.
היה ועוד יהיה, קטע מתוך ממואר בכתובים
נטלי תורג'מן
.
הם לא היו שקופים. הם נכחו במרחב העירוני. הם היו "הידועים בציבור" שלנו. פולשים אל גומחות הלב של הילדים שהיינו, כמעט מבלי משים. מנקבים את זיכרונותינו בחורים שחורים קטנטנים אולם לא כאלה שמפריעים לרצף התנועה של הילדוּת. שמם הדהד בשכונות וכשקראנו להם בשמם, או בכינויָם, מנענו כביכול את תחושת חוסר השליטה שנכפתה עלינו. "הנה ג'וני המשוגע", הכריז כפיר בקול רם כדי שנברח מקצהו האחד של הרחוב אל עברו השני. ידענו מיהם אחיו של ג'וני, מיהם הוריו, הכרנו את תנועותיו, את הליכתו הא־סימטרית, זריקת הידיים מימין לשמאל ומשמאל לימין, הטיית הגוף קדימה והרוק הניגר, מעט על צווארון חולצתו מעט על המדרכה. כמו משאיר סימנים לנסים ממנו, שידעו את הדרך חזרה. עמי ותמי של המשוגעים. הוא לא הזיק, "ג'וני המשוגע". באחד הימים צעד אחריי, נצמד, מנסה למשוך את הילקוט מגבי. אינני יכולה לומר אפילו אם זה יצר נקב קטן בזיכרוני, כי תבינו, ידענו היטב כיצד להתנהל, "חוכמת הרחוב" לא הייתה שגורה בפינו כסיסמה חלולה אלא היו לה יישומים קונקרטיים, שכל ילד היה יכול לבצע. למשל ביום ההוא, נכנסתי לקופת החולים וכך עצרתי את המעקב. כניסות או יציאות אל מקומות ציבוריים ומהם היו קו הגבול שנמתח ביננו; חצרות, שערי בניינים, חנויות, ספרייה. רק את הרחוב מותר להם לחצות כשתי וערב. הוא לא הזיק, "גו'ני המשוגע", למעט בחג סוכות שבו הטיח קרש דק בראשה של ילדה. (האם הייתה זאת אגדה אורבנית?) בכל אופן פחדים וחששות לא היו שם המשחק בתוך השכונה שבה גדלתי. דבקנו במתמשך. שיחקנו תחת הבניינים בתופסת ובמחבואים, בשבע אבנים, דג מלוח ועמודו. הילדות זרמה, למדנו להיזהר מהמכשפה מקומה שלישית ששפכה דלי מים רותחים על ראשינו אם הייתה זאת שעת ה"שלאף־שטונדה" שלה. הם עמדו מאחוריי ומצדדיי ומלפניי מי העומד. הם היו רעשי הרקע שלמדנו במידת הצורך לסנן. לא שקופים, גם לא צללי הרחוב. היינו מקשה אחת, ללא היררכיות. ללא היררכיות של כאב. בימים מסוימים הם אפילו מילאו בכתמי צבע את גומותינו, נמתחו מלחי ללחי, טבעו סימן היכר של שייכות לרחוב. הם היו בטווח מאה המטר שלנו. פעולת ההדיפה הטבעית הייתה ההתגלגלות מצחוק, כך כדררנו אותם מילד לילד, זרקנו בדיחות לאוויר, אחזנו בידנו את כל מה שכף ידו הקטנה של ילד יכולה להכיל. העודפות שנותרה שקעה מעט בחוויית ילדותנו וטשטשה אותה, אך ערפול דק, כזה שאינו מפריע לראייה. לא מטלטל וגם לא מפיל קירות. "שלום מנהלת הבנק", כינינו את המכורה שהייתה עומדת כל בוקר מול הכספומט. מקבצת חמישים שקלים ואז שמה פעמיה לעבר העיר העתיקה. לקנות מנה. ידענו את המחיר, ידענו איפה תחנות המכירה. מתי להאט ומתי להאיץ. הכרנו את שני מצבי הצבירה שלה, או פושטת יד או נעה לאט (כרקדנית בוטו) עד שהייתה מגיעה לקצה רגלה וקופאת בתנוחה לפרק זמן ממושך. "זה כי הם מחביאים עוד מנה בתוך הגרביים", הסביר לי סוהיל, השכן הערבי שלי, "אבל מרוב ההיי של הסוטול הם לא מצליחים להגיע אז הם נתקעים להם ככה, תלויים בין שמיים לארץ". ובבוקר כשעברנו מול הכספומט הריק אמרה לי גלית: "מירי מתה אתמול". "מה? איך את יודעת את השם שלה?". "היא הייתה מטופלת של אחי במחלקת הרווחה. מירי ששון. ויש לה שני בנים". "האדמה היום אתה מעליה מחר אתה תחתיה", נזכרתי במשפט שאמרה לי מנהלת הבנק בשבוע שעבר, ואף על פי ששתקתי קיימתי דיאלוג עם השורה שלה עוד שנים רבות בתוכי. חלקם היו שכנים. חלקם הרחיקו לכת עד הרחוב הראשי או השוק. הייתה האחת שמבקרת בבסטות כדי לגנוב עוגיות ופיצוחים. שערה אפרפר, סבוך ומדובלל. "זאת אל תתנו לה כלום. היא לא פושטת יד אמיתית. היא מאושפזת במזרע. זה לא מחסור מה שיש לה זאת פסיכוזה". היה מי שאמר "היא הייתה רופאה והשתנו חייה כשאיבדה את בנה". היה מי שאמר "היא נקלעה בטעות לקטטה כשביקרה בהארלם וקיבלה מוט ברזל בראש. ביש מזל". היה מי שאמר "זה מקרה נדיר של הלם קרב", ולא הוסיף דבר. מתעלם מהפרצופים התוהים. ראיתי אותה, לוקחת, מחביאה, לועסת. ראיתי אותה, מהירה, מיומנת, בולעת. "אם אין לחם תאכלו עוגות", חשבתי לעצמי וחייכתי. לא היה בנו מבט מתנשא, לא כילדים ולא כמבוגרים, לכל אחד מאיתנו היה הקרוב שלו, שאושפז, שמכור לסם, שעזב את השיירה. שהעדיף את ההחרמה על פני הציות והסדר. לא עשינו הבחנות בין מכורים למשוגעים לדיכאוניים לסוטים. השכונה תססה, הכול מהכול. וגם בנו היה קצת מכל זה. עבירות קטנות, פה ושם. זריקת ספר החוצה מחלון הספרייה כדי שנוכל לאסוף אותו לביתנו ללא רישום, ללא חותמת וללא תאריך החזרה. גניבה מהחנות "מתנה מכל הלב". מכתביות, ברכות ליום הולדת, טוש זוהר ומחק ריחני. מגיעים "בחבורות" ומעמיסים את החנות, תרתי משמע. ובעלי החנות שאיבדו שליטה הציבו ילדים תמורת תשלום זעיר, שכל עבודתם הייתה להלשין. וכך שיחקנו בשוטרים וגנבים, גסטפו ויהודים. והיו לנו הקרובים יותר, המוכּרים מהצד הפנימי של הרחוב. אלו שנמדדו בקצב פעימות הלב. הם היו חברינו, בני דודינו, הם היו אמא ואבא. שאוהבים אותנו מספיק.
והייתה לנו ברכה, שקטה וביישנית, שבכל בוקר פרשה את מחברותיה על השולחן הירוק כדי שנעתיק את שיעורי הבית שלא טרחנו לעשות. היא פיזרה לנו פירורים של לשון, חשבון, טבע ותושב"ע, שליקטנו בחטף ובסתר. היא הייתה הכנפיים שסוככו עלינו מעונשה של המורה. ספק אם היה זה שיתוף של חברות, או פחד. ובאביב הגיע תורנו לעשות עימה חסד. אספנו פרוטה לפרוטה וקנינו לה בגד ים, ביקיני, עם פתק החלפה. (באיזה צבע? אינני זוכרת.) שיהיה לה, לימים טובים יותר. שיהיו לה מים לברוח אליהם ולצוף. "הנה אתן רואות את הקירות? פה היה כתם דם גדול שרחצתי", אמרה בקול של מדריכת טיולים מנוסה, מעבירה אותנו, חבורת ילדות בנות אחת־עשרה, מחדר לחדר, לסייר בזמן השבעה בעוד המבקרים האחרים ישובים בסלון ומקוננים, מזמורים גאורגים. "וגם כאן עוד כתם קטן. אבל בקושי נשארו סימנים". היא מוללה את ידיה, כמו נזכרת במאמץ הרב שהושקע. אינני זוכרת עד כמה ידעתי משהו על "שירות צבאי" באותה תקופה למעט זה שבזמן שברכה הכינה את שיעורי הבית היא שמעה מהחדר הסמוך של אחיה החייל ירייה. לסיבות לא שאלתי. אין ממי להעתיק שיעורי בית. נוכחותה של ברכה התמעטה, ופסקה. והביקיני היה לה כנף ומפרש בימי הקיץ של שנת 91'.
מיינו את הכאוס למחלקות. שרטטנו קווי מתאר כדי שנוכל לדבר זה עם זה ולהיות מובנים. אפיינו את כאבי הלב והקללות – מי שאיבד את דעתו לזמן־מה, מי שהתמכר, מי ששם קץ. מירב שחזרה אחרי החופש הגדול עם ספר תהילים ועמדה על השולחן, זועקת פסוקים בכיתה בעוד המורה מלמדת את מלחמת העולם הראשונה. שני, שקירות חדרה היו סגולים והספר "למאטיס יש את השמש בבטן" היה אחוז בידה ובנפשה. מאור, ששרק לאל הים, ליאור, שקפץ אל פסי הרכבת, יונתן, שנתלה בחבלי הכביסה. ומיכל. ונדב. וחיים. הס מלהזכיר. הם לא היו שקופים. הם לבשו פנים והפכו פנים, כוסו בצל שחור ויגון. באור ובלבביות. מתקיימים או חדלים.
כך גדלנו. ניצבנו באותו צד של המתרס. הפנמנו אותם בתוכנו והם עזרו לנו לצמוח. להמריא. לא היינו מהודקים מדי בקשר לחיים, אימצנו את השינויים אל חיקנו, את ההזדמנויות. הם חיברו אותנו אל האדמה. יציבות פנימית. קלילות. גמישות בלתי תלויה. אהבה. ומדי פעם כשפגשנו מישהו שאינו מסוגל לקבל את תנודות החיים, את המתהווה, שאלנו את עצמנו, "מה הוא לא עבר בחיים שהוא כזה?". גיחכנו על הרצינות, על הטרחנות, על האוניברסליות. למדנו לטוות רשת תמיכה והגנה אך גם להתחיל בכל רגע מחדש. וגבוה ככל שהתייצבנו זכרנו שמלווה אותנו גם התנועה הנגדית. הם הכינו אותנו למשברים העתידיים, למציאות הפתוחה, האי־ודאית. לרגעי עוצר, מגפה, מלחמה. ידענו, היה ועוד יהיה.
נטלי תורג'מן, יוצרת תיאטרון ורקדנית סוּפית, דרמה־תרפיסטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. ספר ביכוריה, "מְחוֹלֶלֶת" (2016; שירה), ראה אור בהוצאת פרדס בעריכת דיתי רונן. חברת המערכת המייסדת של המוסך.
» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך רומן בכתובים מאת אריאל הורוביץ
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
