה של פצצות בקרבם. אבל הגורל שלהם היה שונה משל בני האדם. כשחייל נפצע אנושות, איש לא הפקיר אותו למוות. כל המשאבים שפותחו לטיפול רפואי במלחמות גויסו לעזרתו. סוס פצוע היה זוכה לכדור רובה בראשו… זה לא הוגן. אם אנחנו מכריחים בעלי חיים להסתכן כמונו, למה לא ניתן להם את אותו טיפול כשהם נפצעים? אבל ברור שכדי לפתח חדרי ניתוח לסוסים, שיהיו טובים כמו תחנות פינוי הפצועים, צריך ידע בשפת הסוסים.

.

לופטינג נמלא חמלה, אבל אינו סבור שדי להופיע בעולמם של בעלי חיים כפטרון נדיב, מסדיר החוקים, המגן עליהם מפני רשעים ומזיקים. הוא מבין שכדי להפסיק את סבלם יש להבין אותם, ללמוד מהם, ובמילים אחרות – לחלוק איתם את העולם כשווה בין שווים. לופטינג שייך לדור של כותבים בריטים גדולים שרבים מהם חזרו מאותה מלחמה ספוגים במראות אימה וברצון ליצור עולם חדש. להבדיל מיער ת״ק הפרסות של א"א מילן, הארץ התיכונה של טולקין ונרניה של ק"ס לואיס, העולם שלופטינג בונה אינו מנותק מעולם בני האדם ואינו חוצה במפורש את הגבול אל עולם האגדות. לבעלי החיים בספרי דוליטל אין כוחות קסומים או יכולות כישוף, הם חיים במחילות, כוורות ויערות ומתמודדים עם בעיות שמזמנים להם הטבע או המרחבים עירוניים. אפילו יחסי הטורף־טרף נשמרים בחלק מהסיפורים, למשל כשהכלבים אינם מסוגלים להתאפק מלרדוף אחרי עכברים, והניסיונות של דוליטל לבנות עולם הרמוני הם תמיד קצרי מועד ונועדו לכישלון.

לופטינג כתב אמנם מראשית המאה העשרים ועד אמצעה, אבל הוא מיקם את דוליטל בשלהי המאה התשע־עשרה, באנגליה הוויקטוריאנית, והעניק לו מאפיינים ברורים של ג׳נטלמן אקסצנטרי, אם כי כזה המתריס נגד החברה המעמדית, רודפת הממון והפטרנליסטית שבה הוא חי. דמות הרופא, יותר מדמויות בעלי החיים שסביבו, משמשת אותו להטחת ביקורת במי שסבורים שהכסף חשוב יותר מכל דבר אחר, ושכל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלת ראויה לצקצוקים ולזעזוע עמוק. אחרי שדוליטל מאבד את לקוחותיו האנושיים, שאינם מסוגלים להכיל את העובדה שעכברים מתגוררים בפסנתר הכנף שלו ובחדר ההמתנה עלולים תמיד להתיישב על קיפוד, הוא קונה לעצמו שם כווטרינר, אבל גם לקוחותיו החדשים, גברות עם פוּדלים, שכנותיו במדמנה אשר בגיא השלוליות, נסות בבהלה כשהוא מאמץ תנין.

.

.

יו לופטינג, ביתו של הדוקטור עוד בטרם צאתו למסעיו

.

במונחי הבריות, ד״ר ג׳ון דוליטל הוא לא יוצלח. הוא מגושם, הוא נוטה למעוד וגרוע מכול – אין לו כסף. בעולם בעלי החיים יש לידע ולאמפתיה שלו ערך רב, אבל גם שם הוא מסרב לכיבודים – למשל כשהקופים שהציל ממגפה מציעים לו מעמד של מלך, והוא מעדיף לחזור לחיות שהותיר בביתו באנגליה – ומנחה אותו תפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית, למשל כשהוא מקים קרקס שפועל בשיתוף פעולה מלא, ובני האדם ובעלי החיים חולקים את רווחיו שווה בשווה. הרווחים מאפשרים, בין השאר, לג׳יפ הכלב לפתוח דוכן עצמות לכלבים נזקקים, ברוח ארגוני הצדקה הוויקטוריאניים.

השאלה של מי העצמות הנמכרות בדוכן, אגב, אינה עולה כלל. על אף הפציפיזם המובהק של הדוקטור, והדאגה לזכויות בעלי חיים ורווחתם, עשרות שנים לפני שהנושא חדר לעומק השיח הציבורי – יש בסיפורים לא מעט נקודות עיוורות. כשאוזל הכסף בביתו, דוליטל אינו מסוגל לשלם לקצב, שממנו הוא ממשיך לקנות בשר; ובאפריקה הוא פוגש נסיך שחור הכמֵה להלבין את עורו כדי לשבות את ליבה של אישה לבנה. לעומת זאת, דוליטל פורץ לחנויות שבהן מוחזקים בעלי חיים בתנאים לא ראויים, משחרר אותם מכלובים, מאמץ קנרית ממכרה פחם ששרדה, משיב חיות למולדתן באפריקה ובדוקטור דוליטל בירח, הספר האחד בסדרה שכולו פנטזיה, הוא מקים קהילה צמחונית, שוויונית, שאפילו מגלה צמחים המאפשרים לה להתגבר על מחלות ומוות.

והוא בעיקר מקשיב לבעלי החיים, בסיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים, שמעניקים לעלילות דוליטל קסם שקשה להינתק ממנו גם אחרי הילדות. אלה סיפורי החולדות והציפורים, הצב הענק הקשיש, העכברים והסוסים ואפילו הרימות, והם חושפים את המצוקות והעוולות שעשו להם בני האדם. לופטינג מספק לבעלי החיים הללו אזורים סודיים, מקומות מפלט מוגנים מפני האנושות: אי הציפורים, אגם סודי באפריקה וכמובן הירח. בתוך־תוכי הציוויליזציה הוא מקים גן חיות, אבל כזה שדייריו נמצאים בו מרצונם החופשי, והוא מוקם בסיוע אגודת החולדות והעכברים המונה חמשת אלפים חברים. ״גן החיות צריך להיות ביתן של כל החיות ולא בית הכלא שלהם. כל פרט בגן החיות שלנו תוכנן בצורה מיטבית,״ מספר סטאבינס, בנו של הסנדלר, שכבר בגיל תשע וחצי מצטרף לדוליטל בהרפתקאותיו – ובאותה הזדמנות משמש מספר ילדי נפלא שמעניק לסיפורים ממד רגשי ומניעים פנימיים ולא רק תיאור מעשים. ״כדי שיהיה לחיות נוח והן תהיינה מאושרות… הדוקטור לא אהב חוקים, אבל הן נועדו להגן על החיות זו מפני זו, ולא לשעבד או למנוע מהן חירות… למשל, חיה שרוצה לערוך חגיגה צריכה להודיע לשכניה, ושום דייר אינו רשאי לשיר שירים מצחיקים אחרי חצות.״

במאה שנות חייו של דוקטור ג׳ון דוליטל נערכו ניסיונות – לא רבים – בספרות, בפילוסופיה ובמדע, ללמוד את שפת בעלי החיים. אחד המעניינים שבהם היה ניסיונו של המשורר האמריקני מייקל מקלוּר (McClure), שבשנת 1964 קרא שירים מספרו Ghost Tantra באוזני אריות בגן החיות של סן פרנציסקו. הספר כתוב במה שמקלור כינה Beast Language, תערובת של צלילים מעומק הגרון והחזה, שאגות והברות דאדאיסטיות, ולדברי המשורר הוא נכתב כחלק מחיפוש הרוח החייתית שיש בנו בני האדם. אולם ב־2012, כשראה אור קובץ המחקרים Chasing Doctor Dolittle: Learning the Language of Animals, שבו מתעד קון סלבודצ׳יקוף (Con Slobodchikoff), פרופסור מאוניברסיטת אריזונה, את ניסיונותיו לפענח את שפתן של חיות בר, היו רבים בקהילה המדעית שיצאו נגד עצם האפשרות לייחס לקולות בעלי החיים כוונה מודעת. ואגב, החוק להגנה על רווחת בעלי החיים, ששם קץ לניסויים איומים שביצעו חוקרים בפרימאטים, בעיקר בקרובינו השימפנזים, התקבל בבריטניה רק ב־1971, בארצות הברית רק ב־1985, ובישראל חוקקה הכנסת את חוק צער בעלי החיים רק ב־1994. החוקים הללו עדיין אינם מכירים בבעלי החיים כישויות־אחיות, עם או בלי שפה, עם או בלי יכולת שלנו להבין אותם. לופטינג אולי צדק כששלח את גיבורו מכאן אל הירח.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חמישה סיפורים קצרים

אברי הרלינג

 

אבוד
בתהומות הנפש. וכאן ראוי היה לסיים. מה עוד יש לומר. אולי להזכיר את ההרים אשר לה.
הררי הנפש, מישוריה הגדולים. התהומות, השוטים, העקרבים, כל שאר הפרטים. נופי הנפש ומרחביה הריקים.
וזעיר אנפּין, איש קטן נודד בה, מזוהֶה לפי עקבות המילים.

.

*

.

שותה
כדי לקצר את הדרך אל הייאוש. כדי להשליט אי־סדר ברגשות. כדי להשתחרר מעוּלה של מודעות. כדי לפרוע את המחשבות. כדי לסור אל פי תהומות ולהסתחרר. כדי לפחד פחות. כדי לקרב את הקץ. כדי לחיות מחר. כדי לבוא חשבון. כדי להתחרט. כדי להעניש. כדי לסלוח. כדי להרגיש בחילה, להקיא ולהיפטר. כדי למלמל ולצחקק. כדי לצהול בבכי. כדי להירדם. כדי שלא יהיה אכפת. כדי להתייחם. כדי להקהות ולהשחיז. כדי להסכים ולסרב. כדי לבטוח ולהאמין. כדי לדמיין למרחקים. כדי לסבול בבוקר. כדי לִרצות. כדי להתפוגג. כדי להביט בסלסולי עשן הסיגריה ולא להבין שום דבר, אף לא לזכור.

.

*

.

במצבים
מעין אלה יצאתי לרחוב וחיפשתי עצמים ניטרליים למראה. הנה זה, זה וזה, זה עושה ככה, זה ככה וזה לא עושה דבר והנה עוד משהו בעל שם משלו. אחר כך חיפשתי התרחשויות שאינן מושכות עין והרי לי – שם ושם זה קורה, תהליך משתלשל, מתחיל משהו ונגמר. מה עוד. ריחות, קולות. חריקה, צעקה, ניחוח ספציפי מחנות ירקות, נהמה של משהו מאיץ, רשרוש וטריקה. ומאחורי העמוד חיה חתול עושה ככה וילד איש קטן בעגלה ושקית עם תכולה נשמטת וצל חולף של אדם ואוּפּס, איננו, וכבר המצב השתנה. הכול משתנה ללא הרף. כשחזרתי מכל זה, הבית שאני חי בו נראה כתפאורה של הצגה כושלת, וסדרן מאובק הדומה לי להפליא עדיין ממתין בכניסה.

.

*

.

ידעו נא
הבנקאים והמשקיעים והקבלנים והפועלים הנופלים תדיר מהפיגומים אל מותם, שבכל חלון שיבנו תעמוד פעם אישה מעשנת ותביט הרחק, לא רואה דבר בחוץ. יהיו גם גברים בעלי צללית כבדה שיישענו בראש מורכן על המעקה של מרפסת המטבח ויביטו בייאוש על לשלשת ציפורים הזולגת במורד כביסותיהם הלבנות.

.

*

דורית נחמיאס, הָאָסוֹן מְשַׁחְרֵר. בעקבות קצרים של אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 58X41 ס"מ, 2020

.

קו"ח
הנני מציג את מועמדותי למשרת ראש אגף רגולציה אינדיבידואלית, ולהלן קורות חיי:

השנים הראשונות – ילדות. בנייה והריסה של מבנים מקוביות עץ, חצר אחורית תוססת ורבת נפלאות, עננים משייטים כעפיפונים שמנמנים, חיפושית, נמלים וצב בקופסה. אולי קראו לו יהושע. במסגרת זו פיתחתי זהירות מילדים קולניים ומנפנפי ידיים כתוצאה ממפגש עם צחי הבריון. לא מזמן שמעתי שהוא נעצר על אלימות במשפחה.

השנים שאחריהן – נערוּת. שער גוף בעיתו, הופעתם של פצעי בגרות והרהורים משונים. הדמיון מותח את שריריו והכדורים – אלו פורחים כולם בלי בעיות. הזמן נוצל היטב לנסיעות תכופות מסביב לעולם בשמונים יום, לצלילות באוקיינוסים לעומקים של עשרים אלף מיל ומסע ללפלנד בחברת אווזי בר.

יותר מאוחר – הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת. התחושה המסחררת של גוף נצמד ושפתיים מוגשות לנשיקה בליבה של חורשת עצים נשכחת.

מהקיץ שהייתה בו מלחמה, ועד סוף החורף הסוער ההוא שירד בו שלג אפילו בהרי המרכז – הנפש ששה אלֵי חיים כראוי, ריחו הטוב – למרבה ההפתעה – של אבק השרפה, מיצי גוף של זרים, צלקת חדשה בברך, ההורמונים והטיפשות החוברים זה לזה. התוכניות המשוכללות לעתיד, אשליית הבעלות על עוצמת הכוח המתפרץ שבשרירי הרגליים, הכתפיים הנדמות כרחבות מאופק ועד אופק.

שנים אחדות – נסיעה ברכבת עד לעיירה עתיקה למרגלות הרים שכיפות שלג לראשיהם. תוגת המרחקים בתחנה נידחת, עמודים גבוהים וקשתות מעל לרציף, חלונות מוארכים ומאובקים ולידם שעון גדול, אספרסו וסודה בבית הקפה מול אחו שפרות יפות מראה ובריאות בשר רועות בו. מאחורי הדלפק אישה אחת שחורת שיער ושמה מריה. בכיכר הסמוכה, המרוצפת אבנים וצריח כנסייה מזדקר מעליה, חולף עגלון ובעגלתו ערמת חציר זהובה. קול נקישות פרסותיו של הסוס.

אחר כך – ההשתתפות. פיתוח כישורים שונים ומומלצים. הטבילה בנהר עד מעל הראש. ההישגים, ההתרבות. הגוף המתחיל לוותר על מותניו הגמישים, על שערותיו, הזרם נושא אותו היטב גם כך. את העננים, השמיים הבוערים לעת שקיעה, אפשר לראות רק בחלקים צרים מבעד למרווחים שבין מגדלי המשרדים. הייתה גם סדנת העצמה אישית. המנחה קרא: למנף! למנף! למנף! והם רשמו את זה במחברות.

ואז – כל הטעויות, השיבושים, הנפילות, שנות האובדן והכאב, לילות הצער וימי הכישלון, עונת הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות. השקרים, הפרֵדות, האבל, היתמות, החשכה הכבדה הזורחת בבקרים, החלונות המוארים בבתיהם של אחרים, זמן הקמטים בפנים, בגידותיו התכופות של הגוף המנסה להימלט, והנפש היורקת: ככה זה, קיבינימט, ככה זה.

אחר צהריים אחד – כלב רחוב רזה חושף שיניים ליד פח אשפה גדול. הסתלקתי משם. אחר כך מצאתי שש מאות שקל על המדרכה מול קופת החולים.

ובערב שאחריו – אפרט בריאיון אם אדרש. אבל הייתי ממש חולה והאסון משחרר.

הימים האלה – לעת עתה הכול בסדר. אתמול למשל בישלתי כדורי בשר ברוטב עגבניות ואורז. הערב היה נעים. אוגוסט חלף לבסוף כך שכיבינו את המזגן, פתחנו לרווחה את החלונות, ראינו סרט בטלוויזיה ואכלנו. אחר כך בא החתול וליקק את הצלחות עד ברק.

תכונות וכישורים נוספים: שליטה בתוכנות אופיס, פאואר־פוינט קצת פחות, לא סיעודי, אנגלית ישראלית, מסתפק במועט, הכדורים הפורחים באים עכשיו בקופסאות קרטון קטנות מבית המרקחת ונבלעים בבוקר ובערב, מנומס, מתחזק היטב את העציצים. ללב צמוד דפיברילטור משוכלל עם בטריות טעונות לגמרי.

 

אברי הרלינג הוא כותב ועורך עצמאי. ספריו: "ארוחה מנצחת", ספר הרפתקאות ובישול לילדים (בבל, 2002), "סליחה איך מגיעים מכאן", סיפורים קצרים (כרמל, 2010), "האיש בכובע הקסקט", רומן (כרמל 2013).

 

את העבודות המלוות את הטקסט יצרה האמנית דורית נחמיאס בהשראת קטעי הפרוזה של אברי הרלינג, במיוחד עבור "המוסך". הרלינג ונחמיאס משתפים פעולה שנים רבות, ומתעתדים לכנס את יצירותיהם המשותפות בספר.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה קטעים מאת שי שניידר־אֵילת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק מתוך "הטהור והטמא" / קולט

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

פרק 6

ערפדית, מוצצת דם… זה היה כינויה של אישה אחת שכבר מתה, והיתה בשיא שִמצָתה לפני שלושים וחמש או ארבעים שנה. השחקנית עמליה X, חברתי משכבר לסיבובי ההופעות, סיפרה לי שהיתה מכוערת, אבל ״לבשה פראק עם הרבה שיק״.

״זו היתה בסך-הכול חליפת גברים בגזרה גרועה,״ אמרתי.

לפי תצלומי הדיוקן היתה שחרחורת וגרמית, צרת שפתיים, ומתריסה כאחת התופרות הצעירות המתחפשות לגברים ביום חגה של קתרינה הקדושה. נזקפו לחובתה נערות אומללות, נשים צעירות שהתאבדו תחת חלונה, משפחות הרוסות, יריבויות שהגיעו לכדי שפיכות דמים. על מפתן ביתה נערמו מנחות של פרחים, והיא נודעה כמי שהשיבה פנים רבים ריקם, בבוז שאין שני לו. באמת? כל כך הרבה מועמדות, וכל-כך מעט נבחרות? לא בדיוק מאזן אופייני למפלצת טורפת. זה נשמע יותר כמו משחק, אכזרי למדי, של ידענית ובקיאה בתענוגות הרוח. להזיק תוך התנזרות כמעט גמורה מחטא – לא כך נוהגת אישה המונית…

תצלום חתום בשמה הבדוי, לוּסיֵין דה —, מראה לנו אותה בחליפת שלושה חלקים, לבושה כהלכה אך עם שיירי טעם רע, כלומר טעם נשי. המטפחת מבצבצת שתי אצבעות מיותרות מעל כיס החזה. כנפות הפראק מתרחבות מדי בקצותיהן, וגם לנעליים מראה מפוקפק. מרגישים שמאחורי מצחו של הגבר המדומה כלוא דמיון נשי, אשר מצטער על שאינו יכול לתת לעצמו דרור בצווארוני מלמלה, סרטים ובדי משי… מוזר לחשוב שהמודל שעמד נגד עיני האישה הזאת, מְתַסכלת הגברים, היה רק זה של ״הג׳נטלמן הנאה״. היא התקשתה לוותר על הרברבנות שקרנה ממנה; כמו כתב-ידה האגרסיבי, גם היא עצמה השתייכה לתקופתן של עזוֹת המצח. עמליה X, אותה שחקנית נודדת טובה שמתה בתחילת המלחמה, דיברה עליה באוזנַי כעל יריבה, שכן התחרתה עם ״לָה לוסיין״ על כיבושים לרוב ועל ההתמחות בהרפתקאות מסוכנות. אם להאמין לדבריה, עמליה לא היססה לעזוב באישון לילה את מיטתו של סולטן שׂבֵע וישֵׁן, והלכה לבדה ברחובות קונסטנטינופול, עטויה רעלה, עד לחדר המלון שבו ציפתה לה עֵרה אישה רכה, בהירת שיער, וצעירה מאוד…

״ואת יודעת,״ גילתה לי עמליה האמיצה בעודה מערבבת את קלפי הטארוט על איזה שולחן פח קטן בבית קפה שומם בטארְבּ או וַלֶנסיֵין או עיירת שדה אחרת, ״את יודעת שקונסטנטינופול בלילה, בזמן ההוא, היתה עוד פחות בטוחה מבּולבאר דֶה לה שאפֶּל…״

היא היתה משופמת במקצת, סבלה משיגרון, והיתה תשושה ומלאת שמחה. בגיל יותר משישים עוד ״יצאה לסיבובים״ של הופעות, והיטיבה לספר על עברה. ״כלום לא חָסַר לי,״ טענה. ״לא יופי, לא אושר, לא אומללות, לא גברים, לא נשים… היו לי מה שנקרא חיים!״ עיניה היהודיות היפות התגלגלו מעלה לעצם המחשבה.

״אבל אם לא היו מפרידים בינך לבין חברתך רחובות אפלים, צללים, הגבר הזקן שעזבת, בקיצור כל הסכנות,״ אמרתי, ״האם עדיין היית ממהרת אליה בכזאת התלהבות?״

ידידתי הרימה לרגע את מבטה מן ״התלוי״, ״הגביעים״, ״החרבות״, ו״השלד״ שחייך אליה:

״עזבי אותי עם השאלות שלך. אני אישה זקנה, זה מספיק לא נעים. למה את רוצה לגזול ממני את האשליה שהשתוויתי בערכי לגבר צעיר?״

״אם כך, כשעזבת את הטורקי הזקן, עברה בך המחשבה שאת מפסיקה להיות אישה?״

״מה פתאום! כמה שאת מסובכת! אף פעם לא צריך להפסיק להיות אישה. בשום מקרה, ילדתי. ועוד דבר, תקשיבי לי טוב: זוג של נשים יכול להחזיק מעמד הרבה זמן ולהיות מאושר; אבל אם מתגנב אליו, בהתנהגותה של אחת הנשים, מה שאני קוראת גבר מדומה, אז…״

״הזוג נהיה אומלל?״

״לאו דווקא אומלל, אבל עצוב.״

״אה, כן? תסבירי…״

עמליה פתחה על השולחן ברוב קָבָּליוּת את קלפי הטארוט, שהדיפו ריח קרטון שמנוני, עור בלוי ונרות סטֵאַרין להארת מרתפים, מגולגלים בתוך שק ישן נושן.

״תביני. אישה שנשארת אישה היא ישות שלמה. לא חסר לה שום דבר, גם לא בשביל ה׳חבֵרה׳ שלה. אבל אם היא מכניסה לעצמה לראש שהיא רוצה להיות גבר, היא נהיית נלעגת. מה יותר פתטי מגבר… מזויף? בעניין הזה לא תצליחי לשנות את דעתי. לָה לוסיין דה __, מאז שהתחילה ללבוש חליפות גברים, מה את חושבת, החיים שלה לא הורעלו?״

״הורעלו במה?״

״מאותו יום ואילך, ילדתי, אם ה׳חברות׳ שלה שכחו לרגע שהיא לא גבר, הטיפשה הזאת חשבה רק על זה… אז למרות כל ההצלחות שלה, היא כל הזמן הסתובבה בפרצוף חמוץ. האובססיה הזאת לא נתנה לה מנוחה וגם הרסה לה את הביטחון, שזה עוד יותר גרוע. כן, היה לה שיק! אבל שיק מתוסכל. בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים. איזו אישה לא מתגעגעת לזמן בחייה שבו היא היתה עצובה?״

ממלא את החללים הריקים… מרגישים שהמשפט מתאים רק למין אחד. הוא מלבלב ונפתח מתוך הפּרישוּת החמורה שתשוקה נשית מסתגרת בה, תקופת חניכה בהנאות הבשרים, הסמכה קפדנית שבלעדיה – כך טען הדוכס דה מוֹרנִי – נשארת האישה בשלב הטיוטה. אותו חובב נאור מבהיר באריכות, אם זיכרוני אינו מטעני, שהוא מתכוון ליותר מאשר סתם ״תעודת בגרות״ במין. נראה שהוא סבור כי כשם שיהלום מלטשים ביהלום, כך האישה משייפת ומעדנת את האישה, משאירה אותה מרוככת, גמישה, ואולי מוטב לומר – חבולה. מורני דיבר כגבר בקיא, הפונה לאישה בהצעת שותפות נועזת: ״אני מפקיד בידייך את הפלא החסר עדיין… הביאי אותו לכדי שלמות והחזירי לי אותו!״

״ואז,״ המשיכה עמליה, ״לה לוסיין התחילה להסתייף ולדקור. היא פיתחה חיבה לכל מה שמרושע באהבה: נטישוֹת בלי סיבה, התפייסויות על תנאי, פרידות ובריחות ללא צורך, סצנות של בכי, מה אני יודעת… אובססיות… היתה לה בלונדינית יפה אחת, לוּלוּ, היא זרקה אותה מהבית חצי עירומה, באמצע הלילה, לגינה, כדי להבהיר לה שהיא צריכה לבחור בינה לבין בעלה. לפני עלות השחר לה לוסיין יצאה למרפסת:

״נו, חשבת על זה?״

״כן,״ אמרה השנייה, שכבר הצטננה לגמרי.

״ו…?״

״ואני חוזרת להֶקטוֹר. חשבתי על זה שהוא יכול לעשות משהו שאת לא.״

״אה, ברור!״ אמרה לה לוסיין, בנעימה המורעלת שלה.

״לא,״ אמרה לולו, ״זה לא מה שאת חושבת. הדבר שאת חושבת, זה לא כזה חשוב לי. אני אגיד לך. כשאנחנו יוצאות שתינו, נוסעות יחד מחוץ לעיר, מטיילות, הולכות למסעדה, כולם חושבים שאת גבר, נכון. אבל אותי זה משפיל להיות עם גבר שלא יכול להשתין מול קיר.״ הא? מה את אומרת? לוסיין ציפתה לכל דבר חוץ מזה. היא קיבלה את זה קשה. עד כדי כך שניתקה כל קשר עם לולו… למה את צוחקת?״

״כי היא ילדותית, התשובה שלה!״

עמליה נעצה בי מבט נזעם:

״ילדותית! אבל חמודה, זה פשוט הדבר הכי פחות נחמד בעולם שלולו מצאה לומר!״

"אבל למה? בעיני זה ילדותי, וגם די קומי…״

״הכי פחות נחמד בעולם, אני אומרת לך! אלה לא דברים שאפשר להסביר… אלה דקויות… דברים שמרגישים… אם את לא מבינה את זה, אז אני מרימה ידיים, אין לי איך להסביר לך. באמת לא ברור לי איזה עניין יש לך בנושאים שאת לא מבינה בהם שום דבר! לכי, עזבי אותי בשקט. מספיק הפרעת לי ב׳גורלות׳ שלי!״

היא השפילה את ריסיה הארוכים על לחייה הכמושות, השתתקה בחומרת סבר וקראה את עתידה בהעבירה על הקלפים אצבע מוכת שיגרון…

כמה פעמים כבר ״הפרעתי לה בגורלות״? כדי לשמוע אותה הייתי מיתממת. אהבתי לתור בפניה, בין הגבות העבותות לסנטר הרומאי, אחר עקבות כלשהם ללוחמת האמיצה שמיהרה בחשכת הליל בסמטאות המזרח, עברה מאה סכנות כדי לחבק בזרועותיה גוף זהה לשלה, שכמו הועתק באהבה מתבנית גופה… זרועותיה, שריד אחרון ליופי, חלקוֹת, בגוון זית בהיר כגוֹן עורן של יהודיות תוניסאיות, וחזקות… זרועות שנשאו את כובד שנתן הבוטחת של נשים צעירות, ובהקו תחת מחלפות שיער ארוכות…

״תקשיבי, תקשיבי, עמליה… איך את מסבירה את העובדה שלולו בחרה לחזור לבעלה?״

״אני לא צריכה להסביר,״ אמרה עמליה בהדרת כבוד. ״וחוץ מזה, לא טענתי שהיא חזרה אליו.״

״איך היה הבעל?״

״בסדר גמור,״ אמרה עמליה בפרץ פתאומי של אהדה. ״בחור יפה, עם שיער בהיר כמו חיטה, כן, בחיי, את יודעת, אחד מהגבוהים האלה, השקטים… לא עשה ללולו שום צרות. בסופו של דבר, די חדל אישים.״

היא נשאה עיניים, התבוננה בבהיר השיער הרחק בירכתי הזיכרון, ושבה ונהייתה עוינת כלפיו:

״כן, די חדל אישים… מאוד סבלני… סבלנות של מלאך!…״

מאוד סבלני… הביאי אותו לכדי שלמות, והחזירי לי אותו. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר? כשאני נזכרת בשיחותי עם עמליה, אני מוצאת שהגברים נוהגים במקרים שכאלה בחוסר זהירות משווע. האין הפיקדון היקר עלול לענות למאהב, לכשייקרא לשוב לדרך הישר: ׳לא, אני לא חוזר. יותר טוב לי כאן מאשר ממול׳?…

״את מבינה, מה שהיה חשוב ללולו הוא להתנקם באמירת משהו איום ונורא, ולפגוע בלוסיין…״

״לפגוע בלוסיין! משהו איום ונורא! את מצחיקה אותי… את מדברת כמו תלמידת פנימייה! שטויות ילדותיות שכאלה… הוא בטח צחק עוד יותר ממני, הגבוה השקט ההוא… חיכה לשעתו…״

״שטויות ילדותיות? גסת רוח שכמוך! איך את מדברת?״

היא אמדה אותי במבטה, נחיריה התרחבו, והרוגז הדגיש בהגזמה את תווי פניה המלכותיים, עד שאלה נראו כמודבקים על הפנים שמתחת, פני הכומר הרע שמכערים נשים מסוימות בהסגירם את חטאיהן הכמוסים. זו, שעברה מזמן את גיל שישים, עוד ניצבה כנגד היריב המנצח וקראה תיגר על יתרונו ברוע מזג שחיקה נאמנה את ה״פרצוף החמוץ״ התמידי של לוסיין. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר?!…

אני משווה את המרירות הזאת לשלווה הליברטינית של הגבר, שמקבל את המצב כצופה משועשע וממתין לאישה שחומקת מידיו לזמן מה: ״את, עוד אדוג אותך בחזרה…״ ביטחון עצמי ויהירות שכאלה ראויים לגמול. ואכן, הם כמעט תמיד באים על שכרם.

״עמליה, את היית נאמנה?״

״למי?״ שאלה בלגלוג.

״לחברה שלך?״

״אה,״ אמרה בזלזול פתאומי. ״לנשים?… תלוי…״

״תלוי במה?״

״תלוי באורח החיים שהיה לנו… אם סוג העבודה שלנו לא אִפשר לחברה שלי ולי לחיות יחד, לא הייתי נאמנה. גם היא לא.״

״למה?״

אני זוכרת שעמליה שוב משכה בלֵיאוּת בכתפיה העצומות, הכבדות, הכפופות קדימה אל משקלם הרה האסון של השדיים.

״ככה זה. מה את רוצה שאגיד לך? צריך לעבור את זה. אני עברתי… ככה זה. אישה לא נשארת נאמנה לאישה שאיננה.״

הפסקתי להציק לה כי היה ברור לי שהיא מתבצרת באותו ״אני עברתי את זה״ ולעולם לא תרחיק הלאה ממנו.

אהבתי לבחון את הגבולות הברורים של בורותה וידענותה. על שני סוגים של אהבה, ידעה ככל שאפשר ללמוד מניסיון ומתעוזה נטולת פיוטיות. משיָבשו מעייני זיכרונה וחוש ההומור הרטנוני שלה, השארתי אותה עם ״נסיך החרבות״ והמשכתי הלאה בלעדיה…

 

קולט, "הטהור והטמא", הוצאת אפרסמון, 2020. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן