האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון?

אמהות ואבות ודאי שרו שירים לילדיהם משחר ההיסטוריה, אבל חד גדיא הוא אולי השיר הראשון שהודפס במיוחד למען הילדים - הרי עליהם להישאר ערים לאורכו של ליל הסדר

מתוך הגדה של פסח, אמסטרדם, 1796. שייך לאוסף ברגינסקי, שוייץ

ככלל, ההגדה של פסח היא טקסט די סתום בעבור רוב קוראיו החילונים המודרנים, שאינם בקיאים ברזי הסגנון המדרשי של חכמינו זכרם לברכה. קל וחומר שחתימת הטקסט שמלווה את אחד החגים המרכזיים בלוח השנה היהודי בפיוט לא ברור על גדי – היא החלטה מעוררת תהיות. ייתכן שהתשובה להימצאותו שם טמונה ברווחתם של אלו שאחראים גם על פתיחת סדר פסח והקשיית הקושיות – הילדים.

1
פרט מתוך הגדה של פסח, העתיק נתן בן שמשון ממזריץ', שנת 1730. מתוך אוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוויץ

מטרת ההגדה היא לקיים את המצווה החשובה "והגדת לבנך" (ונוסיף: גם לבתך) את סיפור יציאת מצרים. לכן, הבנים והבנות הצעירים עומדים במרכז מעייניהם של מתקני סדר הפסח. הם אלה ששואלים מה הם המנהגים המוזרים של הערב הזה, שאותם מחלקים לקטגוריות בעזרת ארבעה בנים, והם אלה שיוצאים לחפש את האפיקומן ופוקחים עין לקראת בואו של אליהו הנביא. ההגדה מלאה בעזרים שמטרתם לשמור על עירנותם של משתתפי הסדר הצעירים, וכזה הוא ככל הנראה גם השיר בסוף ההגדה, שבו מככבות חיות ודמויות פלאיות.

1
חד גדיא עם תרגום ליידיש. מתוך הגדה של פסח, העתיק נתן בן שמשון ממזריץ', שנת 1730. שייך לאוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוויץ

זוהי הסיבה שחלק מהחוקרים מכתירים את חד גדיא בכתר שיר הילדים המוכר הראשון – או לכל הפחות אחד הראשונים שבהם. אין לנו מידע על שירים ששרו הורים לילדיהם בחלוף עשרות אלפי שנים של היסטוריה אנושית ולא הועלו על הכתב – ודאי היו רבים כאלה. אך במקרה של חד גדיא אנו נתקלים, ככל הנראה לראשונה, בשיר שנכתב והודפס במיוחד למען הילדים ולטובת חינוכם – שיר ילדים.

1
חד גדיא עם תרגום ליידיש. מתוך הגדה של פסח משנת 1738. שייך לספריית רונזטליאנה, אמסטרדם, הולנד

אומנם אתם מכירים את השיר בעל פה, ווודאי כבר מזמזמים אותו, ועם זאת, בואו נסקור את מאפייני השיר המוזר הזה. השיר הוא שיר צביר – כזה שבו בכל בית מצטרף רכיב חדש. אתם ודאי מכירים שירים מהסוג הזה; כזה הוא למשל הסיפור "אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס, השיר "לדוד משה הייתה חווה", וגם "אחיו" של חד גדיא הקודם לו בהגדה, "אחד מי יודע". המבנה הזה פופולרי במיוחד ביצירות לילדים, שנהנים מהחזרתיות ומהפזמון המוכר. מה עוד אפשר ללמוד מעיון קל בשיר? אומנם שפתו נראית כמו ארמית, אך נדמה שהשפה הזו לא הייתה שגורה בפיו של המחבר או המחברת. השיר רצוף שגיאות דקדוקיות ומשובצות בו מילים עבריות, כך שניתן לשער שארמית כבר לא הייתה שפה מדוברת באותם הימים.

1
נוסח קדום של חד גדיא, מתוך סידור של קהילת פרובנס המתוארך למאות ה-13-14

זהו אולי גם רמז הנוגע למועד כתיבת השיר. הופעתו של השיר בהגדה של פסח מתוארכת למאה ה-15 או ה-16, וייתכן שגרסאות מוקדמות שלו נכתבו כבר במאה ה-14. בדפוס הוא הופיע לראשונה בהגדת פראג שהודפסה במאה ה-16. בכתב יד אותר נוסח קודם של הפיוט, שנוסף בדיעבד לסידור מקהילת פרובנס שבצרפת. הוא נבדל בחלקים מסוימים מהנוסח שאנו שרים היום (בחלק מהנוסחים האחרים שנמצאו באזור צרפת מופיע בשיר גם עכבר, למשל), וגם כתוב בארמית ללא דופי. על פי ההערכות, יהודים שנמלטו מצרפת לאחר גירוש צרפת הגדול (בשנת 1306), הביאו עימם את הפיוט לקהילות אשכנז, ואיתם הוא עשה את דרכו אל ההגדה. רק לאחר מכן הגיע השיר גם להגדות של קהילות ספרד והמזרח.

1
הפיוטים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" בתוספת בכתב יד מתוך הגדת פראג 1527

אך מהו מקורו של הפיוט? האם המוטיבים הקיימים בו הם המצאה יהודית? כיאה לשיר עממי עתיק, אין לנו תשובה חותכת לשאלה הזו. מוטיבים דומים נמצאים בשורה ארוכה של שירים מרחבי העולם. במאמרו על "חדגדיא" מזכיר אוריאל אופק את קיומם של מוטיבים כאלו בסיפורים מיפן, דרך יוון ועד דרום אמריקה. בלשונות אירופה ניתן למצוא כמה מעשיות דומות ברוסית, בצרפתית וגם כמה גרסאות בשפה הגרמנית המשתמשות בנוסחת ה"חד-גדיא". בעוד אחד הנוסחים הגרמניים המוקדמים נראה כמו תרגום מדויק של הפיוט הארמי, באוסף אגדות האחים גרים מופיע שיר בשם "האגס לא רוצה ליפול". בשיר זה, שולח בעל האדמות ילד איכרים בשם יוקל לנער אגס מן העץ. יוקל מסרב, ואחריו נשלח כלב שמתבקש לנשוך אותו – ומסרב. אחריו נשלחים המקל, המים, השור, והשוחט, וכולם מסרבים לבצע את משימתם, עד שמגיע התליין המאיים שגורם לשרשרת להתחיל לפעול. המעוניינים יוכלו לקרוא עוד על השיר המסקרן הזה כאן.

באנגלית אפשר למצוא את היצירה "The House That Jack Built". בשיר הזה השרשרת מתחילה בשעורה שנמצאת בביתו של ג'ק. הדמויות בשיר שונות באופן קיצוני יותר, והשרשרת נמשכת עם עכבר, חתול, כלב, פרה עם קרניים, עלמה בודדה, גבר לבוש קרעים, כומר מגולח, תרנגול וחוואי. לא כולם אוכלים אחד את השני, אבל כבר היו חוקרים שעמדו על הקשר בין השירים וטענו שמקורו של השיר על ג'ק בגדי היהודי. כאמור, אין דרך לקבוע בוודאות "מי התחיל". אוריאל אופק משער באותו מאמר שהוזכר לעיל כי "לא תהיה אולי משום הפרזה רבה בקביעה, כי אין כמעט אומה ולשון, שלא ימצאו בהן אגדה, פזמון, חרוז ומעשיה בעלי צורה ו/או תוכן 'חד־גדיאתיים'".

1

ברבות השנים לא הסתפקו המלומדים היהודים בקיומה של מעשיה חביבה בהגדה של פסח, סיפור שכל מטרתו לשעשע את הילדים, ועל הטקסט הועמסו תילי תילים של פרשנויות. לשרשרת שיכולה להיקרא כשעשוע חביב ותו לא, ניתן לתת משמעות תיאולוגית על מקומו ותפקידו של הקדוש ברוך הוא בעולם. פרשנות אחת, למשל, מציעה שהגדי הוא סמל לעם היהודי, והדמויות האחרות הן העמים שהתנכלו לו: אשור, בבל, פרס, יוון, רומא, המוסלמים, הצלבנים והתורכים. לבסוף יבוא הקדוש ברוך הוא ויגאל את ישראל.

1
מתוך הגדה של פסח מאמסטרדם, העתיק חיים בן מרדכי בינגר, 1796. שייך לאוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוייץ

הררי מילים נכתבו על השיר המסקרן הזה, שתחילתו בגדי אחד וסופו בהגדה של פסח. הפיוט המסתורי תפס את תשומת ליבם של חוקרי פיוטים ופולקלור לאורך השנים, והם ניסו למצוא את מקורו של הפיוט ואת הקשר בינו לבין שירי עם דומים בלשונות שונות. אולי הפעם, סביב שולחן הפסח, תוכלו גם אתם לספר דבר מה על השיר שהוא – אולי – שיר הילדים הראשון.

תוספת קטנה לסיום

לא שכחנו שלפני חד גדיא מופיע שיר שדומה במבנהו, וגם הוא ודאי מיועד להנאתם של ילדים, ובוודאי לחינוכם. סיפורו של "אחד מי יודע" דורש כתבה נפרדת, אך נספר כאן שגם הוא הופיע לראשונה בדפוס באותה הגדת פראג מן המאה ה-16, וגם עליו סופר שהיה מוכר באירופה אולי כבר מהמאה ה-15. גם ל"אחד מי יודע" יש מקבילות בלשונות אירופה, אך בשונה מ"חד־גדיא", הוא הגיע לקהילות ספרד ופורטוגל ואפילו לקהילת קוצ'ין שבהודו. מכאן ששאלת מקורו סבוכה אף יותר – ועל כך נספר בעתיד.

לקריאה נוספת

אוריאל אופק, "חד גדיא – מוטיב בספרות הילדים העולמית", מתוך "ספרות ילדים ונוער", גיליון 6, עמ' 10-3, אדר תש"מ, מרץ 1980

מנחם צבי פוקס, "לתולדות השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא' בישראל ובעמים", מתוך "אסופות – ספר שנה למדעי היהדות", ספר שני עמ' רא'-רכ"ו, בית ההוצאה של יד הרב נסים, ירושלים תשמ"ח

מנשה גפן, "גלגולי מוטיבים בפולקלור ובספרות", עמ' 255-204, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים 1991

 

כתבות נוספות

ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

"חד גדיא" ששרד את השואה

חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית

נדיר: ההגדות של הלוחמים היהודים בצבא הבריטי

להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

איך מוחקים את שמו של איש שנוא ורשע החוזר במגילה שוב ושוב? נעזרים בנוצרים כמובן!

סופו של המן, מגילת אסתר בכתב-יד, 1617, פרארה שבאיטליה, הספרייה הלאומית

מעטות הדמויות השנואות בעם ישראל כדמות המן הרשע. אם באמת 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו' – אז במקרה של המן, מדובר בדמות יחידה שמייצגת במעשיה את הספק נבואה, ספק אמת היסטורית על-זמנית הזו. המן הרשע, אחר המן ועוד שלל כינויים פחות מחמיאים נקשרו בשמו – קישור שנעשה כבר במגילת אסתר. באותה יצירה נקשר שמו של המן עם הגדולים שבאויבי ישראל – עם זרע עמלק, שאת זכרם מצווים ישראל למחות כבר בספר דברים כה יט. במגילה זוכה המן לייחוס משפחתי ומעתה נודע כהמן האגגי, ובכך מקושר לצאצאי אגג מלך עמלק, שלגביהם מצוות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – מצווה שאימצו רבנים במהלך הדורות בשמחה רבה. בעקבות הרבנים אימצו את המנהג חוגגי פורים כולם.

איך מוחים את שם האיש שחוזר פעם אחר פעם במגילה שאנו קוראים במהלך החג?

במפנה המאה ה-13 עלו התינוקות בצרפת על רעיון גאוני – בתיאור "תינוקות", אגב, הכוונה לילדים ולנערים צעירים. מה היה רעיונם? הרב אברהם בן נתן מציין שנהגו התינוקות "לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם "המן". ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן ופשעו, ושם רשעים ירקב ושלום". הרעיון תפס במהרה, וגלגולים שונים לו, הכוללים שבירת קדירות חרס, או רקיעה על שולחנות בית הכנסת – עם הידיים או עם קרשי עץ שהוכנו מראש, נפוצים ברחבי יהדות אירופה.

שלוש מאות שנה מאוחר יותר ובאשכנז – היא אזור גרמניה – התפתחה גרסה חדשה למנהג התינוקות: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם 'המן' עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק', ו'שם רשעים ירקב'". (כך לפי עדות הרב משה איסרליש בן המאה ה-16).

"ויתלו את המן", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

 

בכל האזכורים נראה שמטרת אזכור שם המן היא מחיקת שמו – הן מחיקה מעשית, כפי שקורה לכיתוב בחלוקי הנחל בעת הכאתם; והן מחיקה קולית, הרעש שמייצרות ההקשות מטביעות את שם המן כך שלא ניתן לשמוע אותו. הרב איסרליש מוסיף כי על ידי ההקשות, "ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקוראים המגילה בבית הכנסת".

מתי אם כן אנחנו פוגשים את הרעשן?

נראה שרק במאה ה-19 מתחיל לצוץ הצעצוע הייחודי הזה בין היהודים: "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל, כותבין שם המן על הפטיש ומכין." (מתוך ספר מועד לכל חי, לר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר במאה ה-19).

קריאת מגילה בתל אביב, 1985. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

לפני הרעשן, היו כאן הנפצים. במאה ה-17 בגרמניה, מרגע שנעשה אבק השריפה למצרך שווה לכל נפש, התחילו נערים לצרף לכלי ההרעשה גם גרסה מוקדמת לנפצים: "ליל פורים, בעת קריאת המגילה, ומלמחרתו ידליקו אבוקות קלועות ספוגות אבק שריפה. הנר הדולק משמיע קולות נפץ". הנפצים המוקדמים האלה – בדרך כלל עצם קשיח מחומר זמין וקל להשגה, שלתוכו הוכנסו גופרית או אבק שריפה, נפוצו לפולין, ליטא, רוסיה ורומניה, ומשם עשו דרכם לקהילות יהודיות נוספות. לעיתים מולא מפתח חלול באבק שריפה, מנהג שהתגלגל עד לתל-אביב של שנות השלושים, ומשם לכל רחבי הארץ.

במאה ה-18 נוספות לעדויות הכתובות על מנהג ההרעשה גם עדויות חומריות, ורעשנים – תחילה מאשכנז, ואח"כ מקהילות המזרח, נשמרים עד ימינו. האתנוגרף יום-טוב לוינסקי מציין ש"הורתו של הרעשן היא כנראה ביוון" – כשכוונתו ליוון העתיקה. הרומאים השתמשו בו לצרכים מאגיים, ומהם הועברו לקהילות נוצריות בימי הביניים.

"וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

אל היהדות לא הגיע הרעשן ישירות דרך חג הפורים, אלא בזכות האמונה העממית (הנוצרית במקורה) שבכוחו של הרעש לגרש מזיקים – כנראה שדים ורוחות רעות. רעשנים הופעלו בזמן חתונה, בעת סערה, וכדי לקדם את פני האביב. בשבוע שלפני פסחא השתמשו הנוצרים ברעשנים כדי לקרוא למאמינים לתפילה, עקב האיסור להפעיל את פעמוני הכנסייה. בליל פסחא נהגו נערים נוצרים להשתמש ברעשנים כדי "להכות" ביהודה איש קריות, ומשם – יש להניח – זלג המנהג אל יהדות אשכנז.

עדויות ראשונות לשימוש ברעשנים בפורים הן מן המאה התשע-עשרה בקהילות יהודיות במערב אירופה ובמרכזה, ובארצות הברית, בעיקר מניו יורק. בעבודת הדוקטורט של מימי רויטר, שבה נעזרנו רבות בחיבור הכתבה, כותבת רויטר ש"אמנם קיימים שני רעשנים לפורים המתוארכים למאה השמונה-עשרה, אך סביר להניח שהם מאוחרים יותר".

יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים – פורים, ל"ג בעומר, ט"ו באב, הוצאת אגודת עונג שבת אהל, 1950

 

לשמות רבים זכה הרעשן היהודי, בפולין קראו לו בריעגר או גזשעכאטא, בוילנה שרייער, בסלובקיה קאלאקאטקא, ברוסיה גרמושקע, בהונגרית קרפלה. על החידוש העברי "רעשן" – כמו החידוש "סביבון" (שלו אגב סיפור דומה לסיפורנו זה) אחראי הילד העברי הראשון, איתמר בן-אב"י.

 

תודה לשירת-מרים שמיר, היא מימי רויטר, על עזרתה בחיבור הכתבה.

 

כתבות נוספות

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

לצנזר או לא לצנזר? זאת השאלה

על מנהגם של מהדירי ספרים לשלוח יד חופשית במלאכתם

ידוע הוא מנהגם של מהדירי ספרים חרדים ואחרים לערוך צנזורה בחומר שנמצא בידיהם, ולהשמיט מתוכו עניינים שעלולים לפגוע במחבר או באנשים אחרים. לעיתים הם משאירים במקום המושמט רווח וכמה נקודות, ולפעמים מעלימים לחלוטין את קיום ההשמטה. התופעה הזאת תוארה בהרחבה בספרו של מלך שפירא – Changing the immutable : how Orthodox Judaism rewrites its history. הפרקטיקה הזאת נובעת לפעמים מתוך רצון לשרת את אידיאל השלום, ועל מנת למנוע פגיעה ברגשות הקהל או בתדמיתן של דמויות נערצות. לעיתים נדמה שהעוסקים במלאכה רואים עצמם כמאדירים את שם גדולי ישראל, ולא רק כמהדירים של הטקסטים. בפרסומים שבעולם האקדמי לעומת זאת הנוהג הזה אינו מקובל, והוא עומד בניגוד לשאיפה לדיוק מרבי הרווחת שם. מה שמנחה את העולם האקדמי היא האמת בכל מחיר, ובעת הצורך אף ייקוב הדין את ההר. לא באתי ברשימה זו להכריע בין ערכי השלום והאמת, אלא רק להדגים את תופעת ההסתרה בממצא חדש.

בקובץ התורני עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה, מצוטט קטע מיומן אישי בכתב ידו של האדר"ת, וכך לשונו (בפתיחת ראשי התיבות):

אמר לי הרב ר' זעליג דוב מרגלית נ"י האבד"ק דאנקרע ששאל להרב ר' מאיר שמחה הכהן נ"י הגאבד"ק דינאבורג על דעת החתם סופר שהוי' ע"י טהרה היא גם הסרת מניעה ע"ש, והשיב שבשעת הדחק יש להקל. והרב ר' …… אמר שדברי החתם סופר הם דברי שטות. ונבהלתי לשמוע קלות הדעת ממי שהוא רב יושב כסאות למשפט הוראה לדבר דברים כאלה על אור עולם הח"ס ז"ל, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים […] ובעוונותינו הרבים רבו הקופצים בראש שלא למדו כל צרכן ולא שימשו כל עיקר שימוש תלמידי חכמים, אשר לחד מאן דאמר עדיין הוא עם הארץ. ואני השבתיו שכדאי הח"ס לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק. ומה זו שאלה לרבנים שבדורינו שלא שימשו לת"ח וכל אחד מולך מעצמו ומעודם לא עסקו בהוראות.

עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה

 

האדר"ת הרי הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, מחשובי הרבנים בליטא, שעלה בסוף ימיו לירושלים ונפטר בה בשנת 1905. חתנו המפורסם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. ביומנו המצוטט לעיל הוא מתבטא בחריפות נגד רב אחד שאת שמו מחליפות בטקסט כמה נקודות. הוא מכנה אותו קופץ בראש שלא למד כל צרכו, ומחשיב אותו עם הארץ משום שלא שימש תלמידי חכמים. איננו יודעים במי מדובר ונותר לנו רק לנחש אם מדובר ברב שולי וזניח, ואם גם במקור לא מוזכר שמו.

דיוקן האדר"ת, הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים

 

לאחרונה הגיעו לספרייה הלאומית צילומים של כתבי היד של האדר"ת, ואחד מהם הוא היומן שממנו נלקחו הדברים. ליומן הזה קרא האדר"ת 'שמע אליהו', ובעמוד רעט נמצא הקטע שצוטט. וכך כתוב שם: "והרב ר' יוסף ראזין נ"י הנקרא הרא[ג]צאווער מדינאבורג אמר שדברי הח"ס הם דברי שטות".

'שמע אליהו', עמוד רעט

 

שמו של ר' יוסף רוזין, הידוע בכינויו 'הרוגצ'ובר' על שם עיר הולדתו, יצא בעולם כעילוי חריף במיוחד. הוא היה רבה של הקהילה החסידית בעיר דווינסק (Daugavpils) שבלטביה, ונפטר בשנת 1936. הדברים שיוחסו לו בקשר לפסיקת החתם סופר מתאימים מאוד למנהגו הבוטה ולתפיסת עולמו העצמאית. הרב יחיאל יעקב וינברג שהיה עימו בדין ודברים הלכתי, סיכם את החוויה באומרו כי "הגאון גער בי בנזיפה גדולה, וחרף וגדף אותי כאחד הריקים". כשהציג בפניו הרב וינברג את דברי הפוסקים שתומכים בדעתו, כמו הרמ"א והחתם סופר, אמר לו הרוגצ'ובר ש"הוא הולך אחרי הנמושות". את גישתו של הרב רוזין סיכם הרב וינברג וכתב: "שהיה גאון נורא ונפלא, אבל הוא לא רצה להיכנע לשום גדול שבגדולים של הדורות הקודמים מלבד להרמב"ם" (שרידי אש, חלק ב', סימן לא), ואת עמדתו העצמאית הוא תלה בכך ש"כל גדולי הדור בעיניו כקליפת השום" (שרידי אש, חלק ג, סימן מה). עורכי הקובץ עץ חיים החליטו מתוך הגנה על שמו הטוב של מי מהאישים (הרוגצ'ובר? האדר"ת?) להשמיט את השם הרלוונטי, ולתת לקורא לנחש במי מדובר. החלטה כזאת נובעת משיקולים פנים חברתיים, וחושבני שאם היה הרב הנדון שייך לחוגי הציוניים וכדומה לא היו העורכים מגוננים עליו ומסתירים את שמו.

דיוקן הרוגצ'ובר, הוא ר' יוסף רוזין

 

מהשוואת הטקסט שפורסם בקובץ עץ חיים עם היומן המקורי מתברר שיש בו השמטה נוספת, שדבר קיומה כלל לא צוין. בהמשך לקביעתו כי מי שלא שימש תלמידי חכמים נחשב לעם הארץ, כותב האדר"ת: "חבל על דאית ליה דרתא ותרעא לדרתא לא עביד, ואף למאן דלית ליה גם דרתא". תרגום המשפט לעברית: חבל על מי שיש לו בית ולא התקין בו דלת, ובוודאי מי שגם בית אין לו. זוהי פרפראזה על הנאמר במסכת שבת לא ע"ב: "חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד" [=חבל על מי שמתקין דלת בבית שאין לו]. המקור התלמודי מדבר על חוסר התועלת במי שיש לו יראת שמים שנמשלה לדלת, אבל אין לו חכמה – בית. האדר"ת מנסח מחדש את המשפט הזה ואומר: חבל על מי שיש לו חכמה אבל אין לו יראת שמים, ובוודאי חבל עליו אם גם חכמה אין לו. האדר"ת כועס על דברי הרוגצ'ובר, והוא מאשים אותו בחוסר יראת שמים וחכמה. אולי הכעיסה אותו העובדה שרב צעיר, ר' יוסף רוזין היה אז לכל היותר בן 38, מתבטא בחוסר כבוד כלפי אחד מגדולי הדור הקודם – החתם סופר.

שמו של ר' יוסף רוזין מוזכר במקומות נוספים ביומן, ולפחות באחד מהם אפשר לחוש שוב את יחסו הצונן של האדר"ת אליו. בעמוד רצג כתוב: "הרב ר' יודא ליב דמשק נ"י אב"ד דטראשקין סיפר לי שהרב ר' יוסף ראזין נ"י מדינאבורג נשאל על ספר תורה שנחסר תיבה א', וכתב אחד ביני שיטי בכתב משיטא, והכשיר. והוא טעות, ואינו כדאי לטפל להראות ולהשיב".

'שמע אליהו', עמוד רצג

 

להבהרת העניין יש להדגיש ששני האישים הללו נחשבים מהשורה הראשונה של רבני הדורות האחרונים, ושמם ידוע מאוד בעולם הדתי. משום כך אפשר להבין את אי הנוחות שחשים כמה מן הקוראים נוכח ביטוייו החריפים של האדר"ת, אבל יש לשאול האם יש בכך כדי להצדיק פרסום לקוי של הדברים? מחלוקות חריפות בין גדולי ישראל היו ויהיו, והניסיון להציג תדמית שווא של אחווה ושלום מיותר וסופו לכישלון. כפי שכתבתי בתחילה איני רוצה להכריע כאן בסוגיה הזאת, אבל כדאי לומר באופן ברור שהחופש שנוטלים לעצמם מהדירי הספרים פוגע קשות באמינותם ובאמינות הטקסטים המתפרסמים. "כדאי החתם סופר לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק" כתב האדר"ת בקטע הנדון, דומני שראוי גם הוא שנסמוך עליו ולא נצנזר את דבריו.

לאחר פרסום הדברים העירני ישראל אורי מייטליס כי הטקסט המלא של דברי האדר"ת נדפס בספר 'אחד בדורו' מאת שמואל קול, תל אביב תש"ל, עמוד 202.

עוד על הרוגצ'ובר בעיני בני דורו: בבלוג של מלך שפירא https://seforimblog.com/2017/11/the-rogochover-and-more

 

כתבות נוספות

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

אנחנו עם סגולה וקמיע

הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים

מאיפה הגיע האיסור לקרוא בספר הזוהר לפני גיל 40?

ואיך כל זה קשור למשיח השקר המפורסם בתולדות ישראל?

יעקב פרנק (מימין) ושבתאי צבי

בדומה לאינסוף תקדימים אחרים ביהדות, היו חז"ל הראשונים לסמן את גיל 40 כגיל הנושא משמעות מיוחדת ביכולותיו האינטלקטואליות של היהודי המאמין. במסכת אבות ה כג נכתב כי "ארבעים לבינה", ובמסכת עבודה זרה ה עב נאמר: "אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה". משמע, 40 שנות נדודי העם במדבר שוות ערך ל-40 שנות לימוד. אומנם התייחסויות מרתקות אלו קשורות להתפתחות רוחנית וללמוד תורה, אבל ההקשר שאנחנו מחפשים – לימוד סודות – נעדר מהן. מתי אם כן נקבע האיסור היהודי הידוע ללמוד את ספר הזוהר והקבלה לפני גיל 40?

ובכן, ממחצית המאה ה-13 אנו מוצאים עדויות של מקובלים המבקשים לדחות את הלימוד של סודות הקבלה לגיל 40 ומעלה. ראשון למאחרים הוא ככל הנראה ר' משה בן שמעון מבורגוס. בפירושו את שם מ"ב אותיות – הנחשב לאחד משמותיו הנסתרים של האל – כותב המקובל כי "… שם בן מ"ב קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו… ועל תוקף גדולת מעלתו וגבורתו אמרו שאין ראוי למסרו כי אם למי שעומד בחצי ימיו כשעברו ימי הילדות והשחרות ואין כח רתיחת חום הדם הטבעי מתגבר בו וכבר התחיל להב שלהבת התאוות הגופניות להכבות והוא מגיע לזמן ישוב דעת ובינה כי בן ארבעים לבינה". אם כן, נראה שהאיסור נוגע להתפתחותו הגופנית של האדם, וספציפית לירידת תאוות הגוף והחשק המיני.

לקביעה זו הסכים גם ר' אברהם אבולעפיה, שהאמין שבגיל 40 נולד השכל האנושי, והאדם "נגאל מיד הכוחות הגופניות ויבין דבר מתוך דבר וכבר רמזו זה באמרם בן ארבעים הכיר אברהם את בוראו". קביעה זו של אבולעפיה מעניינת במיוחד בהתחשב בכך שבהגיעו של המיסטיקן יליד סרגוסה בספרד לגיל 30 העיד כי חווה התגלות נבואית המצווה עליו לגייר את האפיפיור – ניסיון שכמעט ועלה לו בחייו.

"וזו היא צורת אותיותיו וניקודם", מתוך כתב היד "אור השכל" לר' אברהם אבולעפיה השמור במכון במינכן. מדובר בהעתקה מאוחרת משנת שי"ב/1552 של כתב יד שהועתק במקור בידי יעקב ברבי חיים בוונציה (וויניאזיאה)

 

ובכל זאת, אנו שואלים על איסור לימוד הקבלה וספציפית הזוהר עד גיל 40 – שעליו שמע כל מי ששמע על הזוהר, גם אם אין לו שום ידע על מה נכתב בתוכו ואולי בגלל אותו איסור עצמו.

יותר מיצירה קבלית אחת נפתחת בקביעה ברוח זו שצורפה ליצירה פרשיות ס' כתר שם טוב: "והסכימו כניסייא רבה שלא יהיו נימסרים [הסודות] אלא למי שעבר מ' שנה ויהיה כרסו מלא מלחם ויין והמבין יבין סוד זה".

מה שהשתרש כאזהרה לא מחייבת קיבל תוקף של צו חתום ורשמי בשנת 1756. כדי להבין את הסיבה לכך נצטרך לחזור כמאה שנה בזמן, אל משיח השקר החשוב ביותר בתולדות ישראל: שבתאי צבי.

שבתאי צבי, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

 

בשנת 1666 הכריז על עצמו יהודי עות'מאני בשם שבתאי צבי כמשיח. ההתנגדות שהופנתה כלפיו בתחילה טורפדה בידי מי ששימש הנביא שלו, מקובל צעיר בשם נתן העזתי. הצדקת משיחותו של שבתאי צבי נסמכה על רעיון המופיע בספר הזוהר, בעצמו פיתוח של מדרשי חז"ל על ה"ערב רב" שליווה את עם ישראל במצרים (וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. שמות יב לז-לח).

בכמה ממדרשי חז"ל מפורש אותו "ערב רב" כאספסוף מצרי שנטמע בעם ישראל ובכך הכניס לעם הנבחר גורם עוין ומושחת. בזוהר חוזר אותו ערב רב בתור כוח הרסני הנוכח גם כיום בעם ישראל. נתן העזתי השתמש ברעיון זה כדי לנגח את מתנגדי המשיח החדש, בטוענו שגם אם ידקדק יהודי בכל מצוות השם, אם לא יקבל על עצמו את משיחותו של שבתאי צבי כמוהו כאותו ערב רב מושחת ומתועב המלווה את עם ישראל מאז ימי המדבר.

חלק מרכזי בפעילותו של שבתאי צבי היה הפרת מצוות ההלכה היהודית בפרהסיה בטענה שהגיעו ימות המשיח. פעילות זו זכתה להצדקה תיאולוגית וכונתה "מעשים זרים". הדרישה להכיר בשבתאי צבי על חשבון שמירת המצוות משכה ואף הלהיבה את ממשיכי דרכו – גם מאות שנים לאחר התאסלמותו הכפויה, שהוכיחה למרבית עם ישראל את היותו משיח שקר.

לדעת האליטה הרבנית, המוכר והמאיים שבממשיכי שבתאי צבי, ומי שראה עצמו אף משיח פוטנציאלי, היה היהודי הפולני בן המאה ה-18 יעקב פרנק. בשנת 1756 הגיע פרנק עם כמה עשרות ממאמיניו אל העיר לנקורן שבפולין. העדויות מאותו אירוע שערורייתי סותרות, אבל ברור שבאותו לילה גורלי בוצע טקס מסתורי הכולל שירה וריקודים. תומכי פרנק טענו שבזה התחיל ונגמר הטקס, אבל בספרו של גדולי מתנגדי השבתאים כתב הרב יעקב עמדן על טקס ביזארי שבו נלקחה אשת רב העיר, הופשטה מבגדיה והולבשה כספר תורה. לאחר מכן הועברה בין המשתתפים שרקדו סביבה ונישקו אותה כאילו הייתה מזוזה, בטקס שלא יבייש את הבמאי סטנלי קובריק.

דיוקן יעקב פרנק

 

כפי שראינו כבר, לימודי הקבלה ובראשם ספר הזוהר שימשו הצדקה עבור השבתאים. הם אף סייעו לאנשי יעקב פרנק לחלק את ישראל לשני מחנות: "המקובלים" וה"פשטנים" – הראשונים למדו את תורת הסוד ולכן קיבלו את משיחותו של שבתאי צבי, בעוד האחרונים דבקו אך ורק בתלמוד.

עמדה זו הקשתה על מתנגדי השבתאים, היות שספר הזוהר כבר זכה למעמד קאנוני אצל האליטה הרבנית האנטי-שבתאית. החשש של מתנגדי השבתאים זכה לחיזוק משעה שתומכי יעקב פרנק קראו לנטישת התלמוד מלא השקרים והעיוותים, ולהתמקדות בזוהר ובספרי הקבלה. הייתה זו התקפה טקטית של פרנק על מתנגדיו ה"תלמודיסטים". פרנק אף ניסה לערב את הרשויות הפולניות ולגרום להם לצדד בו ובאנשיו בטענה שספר "הזוהר" קרוב יותר באופיו לנצרות.

יעקב פרנק על ערש דווי, אופנבך שבגרמניה, דצמבר 1791

 

עתה קיבל הממסד הרבני במזרח אירופה אישור סופי למה שהיה עד אז בגדר המלצה לא מחייבת, וב-1756 – אותה שנה שבה פרצה שערוריית לנקורן, נוסח צו רשמי האוסר על לימודי קבלה עד גיל 40. הצו נחתם ואושר בידי המוסד המרכזי העליון של יהדות פולין "ועד ארבע ארצות" בעיר קונסטנטינוב (Konstantynów) וחל בכל שטחי פולין הגדולה. האיסור על לימודי הקבלה והזוהר לפני גיל 40 לא באמת קשור לשערוריית המין שאולי קרתה ואולי לא. הפחד מעלילת דם נוספת, שתוביל לשריפת התלמוד, הוא שהניע את "ועד ארבע ארצות".

בספרו "ערב רב" טוען החוקר פאבל מצ'ייקו שאין לראות בצו זה הוראה שיש לאכוף אותה בצורה מילולית. חשיבותה נסמכת ראשית על הדגשת הסכנה שבלימודי הקבלה – סכנה שמומשה בידי התנועה השבתאית, ושנית בקביעה שיש להגיע אל לימודי הקבלה רק לאחר לימוד מעמיק במשנה ובגמרא. אחרי הכול, המקובל המוכר ביותר עד ימינו הוא האר"י, שנפטר בעודו בן 38 בלבד.

 

תודה לדור סער-מן על העזרה בחיבור הכתבה

 

לקריאה נוספת

משה אידל, לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, AJS Review 5

פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2016

 

כתבות נוספות

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית