לצנזר או לא לצנזר? זאת השאלה

על מנהגם של מהדירי ספרים לשלוח יד חופשית במלאכתם

ידוע הוא מנהגם של מהדירי ספרים חרדים ואחרים לערוך צנזורה בחומר שנמצא בידיהם, ולהשמיט מתוכו עניינים שעלולים לפגוע במחבר או באנשים אחרים. לעיתים הם משאירים במקום המושמט רווח וכמה נקודות, ולפעמים מעלימים לחלוטין את קיום ההשמטה. התופעה הזאת תוארה בהרחבה בספרו של מלך שפירא – Changing the immutable : how Orthodox Judaism rewrites its history. הפרקטיקה הזאת נובעת לפעמים מתוך רצון לשרת את אידיאל השלום, ועל מנת למנוע פגיעה ברגשות הקהל או בתדמיתן של דמויות נערצות. לעיתים נדמה שהעוסקים במלאכה רואים עצמם כמאדירים את שם גדולי ישראל, ולא רק כמהדירים של הטקסטים. בפרסומים שבעולם האקדמי לעומת זאת הנוהג הזה אינו מקובל, והוא עומד בניגוד לשאיפה לדיוק מרבי הרווחת שם. מה שמנחה את העולם האקדמי היא האמת בכל מחיר, ובעת הצורך אף ייקוב הדין את ההר. לא באתי ברשימה זו להכריע בין ערכי השלום והאמת, אלא רק להדגים את תופעת ההסתרה בממצא חדש.

בקובץ התורני עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה, מצוטט קטע מיומן אישי בכתב ידו של האדר"ת, וכך לשונו (בפתיחת ראשי התיבות):

אמר לי הרב ר' זעליג דוב מרגלית נ"י האבד"ק דאנקרע ששאל להרב ר' מאיר שמחה הכהן נ"י הגאבד"ק דינאבורג על דעת החתם סופר שהוי' ע"י טהרה היא גם הסרת מניעה ע"ש, והשיב שבשעת הדחק יש להקל. והרב ר' …… אמר שדברי החתם סופר הם דברי שטות. ונבהלתי לשמוע קלות הדעת ממי שהוא רב יושב כסאות למשפט הוראה לדבר דברים כאלה על אור עולם הח"ס ז"ל, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים […] ובעוונותינו הרבים רבו הקופצים בראש שלא למדו כל צרכן ולא שימשו כל עיקר שימוש תלמידי חכמים, אשר לחד מאן דאמר עדיין הוא עם הארץ. ואני השבתיו שכדאי הח"ס לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק. ומה זו שאלה לרבנים שבדורינו שלא שימשו לת"ח וכל אחד מולך מעצמו ומעודם לא עסקו בהוראות.

עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה

 

האדר"ת הרי הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, מחשובי הרבנים בליטא, שעלה בסוף ימיו לירושלים ונפטר בה בשנת 1905. חתנו המפורסם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. ביומנו המצוטט לעיל הוא מתבטא בחריפות נגד רב אחד שאת שמו מחליפות בטקסט כמה נקודות. הוא מכנה אותו קופץ בראש שלא למד כל צרכו, ומחשיב אותו עם הארץ משום שלא שימש תלמידי חכמים. איננו יודעים במי מדובר ונותר לנו רק לנחש אם מדובר ברב שולי וזניח, ואם גם במקור לא מוזכר שמו.

דיוקן האדר"ת, הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים

 

לאחרונה הגיעו לספרייה הלאומית צילומים של כתבי היד של האדר"ת, ואחד מהם הוא היומן שממנו נלקחו הדברים. ליומן הזה קרא האדר"ת 'שמע אליהו', ובעמוד רעט נמצא הקטע שצוטט. וכך כתוב שם: "והרב ר' יוסף ראזין נ"י הנקרא הרא[ג]צאווער מדינאבורג אמר שדברי הח"ס הם דברי שטות".

'שמע אליהו', עמוד רעט

 

שמו של ר' יוסף רוזין, הידוע בכינויו 'הרוגצ'ובר' על שם עיר הולדתו, יצא בעולם כעילוי חריף במיוחד. הוא היה רבה של הקהילה החסידית בעיר דווינסק (Daugavpils) שבלטביה, ונפטר בשנת 1936. הדברים שיוחסו לו בקשר לפסיקת החתם סופר מתאימים מאוד למנהגו הבוטה ולתפיסת עולמו העצמאית. הרב יחיאל יעקב וינברג שהיה עימו בדין ודברים הלכתי, סיכם את החוויה באומרו כי "הגאון גער בי בנזיפה גדולה, וחרף וגדף אותי כאחד הריקים". כשהציג בפניו הרב וינברג את דברי הפוסקים שתומכים בדעתו, כמו הרמ"א והחתם סופר, אמר לו הרוגצ'ובר ש"הוא הולך אחרי הנמושות". את גישתו של הרב רוזין סיכם הרב וינברג וכתב: "שהיה גאון נורא ונפלא, אבל הוא לא רצה להיכנע לשום גדול שבגדולים של הדורות הקודמים מלבד להרמב"ם" (שרידי אש, חלק ב', סימן לא), ואת עמדתו העצמאית הוא תלה בכך ש"כל גדולי הדור בעיניו כקליפת השום" (שרידי אש, חלק ג, סימן מה). עורכי הקובץ עץ חיים החליטו מתוך הגנה על שמו הטוב של מי מהאישים (הרוגצ'ובר? האדר"ת?) להשמיט את השם הרלוונטי, ולתת לקורא לנחש במי מדובר. החלטה כזאת נובעת משיקולים פנים חברתיים, וחושבני שאם היה הרב הנדון שייך לחוגי הציוניים וכדומה לא היו העורכים מגוננים עליו ומסתירים את שמו.

דיוקן הרוגצ'ובר, הוא ר' יוסף רוזין

 

מהשוואת הטקסט שפורסם בקובץ עץ חיים עם היומן המקורי מתברר שיש בו השמטה נוספת, שדבר קיומה כלל לא צוין. בהמשך לקביעתו כי מי שלא שימש תלמידי חכמים נחשב לעם הארץ, כותב האדר"ת: "חבל על דאית ליה דרתא ותרעא לדרתא לא עביד, ואף למאן דלית ליה גם דרתא". תרגום המשפט לעברית: חבל על מי שיש לו בית ולא התקין בו דלת, ובוודאי מי שגם בית אין לו. זוהי פרפראזה על הנאמר במסכת שבת לא ע"ב: "חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד" [=חבל על מי שמתקין דלת בבית שאין לו]. המקור התלמודי מדבר על חוסר התועלת במי שיש לו יראת שמים שנמשלה לדלת, אבל אין לו חכמה – בית. האדר"ת מנסח מחדש את המשפט הזה ואומר: חבל על מי שיש לו חכמה אבל אין לו יראת שמים, ובוודאי חבל עליו אם גם חכמה אין לו. האדר"ת כועס על דברי הרוגצ'ובר, והוא מאשים אותו בחוסר יראת שמים וחכמה. אולי הכעיסה אותו העובדה שרב צעיר, ר' יוסף רוזין היה אז לכל היותר בן 38, מתבטא בחוסר כבוד כלפי אחד מגדולי הדור הקודם – החתם סופר.

שמו של ר' יוסף רוזין מוזכר במקומות נוספים ביומן, ולפחות באחד מהם אפשר לחוש שוב את יחסו הצונן של האדר"ת אליו. בעמוד רצג כתוב: "הרב ר' יודא ליב דמשק נ"י אב"ד דטראשקין סיפר לי שהרב ר' יוסף ראזין נ"י מדינאבורג נשאל על ספר תורה שנחסר תיבה א', וכתב אחד ביני שיטי בכתב משיטא, והכשיר. והוא טעות, ואינו כדאי לטפל להראות ולהשיב".

'שמע אליהו', עמוד רצג

 

להבהרת העניין יש להדגיש ששני האישים הללו נחשבים מהשורה הראשונה של רבני הדורות האחרונים, ושמם ידוע מאוד בעולם הדתי. משום כך אפשר להבין את אי הנוחות שחשים כמה מן הקוראים נוכח ביטוייו החריפים של האדר"ת, אבל יש לשאול האם יש בכך כדי להצדיק פרסום לקוי של הדברים? מחלוקות חריפות בין גדולי ישראל היו ויהיו, והניסיון להציג תדמית שווא של אחווה ושלום מיותר וסופו לכישלון. כפי שכתבתי בתחילה איני רוצה להכריע כאן בסוגיה הזאת, אבל כדאי לומר באופן ברור שהחופש שנוטלים לעצמם מהדירי הספרים פוגע קשות באמינותם ובאמינות הטקסטים המתפרסמים. "כדאי החתם סופר לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק" כתב האדר"ת בקטע הנדון, דומני שראוי גם הוא שנסמוך עליו ולא נצנזר את דבריו.

לאחר פרסום הדברים העירני ישראל אורי מייטליס כי הטקסט המלא של דברי האדר"ת נדפס בספר 'אחד בדורו' מאת שמואל קול, תל אביב תש"ל, עמוד 202.

עוד על הרוגצ'ובר בעיני בני דורו: בבלוג של מלך שפירא https://seforimblog.com/2017/11/the-rogochover-and-more

 

כתבות נוספות

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

אנחנו עם סגולה וקמיע

הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים

שיקום היסטורי: מחזור נדיר מהמאה ה-15 מתעורר לחיים

לאחר עבודת שימור ארוכה ומורכבת חושפת הספרייה הלאומית את מחזור "בני רומא" מהמאה ה 15 – אחד ממחזורי התפילה היפים בעולם

מחזור בני רומא

עבודת השימור של מחזור "בני רומא" הייתה מסובכת ומורכבת במיוחד בשל ניסיונות העבר הכושלים לתקן את הכריכה שלו, שבחלוף מאות השנים נוספו עליה עוד ועד שכבות, דבר שהקשה מאוד על פתיחת הספר. בין הדפים שהודקו זה לזה במטרה לייצר כריכה קשה, נמצאו כמה טקסטים מעניינים בלטינית, מה שמעיד על גלגוליו הקודמים של המחזור. זאת ועוד, חלק מדפי הקלף של המחזור דהו והתיישנו מאוד ב-500 השנים, והעבודה על המחזור כללה גם שיקום של אותם דפים.

 

 

מחזור התפילה לפני השחזור
מחזור התפילה לפני עבודת השימור

 

מחזור התפילה המעוטר, ובו תפילות לכל השנה כמנהג "בני רומא" מן המאה ה-15, הוא מעשה ידיו של הסופר והמאייר יואל בן שמעון, הנחשב לאחד מהאומנים היהודים החשובים והמפורסמים ביותר בימי הביניים. המחזור מכיל את התפילות הקבועות לימי חול, לשבת ולמועדים, את פרקי הקריאה בתורה, הגדה של פסח, פרקי אבות עם פירוש הרמב"ם, סדר ברכות, דינים ונוסחי שטרות. נוסף על כך, הוא עשיר במיוחד בפיוטים וסליחות, וכן מצויות בו גם נוסחאות תפילה נדירות.

ייחודו של המחזור באיורים ובציורים היפיפיים שמעטרים אותו. הוא מכיל ציורים רבים, כולם רישומי עט בדיו, והוא גדוש בציורי חיות – ארנבות, דובים, דגים, סנאים וציפורים, וכן ביצורים וחיות דמיוניות כמו חד קרן ובסמלים מיתולוגיים ודתיים וסמלי אצולה ואסטרולוגיה.

המחזור נתרם לספרייה על ידי הנרי מוסקוביץ בשנת 1970 לזכר הוריו, אשתו הראשונה, בתו, אחיו ושאר קרוביו שנספו בשואה.

אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, אומר "זמן רב לא יכולנו, לצערנו, לאפשר גישה פיזית לאחד מכתבי היד החשובים והיפים ביותר באוספי הספרייה בשל מצבו הקשה של הספר ושל כריכתו. כעת, בעקבות העבודה המקצועית והמסורה של מעבדת השיקום בספרייה הלאומית, יכול כתב היד להיחשף לציבור הרחב ולחוקרי אומנות יהודית. אין לי ספק כי יופיו וייחודיותו של ספר זה יעשיר מאוד את כל מי שמתעניינים בתחום".

את מחזור התפילות על שם מוסקוביץ ניתן כעת לראות במלואו באתר הספרייה הלאומית.

מה למשיח השקר ולט"ו בשבט?

ראש השנה לאילן הוא גם מועד טוב להתפלל למשיח השקר היחיד של עם ישראל

משמאל: סדר הלמוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, 1805. מימין: שבתי צבי

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על ט"ו בשבט? יש שחושבים על אילנות, יש שנזכרים בנטיעות שנטעו, בעציצים שחולקו בבית-הספר, בפירות היבשים שאכלו עם המשפחה. מעטים חושבים על משיח השקר שבתי צבי, וחבל. בכל זאת, בזכות מאמיניו האדוקים ביותר הפך החג למשמעותי כל כך.

דיוקנו של שבתי צבי, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בדומה לחג החנוכה, גם לט"ו בשבט לא נמצא כל אזכור במקרא. הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים במועד הזה כמועד נפרד וחגיגי הוא במשנה, שבה מתואר ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן". שם נקבע שמתאריך זה הפירות שייכים לשנה החדשה; קביעה חשובה למצוות הקשורות בארץ, כגון ביכורים או מעשר.

יהדות אשכנז הייתה זו ששימרה את המועד הזניח יחסית, בייחוד מאז גלות עם ישראל מארצו. שלוש מצוות נקשרו במועד זה: לא לומר תחנון, לא לגזור תענית ולהרבות באכילת פירות.

את הרעיון של "סדר ט"ו בשבט" – אירוע המאגד בו את כל המרכיבים המוכרים לנו: קריאה בספרי קודש, אכילת פירות יבשים ושתיית יין לשוכרה, חידשו מקובלי צפת במאה ה-16. החידוש הזה זכה ליותר מהרמת גבה אחת.

סדר הלמוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, 1805

 

כמאתיים שנה נשמר ט"ו בשבט בתור אירוע קבלי אזוטרי, סודי למחצה. לקהילות ישראל שמחוץ לארץ נפוץ ט"ו בשבט עם פרסום החיבור "חמדת ימים" בשנת 1731. "חמדת ימים" הוא ספר הלכות המבוסס על ספר הזוהר. אחת ההלכות החדשניות בספר היא טקס מיוחד לט"ו בשבט שבמסגרתו מברכים, אוכלים שלושים סוגי פירות מארץ ישראל ולומדים תורה. מטרת הטקס? תיקון חטאינו בעולם, ובייחוד החטא הקדמון – אכילת פרי עץ הדעת.

זהו ספר מסתורי מעט שנחשב בעיני רבים כספר שבתאי, המדגיש את חשיבותו של הסדר. השבתאים היו עדת מאמיניו של שבתי צבי, היהודי שהכריז על עצמו בשנת 1666 כמשיח וסחף – לפחות לכמה חודשים – את מרבית עם ישראל. משהתאסלם בהוראת הסולטן העות'מאני (כשהחלופה הייתה הוצאה להורג) הוכרז שבתי צבי כמשיח שקר. מאמיניו הנאמנים ביותר המשיכו להאמין במשיחיותו גם מאות בשנים לאחר מותו של האיש.

בשנת 1762 הודפסה מהדורה מקוצרת של הספר, הפעם בשם "פרי עץ הדר". גרסה זו נוגעת רק לחלקים הקשורים לט"ו בשבט. הצלחתה הייתה אדירה ובתוך זמן קצר, נערכו סדרי ט"ו בשבט בקהילות יהודיות רבות; מארצות הבלקן, דרך איטליה וצפון אפריקה, ועד ליהדות איראן והמזרח.

כתב היד המוצג כאן בכתבה הוא כתב היד של "חמדת ימים" – מקורו בעיר צחאר, היום בעומאן. הוא נכתב ב-1805 ומופיע ככרך השני מתוך שלושה כרכים הכוללים קריאות ותפילות מיוחדות לימי ה"שובבים" (פרשות השבוע "שמות", "וארא", "בא", "בשלח", "יתרו", ו"משפטים" – תקופת סוף החורף וראשית האביב). הכרך שלפנינו מושקע הרבה יותר מהכרכים האחרים, ואיורי הפרחים, פירות ארץ ישראל וצמחי האביב משקפים את אהבתו של מזמין הספר לאירוע ולמנהגיו.

 

מתי נעשה ט"ו בשבט החג המוכר לנו? החידוש הסופי יצטרך לחכות לציונות, וזה כבר נושא לכתבה אחרת.

 

כתבות נוספות

הכירו את ההגדה הציונית הירוקה החדשה לט"ו בשבט!

'צא לנוף – אך אל תקטוף': עזריה אלון למען הטבע

מאה שנים של ט"ו בשבט

הכתובת הייתה על הקיר: ההיסטוריה הארוכה של הפשקוויל

איך נבנה אוסף הפשקווילים בספרייה הלאומית?

מתוך אוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית

כשעוברים בשכונת מאה שערים בירושלים, אפשר ללכת לאיבוד בתוהו ובוהו של מילים במודעות המודבקות על קירות השכונה. בין שלל מודעות הפרסום, ההודעות לציבור ומודעות האבל (לא עלינו) פוגשים שוב ושוב במילות מחאה וזעקה כמו: "זעקי ארץ!", "מחאה נמרצה!" "התעוררי ירושלים!" ואפילו "געוואלד!". קוראים מנוסים לא מתרגשים בקלות מכל מודעה, כי אין מספיק זעזוע באדם אחד כדי לעמוד בהתרגשות שדורש אפילו מבט חטוף בקיר. לכן, הם בוחרים בקפידה את הנושאים להזדעזע מהם, נושאים שמשתנים מאדם לאדם ומקבוצה לקבוצה, כי הרי אין החרדים מקשה אחת וכי הרי אין מודעה שזהה לרעותה.

מודעות מסוג זה נפוצות בקרב הקהל החרדי וזכו ברבות השנים לשם הכולל "פשקוויל". מבין הרבים הקוראים פשקווילים מדי יום בדרך לבית הכנסת או בחזרה מהישיבה, רק מעטים יודעים שהמקור לפשקוויל נולד בכלל הרחק מארץ ישראל, באיטליה של הרנסנס.

 

"הפסלים המדברים" של רומא

ספק אגדה ספק מסורת איטלקית מתחילת המאה ה-16 מספרת שאדם בשם פאסקווינו הוא שנתן לנו את הפשקוויל. לא ידוע אם היה פאסקווינו זה מורה, חייט או סנדלר, אבל מה שבטוח הוא שזוכרים אותו בתור אדם בעל חוש הומור משובח ואהבה לסאטירה, תכונות שאותן ביטא כשהדביק באופן קבוע ועל פסל מסוים מודעות סאטיריות בגנות האפיפיור והממסד של הכנסייה. מנהג זה התחבב במהרה על תושבי רומא שבאו לקרוא את "החדשות" שהדביק על הפסל, וחלק מהם אף החלו לחקותו.

הממסד הכנסייתי, שאז כמו היום לא נודע בחוש ההומור המפותח שלו, הציב מעקב קבוע סביב הפסל. כתוצאה מכך התפשט המנהג לכיכרות אחרות, ובמהרה החלו הפסלים שעליהם תלו את המודעות "לדבר" זה עם זה. מרומא נפוצה התופעה ברחבי אירופה, וככל הנראה כשהגיעה לגרמניה חדרה אל היידיש והשתרשה בה. המחאה דרך פשקווילים פרחה בחברות הנתונות בצנזורה קשה – מאיטליה האפיפיורית דרך צרפת המלוכנית ועד היישוב העברי בארץ ישראל, שהתמודד עם בעיות משלו.

 

הפשקוויל עושה עלייה

כדי להתחמק מהשפעותיהן המזיקות וההרסניות של המודרנה וההשכלה היהודית, כפי שראו אותן בשעתו, פיתח היישוב הישן את השימוש בפשקוויל בתור דרך להפיץ מסר דתי וחברתי שמרני. אולם, הפשקוויל בארץ גויס לעשות אף יותר מכך: הוא נעשה כלי מרכזי לנגח אויבים, אמיתיים או מדומיינים, ובמקביל, כלי שמקבע את הקו השמרני כ"עמדה הדתית האידיאלית".

 

פשקוויל המופנה כנגד הרב קוק, מראשי הציונות הדתית. התפרסם בפברואר 1933

 

הייתה זו ספרות חדשנית מבחינת אורך היריעה ומבחינת מיידיות הפרסום: לעתים לא היו בה יותר מכמה שורות מודפסות על דף נייר שנכתבו בלי תאריך ובעילום שם, אבל השורות הללו נעשו לתגובה הניצחת על אירועי השעה והפכו לדרך לסמן את הקו הקיצוני ביותר.

פשקוויל מאויר המראה את עוולות המשטרה כנגד שומרי השבת

 

עם הקמת מדינת ישראל, קמו איומים חדשים על היישוב הישן והתחדד הקו האנטי ציוני: התנאים החדשים אפשרו לשלוח יותר ויותר מבני הקהילה החרדית לישיבות ולכוללים, אבל גם חשפו אותם להשפעת המסרים של קבוצות קיצוניות כמו נטורי קרתא. הצעירים החרדים, שרובם הזדהו דווקא עם "אגודת ישראל" שנחשבה לקיצונית פחות, מצאו את עצמם מוקסמים מהמסרים העזים וגם עם הרבה זמן פנוי בין שיעור לשיעור בישיבה.

כך הפך עניין הפשקוולים לשעשוע אינטלקטואלי ולדרך להעביר שעה בטלה מצד אחד, ומצד אחר לאמצעי תקשורת ראשון במעלה ב"גטו החרדי" המתפתח, בשכונות מסוימות כמו מאה שערים או במקומות יישוב חרדיים דוגמת בני ברק.

 

פשקוויל התוקף את החינוך הציוני-חילוני לעולים ממרוקו

 

הפשקווילים שהופנו תחילה נגד הציונות ומנהיגיה, ובייחוד נגד הרב קוק, מראשיה של הציונות הדתית, הופנו עתה גם נגד קבוצות בתוך החברה החרדית. כך ביטאה "לוחמת הקירות" את המתחים הדתיים, החברתיים והכלכליים בין קבוצות שונות בתוכה.

 

פשקוויל התוקף קריאת ספרות חיצונית בקרב תלמידות ותלמידי החינוך החרדי

 

אופיה המיוחד של החברה החרדית משמר את הפשקוויל גם היום, אפילו כשאמצעי תקשורת חדשים מחליפים את הצורך בפרסום מודעות קיר מלאות תוכחה. גם שכלולו של המחשב האישי והזמינות שלו ושל המדפסות מקלים מאוד על יצירת הפשקווילים אפילו בחברה שגזרה על עצמה התבדלות מהציבור הכללי ומתנגדת, לפחות באופן רשמי, לטלוויזיה ולאינטרנט. יוצא מכך שאמנות יצירת הפשקווילים, שארכה בעבר שעות ארוכות, אורכת כיום דקות בודדות.

הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים. ובכל זאת, אם מותר להתפייט, כל עוד יצעדו נשים וגברים חרדים ברחבי שכונתם, יעצרו לפטפט קלות ויחפשו דבר מה להתווכח עליו, להזדעזע ממנו או להשתעשע ממנו, הם כנראה ימצאו את מבוקשם בפשקווילים שעל הקירות.

 

איך התגלגלו הפשקווילים לספרייה הלאומית

בשנת 2011 החל יואל קרויס, איש מאה שערים, בפרויקט שאפתני של סריקת אוסף הפשקווילים העצום שברשותו, פרויקט שהספרייה הלאומית הייתה שותפה לו.

בזכות הפרויקט, יש כיום גישה מקוונת אל הפשקווילים שאסף קרויס, והם צורפו והועלו לאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית, כמו חומרי דפוס אחרים שחיי המדף שלהם (או ליתר דיוק, חיי הקיר שלהם) קצרים להפליא.