ביקורת פרוזה | ארטיק שוקו־בננה לאדם המטה עצמו למות

"המוות הוא השמיכה המכסה את העולם, אבל ב'ארזת לבד' שור מנער קצת את השמיכה הזו, ומאפשר לנו להביט בה כשהיא נעה." מוטי פוגל על ספרו החדש של אסף שור

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
02.08.2020

.

מאת מוטי פוגל

.

בהזמנה לגרדום כותב נבוקוב שהיתרון היחיד שיש לנידון למוות על יתר בני האדם הוא שמועד מותו ידוע לו. אלכס, גיבור ארזת לבד מאת אסף שור, מבקש להיות כמו אותו נידון למוות ולשלוט ברגע מותו. אלכס הוא חולה סופני, ואין בכוונתו לחכות שהמוות יבוא אליו. הוא יקדים אותו.

ארזת לבד מלווה אפוא את אלכס במסעו לנצח את המוות ולהשיג אותו לפני שהוא יבוא אליו. "מפתיע – זה מה שאני מנסה לומר פה – שצריך לרדוף אחרי המוות. שבסיפור אני צריך ללכוד אותו כל פעם בשמץ של מחווה, בתיאור או מטפורה, לצייר אותו על דרך היפוכו או לא יודע מה, ואז נגמר המשפט ואני שם נקודה והוא נמלט." כך אומר המספר, ואולי הסופר עצמו. זה אינו תיאור של כישלון, אלא של תנועת הספר. הדמויות בספר, והמספר עצמו, נעים במסלולים אליפטיים, מתקרבים ומתרחקים. המבט מתקרב לאלכס ומתרחק ממנו, מלווה אותו ואת אחייניו, את בת זוגו לשעבר, את איש הביטחון וחברתו, את הנוסעים האחרים, נהג מונית ואפילו חתולה וחולדה, כל מי שיש בו חיים, ולכן שייך בו גם מוות.

ומה שיש בהם עוד, ובספר בכלל, זו עדינות. זו לא הירתעות מנושא קשה, לא שפה מכובסת ולא הימנעות, אלא עדינות, תכונה נדירה כל כך, שלוקח זמן לזהות אותה, והעדינות נלווית לאמפתיה. לא רחמים, כי אם הזדהות הנובעת מסולידריות לנוכח המוות. הרגשת שותפות שאוחזת לפעמים בבני אדם לנוכח מותם של אחרים, ואינה חייבת להתבטא במעשים גדולים או הירואיים, אלא דווקא בפעולה קטנה לכאורה, במאמץ להשיג ארטיק שוקו־בננה לאדם הנוטה למות, המטה עצמו למות.

המספר (או הסופר) כותב שהוא ביקש לכתוב ספר שיהיה "מגדל של רחשים" ומוסיף:

אפשר לחשוב על זה אחרת. לא הכול רק קרב ומאבק, תבוסה וניצחון. אפשר לחשוב גם כך: את או אתה מתחילים בלי הפרדה בינך לעולם. ובמשך שבועות וחודשים נפרדים ממנו לאט כמו גוש בצק גמיש, חוטי בצק נמתחים ביניכם, יריעות בצק שקוף מידקקות ומתמלאות חורים. ובהמשך אתם שוב נפתחים אליו – או לפחות מנסים – ואז, לקראת הסוף, שוב מתכנסים אל הגוף המתכנס ממילא ומבינים שמלכתחילה לא היתה שום הפרדה. הייתם תופעה בין תופעות. לקחתם חלק ולקחו בכם.

 

דימוי הבצק יפה והולם את הספר, אבל אולי דימוי מדויק לתנועה של הגיבורים ושל המספר, זה סביב זה וסביב המוות, יהיה כוח הכובד, הכוח שיצר את הכוכבים ואת החיים, הכוח שגורם להם לנוע והכוח שמושך אותם אל מותם ואותנו אליהם. המוות הוא מעין חור שחור, לא המטפורה השחוקה, אלא העצם הפיזיקלי הממשי שאי אפשר לראות אותו, שאף טיפת אור לא נמלטת ממנו, אף לא שביב מידע, אבל גלי הכבידה שהוא פולט מטלטלים את העולם.

בציר אחר, נפרד, בסדרת מכתבים ששולחת אם טרייה לאבי בנה, מדען שיצא לעשות ניסוי בכוח הכבידה "לשטות בגלי הכבידה שמגיעים אלינו מהתנגשות של שני חורים שחורים", מסופר סיפור פשוט על מוות, אבל, היריון, לידה וגידול. רק היא כותבת, ואת תשובותיו הנכתבות במקלדת שאין בה אותיות עבריות אפשר לנחש מתוך מכתביה. עבורנו, מכתביו הם כמו חור שחור: אי אפשר לראות אותו, אבל אפשר ללמוד עליו מצפייה בתנועת הכוכבים סביבו.

ארזת לבד אינו ספר על המוות, כיוון שהמוות אינו אחד. יש מיתות רבות, רבות כמספר בעלי החיים – מותו של דוב, מותו של עכביש – והמוות בה"א הידיעה אינו אלא מה שאוסף אליו את כל החיים. אי אפשר לרמות את המוות, אי אפשר לתאר את החור השחור המניע את החיים. המוות הוא השמיכה המכסה את העולם, אבל בארזת לבד שור מנער קצת את השמיכה הזו, השמיכה שמכסה על הדבר שאף פעם אינו נפרד ממנו, ומאפשר לנו להביט בה כשהיא נעה.

אלכס מנסה לשלוט במוות, להיות מהיר מהמוות, לרמות את המוות הבלתי נמנע. כמוהו מנסים המדענים לרמות את כוח הכובד. אבל פירושו של ביטול כוח הכובד הוא סוף החיים; הרבה יותר ממוות, זהו כיליון, וכמוהם אלכס, במסעו לנצח את המוות, מותיר שסע בשמיים, נעשה הוא עצמו התגלמות המוות.

האמפתיה והסולידריות מופרות לקראת סופו של הספר, וזו אחת הסיבות שהוא מעציב כל כך. לא בגלל מותו של אלכס, אלא בגלל מה שקורה לאדם לנוכח דבר גדול ממוות: כיליון. גם האמפתיה והסולידריות אינן עומדות מול המוות האמיתי היחיד – הכיליון הגמור, המוות שלנו. אז עצה נגד שברון לב: כשאתם מגיעים לסוף הספר, חזרו לשני העמודים הראשונים וקראו אותם שוב. השמש תמשיך לבעור, הכול יתחיל מהתחלה.  

אסף שור, "ארזת לבד", כתר, 2020.

.

.
מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה פרי עטו על ביקורת הספרות פורסמה בגיליון 14 של המוסך, וסיפורו "הסעודה האחרונה של הרמן פוגר" פורסם בגיליון 27.
 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: נעמה ישראלי על "צערו העתיק של הירח" מאת נעמה דעי

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation