ככלל, ההגדה של פסח היא טקסט די סתום בעבור רוב קוראיו החילונים המודרנים, שאינם בקיאים ברזי הסגנון המדרשי של חכמינו זכרם לברכה. קל וחומר שחתימת הטקסט שמלווה את אחד החגים המרכזיים בלוח השנה היהודי בפיוט לא ברור על גדי – היא החלטה מעוררת תהיות. ייתכן שהתשובה להימצאותו שם טמונה ברווחתם של אלו שאחראים גם על פתיחת סדר פסח והקשיית הקושיות – הילדים.
מטרת ההגדה היא לקיים את המצווה החשובה "והגדת לבנך" (ונוסיף: גם לבתך) את סיפור יציאת מצרים. לכן, הבנים והבנות הצעירים עומדים במרכז מעייניהם של מתקני סדר הפסח. הם אלה ששואלים מה הם המנהגים המוזרים של הערב הזה, שאותם מחלקים לקטגוריות בעזרת ארבעה בנים, והם אלה שיוצאים לחפש את האפיקומן ופוקחים עין לקראת בואו של אליהו הנביא. ההגדה מלאה בעזרים שמטרתם לשמור על עירנותם של משתתפי הסדר הצעירים, וכזה הוא ככל הנראה גם השיר בסוף ההגדה, שבו מככבות חיות ודמויות פלאיות.
זוהי הסיבה שחלק מהחוקרים מכתירים את חד גדיא בכתר שיר הילדים המוכר הראשון – או לכל הפחות אחד הראשונים שבהם. אין לנו מידע על שירים ששרו הורים לילדיהם בחלוף עשרות אלפי שנים של היסטוריה אנושית ולא הועלו על הכתב – ודאי היו רבים כאלה. אך במקרה של חד גדיא אנו נתקלים, ככל הנראה לראשונה, בשיר שנכתב והודפס במיוחד למען הילדים ולטובת חינוכם – שיר ילדים.
אומנם אתם מכירים את השיר בעל פה, ווודאי כבר מזמזמים אותו, ועם זאת, בואו נסקור את מאפייני השיר המוזר הזה. השיר הוא שיר צביר – כזה שבו בכל בית מצטרף רכיב חדש. אתם ודאי מכירים שירים מהסוג הזה; כזה הוא למשל הסיפור "אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס, השיר "לדוד משה הייתה חווה", וגם "אחיו" של חד גדיא הקודם לו בהגדה, "אחד מי יודע". המבנה הזה פופולרי במיוחד ביצירות לילדים, שנהנים מהחזרתיות ומהפזמון המוכר. מה עוד אפשר ללמוד מעיון קל בשיר? אומנם שפתו נראית כמו ארמית, אך נדמה שהשפה הזו לא הייתה שגורה בפיו של המחבר או המחברת. השיר רצוף שגיאות דקדוקיות ומשובצות בו מילים עבריות, כך שניתן לשער שארמית כבר לא הייתה שפה מדוברת באותם הימים.
זהו אולי גם רמז הנוגע למועד כתיבת השיר. הופעתו של השיר בהגדה של פסח מתוארכת למאה ה-15 או ה-16, וייתכן שגרסאות מוקדמות שלו נכתבו כבר במאה ה-14. בדפוס הוא הופיע לראשונה בהגדת פראג שהודפסה במאה ה-16. בכתב יד אותר נוסח קודם של הפיוט, שנוסף בדיעבד לסידור מקהילת פרובנס שבצרפת. הוא נבדל בחלקים מסוימים מהנוסח שאנו שרים היום (בחלק מהנוסחים האחרים שנמצאו באזור צרפת מופיע בשיר גם עכבר, למשל), וגם כתוב בארמית ללא דופי. על פי ההערכות, יהודים שנמלטו מצרפת לאחר גירוש צרפת הגדול (בשנת 1306), הביאו עימם את הפיוט לקהילות אשכנז, ואיתם הוא עשה את דרכו אל ההגדה. רק לאחר מכן הגיע השיר גם להגדות של קהילות ספרד והמזרח.
אך מהו מקורו של הפיוט? האם המוטיבים הקיימים בו הם המצאה יהודית? כיאה לשיר עממי עתיק, אין לנו תשובה חותכת לשאלה הזו. מוטיבים דומים נמצאים בשורה ארוכה של שירים מרחבי העולם. במאמרו על "חד–גדיא" מזכיר אוריאל אופק את קיומם של מוטיבים כאלו בסיפורים מיפן, דרך יוון ועד דרום אמריקה. בלשונות אירופה ניתן למצוא כמה מעשיות דומות ברוסית, בצרפתית וגם כמה גרסאות בשפה הגרמנית המשתמשות בנוסחת ה"חד-גדיא". בעוד אחד הנוסחים הגרמניים המוקדמים נראה כמו תרגום מדויק של הפיוט הארמי, באוסף אגדות האחים גרים מופיע שיר בשם "האגס לא רוצה ליפול". בשיר זה, שולח בעל האדמות ילד איכרים בשם יוקל לנער אגס מן העץ. יוקל מסרב, ואחריו נשלח כלב שמתבקש לנשוך אותו – ומסרב. אחריו נשלחים המקל, המים, השור, והשוחט, וכולם מסרבים לבצע את משימתם, עד שמגיע התליין המאיים שגורם לשרשרת להתחיל לפעול. המעוניינים יוכלו לקרוא עוד על השיר המסקרן הזה כאן.
באנגלית אפשר למצוא את היצירה "The House That Jack Built". בשיר הזה השרשרת מתחילה בשעורה שנמצאת בביתו של ג'ק. הדמויות בשיר שונות באופן קיצוני יותר, והשרשרת נמשכת עם עכבר, חתול, כלב, פרה עם קרניים, עלמה בודדה, גבר לבוש קרעים, כומר מגולח, תרנגול וחוואי. לא כולם אוכלים אחד את השני, אבל כבר היו חוקרים שעמדו על הקשר בין השירים וטענו שמקורו של השיר על ג'ק בגדי היהודי. כאמור, אין דרך לקבוע בוודאות "מי התחיל". אוריאל אופק משער באותו מאמר שהוזכר לעיל כי "לא תהיה אולי משום הפרזה רבה בקביעה, כי אין כמעט אומה ולשון, שלא ימצאו בהן אגדה, פזמון, חרוז ומעשיה בעלי צורה ו/או תוכן 'חד־גדיאתיים'".
ברבות השנים לא הסתפקו המלומדים היהודים בקיומה של מעשיה חביבה בהגדה של פסח, סיפור שכל מטרתו לשעשע את הילדים, ועל הטקסט הועמסו תילי תילים של פרשנויות. לשרשרת שיכולה להיקרא כשעשוע חביב ותו לא, ניתן לתת משמעות תיאולוגית על מקומו ותפקידו של הקדוש ברוך הוא בעולם. פרשנות אחת, למשל, מציעה שהגדי הוא סמל לעם היהודי, והדמויות האחרות הן העמים שהתנכלו לו: אשור, בבל, פרס, יוון, רומא, המוסלמים, הצלבנים והתורכים. לבסוף יבוא הקדוש ברוך הוא ויגאל את ישראל.
הררי מילים נכתבו על השיר המסקרן הזה, שתחילתו בגדי אחד וסופו בהגדה של פסח. הפיוט המסתורי תפס את תשומת ליבם של חוקרי פיוטים ופולקלור לאורך השנים, והם ניסו למצוא את מקורו של הפיוט ואת הקשר בינו לבין שירי עם דומים בלשונות שונות. אולי הפעם, סביב שולחן הפסח, תוכלו גם אתם לספר דבר מה על השיר שהוא – אולי – שיר הילדים הראשון.
תוספת קטנה לסיום
לא שכחנו שלפני חד גדיא מופיע שיר שדומה במבנהו, וגם הוא ודאי מיועד להנאתם של ילדים, ובוודאי לחינוכם. סיפורו של "אחד מי יודע" דורש כתבה נפרדת, אך נספר כאן שגם הוא הופיע לראשונה בדפוס באותה הגדת פראג מן המאה ה-16, וגם עליו סופר שהיה מוכר באירופה אולי כבר מהמאה ה-15. גם ל"אחד מי יודע" יש מקבילות בלשונות אירופה, אך בשונה מ"חד־גדיא", הוא הגיע לקהילות ספרד ופורטוגל ואפילו לקהילת קוצ'ין שבהודו. מכאן ששאלת מקורו סבוכה אף יותר – ועל כך נספר בעתיד.
לקריאה נוספת
אוריאל אופק, "חד גדיא – מוטיב בספרות הילדים העולמית", מתוך "ספרות ילדים ונוער", גיליון 6, עמ' 10-3, אדר תש"מ, מרץ 1980
מנחם צבי פוקס, "לתולדות השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא' בישראל ובעמים", מתוך "אסופות – ספר שנה למדעי היהדות", ספר שני עמ' רא'-רכ"ו, בית ההוצאה של יד הרב נסים, ירושלים תשמ"ח
מנשה גפן, "גלגולי מוטיבים בפולקלור ובספרות", עמ' 255-204, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים 1991
כתבות נוספות
ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין
