.
3 בספטמבר 2011, כיכר פריז, ירושלים
פתיחה לרומן בכתובים
צבי פרידלנדר
.
יש זמן. מבריקים מתוך מסגרות חפוזות של נייר דבק, חורגים מהסימטריה הנהוגה על לוחות המודעות, הפוסטרים הצהובים־שחורים מדברים על זה שהעצרת תתחיל בעשר, כך שיש זמן. יש, אבל זה מתחיל: הבניינים מדלגים את הקולות שעולים מקינג ג'ורג' הלאה ברחובות, מקינג ג'ורג' החוצה בצנטריפוגה של סאונד, כאפה מתמשכת שמדלגת מחיפוי אבן לחיפוי אבן ומאותתת בזמזום שמשהו כן קורה עכשיו. מתוך הבאז אפשר מדי פעם לזקק קול פרטי, עמום אך לרגע מובחן, צעקה או הברה של צחוק, 'חת־שתיים ממיקרופון, עד שהקול משתטח ונבלע שוב בממוצע.
סמיך בחוץ. שבת וירושלים, אז התנועה הכבדה היא לא במכוניות – התנועה באורנים ובגלי הקול, על המדרכות, בשרירים, בצעדים. אנשים מטפטפים החוצה מחדרי מדרגות ומחניות רחוקות וצועדים, הולכים ברווחים אבל פחות או יותר בטור, סטודנטים מחושמלים בצמדים ושלשות מנהלים שיחות בסולם הטונים שמגיעים משם, שכנים ושותפים לדירה מתהלכים צמוד לאותו כיוון, זוגות מהדור שמעל בנעלי ספורט, חבורות מהתנועות הכחולות עם שרוכים בהיכון, סטיקרים קורצים מגבות החניכים, דבוקים בנונשלנט, ותיכוניסטים אחרים ולא מסופחים, גם הם הריחו אקשן, שרוף וסקסי.
הנזכרים הם האחרונים שעוד יֵצאו מהבית ויהיו להמון. למה הם בחוץ?
בכלל אנשים מוצאים את עצמם בחוץ. ההנאה הראשונה בחוץ היא שהחוץ הוא לא הבית. אין תסריט בחוץ, וההתרחשויות של האוויר הפתוח הן טעונות, קטועות אבל שלמות. גם התפאורה בחוץ היא חד־פעמית. בגיל שלוש, ספסל עירייה פשוט, כזה שמשאיר עיגולים חנוקים על כפות הידיים, הוא לא פחות מחפץ קדוש. עלים הם חפצים שצריך לספור ולקחת הביתה: יש עלים שמגיע לאחרים לראות אותם גם. כנ״ל מקלות וכנ״ל אבנים, כולל אבנים שהן אספלט. אחר כך החוץ מספק הנאה שנייה: הלבד. בבית יש ציפיות, זכויות וחובות, בבית זוכרים לך ומתכננים, אבל בחוץ אדם הולך מנקודה אל״ף לנקודה בי״ת ונולד בלי הקשר. אתה ילד שקונה פיתה עם פלאפל. אתה ילד שעוצר וקורא שלט, ״מלבי ליָמִין״. ואחרונה, הנאה שלישית: הלא־לבד. הולכים בזוג על מדרכה בחושך ומחכים שיד תיגע ביד אחרת. הולכים כך ומחליטים – אני שייך לאדם שלידי. ״אני אוהב אותך״ אומרים לראשונה בחוץ. ובכלל אתה נהיה אתה בחוץ, מקבל על עצמך את התפקיד בחבורה שתבגוד בו אחר כך, הולך בצד החברים ומגרד את הצלעות, מתאמץ לשמוע מה נאמר, או שאתה הולך בין החברים, מדלג, מופיע, קופץ ונוגע בעמודים, בתחנות מלוכלכות של האוטובוס. כנ״ל את, את הולכת לְפָנים ומדלגת חצי צעד קדימה או נמשכת אחורה ולמטה, הימין על המדרכה, השמאל על הכביש. רגל אחרי רגל מדייקים, אני כזה או כזאת, ואחר כך ממשיכים ואומרים, אני אחת מאלה, אחד מהם.
שבכל השבועות הראשונים של ספטמבר אנו מוכנים שהקיץ יפסיק. שבכל ספטמבר אנו שוכבים, ממצמצים ומזיעים על הסדינים, מחכים שאוויר יזוז, פותחים שיחות בציון הטמפרטורה, במילים קבועות כמו "תנור" ו"די" ו"שואה", בציפייה המרפרפת לעונה הבאה. בספטמבר הזה? שלא ייגמר. הרי הקיץ התגלה שוב שאנחנו שוחים יחד בפלזמה אחת, מצפים, עייפים. אמרו שהגרעין התבקע ב־67' ואז התפוצץ ב־77', שהשמאל סיים ב־95' עם חרחור קולקטיבי אחרון ומאז נסוג לקומראן, אבל הקיץ מוכיח שלא – הנה, יצאנו מהזעזוע, הוצאנו ראש מהחול, לא ויתרנו על גוף ראשון רבים.
יש גרפיטי של המילים "כבר לא טמבל" בספריי שחור. הריסוס פספס את קצה השבלונה כך שיש סביב מלבן שפריצים עדין.
בטוש על קופסת חשמל קוצנית: גרפיטי של המילים "אני כל כך כועס שכתבתי על קיר".
על הרצפה? פמפלט מקופל של "קבלה לעם".
מישהו ברחוב בלפור מצייר אוהל על החלונות המלוכלכים של מאזדה אפורה, עדכון אחרון לקשקושים שישנם. הוא מקיף את האוהל בעיגול, לאט, מבסוט. לא הכול מצדיק ציטוט אבל מישהי עוברת ליד משרד ראש הממשלה ומחייכת לשוטר שקושר את הנעל על עמוד שמן, ועם פסיקים מודגשים כמו בהקלטה היא אומרת לו: אדוני, השוטר, גם אתה שווה יותר.
כיכר פריז עוד זֶן, מוכנה אך נטושה כמו מגרש בית ספר בלילה, ריקה חוץ מחמישים שוטרים שמפוזרים בין המעברים לעזה, רמב״ן, קינג ג'ורג', אגרון וקרן היסוד. השוטרים במצב רוח טוב בממוצע. הם עומדים ליד רכבים עם דלתות פתוחות, הצ'קלקלות פועמות בשקט, נשענים על מחסומי ברזל ניידים ומחכים על הכביש הרך, שותים קפה בשלוקים מכוסות פלסטיק עקומות מהחום.
במת העצרת מוקמת עם הגב לבית ראש הממשלה, גדולה וזמנית ושחורה במין מָט מאובק של אולם אירועים. בעומק הבמה יש סטודנטים שמהדקים לרקע דפים צהובים היוצרים יחד מוזאיקה בלונדינית מתנופפת. החולצות שלהם לחות אבל הן כהות אז לא רואים. קבוצה אחרת של סטודנטים מדביקה לרקע הצהוב שתי ידיים עצומות, רפרנס למחווה שאימצו במאהל התל אביבי, סיבובי ידיים פרקינסוניים שנועדו להחליף מחיאות כפיים רגילות. (בירושלים המניירה לא תפסה אבל אין סרטון שיצא מתל אביב שלא כולל את המחווה: ברי סחרוף לוחש משהו בין שירים ולפני סוף משפט הקהל כבר מגיב בכוריאוגרפיה.) הידיים העצומות של הבמה הירושלמית מפוקסלות כמו משהו של רוי ליכטנשטיין, זקופות כמו ברכת כהנים, קפואות באיחול חייזרי. שלושה אנשים מחזיקים כל יד כזו, מהדקים את האצבעות העצומות לקיר, מחכים שמישהי בשם סיון תחזור לבמה עם דבק.
אחרי שקיעה עכשיו, דרגה אחת לפני חושך, שעת המיגרנה הגדולה.
מי שמחזיק את האגודל העצום של יד ימין, ובעצם, מי שעיצב את הבמה כולה, הוא פליקס. שאר אנשי הבמה לובשים את חולצת המחאה הסטנדרטית, עם ה"מצב חירום" על הגב וה"בי״ת זה אוהל" על הפרוֹנְט, אבל פליקס לובש חולצת קריימר פתוחה בשלושה כפתורים, מקושטת בזרעונים השמנים המוּכרים מבנדנות ישנות. מחזיק את הקמיצה לשמאלו עומד בנימין מייזלז, בוגר טרי של האקדמיה לאמנות בצלאל. בשבוע השני של יולי, בערב שבו הועמד הניסיון הראשון להקים בירושלים סניף של המחאה, הוא הגיע להפגנה בכיכר ציון ישירות מתערוכת הסיום, ובלחץ הגיע כי דאג שמא יסגרו את ההפגנה אם לא יהיה, הרי השם שלו הוא שהתנוסס על הטפסים של המשטרה. בנימין הוא זה שלפני חודשיים עיצב לדפני את הלוגו עם האוהל המשולש והבי״ת והגֶרֶש המתנופף, זה שהזהיר אותה לא לגעת באדום ולהישאר בצבעי בית״ר. פליקס ובנימין הם שותפים לדירה ברחוב בצלאל, כך הכירו למעשה, כשפליקס נכנס והחליף כשותף את מי שעד אז מכרה לו שאכטות. היום, מתוך הדירה, מין אולם יחיד וארוך בעצם, נקניקיה תת־קרקעית עם מקלחון שמחובר למטבחון שמחובר לאזור של בנימין ולאזור של פליקס, הם מנהלים יחד מגזין סמי־חתרני בשם "המטבח", חוברת חודשית שתפחה עם הזמן לארבעים עמוד, שלושה מהם מוקדשים למניפסט נונסנסי ותקיף שניסחו השניים, ואחרי שמונה־עשר חודשים וגיליונות הם ביססו קהל משמעותי מספיק לכך שבבר הנכון ובשעה הנכונה הם סלבּים־זוטא בירושלים.
סיון עולה לבמה עם דלי דבק ומטאטא בשחי. היא מרטיבה את היד הגדולה בנוזל, מברישה אותה מכל כיוון ועוברת ליד השנייה. היא סוחבת נקע – רואים.
ליד המזרקה של הכיכר שוכבים שלטים מוכנים וחוטפים טיפות. על שניים מהם כתבו בגואש "ירושלים של זהב ושל עושק ושל הון", גואש אדום על בריסטול שעבר חורף־שניים על מרפסת שותפים בקטמון עד שמי שנזכר בקופסאות הריקות נזכר בהם והעביר אותם למאהל.
על שלט אחר כתבו "אנחנו מגש הפאקינג כסף". על אחר, "ברוכים הבאים למהפכה". על אחר, "אנחנו האנשים להם חיכינו".
במכנס קצר וחתום בגואש, מדריך מהנוער העובד מדלג מהחניכים ללוח מודעות שמשמאל לבמה, מוריד בזהירות פוסטר שמודיע על ההפגנה, מקפל את הסלוטייפ אחורה ומגלגל לתיק, שם הפוסטר מציץ כמו אנטנה.
על הבמה, סיון קוראת מהטלפון ואומרת, ״אורנה בנאי כותבת גשר המיתרים.״
מישהי אחרת עושה פנטומימה של מניקור ואומרת, ״גשר, עם מיתרים, שעה מתל אביב. אני אומרת לךְ – מנהטן.״
הזמבורות הן נוכחוּת, הדגמה באודיו לזיקה שבין חג לחירום.
קינג ג'ורג', כמו שאר הרחובות שמובילים לעיר, רחוק מהפוטנציאל אך הצפיפות עולה עם כל דקה עד שנדמה שהאנשים משתכפלים בהליכה. התחושה היא שכולם הגיעו, שכולם עושים את דרכם לאבן השואבת גן הסוס, חותרים לשם כמו סלמונים. כולם כאן. הרגילים כאן, הטיפוסים הרגילים של פּפּה, המשקפיים הצבעוניים של קול הנשמה, וירושלים חופשית ונוער מרצ, אך התווספו להם אחרים, חבר'ה רגילים על אופניים ועם עגלות ילדים, פקידים שיקומו מחר לאחד ממשרדי הממשלה, וגם הדתיים נמצאים, דתיים־לאומיים פרוֹפּר וגם שב״בניקים שבאו לראות מי נגד מי.
זו חתונה. או פורים. או יום העצמאות, או לוויה. או דרום אמריקה.
עכשיו נועם לא שומעת את הצלצול עולה מהכיס הקדמי ולא מרגישה את הרטט. עם ידיים מאוגרפות בצידי הגוף היא רצה מהמאהל ומחפשת על קינג ג'ורג' קו דמיוני שמאחוריו אפשר יהיה להתחיל את הצעדה. עד היום לא הייתה בעיה: הפגנות קודמות ראו פחות אנשים, וגם באחרונות, הגדולות, תמיד היה ברור מי בפנים ומי בחוץ, מי מוחה ומי לא. כולם נעמדו איפה שאמרו להם, ומי שמצאו את עצמם בשורה הקדמית של התהלוכה ידעו שהם בשורה הקדמית. בהפגנות האחרות נועם ועופר – מזכיר האגודה שרץ אחריה עכשיו עם מגאפון ב־90 מעלות – מתחו ביניהם חבל צופים והכתיבו אחורה את קצב ההליכה, היה קל וברור, אבל היום נועם מגיעה עד לביתן של הפיס וממשיכה להיתקל באנשים, ותוך כדי ריצה היא מבינה שהם לא ימצאו היום שום קו זינוק, שכן מכאן ועד ההסתדרות יש ראשים מתנדנדים על הכביש, שלוש מאות מטר רצופים בתזוזות כתומות.
נועם שומעת את הפלאפון. זה היו״ר.
זרת באוזן ומרפק באוויר, היא אומרת, ״אה?״
״השעה שמונה ורבע.״
״אתה פה להזנקה?״
״אני בליין־אפּ סוגר– –״
״אז בוא נדבר עוד חצי שעה. המקסימום נמצא אותך שם.״
העיניים מסתכלות, צורבות את המראות לזיכרון, והאוזניים שומעות חבורת ילדים שרה את "הון שלטון עולם תחתון" עם דרבוקה, שיר שעד לפני שבועות בודדים הזיז רק כלום ושום דבר, שיר שהיה רק שלךְ ושל קומץ חולצות כחולות, שיר שנוכח בלעדית באירועים מסכנים, שיר שמגדיר אירוע מסכן מהו. כבר שישה ימי שישי שנועם מחלקת פליירים מחוץ לסוּפרים של תלפיות, עומדת בחניה של רמי לוי כמו איזה ישו ומנסה לגייס את השכונות, מתייאשת, מרגישה את הבחילה נתפסת בעוד סנטימטרים בגוף, אבל עכשיו, ברגע השלם עם השיר והדרבוקה, הכול מתבהר: ירושלים הגיעה.
תראו את גן הסוס: מעוין דשא, מרובע פסטורלי מונח בין המשביר לבית פרומין; שמונים על שבעים מטר של דשא מקריח, עם אַמְפִי שקוע בחלק הפנימי וסוס אחד שמעניק למקום את שמו, סוס תמיר מברונזה תקוע על קבר בטון, צופה בשקט לרחוב, פס ריתוך מחבר בין חלקי המתכת שמרכיבים את הגוף שלו, צלקת ניתוח מהצוואר ועד לבטן, ששם הסוס ג'ינג'י מרוב שפשופים, ועם רגל כמעט פרופורציונלית לרגל של סוס אמיתי, רזה רק בקצת, הוא מצדיע לעוברים ולשבים, מנומס ואגבי, אגבי אבל נחוש. הראש שלו נראה כמו בולבול, ולא במובן האוניברסיטאי שלפיו הכול בולבול, אלא מאה אחוז, עם חישוק ופטרייה עצובה. על הסוס יש כובע דפני ליף ועל המצח מדבקת "העם דורש מדינת רווחה", הקצה השמאלי מתקלף לאמצע בגלגול. על האוכף יושב דובי־קייזר, אוזניו החומות מקופלות ושפתיו פתוחות בשוֹק רגיל של בובות, וליד של הדובי קשרו באזיקון דגל צהוב שכתוב עליו "דגל מחאה".
הקיץ הוא אמנם שיא קריירה מבחינת הסוס, אבל אחרי חודש וחודשיים של מחאה הוא נראה תשוש.
סביב הצוואר תלוי תקנון המאהל, ומתחת לכותרת "ברוכים הבאים למאהל" מפורטים עשרה סעיפים המסכמים את נהלי השהייה וההתנהלות במקום: אחת, כולם מוזמנים, לכו הביתה ותביאו אוהל, ואם אין לכם, יש לנו לתת; שתיים, אוזנינו כרויות לכל רעיון וכל בקשה שתהיה, המקום הזה הוא שלכם, הוא מורכב מסך האנשים שכאן, זה המנדט שלנו; שלוש, אנחנו מגישים במאהל בוקר, צהריים וערב, ויש פירות וקרח בכל שעות היום ובדרך כלל גם פירות יבשים, ומי שפנויים יכולים לעזור במטבח או להתנדב לסבבי התרומות אצל הבסטיונרים ובקוֹאוֹפֶּרָטִיב ברחוב הלל; שלוש כוכבית, בעוונותינו משתמשים כאן בכלים רב־פעמיים, אז בבקשה, למען הסועדים הבאים, תשטפו ותחזירו למקום, אריאלה הקימה מתקן ייבוש שלא מבייש את הפירמה; ארבע, לא נקי? חבר/ה, יש שקיות כתומות במטבח, המהפכה תתחיל בהיגיינה שלנו במאהל; חמש, פחים ירוקים יש במרחק יריקה ליד האמבולנס של התרומות־דם ופח מִחזור יש ליד הכספומט של לאומי, ולמצטיינים יש קומפוסטייה בבצלאל; שש, תברואה (בּוֹלְד + קו תחתון), חברים יקרים, אחים למאהל ולמאבק, בואו נדאג לתנאים הבסיסיים כאן; שש כוכבית (בטוש ובכתב אחר), רבותיי, האם באמת צריך לומר ששירותים עושים בשירותים? אני נבוך; שבע, המאהל מתקיים מתרומות וכל דבר יתקבל בברכה – כסף, אוכל, מוכן או מצרכים, כלים, סירים, בגדים, אוהלים, מזוודות, רהיטים, מנורות, קישוטים, חומרי יצירה וכלי כתיבה, סיגריות, נייר טואלט, זמן, ידע, אווירה, פלסטלינה, הכול, מה שיש; שמונה, נגיד את זה שוב כי זה העיקר – סו־לי־ד־רי־ות, המאהל הוא של כולנו, כמו המאבק, הוא של מי שכאן ומי שלא, ועל הכולנו הזה אנחנו פה; תשע, מבחינת מקלחות, אם כרמז ואם לא, יש לנו שכנים נפלאים שפתחו בפנינו את וילונות המקלחת והזמינו אותנו להתארח, ולכן, מי שמעוניין להסתבן ולחדש ימיו, מפת המקלחות נמצאת אצל רועי; עשר, יש כאן קבוצה מכובדת של אנשים שקמים בבוקר לעבוד, אז אנא, ואל תחכו שיעירו לכם, תימנעו מרעש, ובשתיים־עשרה תזוזו למשביר להמשך הנגינה והשמח.
בשלב הזה האוהלים לא נפתחים ונסגרים ואין את הגרגור הקבוע של הריצ'רצ'ים. משהו כמו עשרה אנשים נמצאים בחצי הירוק והשקוע של גן הסוס, סוחבים משהו מפה לשם, מורידים כביסה מחוטי הניילון שבאזור המפל. שאר דיירי המאהל נמצאים בחלק המרוצף, עם הסוס ועם האחרים, שרובם הופיעו לראשונה מוקדם יותר היום בסביבות הצהריים, עשו את הדרך למעגל הפנימי וביקשו הוראות, ולמרות שמחר אורזים אוהלים וסוגרים את הבסטה הם באו, כי צעדת המיליון היא הלילה.
מישהי קולעת זרי פרחים עגולים של יום הזיכרון, מצמידה להם רצועות נייר באמצע, מוציאה לשון תוך כדי העבודה. על זר אחד כתוב "מלחמה", על שני כתוב "הפרטה", על שלישי כתוב "שחיתות", על הרביעי "ציניות", על החמישי "יוהרה", על השישי "בדידות", על השביעי "ייאוש" ועל השמיני "שנאה". זֵרים ריקים מחכים נטויים על הקיר.
האנשים כולם פועלים, עושים פעולות, מסדרים, מקדמים, וחוץ מכמה כולם עסוקים עם ספריי אדום, כחול כהה ושחור, עם כפפות, נייר דבק, שבלונות של אותיות בודדות וסלוגנים מלאים, עם בריסטול – צבעוני, ביצוע, של סוּפר – עם ברזנט, עם צבעי גואש ומברשות בשלל עובָיִים, עם מקלות לשלטים, רובם ארוכים משהו, שדריות ומקלות מטאטא מפלסטיק ומעץ. מסלקים את החומרים שלא משתמשים בהם לקופסאות סַנוֹ. יושבים על הרצפה ומסיימים את השלטים. לוקחים לרחוב שלטים גמורים ומחלקים למוחים שאין להם משהו ביד. תופסים את השלטים ומשעינים על הכתפיים.
"יאושלים", כתוב על שלט.
"אם אשכחך ירושלים זה בגלל המחירים", כתוב.
"אנשי ירושלים אנחנו", כתוב.
"ירושלים של גנב".
"ירושלים אורו של עולם".
"ירושלים אורו של עולם?"
"צדק צדק נרדוף", כתוב.
כתוב "אדם לאדם עָרֵב".
כתוב "ארץ אוכלת יושביה".
"מהפך", כתוב. "מ־ה־פ־כה", כתוב.
"הפקר ומשול".
"אמא אמרה לי לשתף אחרים", כתוב.
"אהבת חינם", כתוב.
"העם דורש צדק חברתי", כתוב.
"העם עושה צדק חברתי", "העם דורש כנסת חברתית", "העם דורש הכול".
"לא נסתפק בפירורים".
"הוּ הא מי זה בא מדינת הרווחה", "זו לא בדיחה משנים את השיטה", "אנחנו חרדים משלטון ההון", "ומעמד הביניים מתרסק בינתיים".
"זו לא טעות זו מדיניות" ו"הפרטתם לנו את הנשמה" ו"הממשלה מופרטת מהעם".
"בוא'נה יקר", כתוב.
"התייבשנו מספיק", וגם, "משתינים עלינו".
"זה הטוב שבעולמות האפשריים?"
"ביבי תתעורר האזרח שווה יותר", "ביבי, אולי חלאס?", "ביבי, תוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלי", "ביבי, אתה אמיתי?", "בעל הבית השתגע", "על כל סיגר, מגאפון", "אחרי בחירות אתה לא פה", "אתה תלך ואנחנו כאן".
"אנחנו כאן", כתוב. "אנחנו עוֹדנוּ כאן".
"אני כאן".
"פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש כי הוא עם".
"מאוחר מדי לסתום לי את הפה".
"עוד לא אבדה תקוותנו". "הרצל אמר". "להיות עם חופשי בארצנו… חשבתם ששכחנו?"
"תם עידן".
"אתם מרגישים את זה?"
ו"אם תרצו זה קורה".
.
צבי פרידלנדר, יליד 1987, מתגורר בירושלים, מורה בתיכון לאמנויות ותקליטן במסיבות ואירועים. זכה בציון לשבח על יצירה ספרותית בתחרות ע״ש הרי הרשון ז״ל בשנת תשע״ז. זהו פרסום ראשון לפרי עטו.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ממואר בכתובים מאת נטלי תורג'מן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
