.
You have one wish left
לי ממן
לנועה, לינון
הכללים היו פשוטים למדי: שלוש הודעות. כלומר, משאלות. שש מילים לכל היותר עבור כל אחת. משניצלת את כולן, זכית לחזות באנימציה מטופשת של דג זהב צולל למים, עולה שוב לרגע ומנופף בסנפיר לשלום אחרון, ואז – המסך השחור סוגר על חור ההצצה העגול, המתכווץ והולך, כמו בסופו של סרט מצויר. זהו. כמה שניות אחר כך כבר התקבלה הודעה באנגלית שמבשרת כי אפליקציית דג הזהב מחקה את עצמה מכל המכשירים השייכים למשתמש זה. We hope all your wishes will come true.
בהתחלה האפליקציה הייתה פופולרית בעיקר בקרב מתבגרים. הם ביקשו מדג המשאלות המצויר הצלחה במבחן חשוב או בראיון עבודה או בדייט, כאלה דברים. רק חודשים אחר כך, בגלל כמה מפורסמים שנשבעו שזה עובד והפיצו ברשת צילומי מסך עם משאלות שלטענתם התגשמו, זה הפך לשיגעון של ממש.
משום מה, אף אחד לא ניסה לרמות או לאתר פרצות. ההקצבה המוסכמת הזו של שלוש משאלות – כחוק יסוד, כגבולות הקארמה, הייתה חזקה יותר מכל תחבולה מתחכמת וכמו כבלה את המשתמשים לקוד התנהגות של הגינות מדומה; לרמות את הדג היה כמו להתעסק עם הגורל. ואולי, כמו בסיפור המפורסם ההוא על הדייג ודג הזהב, לסכן את כל מה שעלה בידך להשיג עד עכשיו.
**
אופירה הייתה בת שלושים ושתיים כשהאפליקציה הפכה למגיפה. היא לא לגמרי הבינה במה מדובר, וזה גם לא עניין אותה. היא אמנם קלטה שברי שיחות פה ושם, היה בלתי אפשרי לפספס את זה. רק שנה לאחר השקת האפליקציה, התפרסם כי שני הצעירים שהוציאו אותה לשוק העפילו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם. בשלב הזה כבר היה נדמה שכל כתבות המגזין ותוכניות התרבות עסקו רק בזה. ההצלחה הייתה מפתיעה, בייחוד לאור הרעיון הפשוט למדי. במוספי הדעות ובמדורי הטורים האישיים לא הפסיקו להתעסק בתופעה: היו כאלה שהשוו את הדג לגרסה החילונית לעלייה לקברי צדיקים – עדות ניצחת לטבענו האנושי החלש, שאינו מסוגל לשאת מצבים נטולי ודאות או תקווה. היו מי שהכריזו עליו כסמל לכל הרעות החולות, הסממן המובהק לפסיביות ולנרקיסיזם של דור ה־Y שיושב בחיבוק ידיים ומחכה שאיזה דג מצויר ישיג לו את העבודה שתמיד חלם עליה, את הזוגיות שתמיד רצה, את הכסף שירוויח מבלי שיצטרך להזיע.
אופירה הייתה רחוקה מכל זה. לא היה אכפת לה מדג משאלות מטופש, וממילא הדבר האחרון שהייתה צריכה עכשיו זו עוד אפליקציה בטלפון. הייתה לה כבר את זו שבאמצעותה ניהלה את לוח הזמנים של המפגשים עם הילדים ברווחה ושל ההדרכות שלה, את האפליקציה של הכושר שסתם תפסה מקום (כבר חודשים שלא פתחה אותה, אבל עדיין לא העזה למחוק), את האפליקציה של הקלוריות ואת זו של המעקב של חשבון הבנק וזו של המוזיקה, ועכשיו נוספה לכל אלה גם האפליקציה של קופת החולים שעוזרת לה לעקוב אחרי השבועות של ההיריון ומסבירה לה מדי שבוע באיזה גודל העובר עכשיו ואיך הוא נראה, וגם מזכירה לה איזו בדיקה לעשות מתי. זה היה מספיק.
היא תכננה לסיים את ההתמחות שלה ברווחה עוד לפני שתצטרך לספר לכולם על ההיריון ולענות על כל השאלות שוודאי ישאלו אותה: מתי החליטה וכמה זמן לקח עד שנקלטה, ולמה דווקא עכשיו ולמה לבד, מה בוער, היא עוד צעירה. יש לה רק עוד שלושה וחצי שבועות לטשטש את הבטן שכבר התחילה לבלוט, ואם תצליח היא תוכל לסיים שם כמו כל הבנות לפניה, במסיבת פרידה עם עוגה ודיאט קולה, ואסתי האחראית שתגיד כמה מלים יפות וחדוה שתקרא משהו, וזהו. היא בחוץ.
היא ישבה אז במשרד, בדיוק הכינה סיכומי פגישות כשהתקשרו לעדכן אותה לגבי התוצאות של בדיקת השקיפות העורפית. אמרו שעדיף שתיגש לבדיקת מי שפיר כי יש סיכוי אחד לשבעים ושישה שמשהו לא בסדר. היא לא ממש הבינה מה אומרים לה ולא ידעה לפענח את משמעות המספרים. אמנם היא כבר קראה בלי סוף אינפורמציה באפליקציה ובאתרים והתכוננה, אבל באותו רגע לא זכרה כלום מכל זה. היא לקחה מהר את התיק ובלי לחשוב אמרה משהו על מקרה חירום ושהיא צריכה לרוץ, ומיהרה לאוטו והתיישבה שם עם התיק על הברכיים ולא ידעה לאן תיסע. אפילו את טניה לא התחשק לה לראות עכשיו. היא צפתה בעצמה כמו מישהי זרה, איך היא שולפת בלי לחשוב, בבהילות, את הסלולרי מהתיק, ולוחצת על הסמל של חנות האפליקציות ומקלידה באצבעות לא יציבות בשורת החיפוש: GOLDEN FISH.
ואז ראתה אותו לראשונה, את הדג. פתח עגול קטן שהלך והתרחב סביב פרצופו המחויך סילק את הרקע השחור, שהלך ופינה את מקומו למרחב מאויר של ים ושמיים תכולים. הוא הזכיר לה את דג הזהב הדאגן שאהבה מ"חתול תעלול" של דוקטור סוס, אותו ספר שבילדותה הייתה מבקשת מטניה לקרוא לה שוב ושוב בערבים הארוכים שבהם בילו יחד בבית, אחרי שהייתה מכינה לה ולאחיה צהריים. לטניה היה קול מיוחד בשביל הדג, כמו של ילד קטן ומצונן, ולפעמים היו המילים משתבשות בפיה כשקראה. אופירה הייתה מקפידה לתקן אותה וטניה הייתה מנסה שוב, חוזרת אחרי מה ששמעה ושואלת: ככה? ככה אומרים? ואופירה הייתה צוחקת – לא, לא ככה, ולא בטוחה מתי טניה באמת מתבלבלת ומתי היא משבשת בכוונה כדי להצחיק אותם.
הזיכרון ההוא של ד"ר סוס והשיבושים של טניה הרגיעו אותה קצת, והיא חשבה לעצמה שזה כנראה סימן טוב.
לא היה לה מושג איך הדבר הזה עובד – איך מבקשים? ממי מבקשים? – אבל במהרה היא הבינה שזה אפילו פשוט יותר ממה ששיערה. אחרי שהזינה כמה פרטים בסיסיים – שם מלא באנגלית, זיהוי באמצעות חשבון ווטסאפ וכתובת מייל, סיסמה מועדפת – הדג של דוקטור סוס הנחה אותה צעד אחר צעד, באנגלית: "חשבי היטב על ניסוח בהיר ותמציתי של המשאלה שלך. היא מוכרחה להיות מנוסחת בשש מילים לכל היותר (40 תווים לכל היותר, בשפה לבחירתך). לאחר מכן לחצי על הכפתור הירוק בתחתית המסך. דג המשאלות כבר ידאג לכל השאר!"
היא הרגישה פתאום שיש משמעות גורלית לכל מילה. כתבה: התינוק שלי. מחקה. כתבה: העובר שלי. מחקה מיד.
בסוף היא כתבה: אני רוצה שהתינוק שלי יהיה בסדר.
ולחצה על הכפתור הירוק.
**
הפרצוף המטופש של הדג המחייך היה הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו בבדיקה, כשהחדירו את המזרק לבטנה. משך כל אותו לילה רווי חרדות שקדם לבוקר הבדיקה היא בהתה בפרצופו הכתום, שוב ושוב לחצה על אייקון האפליקציה במסך כדי לראות אותו מחייך אליה, עולה מן המים ומנופף בסנפיר, ומעליו מתנוסס הכיתוב: you have two wishes left.
אני צריכה רק אחת, חשבה.
היא לא סיפרה כלום לטניה, שחיכתה לה מחוץ לקליניקה. אולי יום אחד, כשכל זה ייראה רחוק ומטופש – אבל לא עכשיו. עכשיו את כל התקוות שלה היא תלתה בדג הזה. היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג. ויותר משחששה להיראות מגוחכת, חששה שמה שאומרים על משאלות יום הולדת תקף גם פה – אם היא תספר זה לא יתגשם. אז היא לא סיפרה.
זה לא היה אופייני לה, והיא ידעה שהיא מגוחכת, נאחזת באמונות טפלות. אבל לא היה לה אכפת. היא כבר התרגלה לדמיין את התינוק הזה בחייה, חלמה איך תגדל אותו עם טניה. למה בכלל לחכות לגבר כשיש לה את טניה קומה מעליה.
אופירה עברה לגור בבניין של טניה לפני ארבע שנים, אחרי שטניה סיפרה לה שהשכנים מתחתיה עוזבים – למרות שבכלל לא חיפשה אז דירה, ובדיוק התחילה אז את השנה השנייה ללימודיה בבית הספר לעבודה סוציאלית. אבל לטניה מצאו גוש בשד השמאלי ומישהו היה צריך להיות שם ולטפל בה. ומלבדה לא היה אף אחד. אחרי שנה וחצי טניה יצאה מזה. כשבישרו לה סוף־סוף אחרי שלושה סבבי טיפולים שאין גרורות והכול נקי הן יצאו לחגוג וחזרו שיכורות ואופירה עלתה אליה לישון בסלון, כמו שהייתה עושה לפעמים, ובבוקר, עוד לפני שהיא ממש התעוררה טניה נכנסה עם הקפה והתיישבה לידה ואמרה לה: חשבתי על זה, ואם תעשי ילד אני אעזור לך. למרות שאופירה מעולם לא דיברה על להביא ילד. אבל היא כן דיברה על הילדים שהיא טיפלה בהם ברווחה, ועל הציורים שהיו מכינים לה ועל שמות החיבה שלא הייתה מתאפקת וממציאה להם, ועל העיניים שלהם שזרחו בהפתעה של מישהו שאף פעם אף אחד לא קרא לו בשם של חיבה. וגם על הדייטים העייפים שיצאה אליהם, עם הגברים שהתחלפו אבל בעצם היו כמו שידור חוזר של עצמם – גם עליהם אופירה סיפרה. וטניה כבר הבינה לבד.
**
סוף־סוף התקשרו מהמרפאה להודיע שהכול בסדר. אופירה לא ידעה את נפשה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, היא בדיוק התארגנה לצאת, ומעדה בדרך לקומה של טניה וחבטה את הברך במעקה המדרגות כשעלתה לספר לה, ובכל זאת שתיהן קפצו וקפצו כמו ילדות, וטניה שהתנשפה שמה לב שאופירה קופצת על רגל אחת ושאלה מה יש לך, ואופירה אמרה קיבלתי מכה וגם הרגליים לא מצליחות לסחוב אותי, אבל מה נהיה איתך תראי איך רזית, וטניה אמרה ככה זה כשחיים על קפה וסיגריות.
**
כשהסתיימה ההתמחות ברווחה אופירה כבר כמעט שכחה מהדג. רק מדי פעם הייתה רואה את פרצופו מבליח כשהחליקה אצבע על גבי המסך כדי למצוא את האפליקציה של ההיריון.
נדמה לה שאף אחד בצוות לא ניחש שהיא בהריון, אפילו שהעלתה במשקל. הם ידעו שהיא חיה לבד וכנראה לא הייתה להם סיבה מיוחדת לחשוד במשהו. והיא גם הייתה מאלה שמשמינות לכל הכיוונים, אז לא הייתה סיבה לשים לב לבטן דווקא.
כמה שבועות עברו, ואז זה הגיע, ממש כמו שתכננה: עוגה, דיאט קולה, מסיבת פרידה קלילה מאסתי ומהצוות. הרבה יותר קשה היה להיפרד מהילדים. היא הכינה להם מתנות קטנות וכתבה פתקים אבל הרגישה שהיא נוטשת אותם. זה הגביר אצלה את הכמיהה לתינוק שטרם הגיע אבל גם גרף אותה הרחק ממנו, כיוון שעדיין הייתה שלהם. לפעמים חשבה לעצמה בבהלה: הבטן שלי ריקה. ומיד הייתה מושיטה ידיים למשש עד שחשה בתנודות הצוללן שלו, ונרגעה.
זה היה לקראת סוף החודש השמיני, כשנזכרה שוב בדג. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה אחוזת בהלה. לא זכרה דבר ממה שחלמה, אבל הייתה אפופה תחושה ודאית של אסון מתקרב. ולמרות קורס ההכנה ללידה והביקור המקדים במחלקת היולדות והנוכחות המרגיעה של טניה שהבטיחה להיות לצידה כל הזמן – למרות כל אלה היא לא הצליחה בשום אופן להירגע, ובאחת היקיצות הליליות היא נזכרה בדג ובתחושה המרגיעה שנסך עליה פרצופו המחייך אז, והחליטה בהקלה שעכשיו, לקראת הלידה, היא תביע את אותה המשאלה בדיוק. הפעם כתבה את מה שבפעם הראשונה לא העזה, נקטה לשון פנייה מפורשת: תעשה שהתינוק שלי יהיה בסדר. הדג נופף וחייך אליה את חיוכו המרגיע: you have one wish left.
**
ארבעה חודשים אחר כך היא תשב על כורסה בסלון ביתה, כשבזרועותיה תינוק שלם ובריא, לגמרי שלה, שיגמע משדיה ביניקות קצובות. עיניה ייפערו אל מול מסך שישדר את אחת מתוכניות הבוקר ההן, והיא תמלמל לעצמה כל הזמן: איזו מטומטמת אני, איזו מטומטמת, כשתריץ שוב בראשה את הביקור ההוא של טניה במחלקת היולדות, ואיך רק אז הבחינה פתאום כמה באמת רזתה, מרוב שהייתה מרוכזת בעצמה ובתינוק שלה ובפרידה מהילדים בכלל לא שמה לב איך טניה הולכת ונקלשת אל מול עיניה, נמוגה, ורק כששאלה אותה ישירות סוף־סוף מה קורה סיפרה לה שזה חזר, שנתנו לה בהתחלה איזו תרופה ניסיונית אבל מהר מאוד הבינו שאין מה הרבה מה לעשות הפעם, אז החליטה לספר לה רק אחרי הלידה כי ראתה איך היא משתגעת מדאגה. איזו מטומטמת אני איזו מטומטמת, ככה היא תגיד לעצמה, למרות שלא תרצה להזין את התינוק שלה בכל הקולות המכלים האלה, אבל היא לא תוכל להפסיק, והכי מטומטמת היא תרגיש כשתיזכר בדג ובמשאלה האחרונה שבזבזה כי נבהלה נורא כשהרופא אמר צהבת ילודים, למרות שאחד מכל חמישה תינוקות נולד עם זה, וזה שטויות, זה שטויות, אבל הרופא אמר צהבת והיא שמעה צהבת וכבר הייתה עייפה והורמונלית וממילא חשבה ששום דבר אחר לא משנה, רק שהתינוק הזה יהיה בסדר, רק להוציא אותו משם ולהביא אותו הביתה ולגדל אותו כמו שרצתה וחלמה, וזו האמת, אופירה, היא תאמר לעצמה, עם כל הסיפורים האלה שאת מספרת לעצמך על התיקון שאת עושה עם הילדים והרווחה – בסוף רק לעצמך את דואגת, שלוש משאלות ביקשת ושלושתן בדיוק אותו דבר, את והתינוק והתינוק ואת, לא ראית שום דבר ממטר, לא את טניה ואולי גם לא את כל הילדים האלה, ותיזכר איך הדבר הראשון שרצתה לעשות אחרי שטניה סיפרה לה בבית חולים זה לקום ולסטור לה חזק, איך לא סיפרת לי, אבל התינוק ישן בעריסה לצידה והיא עדיין הייתה כאובה מהתפרים ולא הצליחה לקום, אז היא רק צעקה עליה, למה לא אמרת כלום, מה יש לך, אני כבר לא ילדה, והמשפחה של השכנה שלה לחדר שבדיוק נכנסה עם כל הבלונים הסתכלה עליה כאילו היא משוגעת, וטניה קמה מהר להסיט את הווילון, ואופירה התרוממה קצת ותפסה לה בפרק היד שהיה דק ולבן ונידף, תפסה אותו חזק־חזק, וטניה חשקה את הכאב ואמרה לה אבל אופירי, מה כבר היית עושה, מה כבר יש לעשות. ואופירה אמרה בלי לשחרר את היד – הייתי, הייתי עושה, היה מה, וכמעט הוסיפה – נשארה לי עוד משאלה אחת, את לא מבינה, אבל פחדה להישמע משוגעת, ואולי באותו רגע באמת הייתה משוגעת, עובדה שהדבר הראשון שעשתה אחרי שעזבה את היד של טניה היה לבקש ממנה שתביא לה את הטלפון, אבל הדג כבר לא היה שם, היא ידעה שהוא כבר לא שם, במו עיניה ראתה את העיגול השחור הולך וסוגר עליו כשנופף לה לשלום לתמיד.
.
לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב־2017, וזיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. מנחת סדנאות כתיבה וחברת המערכת המייסדת של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגוזל", סיפור מאת זהבה כלפה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
