פרוזה | אפליקציית המשאלות

"היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג." סיפור מאת לי ממן

רחל רבינוביץ, מתוך הסדרה "מסעותיי עם סמארטי", דיו על נייר, 50X37 ס"מ, 2016

.

You have one wish left

לי ממן

לנועה, לינון

 

הכללים היו פשוטים למדי: שלוש הודעות. כלומר, משאלות. שש מילים לכל היותר עבור כל אחת. משניצלת את כולן, זכית לחזות באנימציה מטופשת של דג זהב צולל למים, עולה שוב לרגע ומנופף בסנפיר לשלום אחרון, ואז – המסך השחור סוגר על חור ההצצה העגול, המתכווץ והולך, כמו בסופו של סרט מצויר. זהו. כמה שניות אחר כך כבר התקבלה הודעה באנגלית שמבשרת כי אפליקציית דג הזהב מחקה את עצמה מכל המכשירים השייכים למשתמש זה. We hope all your wishes will come true.

בהתחלה האפליקציה הייתה פופולרית בעיקר בקרב מתבגרים. הם ביקשו מדג המשאלות המצויר הצלחה במבחן חשוב או בראיון עבודה או בדייט, כאלה דברים. רק חודשים אחר כך, בגלל כמה מפורסמים שנשבעו שזה עובד והפיצו ברשת צילומי מסך עם משאלות שלטענתם התגשמו, זה הפך לשיגעון של ממש.

משום מה, אף אחד לא ניסה לרמות או לאתר פרצות. ההקצבה המוסכמת הזו של שלוש משאלות – כחוק יסוד, כגבולות הקארמה, הייתה חזקה יותר מכל תחבולה מתחכמת וכמו כבלה את המשתמשים לקוד התנהגות של הגינות מדומה; לרמות את הדג היה כמו להתעסק עם הגורל. ואולי, כמו בסיפור המפורסם ההוא על הדייג ודג הזהב, לסכן את כל מה שעלה בידך להשיג עד עכשיו.

**

אופירה הייתה בת שלושים ושתיים כשהאפליקציה הפכה למגיפה. היא לא לגמרי הבינה במה מדובר, וזה גם לא עניין אותה. היא אמנם קלטה שברי שיחות פה ושם, היה בלתי אפשרי לפספס את זה. רק שנה לאחר השקת האפליקציה, התפרסם כי שני הצעירים שהוציאו אותה לשוק העפילו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם. בשלב הזה כבר היה נדמה שכל כתבות המגזין ותוכניות התרבות עסקו רק בזה. ההצלחה הייתה מפתיעה, בייחוד לאור הרעיון הפשוט למדי. במוספי הדעות ובמדורי הטורים האישיים לא הפסיקו להתעסק בתופעה: היו כאלה שהשוו את הדג לגרסה החילונית לעלייה לקברי צדיקים – עדות ניצחת לטבענו האנושי החלש, שאינו מסוגל לשאת מצבים נטולי ודאות או תקווה. היו מי שהכריזו עליו כסמל לכל הרעות החולות, הסממן המובהק לפסיביות ולנרקיסיזם של דור ה־Y שיושב בחיבוק ידיים ומחכה שאיזה דג מצויר ישיג לו את העבודה שתמיד חלם עליה, את הזוגיות שתמיד רצה, את הכסף שירוויח מבלי שיצטרך להזיע.

אופירה הייתה רחוקה מכל זה. לא היה אכפת לה מדג משאלות מטופש, וממילא הדבר האחרון שהייתה צריכה עכשיו זו עוד אפליקציה בטלפון. הייתה לה כבר את זו שבאמצעותה ניהלה את לוח הזמנים של המפגשים עם הילדים ברווחה ושל ההדרכות שלה, את האפליקציה של הכושר שסתם תפסה מקום (כבר חודשים שלא פתחה אותה, אבל עדיין לא העזה למחוק), את האפליקציה של הקלוריות ואת זו של המעקב של חשבון הבנק וזו של המוזיקה, ועכשיו נוספה לכל אלה גם האפליקציה של קופת החולים שעוזרת לה לעקוב אחרי השבועות של ההיריון ומסבירה לה מדי שבוע באיזה גודל העובר עכשיו ואיך הוא נראה, וגם מזכירה לה איזו בדיקה לעשות מתי. זה היה מספיק.

היא תכננה לסיים את ההתמחות שלה ברווחה עוד לפני שתצטרך לספר לכולם על ההיריון ולענות על כל השאלות שוודאי ישאלו אותה: מתי החליטה וכמה זמן לקח עד שנקלטה, ולמה דווקא עכשיו ולמה לבד, מה בוער, היא עוד צעירה. יש לה רק עוד שלושה וחצי שבועות לטשטש את הבטן שכבר התחילה לבלוט, ואם תצליח היא תוכל לסיים שם כמו כל הבנות לפניה, במסיבת פרידה עם עוגה ודיאט קולה, ואסתי האחראית שתגיד כמה מלים יפות וחדוה שתקרא משהו, וזהו. היא בחוץ.

היא ישבה אז במשרד, בדיוק הכינה סיכומי פגישות כשהתקשרו לעדכן אותה לגבי התוצאות של בדיקת השקיפות העורפית. אמרו שעדיף שתיגש לבדיקת מי שפיר כי יש סיכוי אחד לשבעים ושישה שמשהו לא בסדר. היא לא ממש הבינה מה אומרים לה ולא ידעה לפענח את משמעות המספרים. אמנם היא כבר קראה בלי סוף אינפורמציה באפליקציה ובאתרים והתכוננה, אבל באותו רגע לא זכרה כלום מכל זה. היא לקחה מהר את התיק ובלי לחשוב אמרה משהו על מקרה חירום ושהיא צריכה לרוץ, ומיהרה לאוטו והתיישבה שם עם התיק על הברכיים ולא ידעה לאן תיסע. אפילו את טניה לא התחשק לה לראות עכשיו. היא צפתה בעצמה כמו מישהי זרה, איך היא שולפת בלי לחשוב, בבהילות, את הסלולרי מהתיק, ולוחצת על הסמל של חנות האפליקציות ומקלידה באצבעות לא יציבות בשורת החיפוש: GOLDEN FISH.

ואז ראתה אותו לראשונה, את הדג. פתח עגול קטן שהלך והתרחב סביב פרצופו המחויך סילק את הרקע השחור, שהלך ופינה את מקומו למרחב מאויר של ים ושמיים תכולים. הוא הזכיר לה את דג הזהב הדאגן שאהבה מ"חתול תעלול" של דוקטור סוס, אותו ספר שבילדותה הייתה מבקשת מטניה לקרוא לה שוב ושוב בערבים הארוכים שבהם בילו יחד בבית, אחרי שהייתה מכינה לה ולאחיה צהריים. לטניה היה קול מיוחד בשביל הדג, כמו של ילד קטן ומצונן, ולפעמים היו המילים משתבשות בפיה כשקראה. אופירה הייתה מקפידה לתקן אותה וטניה הייתה מנסה שוב, חוזרת אחרי מה ששמעה ושואלת: ככה? ככה אומרים? ואופירה הייתה צוחקת – לא, לא ככה, ולא בטוחה מתי טניה באמת מתבלבלת ומתי היא משבשת בכוונה כדי להצחיק אותם.

הזיכרון ההוא של ד"ר סוס והשיבושים של טניה הרגיעו אותה קצת, והיא חשבה לעצמה שזה כנראה סימן טוב.
לא היה לה מושג איך הדבר הזה עובד – איך מבקשים? ממי מבקשים? – אבל במהרה היא הבינה שזה אפילו פשוט יותר ממה ששיערה. אחרי שהזינה כמה פרטים בסיסיים – שם מלא באנגלית, זיהוי באמצעות חשבון ווטסאפ וכתובת מייל, סיסמה מועדפת – הדג של דוקטור סוס הנחה אותה צעד אחר צעד, באנגלית: "חשבי היטב על ניסוח בהיר ותמציתי של המשאלה שלך. היא מוכרחה להיות מנוסחת בשש מילים לכל היותר (40 תווים לכל היותר, בשפה לבחירתך). לאחר מכן לחצי על הכפתור הירוק בתחתית המסך. דג המשאלות כבר ידאג לכל השאר!"

היא הרגישה פתאום שיש משמעות גורלית לכל מילה. כתבה: התינוק שלי. מחקה. כתבה: העובר שלי. מחקה מיד.

בסוף היא כתבה: אני רוצה שהתינוק שלי יהיה בסדר.

ולחצה על הכפתור הירוק.

**

הפרצוף המטופש של הדג המחייך היה הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו בבדיקה, כשהחדירו את המזרק לבטנה. משך כל אותו לילה רווי חרדות שקדם לבוקר הבדיקה היא בהתה בפרצופו הכתום, שוב ושוב לחצה על אייקון האפליקציה במסך כדי לראות אותו מחייך אליה, עולה מן המים ומנופף בסנפיר, ומעליו מתנוסס הכיתוב: you have two wishes left.

אני צריכה רק אחת, חשבה.

היא לא סיפרה כלום לטניה, שחיכתה לה מחוץ לקליניקה. אולי יום אחד, כשכל זה ייראה רחוק ומטופש – אבל לא עכשיו. עכשיו את כל התקוות שלה היא תלתה בדג הזה. היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג. ויותר משחששה להיראות מגוחכת, חששה שמה שאומרים על משאלות יום הולדת תקף גם פה – אם היא תספר זה לא יתגשם. אז היא לא סיפרה.

זה לא היה אופייני לה, והיא ידעה שהיא מגוחכת, נאחזת באמונות טפלות. אבל לא היה לה אכפת. היא כבר התרגלה לדמיין את התינוק הזה בחייה, חלמה איך תגדל אותו עם טניה. למה בכלל לחכות לגבר כשיש לה את טניה קומה מעליה.

אופירה עברה לגור בבניין של טניה לפני ארבע שנים, אחרי שטניה סיפרה לה שהשכנים מתחתיה עוזבים – למרות שבכלל לא חיפשה אז דירה, ובדיוק התחילה אז את השנה השנייה ללימודיה בבית הספר לעבודה סוציאלית. אבל לטניה מצאו גוש בשד השמאלי ומישהו היה צריך להיות שם ולטפל בה. ומלבדה לא היה אף אחד. אחרי שנה וחצי טניה יצאה מזה. כשבישרו לה סוף־סוף אחרי שלושה סבבי טיפולים שאין גרורות והכול נקי הן יצאו לחגוג וחזרו שיכורות ואופירה עלתה אליה לישון בסלון, כמו שהייתה עושה לפעמים, ובבוקר, עוד לפני שהיא ממש התעוררה טניה נכנסה עם הקפה והתיישבה לידה ואמרה לה: חשבתי על זה, ואם תעשי ילד אני אעזור לך. למרות שאופירה מעולם לא דיברה על להביא ילד. אבל היא כן דיברה על הילדים שהיא טיפלה בהם ברווחה, ועל הציורים שהיו מכינים לה ועל שמות החיבה שלא הייתה מתאפקת וממציאה להם, ועל העיניים שלהם שזרחו בהפתעה של מישהו שאף פעם אף אחד לא קרא לו בשם של חיבה. וגם על הדייטים העייפים שיצאה אליהם, עם הגברים שהתחלפו אבל בעצם היו כמו שידור חוזר של עצמם – גם עליהם אופירה סיפרה. וטניה כבר הבינה לבד.

**

סוף־סוף התקשרו מהמרפאה להודיע שהכול בסדר. אופירה לא ידעה את נפשה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, היא בדיוק התארגנה לצאת, ומעדה בדרך לקומה של טניה וחבטה את הברך במעקה המדרגות כשעלתה לספר לה, ובכל זאת שתיהן קפצו וקפצו כמו ילדות, וטניה שהתנשפה שמה לב שאופירה קופצת על רגל אחת ושאלה מה יש לך, ואופירה אמרה קיבלתי מכה וגם הרגליים לא מצליחות לסחוב אותי, אבל מה נהיה איתך תראי איך רזית, וטניה אמרה ככה זה כשחיים על קפה וסיגריות.

**

כשהסתיימה ההתמחות ברווחה אופירה כבר כמעט שכחה מהדג. רק מדי פעם הייתה רואה את פרצופו מבליח כשהחליקה אצבע על גבי המסך כדי למצוא את האפליקציה של ההיריון.

נדמה לה שאף אחד בצוות לא ניחש שהיא בהריון, אפילו שהעלתה במשקל. הם ידעו שהיא חיה לבד וכנראה לא הייתה להם סיבה מיוחדת לחשוד במשהו. והיא גם הייתה מאלה שמשמינות לכל הכיוונים, אז לא הייתה סיבה לשים לב לבטן דווקא.

כמה שבועות עברו, ואז זה הגיע, ממש כמו שתכננה: עוגה, דיאט קולה, מסיבת פרידה קלילה מאסתי ומהצוות. הרבה יותר קשה היה להיפרד מהילדים. היא הכינה להם מתנות קטנות וכתבה פתקים אבל הרגישה שהיא נוטשת אותם. זה הגביר אצלה את הכמיהה לתינוק שטרם הגיע אבל גם גרף אותה הרחק ממנו, כיוון שעדיין הייתה שלהם. לפעמים חשבה לעצמה בבהלה: הבטן שלי ריקה. ומיד הייתה מושיטה ידיים למשש עד שחשה בתנודות הצוללן שלו, ונרגעה.
זה היה לקראת סוף החודש השמיני, כשנזכרה שוב בדג. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה אחוזת בהלה. לא זכרה דבר ממה שחלמה, אבל הייתה אפופה תחושה ודאית של אסון מתקרב. ולמרות קורס ההכנה ללידה והביקור המקדים במחלקת היולדות והנוכחות המרגיעה של טניה שהבטיחה להיות לצידה כל הזמן – למרות כל אלה היא לא הצליחה בשום אופן להירגע, ובאחת היקיצות הליליות היא נזכרה בדג ובתחושה המרגיעה שנסך עליה פרצופו המחייך אז, והחליטה בהקלה שעכשיו, לקראת הלידה, היא תביע את אותה המשאלה בדיוק. הפעם כתבה את מה שבפעם הראשונה לא העזה, נקטה לשון פנייה מפורשת: תעשה שהתינוק שלי יהיה בסדר. הדג נופף וחייך אליה את חיוכו המרגיע: you have one wish left.

**

ארבעה חודשים אחר כך היא תשב על כורסה בסלון ביתה, כשבזרועותיה תינוק שלם ובריא, לגמרי שלה, שיגמע משדיה ביניקות קצובות. עיניה ייפערו אל מול מסך שישדר את אחת מתוכניות הבוקר ההן, והיא תמלמל לעצמה כל הזמן: איזו מטומטמת אני, איזו מטומטמת, כשתריץ שוב בראשה את הביקור ההוא של טניה במחלקת היולדות, ואיך רק אז הבחינה פתאום כמה באמת רזתה, מרוב שהייתה מרוכזת בעצמה ובתינוק שלה ובפרידה מהילדים בכלל לא שמה לב איך טניה הולכת ונקלשת אל מול עיניה, נמוגה, ורק כששאלה אותה ישירות סוף־סוף מה קורה סיפרה לה שזה חזר, שנתנו לה בהתחלה איזו תרופה ניסיונית אבל מהר מאוד הבינו שאין מה הרבה מה לעשות הפעם, אז החליטה לספר לה רק אחרי הלידה כי ראתה איך היא משתגעת מדאגה. איזו מטומטמת אני איזו מטומטמת, ככה היא תגיד לעצמה, למרות שלא תרצה להזין את התינוק שלה בכל הקולות המכלים האלה, אבל היא לא תוכל להפסיק, והכי מטומטמת היא תרגיש כשתיזכר בדג ובמשאלה האחרונה שבזבזה כי נבהלה נורא כשהרופא אמר צהבת ילודים, למרות שאחד מכל חמישה תינוקות נולד עם זה, וזה שטויות, זה שטויות, אבל הרופא אמר צהבת והיא שמעה צהבת וכבר הייתה עייפה והורמונלית וממילא חשבה ששום דבר אחר לא משנה, רק שהתינוק הזה יהיה בסדר, רק להוציא אותו משם ולהביא אותו הביתה ולגדל אותו כמו שרצתה וחלמה, וזו האמת, אופירה, היא תאמר לעצמה, עם כל הסיפורים האלה שאת מספרת לעצמך על התיקון שאת עושה עם הילדים והרווחה – בסוף רק לעצמך את דואגת, שלוש משאלות ביקשת ושלושתן בדיוק אותו דבר, את והתינוק והתינוק ואת, לא ראית שום דבר ממטר, לא את טניה ואולי גם לא את כל הילדים האלה, ותיזכר איך הדבר הראשון שרצתה לעשות אחרי שטניה סיפרה לה בבית חולים זה לקום ולסטור לה חזק, איך לא סיפרת לי, אבל התינוק ישן בעריסה לצידה והיא עדיין הייתה כאובה מהתפרים ולא הצליחה לקום, אז היא רק צעקה עליה, למה לא אמרת כלום, מה יש לך, אני כבר לא ילדה, והמשפחה של השכנה שלה לחדר שבדיוק נכנסה עם כל הבלונים הסתכלה עליה כאילו היא משוגעת, וטניה קמה מהר להסיט את הווילון, ואופירה התרוממה קצת ותפסה לה בפרק היד שהיה דק ולבן ונידף, תפסה אותו חזק־חזק, וטניה חשקה את הכאב ואמרה לה אבל אופירי, מה כבר היית עושה, מה כבר יש לעשות. ואופירה אמרה בלי לשחרר את היד – הייתי, הייתי עושה, היה מה, וכמעט הוסיפה – נשארה לי עוד משאלה אחת, את לא מבינה, אבל פחדה להישמע משוגעת, ואולי באותו רגע באמת הייתה משוגעת, עובדה שהדבר הראשון שעשתה אחרי שעזבה את היד של טניה היה לבקש ממנה שתביא לה את הטלפון, אבל הדג כבר לא היה שם, היא ידעה שהוא כבר לא שם, במו עיניה ראתה את העיגול השחור הולך וסוגר עליו כשנופף לה לשלום לתמיד.

.

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב־2017, וזיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. מנחת סדנאות כתיבה וחברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגוזל", סיפור מאת זהבה כלפה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | כיכר פריז, ירושלים, 2011

"העיניים מסתכלות, צורבות את המראות לזיכרון, והאוזניים שומעות חבורת ילדים שרה את ׳הון שלטון עולם תחתון׳ עם דרבוקה, שיר שעד לפני שבועות בודדים הזיז רק כלום ושום דבר, שיר שהיה רק שלךְ." פתיחת רומן בכתובים, מאת צבי פרידלנדר

נטע גלפמן גבתון, אדום ושחור־לבן, קולאז' נייר על קנבס, 60X50 ס"מ

.

3 בספטמבר 2011, כיכר פריז, ירושלים

פתיחה לרומן בכתובים

צבי פרידלנדר

.

יש זמן. מבריקים מתוך מסגרות חפוזות של נייר דבק, חורגים מהסימטריה הנהוגה על לוחות המודעות, הפוסטרים הצהובים־שחורים מדברים על זה שהעצרת תתחיל בעשר, כך שיש זמן. יש, אבל זה מתחיל: הבניינים מדלגים את הקולות שעולים מקינג ג'ורג' הלאה ברחובות, מקינג ג'ורג' החוצה בצנטריפוגה של סאונד, כאפה מתמשכת שמדלגת מחיפוי אבן לחיפוי אבן ומאותתת בזמזום שמשהו כן קורה עכשיו. מתוך הבאז אפשר מדי פעם לזקק קול פרטי, עמום אך לרגע מובחן, צעקה או הברה של צחוק, 'חת־שתיים ממיקרופון, עד שהקול משתטח ונבלע שוב בממוצע.

סמיך בחוץ. שבת וירושלים, אז התנועה הכבדה היא לא במכוניות – התנועה באורנים ובגלי הקול, על המדרכות, בשרירים, בצעדים. אנשים מטפטפים החוצה מחדרי מדרגות ומחניות רחוקות וצועדים, הולכים ברווחים אבל פחות או יותר בטור, סטודנטים מחושמלים בצמדים ושלשות מנהלים שיחות בסולם הטונים שמגיעים משם, שכנים ושותפים לדירה מתהלכים צמוד לאותו כיוון, זוגות מהדור שמעל בנעלי ספורט, חבורות מהתנועות הכחולות עם שרוכים בהיכון, סטיקרים קורצים מגבות החניכים, דבוקים בנונשלנט, ותיכוניסטים אחרים ולא מסופחים, גם הם הריחו אקשן, שרוף וסקסי.

הנזכרים הם האחרונים שעוד יֵצאו מהבית ויהיו להמון. למה הם בחוץ?

בכלל אנשים מוצאים את עצמם בחוץ. ההנאה הראשונה בחוץ היא שהחוץ הוא לא הבית. אין תסריט בחוץ, וההתרחשויות של האוויר הפתוח הן טעונות, קטועות אבל שלמות. גם התפאורה בחוץ היא חד־פעמית. בגיל שלוש, ספסל עירייה פשוט, כזה שמשאיר עיגולים חנוקים על כפות הידיים, הוא לא פחות מחפץ קדוש. עלים הם חפצים שצריך לספור ולקחת הביתה: יש עלים שמגיע לאחרים לראות אותם גם. כנ״ל מקלות וכנ״ל אבנים, כולל אבנים שהן אספלט. אחר כך החוץ מספק הנאה שנייה: הלבד. בבית יש ציפיות, זכויות וחובות, בבית זוכרים לך ומתכננים, אבל בחוץ אדם הולך מנקודה אל״ף לנקודה בי״ת ונולד בלי הקשר. אתה ילד שקונה פיתה עם פלאפל. אתה ילד שעוצר וקורא שלט, ״מלבי ליָמִין״. ואחרונה, הנאה שלישית: הלא־לבד. הולכים בזוג על מדרכה בחושך ומחכים שיד תיגע ביד אחרת. הולכים כך ומחליטים – אני שייך לאדם שלידי. ״אני אוהב אותך״ אומרים לראשונה בחוץ. ובכלל אתה נהיה אתה בחוץ, מקבל על עצמך את התפקיד בחבורה שתבגוד בו אחר כך, הולך בצד החברים ומגרד את הצלעות, מתאמץ לשמוע מה נאמר, או שאתה הולך בין החברים, מדלג, מופיע, קופץ ונוגע בעמודים, בתחנות מלוכלכות של האוטובוס. כנ״ל את, את הולכת לְפָנים ומדלגת חצי צעד קדימה או נמשכת אחורה ולמטה, הימין על המדרכה, השמאל על הכביש. רגל אחרי רגל מדייקים, אני כזה או כזאת, ואחר כך ממשיכים ואומרים, אני אחת מאלה, אחד מהם.

שבכל השבועות הראשונים של ספטמבר אנו מוכנים שהקיץ יפסיק. שבכל ספטמבר אנו שוכבים, ממצמצים ומזיעים על הסדינים, מחכים שאוויר יזוז, פותחים שיחות בציון הטמפרטורה, במילים קבועות כמו "תנור" ו"די" ו"שואה", בציפייה המרפרפת לעונה הבאה. בספטמבר הזה? שלא ייגמר. הרי הקיץ התגלה שוב שאנחנו שוחים יחד בפלזמה אחת, מצפים, עייפים. אמרו שהגרעין התבקע ב־67' ואז התפוצץ ב־77', שהשמאל סיים ב־95' עם חרחור קולקטיבי אחרון ומאז נסוג לקומראן, אבל הקיץ מוכיח שלא – הנה, יצאנו מהזעזוע, הוצאנו ראש מהחול, לא ויתרנו על גוף ראשון רבים.

יש גרפיטי של המילים "כבר לא טמבל" בספריי שחור. הריסוס פספס את קצה השבלונה כך שיש סביב מלבן שפריצים עדין.

בטוש על קופסת חשמל קוצנית: גרפיטי של המילים "אני כל כך כועס שכתבתי על קיר".

על הרצפה? פמפלט מקופל של "קבלה לעם".

מישהו ברחוב בלפור מצייר אוהל על החלונות המלוכלכים של מאזדה אפורה, עדכון אחרון לקשקושים שישנם. הוא מקיף את האוהל בעיגול, לאט, מבסוט. לא הכול מצדיק ציטוט אבל מישהי עוברת ליד משרד ראש הממשלה ומחייכת לשוטר שקושר את הנעל על עמוד שמן, ועם פסיקים מודגשים כמו בהקלטה היא אומרת לו: אדוני, השוטר, גם אתה שווה יותר.

כיכר פריז עוד זֶן, מוכנה אך נטושה כמו מגרש בית ספר בלילה, ריקה חוץ מחמישים שוטרים שמפוזרים בין המעברים לעזה, רמב״ן, קינג ג'ורג', אגרון וקרן היסוד. השוטרים במצב רוח טוב בממוצע. הם עומדים ליד רכבים עם דלתות פתוחות, הצ'קלקלות פועמות בשקט, נשענים על מחסומי ברזל ניידים ומחכים על הכביש הרך, שותים קפה בשלוקים מכוסות פלסטיק עקומות מהחום.

במת העצרת מוקמת עם הגב לבית ראש הממשלה, גדולה וזמנית ושחורה במין מָט מאובק של אולם אירועים. בעומק הבמה יש סטודנטים שמהדקים לרקע דפים צהובים היוצרים יחד מוזאיקה בלונדינית מתנופפת. החולצות שלהם לחות אבל הן כהות אז לא רואים. קבוצה אחרת של סטודנטים מדביקה לרקע הצהוב שתי ידיים עצומות, רפרנס למחווה שאימצו במאהל התל אביבי, סיבובי ידיים פרקינסוניים שנועדו להחליף מחיאות כפיים רגילות. (בירושלים המניירה לא תפסה אבל אין סרטון שיצא מתל אביב שלא כולל את המחווה: ברי סחרוף לוחש משהו בין שירים ולפני סוף משפט הקהל כבר מגיב בכוריאוגרפיה.) הידיים העצומות של הבמה הירושלמית מפוקסלות כמו משהו של רוי ליכטנשטיין, זקופות כמו ברכת כהנים, קפואות באיחול חייזרי. שלושה אנשים מחזיקים כל יד כזו, מהדקים את האצבעות העצומות לקיר, מחכים שמישהי בשם סיון תחזור לבמה עם דבק.

אחרי שקיעה עכשיו, דרגה אחת לפני חושך, שעת המיגרנה הגדולה.

מי שמחזיק את האגודל העצום של יד ימין, ובעצם, מי שעיצב את הבמה כולה, הוא פליקס. שאר אנשי הבמה לובשים את חולצת המחאה הסטנדרטית, עם ה"מצב חירום" על הגב וה"בי״ת זה אוהל" על הפרוֹנְט, אבל פליקס לובש חולצת קריימר פתוחה בשלושה כפתורים, מקושטת בזרעונים השמנים המוּכרים מבנדנות ישנות. מחזיק את הקמיצה לשמאלו עומד בנימין מייזלז, בוגר טרי של האקדמיה לאמנות בצלאל. בשבוע השני של יולי, בערב שבו הועמד הניסיון הראשון להקים בירושלים סניף של המחאה, הוא הגיע להפגנה בכיכר ציון ישירות מתערוכת הסיום, ובלחץ הגיע כי דאג שמא יסגרו את ההפגנה אם לא יהיה, הרי השם שלו הוא שהתנוסס על הטפסים של המשטרה. בנימין הוא זה שלפני חודשיים עיצב לדפני את הלוגו עם האוהל המשולש והבי״ת והגֶרֶש המתנופף, זה שהזהיר אותה לא לגעת באדום ולהישאר בצבעי בית״ר. פליקס ובנימין הם שותפים לדירה ברחוב בצלאל, כך הכירו למעשה, כשפליקס נכנס והחליף כשותף את מי שעד אז מכרה לו שאכטות. היום, מתוך הדירה, מין אולם יחיד וארוך בעצם, נקניקיה תת־קרקעית עם מקלחון שמחובר למטבחון שמחובר לאזור של בנימין ולאזור של פליקס, הם מנהלים יחד מגזין סמי־חתרני בשם "המטבח", חוברת חודשית שתפחה עם הזמן לארבעים עמוד, שלושה מהם מוקדשים למניפסט נונסנסי ותקיף שניסחו השניים, ואחרי שמונה־עשר חודשים וגיליונות הם ביססו קהל משמעותי מספיק לכך שבבר הנכון ובשעה הנכונה הם סלבּים־זוטא בירושלים.

סיון עולה לבמה עם דלי דבק ומטאטא בשחי. היא מרטיבה את היד הגדולה בנוזל, מברישה אותה מכל כיוון ועוברת ליד השנייה. היא סוחבת נקע – רואים.

ליד המזרקה של הכיכר שוכבים שלטים מוכנים וחוטפים טיפות. על שניים מהם כתבו בגואש "ירושלים של זהב ושל עושק ושל הון", גואש אדום על בריסטול שעבר חורף־שניים על מרפסת שותפים בקטמון עד שמי שנזכר בקופסאות הריקות נזכר בהם והעביר אותם למאהל.

על שלט אחר כתבו "אנחנו מגש הפאקינג כסף". על אחר, "ברוכים הבאים למהפכה". על אחר, "אנחנו האנשים להם חיכינו".

במכנס קצר וחתום בגואש, מדריך מהנוער העובד מדלג מהחניכים ללוח מודעות שמשמאל לבמה, מוריד בזהירות פוסטר שמודיע על ההפגנה, מקפל את הסלוטייפ אחורה ומגלגל לתיק, שם הפוסטר מציץ כמו אנטנה.

על הבמה, סיון קוראת מהטלפון ואומרת, ״אורנה בנאי כותבת גשר המיתרים.״

מישהי אחרת עושה פנטומימה של מניקור ואומרת, ״גשר, עם מיתרים, שעה מתל אביב. אני אומרת לךְ – מנהטן.״

הזמבורות הן נוכחוּת, הדגמה באודיו לזיקה שבין חג לחירום.

קינג ג'ורג', כמו שאר הרחובות שמובילים לעיר, רחוק מהפוטנציאל אך הצפיפות עולה עם כל דקה עד שנדמה שהאנשים משתכפלים בהליכה. התחושה היא שכולם הגיעו, שכולם עושים את דרכם לאבן השואבת גן הסוס, חותרים לשם כמו סלמונים. כולם כאן. הרגילים כאן, הטיפוסים הרגילים של פּפּה, המשקפיים הצבעוניים של קול הנשמה, וירושלים חופשית ונוער מרצ, אך התווספו להם אחרים, חבר'ה רגילים על אופניים ועם עגלות ילדים, פקידים שיקומו מחר לאחד ממשרדי הממשלה, וגם הדתיים נמצאים, דתיים־לאומיים פרוֹפּר וגם שב״בניקים שבאו לראות מי נגד מי.

זו חתונה. או פורים. או יום העצמאות, או לוויה. או דרום אמריקה.

עכשיו נועם לא שומעת את הצלצול עולה מהכיס הקדמי ולא מרגישה את הרטט. עם ידיים מאוגרפות בצידי הגוף היא רצה מהמאהל ומחפשת על קינג ג'ורג' קו דמיוני שמאחוריו אפשר יהיה להתחיל את הצעדה. עד היום לא הייתה בעיה: הפגנות קודמות ראו פחות אנשים, וגם באחרונות, הגדולות, תמיד היה ברור מי בפנים ומי בחוץ, מי מוחה ומי לא. כולם נעמדו איפה שאמרו להם, ומי שמצאו את עצמם בשורה הקדמית של התהלוכה ידעו שהם בשורה הקדמית. בהפגנות האחרות נועם ועופר – מזכיר האגודה שרץ אחריה עכשיו עם מגאפון ב־90 מעלות – מתחו ביניהם חבל צופים והכתיבו אחורה את קצב ההליכה, היה קל וברור, אבל היום נועם מגיעה עד לביתן של הפיס וממשיכה להיתקל באנשים, ותוך כדי ריצה היא מבינה שהם לא ימצאו היום שום קו זינוק, שכן מכאן ועד ההסתדרות יש ראשים מתנדנדים על הכביש, שלוש מאות מטר רצופים בתזוזות כתומות.

נועם שומעת את הפלאפון. זה היו״ר.

זרת באוזן ומרפק באוויר, היא אומרת, ״אה?״

״השעה שמונה ורבע.״

״אתה פה להזנקה?״

״אני בליין־אפּ סוגר– –״

״אז בוא נדבר עוד חצי שעה. המקסימום נמצא אותך שם.״

העיניים מסתכלות, צורבות את המראות לזיכרון, והאוזניים שומעות חבורת ילדים שרה את "הון שלטון עולם תחתון" עם דרבוקה, שיר שעד לפני שבועות בודדים הזיז רק כלום ושום דבר, שיר שהיה רק שלךְ ושל קומץ חולצות כחולות, שיר שנוכח בלעדית באירועים מסכנים, שיר שמגדיר אירוע מסכן מהו. כבר שישה ימי שישי שנועם מחלקת פליירים מחוץ לסוּפרים של תלפיות, עומדת בחניה של רמי לוי כמו איזה ישו ומנסה לגייס את השכונות, מתייאשת, מרגישה את הבחילה נתפסת בעוד סנטימטרים בגוף, אבל עכשיו, ברגע השלם עם השיר והדרבוקה, הכול מתבהר: ירושלים הגיעה.

תראו את גן הסוס: מעוין דשא, מרובע פסטורלי מונח בין המשביר לבית פרומין; שמונים על שבעים מטר של דשא מקריח, עם אַמְפִי שקוע בחלק הפנימי וסוס אחד שמעניק למקום את שמו, סוס תמיר מברונזה תקוע על קבר בטון, צופה בשקט לרחוב, פס ריתוך מחבר בין חלקי המתכת שמרכיבים את הגוף שלו, צלקת ניתוח מהצוואר ועד לבטן, ששם הסוס ג'ינג'י מרוב שפשופים, ועם רגל כמעט פרופורציונלית לרגל של סוס אמיתי, רזה רק בקצת, הוא מצדיע לעוברים ולשבים, מנומס ואגבי, אגבי אבל נחוש. הראש שלו נראה כמו בולבול, ולא במובן האוניברסיטאי שלפיו הכול בולבול, אלא מאה אחוז, עם חישוק ופטרייה עצובה. על הסוס יש כובע דפני ליף ועל המצח מדבקת "העם דורש מדינת רווחה", הקצה השמאלי מתקלף לאמצע בגלגול. על האוכף יושב דובי־קייזר, אוזניו החומות מקופלות ושפתיו פתוחות בשוֹק רגיל של בובות, וליד של הדובי קשרו באזיקון דגל צהוב שכתוב עליו "דגל מחאה".

הקיץ הוא אמנם שיא קריירה מבחינת הסוס, אבל אחרי חודש וחודשיים של מחאה הוא נראה תשוש.

סביב הצוואר תלוי תקנון המאהל, ומתחת לכותרת "ברוכים הבאים למאהל" מפורטים עשרה סעיפים המסכמים את נהלי השהייה וההתנהלות במקום: אחת, כולם מוזמנים, לכו הביתה ותביאו אוהל, ואם אין לכם, יש לנו לתת; שתיים, אוזנינו כרויות לכל רעיון וכל בקשה שתהיה, המקום הזה הוא שלכם, הוא מורכב מסך האנשים שכאן, זה המנדט שלנו; שלוש, אנחנו מגישים במאהל בוקר, צהריים וערב, ויש פירות וקרח בכל שעות היום ובדרך כלל גם פירות יבשים, ומי שפנויים יכולים לעזור במטבח או להתנדב לסבבי התרומות אצל הבסטיונרים ובקוֹאוֹפֶּרָטִיב ברחוב הלל; שלוש כוכבית, בעוונותינו משתמשים כאן בכלים רב־פעמיים, אז בבקשה, למען הסועדים הבאים, תשטפו ותחזירו למקום, אריאלה הקימה מתקן ייבוש שלא מבייש את הפירמה; ארבע, לא נקי? חבר/ה, יש שקיות כתומות במטבח, המהפכה תתחיל בהיגיינה שלנו במאהל; חמש, פחים ירוקים יש במרחק יריקה ליד האמבולנס של התרומות־דם ופח מִחזור יש ליד הכספומט של לאומי, ולמצטיינים יש קומפוסטייה בבצלאל; שש, תברואה (בּוֹלְד + קו תחתון), חברים יקרים, אחים למאהל ולמאבק, בואו נדאג לתנאים הבסיסיים כאן; שש כוכבית (בטוש ובכתב אחר), רבותיי, האם באמת צריך לומר ששירותים עושים בשירותים? אני נבוך; שבע, המאהל מתקיים מתרומות וכל דבר יתקבל בברכה – כסף, אוכל, מוכן או מצרכים, כלים, סירים, בגדים, אוהלים, מזוודות, רהיטים, מנורות, קישוטים, חומרי יצירה וכלי כתיבה, סיגריות, נייר טואלט, זמן, ידע, אווירה, פלסטלינה, הכול, מה שיש; שמונה, נגיד את זה שוב כי זה העיקר – סו־לי־ד־רי־ות, המאהל הוא של כולנו, כמו המאבק, הוא של מי שכאן ומי שלא, ועל הכולנו הזה אנחנו פה; תשע, מבחינת מקלחות, אם כרמז ואם לא, יש לנו שכנים נפלאים שפתחו בפנינו את וילונות המקלחת והזמינו אותנו להתארח, ולכן, מי שמעוניין להסתבן ולחדש ימיו, מפת המקלחות נמצאת אצל רועי; עשר, יש כאן קבוצה מכובדת של אנשים שקמים בבוקר לעבוד, אז אנא, ואל תחכו שיעירו לכם, תימנעו מרעש, ובשתיים־עשרה תזוזו למשביר להמשך הנגינה והשמח.

בשלב הזה האוהלים לא נפתחים ונסגרים ואין את הגרגור הקבוע של הריצ'רצ'ים. משהו כמו עשרה אנשים נמצאים בחצי הירוק והשקוע של גן הסוס, סוחבים משהו מפה לשם, מורידים כביסה מחוטי הניילון שבאזור המפל. שאר דיירי המאהל נמצאים בחלק המרוצף, עם הסוס ועם האחרים, שרובם הופיעו לראשונה מוקדם יותר היום בסביבות הצהריים, עשו את הדרך למעגל הפנימי וביקשו הוראות, ולמרות שמחר אורזים אוהלים וסוגרים את הבסטה הם באו, כי צעדת המיליון היא הלילה.

מישהי קולעת זרי פרחים עגולים של יום הזיכרון, מצמידה להם רצועות נייר באמצע, מוציאה לשון תוך כדי העבודה. על זר אחד כתוב "מלחמה", על שני כתוב "הפרטה", על שלישי כתוב "שחיתות", על הרביעי "ציניות", על החמישי "יוהרה", על השישי "בדידות", על השביעי "ייאוש" ועל השמיני "שנאה". זֵרים ריקים מחכים נטויים על הקיר.

האנשים כולם פועלים, עושים פעולות, מסדרים, מקדמים, וחוץ מכמה כולם עסוקים עם ספריי אדום, כחול כהה ושחור, עם כפפות, נייר דבק, שבלונות של אותיות בודדות וסלוגנים מלאים, עם בריסטול – צבעוני, ביצוע, של סוּפר – עם ברזנט, עם צבעי גואש ומברשות בשלל עובָיִים, עם מקלות לשלטים, רובם ארוכים משהו, שדריות ומקלות מטאטא מפלסטיק ומעץ. מסלקים את החומרים שלא משתמשים בהם לקופסאות סַנוֹ. יושבים על הרצפה ומסיימים את השלטים. לוקחים לרחוב שלטים גמורים ומחלקים למוחים שאין להם משהו ביד. תופסים את השלטים ומשעינים על הכתפיים.

"יאושלים", כתוב על שלט.

"אם אשכחך ירושלים זה בגלל המחירים", כתוב.

"אנשי ירושלים אנחנו", כתוב.

"ירושלים של גנב".

"ירושלים אורו של עולם".

"ירושלים אורו של עולם?"

"צדק צדק נרדוף", כתוב.

כתוב "אדם לאדם עָרֵב".

כתוב "ארץ אוכלת יושביה".

"מהפך", כתוב. "מ־ה־פ־כה", כתוב.

"הפקר ומשול".

"אמא אמרה לי לשתף אחרים", כתוב.

"אהבת חינם", כתוב.

"העם דורש צדק חברתי", כתוב.

"העם עושה צדק חברתי", "העם דורש כנסת חברתית", "העם דורש הכול".

"לא נסתפק בפירורים".

"הוּ הא מי זה בא מדינת הרווחה", "זו לא בדיחה משנים את השיטה", "אנחנו חרדים משלטון ההון", "ומעמד הביניים מתרסק בינתיים".

"זו לא טעות זו מדיניות" ו"הפרטתם לנו את הנשמה" ו"הממשלה מופרטת מהעם".

"בוא'נה יקר", כתוב.

"התייבשנו מספיק", וגם, "משתינים עלינו".

"זה הטוב שבעולמות האפשריים?"

"ביבי תתעורר האזרח שווה יותר", "ביבי, אולי חלאס?", "ביבי, תוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלי", "ביבי, אתה אמיתי?", "בעל הבית השתגע", "על כל סיגר, מגאפון", "אחרי בחירות אתה לא פה", "אתה תלך ואנחנו כאן".

"אנחנו כאן", כתוב. "אנחנו עוֹדנוּ כאן".

"אני כאן".

"פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש כי הוא עם".

"מאוחר מדי לסתום לי את הפה".

"עוד לא אבדה תקוותנו". "הרצל אמר". "להיות עם חופשי בארצנו… חשבתם ששכחנו?"

"תם עידן".

"אתם מרגישים את זה?"

ו"אם תרצו זה קורה".

.

צבי פרידלנדר, יליד 1987, מתגורר בירושלים, מורה בתיכון לאמנויות ותקליטן במסיבות ואירועים. זכה בציון לשבח על יצירה ספרותית בתחרות ע״ש הרי הרשון ז״ל בשנת תשע״ז. זהו פרסום ראשון לפרי עטו.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ממואר בכתובים מאת נטלי תורג'מן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | חזון השחרור הוא כלי השעבוד

"אורוול רצה להסביר לעצמו ולקוראיו את הסיבה לכך שמהפכה חברתית משחזרת – ולו בשינוי אדרת – את דפוס הניצול שכביכול נגדו היא יצאה." אדם רז חוזר ל״חוות החיות״ במלאת 75 שנה לספר

יוסף שליין, ללא כותרת, אבן חול, 20X24X20 ס"מ, 1983

.

שבעים וחמש שנה ל״חוות החיות״ של ג׳ורג׳ אורוול

מאת אדם רז

.

הספר חוות החיות, שהחודש אנו מציינים שבעים וחמש שנה לצאתו לאור (1945), הוא חיבור נוסף בפועלו הספרותי של מחברו, ג'ורג' אורוול, בביקורתו על משטר העריצות הסטליניסטי. על היבט זה בקורפוס הכתיבה של אורוול – ביקורת המהפכה הבולשביקית ומשטר האימים הסובייטי – נכתב רבות. עם זאת, נדמה שדווקא ההיבטים האוניברסליים ביצירה, אלו שיש להם אקטואליות שאינה תלויה בזמן ובמקום מסוים, זכו לפחות מדי תשומת לב (בוודאי בהשוואה ל-1984). לפיכך, דווקא הקריאה האוניברסלית, כלומר קריאה שאינה כבולה להקשר המיידי של כתיבתו ופרסומו של הספר (ביקורת המשטר הסובייטי וההתרפסות המביכה של האינטליגנציה השמאלית האירופית מול מופע האימים הסטליניסטי), הקשר שיש בו כדי לסמא את העין, מאפשרת להציב את חוות החיות במקום הראוי לו: לא רק סאטירה פוליטית מושחזת (על פי מיטב הספרות ההומוריסטית האנגלית וכו'), אלא טקסט בעל יומרות פוליטולוגיות. קרי, חיבור תאורטי על אודות הפוליטיקה.

מיותר לחזור ולציין את הידוע על הספר, ואלו שאינם בקיאים ביצירה ובקורותיה המעניינות יפנו לספרות יעץ הנמצאת כיום במרחק לחיצה על העכבר. כמו אורוול, איני חושב שיש טעם לכתוב את מה שכבר נכתב. פה ארצה להמשיך ולהאיר בקצרה את טענותיי על אורוול כהוגה פוליטי, שאת פועלו הספרותי יש לבחון לא רק על צידה האמנותי או החברתי (כלומר, ספרות שאומרת דבר מה על האקטואליה), אלא על צידה התאורטי.

כוכבו של אורוול אמנם זהר בשנים שלאחר פרסום חוות החיות, אולם הוא הוכתר לרוב כסופר (ביקורתי, אמנם) ולא כתאורטיקן. קטגוריזציה זו השתרשה עמוק בתודעה הציבורית ובין כותלי האקדמיה, עד כדי כך שהתאוריה האורווליאנית על אודות המבנה החברתי וחלוקת הכוח הפוליטי אינה זוכה לדיון שלה היא ראויה אז והיום. האיש סופר, קבעו מי שקבעו, ואת יצירותיו יש ללמוד בחוגים לספרות. הדבר מפתיע כפליים, מכיוון שבניגוד לתאורטיקנים רבים שאת כתביהם לומדים בחוגים למדע המדינה ופילוסופיה (ושתחזיותיהם של כה רבים מהם הופרכו!), התחזיות הפוליטיות של אורוול התגשמו במידה רבה. ואיני מתכוון רק לתיאורים המצוטטים לרוב על נוכחותו של "האח הגדול" (השלטון) במרחב הציבורי, אלא להבחנותיו בנוגע לתפקידו של הכוח במערכת הפוליטית ותפקידם של האידאולוגיה והמיתוס בטמטום ההמונים.

ומכיוון שהבמה שבה מתפרסם מאמר קצרצר זה עוסקת בספרות ובשירה, אציין מראש שאיני מוכשר לחוות דעה על ההיבטים האומנותיים־ספרותיים של חוות החיות. אני חושב שהספר כתוב כהלכה; שהקריאה בו מלמדת ומהנה, פעם אחר פעם; שמחברו הצליח לשלב יחדיו בהצלחה כמה סוגות ספרותיות; שהשימוש במשלי חיות נעשה בצורה מבריקה ועוד. ובכן, ישבו המומחים לספרות ויחוו את דעתם על צורתו של הספר (ועל ההשוואה בינו לבין מסעות גוליבר הנפלא של ג'ונתן סוויפט) – ואני אסתפק בכמה הערות מתחום התאוריה הפוליטית.

.

בשנת 1950 הזמין משרד החוץ הבריטי מהמאייר נורמן פט והכותב דונלד פרימן גרסת קומיקס של ״חוות החיות״, לצורכי תעמולה אנטי־פשיסטית. פרקים מהקומיקס פורסמו בעיתונים בברזיל ובוונצואלה. בתמונה: סקיצה לקומיקס, כנראה היחידה שנותרה בארכיון הלאומי הבריטי.

.

חוות החיות היא יחידה פוליטית שבה קיים שלטון יחיד, בדמותו של החוואי ג'ונס, המנצל את נתיניו: חיות המשק. החזיר "המיור הזקן", המשמש כחכם השבט, מגייס את חיות החווה למהפכה סוציאליסטית נגד ג'ונס המנצל, מהפכה שתוביל לכינונה של חברה חדשה. אולם מיור הזקן הולך לעולמו לפני המהפכה המתוכננת והשינוי המשטרי שאמור היה להתחולל בעקבותיה. במהרה, בתהליך שאורוול מתאר בצורה מאלפת ומדוקדקת, חזונו החברתי־שיתופי של המיור הופך להיות כלי (למעשה, הכלי) לשעבודם של המהפכנים ההולכים על ארבע. במילים אחרות, חזונו החברתי של המיור לא רק שלא הוגשם, אלא הוא, החזון, הופך לכלי לשעבודן של החיות לאדוניהן החדשים: החזירים. זו נקודה חשובה בכתיבתו של אורוול (והוא גם חווה אותה על בשרו כשחמק מכדורי רובים בספרד): החזון של חברה מתוקנת ומשוחררת מפגעי הניצול והשעבוד הופך לכלי לדיכוי של אלו הכמהים ונלחמים לשחרור על ידי אלו המתהדרים בנוצות המהפכה. במובן זה, חוות החיות הפכה להיפוכה המלא והמוחלט של אותה אוטופיה שאליה חתרו אזרחי החווה ההולכים על ארבע – וזאת בשם ובכסות של אותה אוטופיה שלה ייחלו, ושעליה נאבקו ושפכו דם.

כמבקר חד עין, שלא נשמע לצוויי הבון־טון של האינטליגנציה השמאלית באותם הימים, אורוול רצה להסביר לעצמו ולקוראיו את הסיבה לכך שמהפכה חברתית משחזרת – ולו בשינוי אדרת – את דפוס הניצול שכביכול נגדו היא יצאה. פה ראוי להדגיש פעם נוספת שהביקורת האורווליאנית לא כיוונה את חציה רק נגד הסוציאליזם הסובייטי, אלא גם נגד המשטר הדמוקרטי־קפיטליסטי. והרי לשיטתו של מחבר חוות החיות, הליברליזם (שגם הוא נתפס כמהפכה בדברי ימי עולם) שבו התגאו בצד המערבי של היבשת (ומעבר לאוקיינוס) טמן בחובו משטר של עריצות וניצול המבוסס על שררת הממון. כאן טמונה האקטואליות של התאוריה האורווליאנית: ביקורת החברה הרכושנית.

שלושה נושאים עיקריים הטרידו את אורוול לאורך עשרים השנים האחרונות של חייו וביתר שאת מאז חזרתו ממלחמת האזרחים בספרד, שבה השתתף. אלה מופיעים בצורה מפותחת ב־1984, שיצא לאור ב־1949, וקצת פחות בחוות החיות: א. אופיו הפוליטי המניפולטיבי של המשטר הקפיטליסטי והקומוניסטי (על ההבדלים ביניהם); ב. אמצעי השליטה וגיוס הלגיטימציה של אותם משטרים על ההמונים (הנתינים) – ובלשון אחרת: דרכי השתלטותם על התודעה של היחיד המבודד; ג. היחס בין היחיד לשלטון, או במילים אחרות: חלוקת הכוח החברתית באותם משטרים.

הקריאה האוניברסלית בחוות החיות היא פסימית משהו. אמנם מתקיימים בחווה מאפיינים של דמוקרטיה, אולם היא פיקטיבית לגמרי. בפועל, המוטיב המכונן של השררה (קרי, ניצול של אדם ביד רעהו), שעליו התבסס השלטון בימי החוואי ג'ונס, נשאר על כנו לאחר המהפכה. עתה, החזירים הפכו לאדונים המנצלים. דבר זה בא לידי ביטוי מובהק בספר, בתיאור המבהיל של החזירים שעוברים מהליכה על ארבע להליכה על שניים – כמו המנצלים הקודמים, האדונים בני האדם. פסקת הסיום של הספר, שבה מציצות החיות המבוהלות לתוך בית האדונים־חזירים, ממחישה זאת היטב: "עתה לא היה עוד ספק מה אירע לפניהם של החזירים. הבריות שבחוץ העבירו את עיניהם מחזיר לחזיר, ושוב מחזיר לאדם – אבל לא היה עוד אפשר לקבוע מה הוא מה." לא אדון פה בשאלה אם לדעת אורוול (ולא רק אורוול של חוות החיות) ניתן לכונן חברה ללא ניצול וללא שלטון של אדם באדם. ברור לחלוטין שסוגיה זו הטרידה אותו לאורך כל שנותיו הבוגרות. בחוות החיות הדבר ברור לחלוטין, האוטופיה מתרחקת כבר בצעדי ההגשמה הראשונים של המהפכה. מה שמעניין אותנו פה הוא שהחזירים "הסוציאליסטים" ובן האנוש הקפיטליסט (אדון פילקינגטון) יושבים סביב אותו שולחן, ועושרם מבוסס כולו על ניצול ההמונים. אכן, לדעת אורוול, בנקודה זו לא היה הבדל מהותי בין שני המשטרים שעמדו זה מול זה במשך מחצית המאה.

יש להדגיש שאורוול לא רחש אמון רב ליכולתו של הציבור להתמודד עם מורכבותה של החברה המודרנית. עמדתו בעניין זה הייתה דומה לזו של הפובליציסט והתאורטיקן האמריקאי וולטר ליפמן (Lippmann), שגרס כי בשני התחומים העיקריים הקובעים את גורלו של היחיד בחברה המודרנית – התחום הביטחוני והתחום הכלכלי – הציבור אינו יכול לנקוט עמדה מושכלת, בגלל ההשכלה הדרושה כדי לנקוט עמדה ריאלית מפה, וההתמחות שנושאים אלו דורשים בחברה המודרנית מפה. דבר זה מומחש בחוות החיות בכך שחיות המשק, למרות החיבה הרבה שהקורא ודאי רוחש להן, הן די חסרות בינה. אבל לא סתם בינה. בתחום "מקצועיותן" הן אכן מקצועיות לגמרי: הטלת ביצים, סחיבת שקים וכדומה (האלגוריה ברורה: החיות הן מעמד הפועלים). רק בתחום הפוליטי הן נטולות בינה. לפיכך, לא רק שקל יותר לשלוט בהן, אלא שניתן לגייסן לטובת שימור הסדר החברתי הנצלני באמצעות אידאולוגיה (ולא באמצעות השוט הפיזי בהכרח).

בחוות החיות אמצעי השליטה מודגמים בצורה בוסרית יותר מב־1984. בחוות החיות השליטה והניצול אפשריים בגלל עליבותם וטיפשותם של בעלי החיים. ב־1984 כבר יש צורך במנגנונים מניפולטיביים ומתוחכמים למדי. החזיר נפוליאון היה ודאי מסכים עם הוראותיו של פרעה תחותמס השלישי לראש הווזירים רחמירע במחצית הראשונה של המאה החמש־עשרה לפני הספירה: "עליך לעורר בבני אדם פחד, שכן רק אשר בני אדם מפחדים מפניו, יוכל לשלוט." דבר זה נכון גם לפרוטגוניסט של 1984, וינסטון סמית, אולם הטכניקה של הפחד בספר שונה.

מכל מקום, חלוקת הכוח "החדשה" בחוות החיות זהה לקודמת. אכן, שמו של המנצל השתנה, אבל השררה עודנה קיימת, ומנקודת מבטו של המנוצל הוא עדיין מנוצל, אלא שהניצול נעשה באצטלה אחרת. ברור אפוא שלדעת אורוול חזון חברתי, מגובש ככל שיהיה ומגייס ככל שניתן אינו מבטיח כלל את טיבם של הכלים (האמצעים) להגשמתו. יתר על כן, חזון שאינו כולל בתוכו את האמצעים לפיקוח ולבקרה כלפי הכלים להגשמת החזון – סופו ללכת לעזאזל (או לאוושוויץ, לגולאג וכו'). נדמה לי שההיסטוריה של הפאשיזמוס והקאפיטליזמוס בשתי המחציות של המאה העשרים מוכיחה את ההתעלמות מקריאת האזהרה הגדולה של אורוול: התעלמותו של הציבור מן הסכנות הטמונות בטבעו האמיתי של הכוח הפוליטי, הפועל, כביכול, בשמו ולמענו. ואולי, בעצם, לא צריך לחזור אחורה למאה הקודמת, ודי בניסיון השנים האחרונות להוכיח את דבריו של אורוול בספר: "הדבר המפחיד באמת בטוטליטריות אינו זה שהוא עושה 'מעשי זוועה', אלא שהוא תוקף את מושג האמת האובייקטיבית: הוא טוען לזכות לפקח על העבר וגם על העתיד." כמדומני, חוות החיות מדגים היטב טענה זו. טוב נעשה אם נחזור לקרוא בו במקום בפטפוטים המתפרסמים תדיר תחת השם תאוריה פוליטית.

.

אדם רז, היסטוריון, חוקר היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. חוקר ב"עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני" ועורך "תלם: כתב עת לשמאל ישראלי" מבית קרן ברל כצנלסון. בקרוב יראה אור ספרו "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות".

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על דוקטור דוליטל, במלאת מאה שנה לסדרת הספרים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | ירושת בהלה ואהבה

"לאורך הספר ניכרת ההבנה כי כוחות הנפש הם משאב, מצרך יסוד שיש לזקק כדי לעשות בו שימוש יומיומי". מרב פיטון על "תמים תִהיה" מאת אריאל זינדר

צילה פרידמן, אבני חכמה, הצבה, טכניקה מעורבת, 2014 (צילום: אבי אמסלם)

.

בהלה ואהבה: על ספרו של אריאל זינדר, "תמים תִהיה"

מאת מרב פּיטוּן

.

ספר שיריו הקודם של אריאל זינדר, אניות תרשיש, הציג בפני קוראיו תמונות של הימלטות – מגורל, מאהבה, מן הזולת. דמותו של יונה הנביא, סמלו של מי שבורח מייעודו, ממלחמת החיים, ריחפה בין דפיו וסימנה את מפת המנוסה שהצטיירה בו, שמסלוליה התפצלו בין נחלאות ואירלנד, בין קניון רמת אביב לשוק מחנה יהודה. ספרו החדש, תמים תִהיה, מציג הסתעפויות וחיבוטים דומים, אך הפעם בשאיפה להישארות: במקום לחמוק, להשתמט ולרוץ, הפעם הוא מתחייב להיות – להיות תמים, להיות קרוב – עם אלוהים, עם עצמו, עם אחרים.

אל לנו לטעות ולפרש את בשֹורת התמימות כ"נעשה ונשמע". קבלת משימת ה"היות" אינה נעשית בהכנעה פשוטה, אלא מתוך ספק מתמיד וייסורים רבים, והיא אינה פרי החלטה של שינוי ברגע אחד, אלא נקנית במאמץ, בתהליך מתמשך וספירלי של השתדלות והתגברות. למעשה, הקוראים משתתפים בתהליך הזיכוך והביסוס של ההוויה הזאת, ומשמשים עדים העוקבים אחר ההתפתחויות, מאזינים בתא הווידוי של הספר.

שלושת המרחבים שבהם פועל המשורר לבניית תשתיות ההימצאוּת הם בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו ובינו לבין משפחתו – אהובתו וילדיו. חלק מהשירים מתארים את המרחב הביתי שנחלק עם הילדים, חלקם נודדים למחוזות של זיכרונות הילדות והצבא, חלקם דנים בפרקטיקת התפילה ובעומקי האמונה, וכולם יחד מהווים את כיווני האוויר שאליהם הוא פונה לקבלת אישור, ליצירת בריתות, לחלוקת הזמן והקשב בין "אני" ובין "עולם":

.

נסיון להסביר

כְּנָפַיִם מְטֻנָּפוֹת טָפְחוּ עַל פָּנַי

טָפְחוּ טָפְחוּ לֹא הָיָה יוֹם וְלֹא לַיְלָה

וְאָז הִפְסִיקוּ. לֹא הָיוּ עוֹד.

זֶה חֶלְקִי בַּכְּאֵב. אִישׁ לֹא שִׁסָּה בִּי סִמֵּן בִּי נָקַם בִּי.

זוֹ מְנָתִי.

.

עוֹמֵד אֲרִיאֵל בְּאֶמְצַע עִיר מָרָה

דֶּגֶל בְּיָדָיו עַל הַדֶּגֶל צִפֳּרִים

כְּנָפַיִם מְטֻנָּפוֹת טוֹפְחוֹת טוֹפְחוֹת עַל פָּנָיו

וְאָז פּוֹסְקוֹת. אֵינָן עוֹד.

.

זֶה חֶלְקִי. אַחַר כָּךְ אֲנִי שׁוּב אַבָּא לִילָדִים

…..מוֹרֶה לְתַלְמִידִים

…..יָדִיד לִידִידִים

וּמְנַסֶּה גַּם לְדַבֵּר אֵלַיִךְ דִּבְרֵי תּוֹדָה וְאַהֲבָה

אַךְ פִּי פּוֹלֵט קִרְעֵי נוֹצוֹת שִׁבְרֵי גִּידִים

אַךְ פִּי פּוֹלֵט שִׁבְרֵי נוֹצוֹת קִרְעֵי גִּידִים

.

על פי "ניסיון ההסבר" של השיר, הצער והכאב מקורם במהלך פנימי ולא בגורמים חיצוניים: הציפורים המאוסות אינן נראות מבחוץ ומשק כנפיהן המזוהם אינו נשמע. הציפורים הן גורם מערער שמוחק ומסלף את תודעת הזמן ("לֹא הָיָה יוֹם וְלֹא לַיְלָה") ואת תחושת המרחב ("עוֹמֵד אֲרִיאֵל בְּאֶמְצַע עִיר מָרָה"), אשר נגלה כשהכותב פותח את פיו והן נשפכות החוצה, שבורות וקרועות. הבעיה, כמו גם הפתרון, אינם טמונים באחרים – ילדים, ידידים, אהובה, שיושיעו ויראו את הדרך, אלא בו עצמו: לפני שיוכל להיות יחד, עליו להיות יחיד. בטרם יוכל לנסח את עצמו כלפי אחרים, עליו להבין בעצמו את פשר הקול והתנועה שיוצרים אצלו חורבן וזעזוע חוזרים ונשנים. התפר היחיד שעשוי לחבר את המילים והמעשים אל הוויית הקיום הוא התחום המופשט, הלא פשוט, אך מלא העוצמה, של הנפש, של האני:

.

במקומי

יֵשׁ תְּהוֹם אֵל תּוֹךְ תְּהוֹם

שָׂם בְּחֶבְיוֹן בְּתוֹךְ חֶבְיוֹן

מִתַּחַת לִכְלוּב הַצְּלָעוֹת

.

אַל תִּגַּע יְדִידִי אַל תִּגְעִי שָׂם אִשְּׁתִּי

אַל תַּבִּיטוּ בִּזְמַן שֶׁהַמַּסְמֵר מֵנֵץ בְּיָדִי

וּפוֹקֵחַ אֶת הַכֹּחַ שֶׁנִּרְדַּם לְתוֹכִי

וּפוֹקֵעַ אֶת הַקְּרוּם וּפִתְאֹם אֲנִי נָכוֹן

.

יֵשׁ תְּהוֹם אֵל תְּהוֹם אֲנִי נִפְעָר בְּתוֹכָהּ

זֶה עוֹד אֲנִי אֲבָל מִלִּים רַבּוֹת תְּפוּסוֹת שָׂם בְּגַבִּי

וּכְבוּי־כְּנָפַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה הִנֵּה אַמְרִיא אַל תַּחְתִּיתִי

.

אַל תִּגְעִי בִּי שֶׁמֶשׁ אַל תְּעַטְּפִי אוֹתִי טַלִּית.

הַכֹּחַ הַקָּטָן הַזֶּה, כָּל כָּךְ אַמִּיץ וּלְבַדִּי,

הוּא חֲלִיפָתִי, הוּא תְּמוּרָתִי

.

אביזר ההיתמרות שבאמצעותו ניתן להיחלץ מן התהום הוא העצמי הלבדי. הכוח הקטן, האמיץ, הוא שיכול לגאול ולאפשר פדיון כפרות. על הלבדיות הזאת להיות בלתי מופרעת, המסע הזה צריך להתממש ללא סיוע של ידיד או רעיה. לאחרים אסור אפילו להביט ברגע ההשתנות, בפציעת המסמר שמייצרת נביעה של דיוק והתמסרות – "פתאום אני נכון". אמנם ניצב כאן אדם כבוי כנפיים, כזה שממריא כלפי מטה, אל תחתית שְׁאוֹלית במקום אל על, אך עליו לטפס במעלה התהום לבדו, בלי עזרתם של אחרים, ללא דחיפתה של השמש, ללא חסותה וחציצתה של טלית.

לאורך הספר ניכרת ההבנה כי כוחות הנפש הם משאב, מצרך יסוד שיש לזקק כדי לעשות בו שימוש יומיומי, לתחזק ולהחזיק במלאי כדי להזין ולהניע באמצעותו את החיים. כוחות העצמי הם מחצב שיש לכרות ממעמקי עולם, הם נקצבים בכמות מדידה, ואפשר לקבוע אם יש בהם עודף או חוסר, כוויטמין הכרחי לגדילה:

.

*

אֵין לִי נֶפֶשׁ מַסְפִּיק, אַתָּה שׁוֹמֵעַ? חוֹטְבִים חֲלָקִים מִמֵּנָּה, בּוֹנִים

עַל הַמֶּרְחָבִים הַפְּתוּחִים, עַל מִגְרְשֵׁי הַגְּרוּטָאוֹת שֶׁלָּהּ, בַּחֲלוֹמוֹת

נִכְחָדִים בָּהּ מִינֵי פְּלָאִים וַעֲדָרִים שֶׁל חַיּוֹת גְּבוֹהוֹת טוֹבוֹת לֵב

וְטוֹבוֹת רֹאִי. אֵין לִי נֶפֶשׁ מַסְפִּיק וְזֶה כָּךְ כְּבָר עַל הַבֹּקֶר כְּשֶׁהֶעָתִיד

הַקָּרוֹב נִרְאֶה כְּמוֹ תָּכְנִית עִסְקִית חַדָּה כַּתַּעַר וְהָמוֹן סָמַנְכְּ"לֵי

כְּסָפִים מְחֻיָּכִים אוֹמְרִים 'סוֹמְכִים עָלֶיךָ רַק עָלֶיךָ' וְרָצִים מִשָּׁם

מַהֵר אֵל הַפְּגִישָׁה הַבָּאָה. אֵין לִי נֶפֶשׁ מַסְפִּיק וְאֵת מַה שֶׁאֲנִי שָׂם

בַּכִּיס אֲנִי נוֹתֵן לַיְּלָדִים פֵּרוּר אַחַר פֵּרוּר

וְלֹא נוֹתָר לִי עִם מַה לְהִתְגַּדֵּל

.

.

השאלה שנשאלת בשיר ובספר כולו היא כיצד אדם חי במרחב הנתון בסכנת הכחדה. מה עשוי להיות הבסיס האיתן שעליו יוכל להניח את עצמו כדי להתמודד עם איומי הכיליון שמתנפלים עליו מבחוץ, ובעיקר מבפנים? ישנם המוראות של הגוף והטריטוריה (למשל בשיר "גל הטרור הנוכחי" ובמחזור אימון המילואים "וישתחו"), וישנם הפחדים הפנימיים של מחסור באוויר, בהשראה, ברוח שתפיח חיים בקיום הגשמי החדגוני. כבר בבוקר, במפגש הראשון עם המציאות, ניכרת הבנה דחופה כי הקיום הנפשי הולך ומצטמק, מצטמצם לכדי פירורים. עולם המושגים של שמירה על הטבע משמש בהשאלה להבנה כי הנפש היא עולם בפני עצמו, ארץ שיש לעבוד ולעבד, כדי שתישא פירות ותאפשר חיים.

הפירורים המעטים של "נפש" – של טוב ויופי, של חיוּת – נשמרים כדי להינתן לילדים הגוזלים ולהזינם, גם על חשבון התגדלותם ומוטת כנפי התעופה של הוריהם. אך איזה מין עולם נשאיר להם, לילדים? אילו שיעורים נלַמד אותם ומה נצווה עליהם להעביר הלאה – האם את הקרביים המופשטים של האמונה, או את גורלו המוגבל של הבשר? ומה קורה כששניהם, הרוח והחומר, נרעדים באותה מידה, איזו מין ירושה מוענקת להם מידי אב המנסה להתמודד עם חיבוטי הנפש הנכחדת שלו עצמו, עם זיכרונות מסנוורים ורועמים שמפריעים לו להיות חזק, בלתי מנוצח, להגן על ילדיו מבלי שפחד תמידי, תת־קרקעי, יערער אותו?

.

הָיִיתִי אִישׁ, תְּרִיס מוּגָף, גּוּף לָפוּף שִׂמְלַת עוֹר כְּנֶגֶד פֻּרְעָנוּת,

וְנוֹלַדְתָּם, יְלָדַי, לְתוֹךְ אַזְהָרוֹתַי:

יְאֻנֶּה יְטֹרַף יְבֻלַּע.

וְאֹם תִּתְהוּ מַדּוּעַ אֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵיכֶם כָּךְ

וְאֵינִי צוֹעֵד לְפָנִים לִקְרַאתְכֶם, דְּעוּ:

אוֹר שֶׁהִכַּרְתִּי מַכֶּה בִּי

אֲנִי רָקוּעַ לְצוּרַת בְּקִיעָתוֹ

.

שאלת הירושה הרוחנית, המסירה של ערכים, אמיתות ואמונות, נוכחת בלא מעט משירי הספר: בשיר אחד הליכה לגן הילדים בבוקר הופכת לניסיון שיש לעמוד בו, בשיר אחר ליטוף ראשה של ילדה הבוכה בשנתה נעשה בידיעה כי יש עד תמידי שצופה בכול ומודד ברחמים את הנעשה בעולמו. השאלה היסודית הזאת של העברה מן ההווה אל העתיד נענית בתשובה מורכבת, אך בו בזמן פשוטה ומלאת תקווה: הַדבקות באמונה, ולא סתם אמונה, אלא כזו של רחמים וחמלה ואהבה, היא שמאפשרת סוף כל סוף להמיס את הקשה והעיקש, לפייס במילים את כל המר והאכזר. תמים תִהיה מציע להשתמש בשפה עצמה, במילים, בתור חיץ מיטיב של הגנה:

.

אנו

בִּתִּי בְּמִטָּתָהּ אָמַרְנוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

וּבְכָל מְאֹדִי שַׁרְתִּי לָהּ עִם מַרְטִין לוּתֶר קִינְג

אָנוּ נִתְגַּבֵּר אָנוּ נִתְגַּבֵּר

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

אָבוֹת אֲבוֹתֵינוּ, עַבְדֵי פַּרְעֹה מֻכֵּי־שֶׁמֶשׁ,

נָהֲרוּ מֵעֲבָרִים סְבִיב הַמִּטָּה הִסְתּוֹפְפוּ

שָׁרוּ עִמָּנוּ וְקוֹלָם שָׁרוּי בְּטִיט קָצוּב בְּמֶלֶט

אֵינֶנּוּ יְרֵאִים אֵינֶנּוּ יְרֵאִים

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

.

בָּאוּ הָרְצוּחִים הַמְּעֻנִּים עָמְדוּ בַּפֶּתַח נִרְעָדִים

שָׁרוּ קוֹלוֹת שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁיִּים

בְּקוֹל בְּלִי מָה בְּנֵבֶל פֶּה שָׁסוּעַ

יָד בְּיָד נֵלֵךְ, בּוֹא יָבוֹא שָׁלוֹם

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

.

בִּתִּי בְּמִטָּתָהּ וּבְכָל מְאֹדֵנוּ

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

..

המזמור הזה, המושר בחזרתיות מדיטטיבית, מדגים כיצד ניתן להשתמש במילים כדי ליצור גשרים בין מציאות לבין תקווה: בכוחה של המנטרה לנטרל מוקשי סכנה, ביכולתה של השירה לאחות שסעים. קריאת השמע שעל המיטה נעשית לקריאת התכנסות המייצרת קשר רציף ובל יינתק בין עבדים קדומים לעבדים קרובים, בין "אָבוֹת אֲבוֹתֵינוּ, עַבְדֵי פַּרְעֹה מֻכֵּי־שֶׁמֶשׁ" לבין מרטין לותר קינג. התקווה משותפת לא רק לעבדי שירת הים ולאלה של הגוספל השחור, אלא גם לאב ובתו – כל אחד מהם הוא חוליה בשרשרת הייצור, לא רק של עמל מתיש ומענה, אלא גם של עבודת האל, עבודת ההתגברות, עבודת התקווה.

האחריות להעביר הלאה מסר מחַסן של שלום ואחווה מאפשרת פתיחת ערוץ של חמלה ואהבה, ומתוך כך גאולה לא רק של קהל העבדים הגדול של הדורות כולם, אלא גם של היחיד, העצמי. המילים אינן פסוקים של קסם, לא תמיד יש בכוחן לתקן את מה שכבר עוות ונסדק. אך כשהן מושרות, ובפרט עם דור ההמשך, הן יכולות להיות לחש השבעה, צופן של הגנה. הן מאפשרות לקשור קשרים ברשת הביטחון שהאני הפרטי זקוק לה על מנת להתחבר: לאהובתו (שאפשר להקדיש רשימה שלמה לשירים היפהפיים המוקדשים לה בספר), לילדיו, לאלוהיו. הן נמצאות בחייו כדי לסייע לו לעמוד בהבטחת ההתחייבות להישאר בחיים, כדי לקיים את הציווי "תמים תהיה".

.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, משוררת ועורכת, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. חיה בירושלים. שירים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה. במוסך התפרסמו ביקורותיה בגיליונות 50 ו־73.

.

אריאל זינדר, "תמים תִהיה", מקום לשירה, 2020.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרה של סיגל נאור פרלמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן