ביקורת שירה | הבוגרים המושלמים של מערכת החינוך

"את העמדה האמיצה והחריפה ביותר היא נוקטת כאשר היא מתארת את האינדוקטרינציה החינוכית הישראלית, את התפקיד הממשטר, המחייל ומרדד המחשבה שקיבלו על עצמם בנפש חפצה מחנכים ומחנכות." אורית נוימאיר פוטשניק קוראת בספר שיריה הראשון של סיגל נאור פרלמן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
02.08.2020

.

קריאה ב"מַחְלוּטָה" לסיגל נאור פרלמן

אורית נוימאיר פוטשניק

.

מחלוטה, ספר שיריה הראשון של סיגל נאור פרלמן, נפתח בהצהרה – ורק אחריה הוא ייפתח באמת. רק לאחריה נוכל להיכנס לעולמה של המשוררת, אישה נשואה, בת זוג, אם, חברה ומורה. רק לאחריה היא תפתח לנו את הדלת ותכניס אותנו לסלון, למטבח, לחדר העבודה, למיטה, לעולמה של אישה בגיל העמידה, במיטב שנותיה, שהדין וחשבון שהיא נותנת על חייה הוא מפוכח ומחושב, אינטילגנטי ורהוט, לא פעם שנון, ומעל הכול – מאוד מודע לעצמו, שומע את את צליל קולו שלו. אבל לפני שכל זה יקרה, לפני שתיפתח הדלת, אנחנו עומדות בחוץ, ברחוב, או בחצר בין הבניינים בקריית אליעזר, ושומעות הצהרה מפי ילדה: .

אַנַא מַחְלוּטָה, אַנַא, אַנַא מַחְלוּטָה, תַּקְרִיבָּן מַבְּסוּטָה, תַּקְרִיבָּן מַבְּסוּטָה אַנַא מַחְלוּטָה מַבְּסוּטָה. אִגַ'ארָה בִּתְקוּל לִגַ'אר: "זיי זיינען גאס קינדער. די מאמע דרייט זיך ארום מיט מענער" אַנַא מוּשׁ מַבְּסוּטָה לַחַאלִי אַנַא וַקְפֶה בַּקוּל לִלְגַ'ארָה: "גַּ'ארְדוֹן חַאמֶל פָארָה" וּבַּקוּל לִלְגַ'אר: "כּוּל חַנְפוּס בְּעֵינֵי אִמוּ עַ'זַאל" אַנַא מִן קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה חַמְרָה, מַחְלוּטָה. לוֹז מִיר אוּפּ.

("מחלוטה") .

השיר הפותח כתוב בערבית וביידיש, שפות שאינן הלשון שבה כתוב הספר, אבל אי אפשר לומר עליהן שהן זרות. הן שפות הילדות, ההורים, השכנים. נאור פרלמן מכריזה: "אנא מחלוטה" – אני תערובת. על רקע השיח הציבורי הישראלי בדבר אתניות, מוצא ויחסי כח, המשמעות השגורה של ההכרזה הזאת היא: אני לא לוקחת צד, לא מביעה עמדה, מתחמקת מקונפליקט (במקרה הטוב; במקרה הפחות טוב – מכחישה אותו), תעזבו אותי. אבל לא כך אצל נאור פרלמן, היא לא חוששת להביע עמדות נחרצות, חריפות, לקחת צד. את המניפסטיוּת וההתרסה של הפתיחה נפגוש שוב ושוב לאורך הספר, אך העמדה הילדית לא תחזור. המבט מתגבה ומתבגר באחת, ואנחנו נפרדות מהילדה בחוץ. הדלת נפתחת והשכונה, קריית אליעזר, נשארת מאחור. נאור פרלמן מכניסה אותנו לביתה.

השער הראשון, "גבולות המיטה", כולו שירי אהבה לבן זוג, לבעל ולמאהב. נאור פרלמן מתמסרת בשירים האלה לאהבה, בכוליות ובחושניות, אבל מקפידה לסמן לאהוּב ולאהבה עצמה את הגבולות. זו כמובן עמדה מאוד לא ילדית וכמעט מפתה לומר שזו עמדה לא נשית, לא נשית במובן הרומנטי, השגור, של ההתמסרות המוחלטת, המיוסרת עד אובדן. יש בשירים תיאור של אהבה חושנית, מינית מאוד ובעלת עוצמה, אבל האוהבת היא אישה שמקומה הנפרד בעולם יקר לה מאוד, לא פחות מאהבתה. אנחנו כמעט לא רגילות לשירה כזו מעטן של נשים. אהבתן של המשוררות שלנו (לפחות כפי שהורגלנו לחשוב עליה), נשים בעלות שיעור קומה ככל שהיו, היא לרוב מיוסרת, מתבטלת, אובדת מיד ולחלוטין בנבכי עצמה. השירה של נאור פרלמן לא נוהה אחרי האהבה המבקשת למוסס את גבולות העצמי, להפך, היא מאמצת אותם, נאחזת בהם, עושה מהם חומרי שיר. .

… לֹא אֶשְׁאַל מָתַי. אַף פַּעַם לֹא אֶשְׁאַל מָתַי. אִם יִהְיֶה, שֶׁיִּהְיֶה עַכְשָׁו. לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת, וְגַם זֶה רָגִיל, אַתָּה לֹא עוֹנֶה דָּבָר, הֶרֶף עַיִן נָצוּר בְּלִי לוֹמַר דָּבָר, אֶל נְצֹר אֶת הָאַהֲבָה, וַחֲצִי דָּבָר, וְדָבָר עַל אַהֲבָה, הַגּוּף נִמְזָג כְּמוֹ מַיִם אֶל כְּלִי, זֹאת הַתְּנוּחָה הָאַחַת, אַתָּה מַכִּיר, סִיבוּבִים מְתֻזְמָנִים הֵיטֵב שֶׁל הַשֵּׁנָה, עִם לְהַכְאִיב, הַלֶּחִי שֶׁלִּי עַל הֶחָזֶה הָרַךְ שֶׁלְּךָ, יְבֹרַךְ הַהֶרְגֵּל הַטּוֹב רַק אָז נוֹפֵל הַגּוּף אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ, נִשְׁפָּךְ, מַשְׁפְּרִיץ לְכָל עֵבֶר אֲבָל הַגְּבוּלוֹת, זְכֹר זֹאת הֵיטֵב, יַקִּירִי, הֵם הַמִּטָּה.

("גבולות המיטה") .

בשיר הנפלא "אתן כולכן" היא חורגת לרגע מהריאליזם הקונקרטי מאוד של כתיבתה על מיניות ותשוקה לטובת פנטזיה לרגע, לטובת הפחד שכנראה אף אחת אינה פטורה ממנו, הקושר בין מיניות ותשוקה לעונש. בעולם שהמשוררת מתארת, עולמה של האישה הבוגרת המשכילה, המודעת, אין מקום לעונש חברתי גלוי על תשוקה מינית ועל מימושה (או לפחות, זו אינה אימה המזומנת למשוררת, ככל שניתן לקרוא), ולכן העונש הוא הגמול המדומיין המזומן לחוטאות בנבכי הממסד הרפואי הקר, שבו המאהבים ובני הזוג החוקיים עושים יד אחת עם הרופאים, קושרים קשר שאי אפשר עוד להאמין בו, אבל הוא חי וקיים בפנטזיה, בתמונת מראה, שאפשר לגשת אליה רק בפנייה אל אישה אחרת, אולי אל בבואה – את. מהאימה הזאת ניתן להימלט רק אל האהבה בעלת הלגיטימיות החברתית, בתוך הגבולות המותווים היטב: .

… אַתְּ, שָׁם בַּמִּשְׂרָד, חֲדִירָה אַחַת, הַדַּפִּים שֶׁלּוֹ בִּכְתַב יָדוֹ הַמְּסֻדָּר, הָעֲרֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּזְזָה בִּזְרוֹעַ יְשָׁרָה וּמְהִירָה (יוֹתֵר מִדַּי סְרָטִים רָאִיתָ אֲהוּבִי), מֵהַשֻּׁלְחָן אֶל הָרִצְפָּה, (הַדֶּלֶת נְעוּלָה?) הַלֵּב הַדּוֹפֵק, הַגּוּף רוֹעֵד, הַשִּׂיחָה לִפְנֵי וְאַחֲרַי, הַחִיּוּךְ, הַקְּרִיצָה, הַנְּשִׁיקָה הָעֲמֻקָּה. אַתְּ תְּשֻׁדְּכִי בְּבַרְזִלֵּי שַׁדְכָן כְּבֵדִים אֶל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים הָרוֹפְאִים יִטְעוּ בִּזְרִיקַת הַהַרְדָּמָה וְיָמִיתוּ אוֹתָךְ בְּמִקְרֶה.

אָקוּם מִשֻּׁלְחַן הַכְּתִיבָה וְאֵלֶיךָ אֲטַלְפֵּן: מָתַי אַתָּה מַגִּיעַ הַבַּיְתָה אֲהוּבִי? בְּשֵׁשׁ? נִפָּגֵשׁ? .

בשער "מיומנה של מנהלת" מבעבעת הפוליטיקה של נאור פרלמן, בוערת ונוקבת. היא מפנטזת על הילדים הפצועים החודרים לחלומותיו של ראש הממשלה. היא עונה לעופר וינטר על "דף מפקד לקרב" שהפיץ לחייליו בתפקידו כמפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן". היא לועגת לפונדמנטליזם שלו, היא חושפת את הלשון הפתטית ובו בזמן תובעת אותה בחזרה, ממהרת להבהיר לעופר וינטרים של העולם שתחושת הבעלות שלהם על המקורות לא מעניקה להם חסינות מוסרית ולא מכסה על עורלת ליבם. אבל את העמדה האמיצה והחריפה ביותר היא נוקטת כאשר היא מתארת את האינדוקטרינציה החינוכית הישראלית, את התפקיד הממשטר, המחייל ומרדד המחשבה שקיבלו על עצמם בנפש חפצה מחנכים ומחנכות, וקושרת אותה לגזענות, לאטימות, לסקסיזם, לאינסטרומנטליזם המשפטי. הלהט שלה לנושא ניכר, לעיתים ניכר מדי. למשל בשיר "טופס מס' 999999 (וריאציות על סיזיפוס)", שהוא שיר שבו מבעבעת המחאה נגד המילטריזם הישראלי. אני כמובן שותפה מלאה לקול העולה ממנו, אבל השימוש במוזיקליות של הטקסיות הצבאית כנגד עצמה הוא לא עניין בלתי רווח בשירי מחאה (מוּשָרים בעיקר) והוא נקרא קצת כשיר של מחאת נעורים, נעורים שזה עתה גילו את טיבה של החברה שבה הם מורדים בלהט (ושזה עתה התוודעו לאלבר קאמי): .

עֲמֹד דֹּם הַכְתֵּף שֶׁק ______: נִדּוֹן לִירוֹת שׁוּב וָשׁוּב בַּפִּקָּה שֶׁל נַעֲרָה בַּבֶּרֶךְ. לְנַצֵּחַ

עֲמֹד דֹּם הַכְתֵּף שֶׁק ______: נִדּוֹן לְהַגִּיעַ לְאַוְשְוִיץ־בִּירְקֵנָאוּ עִם הַתַּלְמִידִים, לַעֲשׂוֹת סִיבוּב בֵּין הַנַּעֲלַיִם, לָשׁוּב לְיִשְׂרָאֵל וְלָטוּס שׁוּב לְאַוְשְוִיץ־בִּירְקֵנָאוּ. לָנֶצַח

עִמְדִי דֹּם הַכְתִּיפִי שֶׁק ______: נִדּוֹנָה לְהִכָּלֵא בְּקֻפְסַת זְכוּכִית שֶׁל בָּגָ"ץ. לִשְׁלֹחַ רַגְלַיִם לְמַטָּה – לָגַעַת בַּחֹק. לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ – לְהִתָּקַע בְּחֹק יְסוֹד. לָנֶצַח

עִמְדִי דֹּם הַכְתִּיפִי שֶׁק ______: נִדּוֹנָה לִרְעֹד מִמַּחֲלַת הַסּוּדָן. לָנֶצַח … .

שבו את ליבי הרבה יותר השירים שבהם נאור פרלמן מתארת, דווקא באופן פרוזאי יותר, את המפגש עם סטודנטים שמעולם לא חשו בצורך למרוד, שלא האזינו לשירי מחאה מהסבנטיז ומעולם לא קראו את קאמי ולא אחזה בהם פליאת הנעורים. במחזור השירים "בכיתה" היא מיטיבה לתאר את המפגש עם הסטודנטים בני זמננו, הבוגרים המושלמים של מערכת החינוך המחיילת, המרדדת והקרתנית: .

… תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה בַּקּוּרְס שֶׁל סֶמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת, אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוֹ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לָאַשְׁמָה וְלַכַּפָּרָה, אַלְטָלֵנָה זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לְעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ יָפֶה, נְגִיד צִיּוֹנוּת, נְגִיד הִתְיַשְּׁבוּת. .

ב"שיר לניצן" נאור פרלמן כותבת על בתה. היא מתארת את מלאכת החניכה שהובילה את הבת אל הבחירה המסומנת ללא עוררין כבחירה הנכונה: הבחירה לפרוש מהעדר הישראלי המתלהם והלוחמני לטובת חיים בגלות. העמדה היא נחרצת: אלה חיים מוסריים יותר, ראויים יותר, אבל מחירם הוא המרחק מהמשפחה ובראש ובראשונה מהאם המתגעגעת. השיר כתוב כנגד עצמו. מצד אחד המשוררת מרשה לעצמה להתפאר במלאכת האימהות שלה בעצמאות שהקנתה לבתה, בחוסן שבנתה, המאפשר לבת לעמוד איתנה כנגד העמדות המקובלות, בנכונותה האימהית לוותר: "בִּתִּי, נֵדַע שְׁתֵּינוּ כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ הִרְחַקְתִּי אוֹתָךְ מִמֶּנִּי / שֶׁתֵּדְעִי לִחְיוֹת בִּלְעָדַי מֵעֵבֶר לַגְּבוּל". אבל מהצד השני היא מודה שהדבר שאִפשר את החניכה המוצלחת כל כך הוא הקשר הסימביוטי, הסגור, בין אם ובת: "לִבֵּךְ הַטּוֹב עוֹמֵד בִּגְבוּרָה בְּפֶרֶץ / מְרִימֵי הַגַּבָּה, אֲבָל זוֹ אֲנִי שֶׁהִצַּלְתִּי אוֹתָךְ /כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלֶדֶת לָחַשְׁתִּי לָךְ: / שֶׁלֹּא תִּפְּלִי, בִּתִּי, אֶל הַדִּבּוּר הַמֻּקְסָם מֵהַהֶרֶס. / זָרוֹת אֲנַחְנוּ לְכָל אָדָם." אני תוהה אם נאור פרלמן אינה נקלעת, אולי כנגד רצונה, אל מודל ההקרבה האימהית הנפוץ, ורק המזבח מוחלף. גם אם כן, בכל זאת מדובר בעמדה הדורשת לא מעט אומץ.

המחזור "מיומנה של מנהלת" לועג בווירטואוזיות לכל העניין הנקרא בית הספר ומערכת החינוך וחושף את סודותיו. להט המחאה הגולמי במקצת מפַנה את מקומו לסאטירה מרירה ומושחזת: . לוֹקֵחַ זְמַן לַהֲפֹךְ אֶת הַמּוֹרוֹת לִכְבָשִׂים חֶלְקָן מַגִּיעוֹת כְּבָשִׂים עוֹד מֵהַסֶּמִינָר אַךְ רֻבָּן מְשַׁיְּפוֹת אֶת הָאִישִׁיּוּת בַּשֶּׁטַח: טֶקֶס, הַתִּקְוָה, הֲנָפַת הַדֶּגֶל, טֶקֶס, הַתִּקְוָה, הֲנָפַת הַדֶּגֶל, תַּם הַטֶּקֶס. הַכֹּל יוֹשֵׁב בַּמָּקוֹם. …

("שיוף") .

הפארסה כולה נמסרת מפי מנהלת חטיבת הביניים שמגלה לנו: .

… בֵּין הַמַּנְכֶּ"לֶב, רוֹעֵה הַכְּבָשִׂים בְּשֵׁרוּת מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ לְבֵין הַכְּבָשִׂים הַשּׁוֹעֲטוֹת בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת אֲנִי חָפְשִׁיָּה לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי. אֲנִי מְזַיֶּנֶת אֶת הָאָבוֹת.

("שיוף") .

רציתי מאוד לחזות במצעד האבות אל חדרה של המנהלת. בסופו של דבר המחזור מסתיים בבואו של האב הכנוע מספר אחת: שר החינוך. הזיון הסאטירי אמנם כתוב להלל, אבל אני מודה שציפיתי לאבות הקונקרטיים, לא המטאפוריים; להורים של התלמידים והסטודנטים האלה, שגדלים להיות צייתנים, שטחיים וצרי אופקים כל כך. האבות האלה אינם מגיעים אל חדרה של המנהלת, לפחות לא בספר. אולי הם עסוקים מדי בהנעת גלגלי הכלכלה הישראלית. אבל את האימהות נפגוש בשיר האחרון בשער: .

הַנָּשִׁים מְפַטְפְּטוֹת עַל כָּל מָה שֶּׁיָּכוֹל לָבוֹא לְתוֹךְ הַפֶּה, עוּגִיָּה מֵהַבּוּפֶה אוֹ שִׂמְלָה מֵהַיַּרְחוֹן אוֹ מְקוֹר הַיְּקוּם שֶׁל קוּרְבֶּה בְּמוּזֵאוֹן דְּ'אוֹרְסֵיי אַחַת מֵהֶן הָיְתָה שָׁם בַּקַּיִץ שֶׁעָבַר עִם הַבַּעַל שֶׁעָבַר, מָה דַּעְתְּכֶן בָּנוֹת עַל הַחַיָּל הַיּוֹרֶה, יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ, שֶׁלָּהּ, קְרָאתֶן אֶת גְּרוֹסְמָן הָאַחֲרוֹן, כָּרִים מָרוֹקָאִים מֻנָּחִים עַל הַסַּפָּה כְּמוֹ אוֹרְחִים בַּסָּלוֹן, מַשְׁגִּיחִים עַל הַדֶּלֶת, מִי זֶה בָּא, הָבָה נִקְרָא, לֹא הֵבַנְתִּי אַף פַּעַם שִׁירָה, אֲבָל אֶת עַגְנוֹן אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת הָמוֹן, עוֹד מֵהַתִּיכוֹן.

("כֹּה וָכֹה") .

המחזור "ומה עכשיו, רונית" הוא מחזור פרידה מרונית מטלון וקינה עליה. זו קינה שוברת לב על לכתה של חברת נפש אהובה, סיפור המוות דרך הרגעים הקטנים של החברות, היזכרות בשיחות קטנות, סידור הסלון, נסיעה אחרונה לפריז וגם הפגישה עם המוות עצמו. הרגעים האלה נמסרים בעדינות, בדייקנות ובחום. האהבה והאינטימיות מחלחלות מיד אל לב הקוראת. רונית מטלון הייתה חברה אינטימית, קרובה ואהובה, אבל היא גם סופרת גדולה והוגה מבריקה, מורה וחונכת – וגם על רונית הזאת מקוננת המשוררת: .

מָה הִתְרַחֵשׁ בְּבֵית הַמְּלָאכָה שֶׁלָּהּ בָּרֹאשׁ? דָּפְקוּ הַפַּטִּישִׁים, הֻבְרְגוּ הַבְּרָגִים פְּנִימָה וְהַחוּצָה, צִנּוֹרוֹת שֶׁל שְׁתִי וָעֵרֶב חָצוּ זֶה אֶת זֶה, עֲגוּרָנִים הֻסְּעוּ רַעְיוֹנוֹת מֻפְרָכִים, מִלְּאוּ מְכוּלוֹת, הִשְׁפְּרִיצוּ הַשְּׁעוֹנִים תִּקְתְּקוּ, הָאֲרֻבּוֹת הֶעֱלוּ עָשָׁן, תֵּבוֹת הָעֵץ וְהַבַּרְזֶל נָפְלוּ זוֹ עַל זוֹ מַרְעִימוֹת כְּאִלּוּ קֵץ הָעוֹלָם הִגִּיעַ

("היא לא תיקח אותי יותר איתה לעבודה") .

בשער האחרון, "חור הכניסה, חור היציאה", שבה נאור פרלמן אל המשפחה, אל הבית, אל המשפחה המורחבת, האחיינים, ההורים, האחים ובני זוגם, שגודשים כולם את הסלון. אנחנו קוראות את המוכר לנו: החשבונות הקטנים, החשדנות המוסווית, האבל שבא עם השנים ומה שקורה כשכולם הולכים. כשכולם הולכים שוב נשאר הזוג, היחידה האלמנטרית, בבית. אבל בניגוד למיניות הפועמת של הזוג הזה בשער הראשון, אנחנו פוגשות פנים אחרות: .

… בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ בְּמַצַּב קִרְבָה: עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר בּוֹעֲטִים הַחוּצָה כָּל זָר. אַתָּה וַאֲנִי, שְׁתֵּי חַבְרוֹת נֶפֶשׁ מְתֹאָמוֹת בַּגּוּף, מְקַבְּלוֹת יַחַד אֶת הַמַּחְזוֹר הַחָדְשִׁי שְׁתֵּינוּ. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵינוּ גֶּבֶר

("נישואים") .

המיניות מתפרקת, תפקידי המגדר מתפרקים, הבית עצמו, ישות חיה, מפרק אותם: .

כָּל הַזְּמַן אֲרוֹנוֹת נִפְתָּחִים כָּל הַזְּמַן דַּלְתוֹת נִסְגָּרִים כָּל הַזְּמַן מְקָרְרִים נִפְתָּחִים כָּל הַזְּמַן מִקְלְחוֹת זוֹרְמִים כָּל הַזְּמַן גְּבִינוֹת נִמְרָחִים כָּל הַזְּמַן כְּבִיסוֹת נִתְלִים כָּל הַזְּמַן נִכְנָסִים־יוֹצְאִים נִכְנָסִים־יוֹצְאִים

("בית") .

הבית ירוי, הוא מנוקב מבפנים ומבחוץ. הוא עצמו, מספרת לנו המשוררת, חור הכניסה וחור היציאה.    

סיגל נאור פרלמן, "מַחְלוּטָה", פרדס, 2020. 
.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.
   

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שחר־מריו מרדכי על ספר הביכורים של ישראל דדון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation