.

אניס

לני כהן

כשהשמיים הלכו והתבהרו והרחובות עוד לא התעוררו לחיים, עזבתְ את הבית. בחוץ האוויר שחיכה לך היה קר מכפי שחשבת, והרגשת איך כל האיברים הפנימיים שלך מתחילים לרקוד. התיישבת בתחנת האוטובוס, לא רחוק מהבית, ולגמת מהערק שסחבת מהארון במטבח. הערק של אבא שלך, שתמיד עומד בתוך הארון, מעל הצלחות, חצי ריק. לעתים עמד הבקבוק גם ליד הספה בסלון, כשהיד השמוטה של אביך נופלת מגופו, עוד מנסה להגיע. לעתים גם עמד ריק, ליד הכיור. אז היית יודעת שהן בדרך, הצרות.

הגוף שלך קם, והרגליים, הן לוקחות אותך לכיוון כלשהו. תנועת הרכבים עדיין דלה ואת מדליקה סיגריה. אחרי כמה צעדים סחרחורת תופסת אותך, והפה שלך מתמלא רוק. את יודעת בדיוק מה הולך לקרות, מחפשת פינה, מנסה להסיט את השיער, אבל הקיא כבר מתפרץ ממך ונוחת על האספלט. ריח של אניס עולה ואת מנגבת את הפה במעיל. רכב נעצר לידך ומישהו בלי פנים שואל אם את צריכה עזרה. את עונה שלא, והוא נעלם. את נזכרת ברחלי וחושבת שאת חייבת לקחת אותה איתך. את חושבת לאסוף אותה מהגן, קצת אחרי שאמא שלך תשים אותה שם ותלך לנקות בתים.

את עושה את הדרך בשתי רגליים, מעט מתנדנדות. את שלולית הקיא ובקבוק הערק את משאירה מאחור. השמש כבר למעלה, ואין כל זכר ללילה, לשקט, לקור שעטף אותך במסירות. כשאת נכנסת אל הרחוב שבו הגן נמצא, את פוגשת בשוש, השכנה שגרה דלת ליד. היא מתקדמת לעברך ואת נזכרת איך פעם, כשהיית ילדה שמעת זכוכית מתנפצת. כשיצאת לסלון הרחת ריח חזק של אניס וראית את אמא שלך בוכה ואת הדלת נטרקת. אז שוש תמיד הייתה מגיעה, מכינה קפה לעצמה ולאמא שלך, והן היו יושבות ככה בַפינת אוכל שעות. באותו היום ישבת לצייר ציור לאמך, רצית לעודד את רוחה, אבל כשהבאת לה את הציור, ושוש עוד ישבה לידה, היא שוב פרצה בבכי.

השמש שורפת לך בעיניים כשאת מנסה ליישר מבט אל שוש ולחייך. היא מחבקת אותך ומלטפת את לחי ימין, ואת כמעט מתחילה לבכות. שוש שואלת אם הכול בסדר, ואת אומרת שכן, שקובי לא פתח את המספרה היום כי הוא נוסע לתל אביב, אז באת לבקר את רחלי בגן. את אחות טובה, היא אומרת ומשאירה אותך לעמוד שם.

כשאת נכנסת לגן שמש מנומסת מלטפת את הגב שלך ואת מבקשת מהגננת להוציא את רחלי. היא מסתכלת עלייך מופתעת, אומרת שרק עכשיו אמא שלך יצאה מכאן, השאירה את רחלי והלכה. את ממלמלת משהו על ענייני משפחה, והיא משתכנעת וקוראת בקול לרחלי. אתן עומדות ככה כמה רגעים. רחלי מגיעה ורצה אלייך ומחבקת לך את הרגליים. תודה, את אומרת לגננת, ומרימה את רחלי ויוצאת בחזרה לרחוב.

את מדביקה נשיקה לרחלי, על האף, והיא מעוותת את הפנים ואומרת שיש לך ריח כמו אצל אבא. היא לא שואלת שאלות ובכל זאת את מרגישה צורך להסביר, אז את אומרת הולכים לטייל. רחלי שואלת אם אפשר לאכול משהו לפני. בתגובה הבטן שלך מתהפכת וכפות הידיים שלך מתחילות להזיע. נעצור בסופר, את עונה.

לסופר שליד הגן את יודעת שאת לא יכולה ללכת, רפי אח של אבא שלך מאבטח שם, יושב בכניסה על כיסא גבוה ועושה בכאילו. את ממשיכה לסופר אחר, שנמצא במרחק של עשר דקות, אולי יותר. כשאת ורחלי מגיעות, את הולכת לאיבוד בין המחלקות. את מבחינה בגברים אבודים מחזיקים פתקים צהובים. אבא שלך אף פעם לא הולך לסופר. הוא אומר שזה רק של נשים, אבל את יודעת שהוא מתבייש ברפי.

אין כאן לאכול, רחלי אומרת לך מלמטה, מסתכלת על המדפים. תכף נמצא משהו, את מרגיעה. אז עינייך קולטות עגלה עמוסה, ותיק של אישה במקום שבו שמים ילד קטן, בערך בגודל של רחלי. את מסתכלת סביב, מנסה להבין אם בעלת התיק עומדת בסמוך לעגלה. הסביבה ריקה לגמרי, רק איש מבוגר עומד מול הקצב. הם מדברים ביניהם ברוסית. הקצב מעביר לו שקית שקופה עם בשר טחון.

היד שלך נשלחת לתוך התיק והלב שלך מתחיל לדהור. את מזהה קופסת סיגריות, משקפי שמש, אולי קריאה, ניירות, חפיסת מסטיקים. ואז את מרגישה אותו. שולפת החוצה, לא מסתכלת לצדדים, לא מרימה את הראש, מוציאה את כל השטרות שבפנים, וזורקת בחזרה לתיק. האיש המבוגר חולף על פנייך, מחזיק בשקית הבשר. מהנהן בראשו, ממלמל שפה זרה.

את תופסת את היד של רחלי ומתרחקת במהירות מהעגלה, ממחלקת הבשר, מהאיש המבוגר שמבטו עוד נעוץ לך בגב. את מפחדת להסתכל לצדדים. המבט שלך מתמקד בנקודה רחוקה, והיד שלך מתחילה להזיע בתוך היד הקטנה של רחלי. כשאתן חולפות ליד מחלקת המאפים רחלי נעצרת וצועקת פיצה! בורקס פיצה. פה לא טוב, פה מקולקל, את מסבירה ואתן יוצאות מהסופר.

הלב שלך עדיין דוהר. הידיים עדיין רטובות. את יודעת שאתן צריכות להתקדם מכאן, להתרחק. את אוספת את רחלי אלייך, כדי שתוכלו ללכת מהר יותר. אחרי שאת לא רואה את הסופר באופק, את מניחה את רחלי על הרצפה ומתיישבת על חתיכת אבן ומסדירה נשימה. רחלי מתכופפת אל עבר נמלה ועוקבת אחריה עם האצבע, בלי לגעת. אמא שלך שונאת שהיא עושה את זה, נוגעת בדברים שנמצאים על הרצפה.

את חוזרת לנשום באופן סדיר, ורואה שרחלי התקדמה עם הנמלה כמה מטרים. את נשארת על האבן, בוחנת אותה ככה, מרחוק. היא נראית לך קטנה כמו הנמלה הזו. השמש מדגישה את בלאי הסוודר שאמא שלך בחרה בשבילה הבוקר. את הגוון האדמוני בשיער שלה, את הלכלוך מתחת לציפורניים. לא, היא לא הרבה יותר גדולה מהנמלה הזו. את מתקרבת אליה ומתיישבת על הברכיים. קראתי לה נעמי, רחלי מצביעה על הנמלה. את מניחה את הלחי שלך על הראש שלה, ועוטפת את גופה הקטן בידיים. את נושמת פנימה תערובת ריחות. אדמה, בית, רחלי, זיכרון קלוש של אניס. בואי, את קמה ומושיטה לה את ידך. אם נצא עכשיו נספיק לארוחת עשר בגן.

את מרימה מבט אל השמיים כשאת יוצאת החוצה מהגן, משאירה את רחלי מאחור. את לא מאתרת אפילו את הסימן הקלוש ביותר לכתמים הלבנים שאת אוהבת. רק כחול בהיר. לראשונה את בודקת כמה כסף משכת מהתיק. שני שטרות של עשרים ושטר אחד של מאה. את דוחפת את השטרות בחזרה לכיס של המעיל. נהיה לך חם, את משילה מעצמך את המעיל, מנסה לקשור אותו סביב המותניים, אבל הוא עבה מדי אז את מחזיקה אותו ככה, בשתי ידיים, ומתקדמת לאורך הרחוב.

ליד התחנה שבה ישבת כמה שעות קודם לכן, בחור יושב על המדרכה. עטוף במעיל צבאי, כובע גרב שחור לראשו. הוא חובק את הברכיים בשתי ידיים, וראשו תקוע בין רגליו. את לא רואה את הפנים שלו. רק כתם שחור בין שתי רגליים. ליד גופו הצנום, המכופף, מונחת קופסת קרטון קטנה ובתוכה שלושה מטבעות, שטר אחד של עשרים ומצית. את שולפת את השטרות מכיס המעיל שלך, ומניחה אותם בתוך הקופסה. הוא לא מרים את ראשו אלייך, ואת לא אומרת דבר, ועושה את דרכך הבלתי נמנעת הביתה.

לני בלה כהן לומדת במנשר לאמנות, סטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח וספרות. בת עשרים ושבע, מתגוררת בחיפה. שיריה התפרסמו בכתבי העת "בין סגול ובין תכלת", "המסדרון" ובאסופת השירים ״העוני עומד בגבו למצלמה״. סיפור פרי עטה זכה בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת רחל היימן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הווארד אלטמן (Howard Altmann)

מאנגלית: טל ניצן

.

ללא ניע

הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר נְטוּל חַלּוֹנוֹת.
בַּבְּקָרִים הִיא מְחַפֶּשֶׂת דֶּלֶת,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְנַמְנֶמֶת.
בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת
הִיא מִתְמַתַּחַת וְנֶאֱנַחַת.
הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַיָּמִים וּמְאַבֶּדֶת אֶת מִנְיָנָם,
יוֹדַעַת אֶת מְקוֹמָהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת.
לְעִתִּים הַכִּסֵּא נִדְמֶה לָהּ כְּמַדְרֵגָה,
לְעִתִּים הִיא סְבוּרָה שֶׁהַכִּסֵּא אֵינֶנּוּ שָׁם.
הַפִּנּוֹת נִרְאוֹת לָהּ אַחֶרֶת כָּל פַּעַם.
תַּחַת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא הִיא בְּשֶׁלָּהּ.
הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא
בְּחֶדֶר מֵעַל לְבָתֵּינוּ.

בודפשט 1944

בַּחֹשֶׁךְ הָעִקֵּשׁ
עֵץ נִרְעָד בַּלַּיְלָה.
לְאוֹר הַצָּהֳרַיִם הַנִּגָּר
נִמְשֶׁכֶת אֲחִיזָה נוֹשָׁנָה.
כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה נִסְעֶרֶת
חֲצִי יָרֵחַ נוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה.

יָד עַל יָד, גּוּף עַל גּוּף
הַתְּבוּנָה לֹא מַגִּיעָה הַבַּיְתָה לְעוֹלָם.
דַּף אַחַר דַּף, סֵפֶר אַחַר סֵפֶר
מִתַּפּוּחִים פְּגוּמִים נַעֲשָׂה הָרֹטֶב.
פֶּה אֶל מַיִם, כּוֹס אֶל הַשֻּׁלְחָן
מֻנָּחִים דִּבְרֵי אֱמֶת.

הָאוֹקְיָנוֹס יוֹדֵעַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
צוֹלֶלֶת רַק עַד כָּאן.
הַפְשָׁרַת הַשְּׁלָגִים
מַקְפִּיאָה אֶת הַזִּכָּרוֹן לְשָׁם.
וְדוֹר מוֹרִישׁ צְבָעִים לְדוֹר
וְצוֹבֵעַ אֶת נְטִיפֵי הַקֶּרַח שֶׁל הָאָבִיב.

במים אפלים

יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם הַסֻּכָּר פָּשׁוּט לֹא נָמֵס
בַּקָּפֶה וְהַחֲדָשׁוֹת עַל הַפְשָׁרַת הַקַּרְחוֹנִים
מוֹתִירוֹת אוֹתְךָ לָכוּד עִם חַיַּת הַטֶּרֶף: מִי

יִשְׁמַע אֶת הַקּוֹל בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם? שֶׁלֶג עָכוּר
יָכוֹל, אוּלַי, לְהָאִיר נָתִיב לִזְמַנִּים נְקִיִּים יוֹתֵר,
וּבְכָל זֹאת אֵי־שָׁם בְּעִרְבּוּבְיַת הַחֹרֶף צִפּוֹר מֵתָה

קוֹרֵאת אֶל מְדִינָה בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי
טֶבַע הַדְּבָרִים. הַדַּוָּרִית, שֶׁהֵבִיאָה
הַיּוֹם אֶת יוֹם אֶתְמוֹל, מִבַּיִת לְבַיִת

עִם מוּזִיקָה בְּאָזְנֶיהָ – הַאִם הִיא הַקָּמֵעַ שֶׁלָּנוּ?
נַרְקִיס שָׁגָה כְּשֶׁהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן,
אֲבָל אוּלַי רָאָה דָּבָר שֶׁהָיָה עָלֵינוּ

לִרְאוֹת. בָּעֲשָׂבִים הַזּוֹחֲלִים, סִרְטֵי
אוֹר הֵם חַיִּים אוֹ מָוֶת, וְאֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ
הָרַכּוֹת הֵן יָד כְּבֵדָה. בֵּינְתַיִם,

פִילוֹסוֹפְיוֹת שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ מֵעוֹלָם שׁוּב
אוֹבְדוֹת – הוֹ אָחִי, אַיֶּכָּה?
הַאִם מוּטָב הָיָה לָנוּ כְּשֶׁתּוֹחֶלֶת הַחַיִּים

הָיְתָה קְצָרָה יוֹתֵר, הֶחֳרָפִים אֲרֻכִּים יוֹתֵר? טוֹב,
הַשָּׁמַיִם מְבַקְּשִׁים תְּשׁוּבוֹת גַּם הֵם. יֵשׁ שֶׁפּוֹנִים אֶל
אוֹפַנַּיִם וְדִיאֵטוֹת נוֹזְלִים, מְעַטִּים, רְצִינִיִּים,

אֶל קַקְטוּסִים וְתַקְלִיטֵי וִינִיל יְשָׁנִים. אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים דְּבָרִים,
מַכְחִישִׁים דְּבָרִים. וְשׁוֹאֲלִים: מַהוּ דָּבָר?
הַגְדָּרוֹת מְרַסְּקוֹת אוֹתָנוּ, הַיְּקוּם

מַצִּיעַ לֶחֶם. מִי הָיוּ הָאֵלִים שֶׁהֶעֱנִיקוּ לָנוּ
אֶת הָאֵלִים? הָאוֹקְיָנוֹס מוֹחֶה אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ, הַלַּיְלָה
סוֹחֵף אֶת מַבָּטֵנוּ, אֲנַחְנוּ פּוֹלְטִים עָשָׁן

וְרוֹאִים אֶת רֵאוֹתֵינוּ. יְלָדִים, יְלָדִים בָּאִים בְּרִיצָה –
אֲנַחְנוּ מְנִיפִים אוֹתָם מַעְלָה וְהֵם מְרִימִים אוֹתָנוּ,
בְּמַיִם אֲפֵלִים אֲנַחְנוּ אוֹחֲזִים אֶת בָּבוּאָתָם.

בעוד שלג קל מוסיף לנשור

נָכוֹן שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
וְשֶׁהַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה כַּנִּרְאֶה.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ פָּרָדוֹקְס.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הַלֵּב רוֹצֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים נוֹקֵשׁ עַל הַבֵּיצָה הָרַכָּה
וּמְקַלֵּף אֶת תּוֹכָהּ בְּכַפִּית.

נָכוֹן שֶׁאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים לֹא יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ.
וְשֶׁאֲחֵרִים יֹאהֲבוּ אוֹתָנוּ תָּמִיד.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אַקְסִיּוֹמָה.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אֶת הָעוֹלָם.
כִימְיָה הִיא מָה שֶׁמְּסוֹבֵב אוֹתָנוּ עַד עֲצִירָה.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים מוֹרֵחַ חֶמְאָה עַל לֶחֶם קָלוּי
וּמְבַקֵּשׁ תּוֹסֶפֶת רִבָּה.

נָכוֹן שֶׁתִּקְוָה וּזְמַן שְׁזוּרִים זֶה בָּזֶה.
וְשֶׁתִּקְוָה וּזְמַן חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הַנִּפְרָדִים.
נָכוֹן גַּם שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ נִתּוּחַ דִּקְדּוּקִי.
הָאֲדָמָה תִּקְבֹּר אֶת הַחַיִּים הַמֻּשְׁלָמִים.
הָאֲדָמָה תִּזְרַע אֶת פְּרִיחָתֵנוּ.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים אוֹחֵז בְּמוּסַף הַמַּסָּעוֹת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן
וּמֵשִׁיב אוֹתוֹ לַכִּסֵּא בְּלִי לִקְרֹא.

נָכוֹן שֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב שַׁיָּכוֹת לַמֵּעִיר.
וְשֶׁהֶעָרוֹת אַגַּב הֵן נַחֲלַת הַכְּלָל.
נָכוֹן גַּם שֶׁזּוֹ אֵינֶנָּה אִירוֹנְיָה.
נִסָּיוֹן יִתֵּן צֶבַע בַּמַּיִם.
נִסָּיוֹן יַהֲפֹךְ צֶבַע לְמַיִם.
הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת הַפַּסִּים חוֹתֵם עִם מִסְפַּר חַדְרוֹ
וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ הַשֶּׁקֶט.

הווארד אלטמן הוא משורר אמריקאי־יהודי, יליד מונטריאול, 1963. פרסם שלושה קובצי שירה, האחרון בהם, "בעוד שלג קל מוסיף לנשור" (2019), הוא מהדורה דו־לשונית, אנגלית־פורטוגזית. כתב גם מחזות וספרי ילדים, ולימד שירה בכלא לנשים בניו יורק. המשורר ג'ון אשברי כתב על שירתו: "אלטמן חוקר את השמיים, את האור, את העולם, על כוונותיהם. אם, לעיתים נדירות, הוא מקבל תשובות מרגיעות, הוא יחפש משהו טוב יותר: 'כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁנִּחֵם חָדַל לְנַחֵם / הַבְּדִידוּת מוֹצֵאת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָאֶחָד הַמֻּכָּר לָהּ.' השירים הללו חיוניים כמו כוס מים."

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת טרייסי סמית', בתרגום דורית ויסמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

זה היה בכלל רעיון של פולינזיה. התוכייה של דוקטור דוליטל היא ששאלה אותו יום אחד למה הוא לא ״מוותר על בני האדם המטופשים – אם אין להם די שכל לראות שאתה הרופא הטוב בעולם, טפל בחיות, הם ידעו להעריך אותך.״ בהמשך השיחה היא גם גילתה לו שלבעלי החיים יש שפות משלהם וכי היא, למשל, דוברת שתי שפות: תוכית ואנושית. ״מעולם לא דיברת איתי כך,״ אמר הרופא (שהיה, כזכור, איש בינות) כשפולינזיה אמרה לו ״קה־קה־אוי־אי, פי־פי?״ והסבירה ששאלה אם הדייסה חמה. ״לא היית מבין… אנשים חושבים שהם כל כך נפלאים… העולם קיים כבר אלפי שנים, והדבר היחיד שלמדו בני אדם בשפת החיות, הוא שאם כלב מכשכש בזנב הוא אומר שהוא שמח!״

דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם. שיחותיו של האדון הרופא עם קופים, אריות, אווזים, חולדות ותולעים אינן אלגוריה פשוטה שנועדה להצליף בחברה האנושית על התנהלותה; מוטבע בהן אלמנט חתרני, מעצם ההנחה שלבעלי החיים יש תודעה ושזו מפותחת דייה ליצור שפה המסוגלת לבטא חוויות רגשיות מורכבות, זיכרונות עבר, דאגות ותקוות לעתיד. היצור האנושי הרי לא פסק מעולם לחפש מאפיינים המייחדים אותו משאר עולם החי (בין השאר, כדי להצדיק את האופן שבו הוא משתמש ומתעלל בבעלי חיים, ואינו מחיל עליהם אמות מידה מוסריות), והשפה הייתה אחד מאלה, אחרי שהתברר כי כאב, פחד, געגועים, היקשרות, אמפתיה ואפילו הומור אינם שלנו בלבד.

הספר סיפורו של דוקטור דוליטל (שהוא תולדות חייו המוזרים בביתו והרפתקאותיו המדהימות באזורים מרוחקים שלא נודעו עד כה) ראה אור לפני מאה שנה, ב־1920, קודם בארצות הברית ורק ארבע שנים לאחר מכן בבריטניה, מולדתו של המחבר, יו לופטינג. את סיפוריו הראשונים כתב הקפטן הבריטי לופטינג במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשלחם בחפירות ונהג לשלוח גלויות מאוירות לילדיו. באסופת ביוגרפיות של סופרי ילדים, Junior Book of Authors (משנת 1934), הוא מצוטט כאומר:

סוסים למדו להשלים עם נפילתן התכופה של פצצות בקרבם. אבל הגורל שלהם היה שונה משל בני האדם. כשחייל נפצע אנושות, איש לא הפקיר אותו למוות. כל המשאבים שפותחו לטיפול רפואי במלחמות גויסו לעזרתו. סוס פצוע היה זוכה לכדור רובה בראשו… זה לא הוגן. אם אנחנו מכריחים בעלי חיים להסתכן כמונו, למה לא ניתן להם את אותו טיפול כשהם נפצעים? אבל ברור שכדי לפתח חדרי ניתוח לסוסים, שיהיו טובים כמו תחנות פינוי הפצועים, צריך ידע בשפת הסוסים.

.

לופטינג נמלא חמלה, אבל אינו סבור שדי להופיע בעולמם של בעלי חיים כפטרון נדיב, מסדיר החוקים, המגן עליהם מפני רשעים ומזיקים. הוא מבין שכדי להפסיק את סבלם יש להבין אותם, ללמוד מהם, ובמילים אחרות – לחלוק איתם את העולם כשווה בין שווים. לופטינג שייך לדור של כותבים בריטים גדולים שרבים מהם חזרו מאותה מלחמה ספוגים במראות אימה וברצון ליצור עולם חדש. להבדיל מיער ת״ק הפרסות של א"א מילן, הארץ התיכונה של טולקין ונרניה של ק"ס לואיס, העולם שלופטינג בונה אינו מנותק מעולם בני האדם ואינו חוצה במפורש את הגבול אל עולם האגדות. לבעלי החיים בספרי דוליטל אין כוחות קסומים או יכולות כישוף, הם חיים במחילות, כוורות ויערות ומתמודדים עם בעיות שמזמנים להם הטבע או המרחבים עירוניים. אפילו יחסי הטורף־טרף נשמרים בחלק מהסיפורים, למשל כשהכלבים אינם מסוגלים להתאפק מלרדוף אחרי עכברים, והניסיונות של דוליטל לבנות עולם הרמוני הם תמיד קצרי מועד ונועדו לכישלון.

לופטינג כתב אמנם מראשית המאה העשרים ועד אמצעה, אבל הוא מיקם את דוליטל בשלהי המאה התשע־עשרה, באנגליה הוויקטוריאנית, והעניק לו מאפיינים ברורים של ג׳נטלמן אקסצנטרי, אם כי כזה המתריס נגד החברה המעמדית, רודפת הממון והפטרנליסטית שבה הוא חי. דמות הרופא, יותר מדמויות בעלי החיים שסביבו, משמשת אותו להטחת ביקורת במי שסבורים שהכסף חשוב יותר מכל דבר אחר, ושכל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלת ראויה לצקצוקים ולזעזוע עמוק. אחרי שדוליטל מאבד את לקוחותיו האנושיים, שאינם מסוגלים להכיל את העובדה שעכברים מתגוררים בפסנתר הכנף שלו ובחדר ההמתנה עלולים תמיד להתיישב על קיפוד, הוא קונה לעצמו שם כווטרינר, אבל גם לקוחותיו החדשים, גברות עם פוּדלים, שכנותיו במדמנה אשר בגיא השלוליות, נסות בבהלה כשהוא מאמץ תנין.

.

.

יו לופטינג, ביתו של הדוקטור עוד בטרם צאתו למסעיו

.

במונחי הבריות, ד״ר ג׳ון דוליטל הוא לא יוצלח. הוא מגושם, הוא נוטה למעוד וגרוע מכול – אין לו כסף. בעולם בעלי החיים יש לידע ולאמפתיה שלו ערך רב, אבל גם שם הוא מסרב לכיבודים – למשל כשהקופים שהציל ממגפה מציעים לו מעמד של מלך, והוא מעדיף לחזור לחיות שהותיר בביתו באנגליה – ומנחה אותו תפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית, למשל כשהוא מקים קרקס שפועל בשיתוף פעולה מלא, ובני האדם ובעלי החיים חולקים את רווחיו שווה בשווה. הרווחים מאפשרים, בין השאר, לג׳יפ הכלב לפתוח דוכן עצמות לכלבים נזקקים, ברוח ארגוני הצדקה הוויקטוריאניים.

השאלה של מי העצמות הנמכרות בדוכן, אגב, אינה עולה כלל. על אף הפציפיזם המובהק של הדוקטור, והדאגה לזכויות בעלי חיים ורווחתם, עשרות שנים לפני שהנושא חדר לעומק השיח הציבורי – יש בסיפורים לא מעט נקודות עיוורות. כשאוזל הכסף בביתו, דוליטל אינו מסוגל לשלם לקצב, שממנו הוא ממשיך לקנות בשר; ובאפריקה הוא פוגש נסיך שחור הכמֵה להלבין את עורו כדי לשבות את ליבה של אישה לבנה. לעומת זאת, דוליטל פורץ לחנויות שבהן מוחזקים בעלי חיים בתנאים לא ראויים, משחרר אותם מכלובים, מאמץ קנרית ממכרה פחם ששרדה, משיב חיות למולדתן באפריקה ובדוקטור דוליטל בירח, הספר האחד בסדרה שכולו פנטזיה, הוא מקים קהילה צמחונית, שוויונית, שאפילו מגלה צמחים המאפשרים לה להתגבר על מחלות ומוות.

והוא בעיקר מקשיב לבעלי החיים, בסיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים, שמעניקים לעלילות דוליטל קסם שקשה להינתק ממנו גם אחרי הילדות. אלה סיפורי החולדות והציפורים, הצב הענק הקשיש, העכברים והסוסים ואפילו הרימות, והם חושפים את המצוקות והעוולות שעשו להם בני האדם. לופטינג מספק לבעלי החיים הללו אזורים סודיים, מקומות מפלט מוגנים מפני האנושות: אי הציפורים, אגם סודי באפריקה וכמובן הירח. בתוך־תוכי הציוויליזציה הוא מקים גן חיות, אבל כזה שדייריו נמצאים בו מרצונם החופשי, והוא מוקם בסיוע אגודת החולדות והעכברים המונה חמשת אלפים חברים. ״גן החיות צריך להיות ביתן של כל החיות ולא בית הכלא שלהם. כל פרט בגן החיות שלנו תוכנן בצורה מיטבית,״ מספר סטאבינס, בנו של הסנדלר, שכבר בגיל תשע וחצי מצטרף לדוליטל בהרפתקאותיו – ובאותה הזדמנות משמש מספר ילדי נפלא שמעניק לסיפורים ממד רגשי ומניעים פנימיים ולא רק תיאור מעשים. ״כדי שיהיה לחיות נוח והן תהיינה מאושרות… הדוקטור לא אהב חוקים, אבל הן נועדו להגן על החיות זו מפני זו, ולא לשעבד או למנוע מהן חירות… למשל, חיה שרוצה לערוך חגיגה צריכה להודיע לשכניה, ושום דייר אינו רשאי לשיר שירים מצחיקים אחרי חצות.״

במאה שנות חייו של דוקטור ג׳ון דוליטל נערכו ניסיונות – לא רבים – בספרות, בפילוסופיה ובמדע, ללמוד את שפת בעלי החיים. אחד המעניינים שבהם היה ניסיונו של המשורר האמריקני מייקל מקלוּר (McClure), שבשנת 1964 קרא שירים מספרו Ghost Tantra באוזני אריות בגן החיות של סן פרנציסקו. הספר כתוב במה שמקלור כינה Beast Language, תערובת של צלילים מעומק הגרון והחזה, שאגות והברות דאדאיסטיות, ולדברי המשורר הוא נכתב כחלק מחיפוש הרוח החייתית שיש בנו בני האדם. אולם ב־2012, כשראה אור קובץ המחקרים Chasing Doctor Dolittle: Learning the Language of Animals, שבו מתעד קון סלבודצ׳יקוף (Con Slobodchikoff), פרופסור מאוניברסיטת אריזונה, את ניסיונותיו לפענח את שפתן של חיות בר, היו רבים בקהילה המדעית שיצאו נגד עצם האפשרות לייחס לקולות בעלי החיים כוונה מודעת. ואגב, החוק להגנה על רווחת בעלי החיים, ששם קץ לניסויים איומים שביצעו חוקרים בפרימאטים, בעיקר בקרובינו השימפנזים, התקבל בבריטניה רק ב־1971, בארצות הברית רק ב־1985, ובישראל חוקקה הכנסת את חוק צער בעלי החיים רק ב־1994. החוקים הללו עדיין אינם מכירים בבעלי החיים כישויות־אחיות, עם או בלי שפה, עם או בלי יכולת שלנו להבין אותם. לופטינג אולי צדק כששלח את גיבורו מכאן אל הירח.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חמישה סיפורים קצרים

אברי הרלינג

אבוד
בתהומות הנפש. וכאן ראוי היה לסיים. מה עוד יש לומר. אולי להזכיר את ההרים אשר לה.
הררי הנפש, מישוריה הגדולים. התהומות, השוטים, העקרבים, כל שאר הפרטים. נופי הנפש ומרחביה הריקים.
וזעיר אנפּין, איש קטן נודד בה, מזוהֶה לפי עקבות המילים.

.

*

.

שותה
כדי לקצר את הדרך אל הייאוש. כדי להשליט אי־סדר ברגשות. כדי להשתחרר מעוּלה של מודעות. כדי לפרוע את המחשבות. כדי לסור אל פי תהומות ולהסתחרר. כדי לפחד פחות. כדי לקרב את הקץ. כדי לחיות מחר. כדי לבוא חשבון. כדי להתחרט. כדי להעניש. כדי לסלוח. כדי להרגיש בחילה, להקיא ולהיפטר. כדי למלמל ולצחקק. כדי לצהול בבכי. כדי להירדם. כדי שלא יהיה אכפת. כדי להתייחם. כדי להקהות ולהשחיז. כדי להסכים ולסרב. כדי לבטוח ולהאמין. כדי לדמיין למרחקים. כדי לסבול בבוקר. כדי לִרצות. כדי להתפוגג. כדי להביט בסלסולי עשן הסיגריה ולא להבין שום דבר, אף לא לזכור.

.

*

.

במצבים
מעין אלה יצאתי לרחוב וחיפשתי עצמים ניטרליים למראה. הנה זה, זה וזה, זה עושה ככה, זה ככה וזה לא עושה דבר והנה עוד משהו בעל שם משלו. אחר כך חיפשתי התרחשויות שאינן מושכות עין והרי לי – שם ושם זה קורה, תהליך משתלשל, מתחיל משהו ונגמר. מה עוד. ריחות, קולות. חריקה, צעקה, ניחוח ספציפי מחנות ירקות, נהמה של משהו מאיץ, רשרוש וטריקה. ומאחורי העמוד חיה חתול עושה ככה וילד איש קטן בעגלה ושקית עם תכולה נשמטת וצל חולף של אדם ואוּפּס, איננו, וכבר המצב השתנה. הכול משתנה ללא הרף. כשחזרתי מכל זה, הבית שאני חי בו נראה כתפאורה של הצגה כושלת, וסדרן מאובק הדומה לי להפליא עדיין ממתין בכניסה.

.

*

.

ידעו נא
הבנקאים והמשקיעים והקבלנים והפועלים הנופלים תדיר מהפיגומים אל מותם, שבכל חלון שיבנו תעמוד פעם אישה מעשנת ותביט הרחק, לא רואה דבר בחוץ. יהיו גם גברים בעלי צללית כבדה שיישענו בראש מורכן על המעקה של מרפסת המטבח ויביטו בייאוש על לשלשת ציפורים הזולגת במורד כביסותיהם הלבנות.

.

*

דורית נחמיאס, הָאָסוֹן מְשַׁחְרֵר. בעקבות קצרים של אברי הרלינג. טכניקה מעורבת, 58X41 ס"מ, 2020

.

קו"ח
הנני מציג את מועמדותי למשרת ראש אגף רגולציה אינדיבידואלית, ולהלן קורות חיי:

השנים הראשונות – ילדות. בנייה והריסה של מבנים מקוביות עץ, חצר אחורית תוססת ורבת נפלאות, עננים משייטים כעפיפונים שמנמנים, חיפושית, נמלים וצב בקופסה. אולי קראו לו יהושע. במסגרת זו פיתחתי זהירות מילדים קולניים ומנפנפי ידיים כתוצאה ממפגש עם צחי הבריון. לא מזמן שמעתי שהוא נעצר על אלימות במשפחה.

השנים שאחריהן – נערוּת. שער גוף בעיתו, הופעתם של פצעי בגרות והרהורים משונים. הדמיון מותח את שריריו והכדורים – אלו פורחים כולם בלי בעיות. הזמן נוצל היטב לנסיעות תכופות מסביב לעולם בשמונים יום, לצלילות באוקיינוסים לעומקים של עשרים אלף מיל ומסע ללפלנד בחברת אווזי בר.

יותר מאוחר – הוויברציות של גיטרות הבס המרטיטות את העצמות, קצב התופים הקורא לצאת, העתיד הנרמז בנצנוצי הכוכבים. תחושת הזיפים הזרה לכף היד הנוגעת בפנים, הגלגל החוזר של צבירת מטען ופריקתו המתפוצצת. התחושה המסחררת של גוף נצמד ושפתיים מוגשות לנשיקה בליבה של חורשת עצים נשכחת.

מהקיץ שהייתה בו מלחמה, ועד סוף החורף הסוער ההוא שירד בו שלג אפילו בהרי המרכז – הנפש ששה אלֵי חיים כראוי, ריחו הטוב – למרבה ההפתעה – של אבק השרפה, מיצי גוף של זרים, צלקת חדשה בברך, ההורמונים והטיפשות החוברים זה לזה. התוכניות המשוכללות לעתיד, אשליית הבעלות על עוצמת הכוח המתפרץ שבשרירי הרגליים, הכתפיים הנדמות כרחבות מאופק ועד אופק.

שנים אחדות – נסיעה ברכבת עד לעיירה עתיקה למרגלות הרים שכיפות שלג לראשיהם. תוגת המרחקים בתחנה נידחת, עמודים גבוהים וקשתות מעל לרציף, חלונות מוארכים ומאובקים ולידם שעון גדול, אספרסו וסודה בבית הקפה מול אחו שפרות יפות מראה ובריאות בשר רועות בו. מאחורי הדלפק אישה אחת שחורת שיער ושמה מריה. בכיכר הסמוכה, המרוצפת אבנים וצריח כנסייה מזדקר מעליה, חולף עגלון ובעגלתו ערמת חציר זהובה. קול נקישות פרסותיו של הסוס.

אחר כך – ההשתתפות. פיתוח כישורים שונים ומומלצים. הטבילה בנהר עד מעל הראש. ההישגים, ההתרבות. הגוף המתחיל לוותר על מותניו הגמישים, על שערותיו, הזרם נושא אותו היטב גם כך. את העננים, השמיים הבוערים לעת שקיעה, אפשר לראות רק בחלקים צרים מבעד למרווחים שבין מגדלי המשרדים. הייתה גם סדנת העצמה אישית. המנחה קרא: למנף! למנף! למנף! והם רשמו את זה במחברות.

ואז – כל הטעויות, השיבושים, הנפילות, שנות האובדן והכאב, לילות הצער וימי הכישלון, עונת הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות. השקרים, הפרֵדות, האבל, היתמות, החשכה הכבדה הזורחת בבקרים, החלונות המוארים בבתיהם של אחרים, זמן הקמטים בפנים, בגידותיו התכופות של הגוף המנסה להימלט, והנפש היורקת: ככה זה, קיבינימט, ככה זה.

אחר צהריים אחד – כלב רחוב רזה חושף שיניים ליד פח אשפה גדול. הסתלקתי משם. אחר כך מצאתי שש מאות שקל על המדרכה מול קופת החולים.

ובערב שאחריו – אפרט בריאיון אם אדרש. אבל הייתי ממש חולה והאסון משחרר.

הימים האלה – לעת עתה הכול בסדר. אתמול למשל בישלתי כדורי בשר ברוטב עגבניות ואורז. הערב היה נעים. אוגוסט חלף לבסוף כך שכיבינו את המזגן, פתחנו לרווחה את החלונות, ראינו סרט בטלוויזיה ואכלנו. אחר כך בא החתול וליקק את הצלחות עד ברק.

תכונות וכישורים נוספים: שליטה בתוכנות אופיס, פאואר־פוינט קצת פחות, לא סיעודי, אנגלית ישראלית, מסתפק במועט, הכדורים הפורחים באים עכשיו בקופסאות קרטון קטנות מבית המרקחת ונבלעים בבוקר ובערב, מנומס, מתחזק היטב את העציצים. ללב צמוד דפיברילטור משוכלל עם בטריות טעונות לגמרי.

אברי הרלינג הוא כותב ועורך עצמאי. ספריו: "ארוחה מנצחת", ספר הרפתקאות ובישול לילדים (בבל, 2002), "סליחה איך מגיעים מכאן", סיפורים קצרים (כרמל, 2010), "האיש בכובע הקסקט", רומן (כרמל 2013).

את העבודות המלוות את הטקסט יצרה האמנית דורית נחמיאס בהשראת קטעי הפרוזה של אברי הרלינג, במיוחד עבור "המוסך". הרלינג ונחמיאס משתפים פעולה שנים רבות, ומתעתדים לכנס את יצירותיהם המשותפות בספר.

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה קטעים מאת שי שניידר־אֵילת

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן