קצרים | מקרמה למתקדמים

"הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה." ארבע תמונות מבית אבות, מאת אילנה אילתי־שליט

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
02.08.2020

.

הפנים הם הסורגים

מאת אילנה אילתי־שליט

.

הפנים הם הסורגים

הכף נכנסת והגוף ממאן. הפה מתכווץ. הפנים מתאדמות. מתנפחות. כמו נושפות בזעם: "עוד פעם אוכל?" ולעיסה. השיניים לבנות בוהקות ממעבדה. מתאמצות לכרסם ולכתוש. לכרסם ולכתוש. את שוק העוף. הסלט. את המרק – לשתות לאט. הגוף מתנגד. הלא צריך לקבל הזנה מאיפשהו. אבל איפה הוא האיפשהו? המחשבות אינן מספיקות. צריך גם ויטמין אֵיי. בי וסי. ברזל. קלוריות. יש ללעוס ולעכל. ללעוס ולעכל. אבל הגוף עייף. רוצה לישון.

הזיפים כבר לא לגמרי מגולחים. כעת זהו ויליאם (סיני, תאילנדי, וייטנאמי) אשר מגלח. זה לא כמו לגלח לבד. יש את הפינות, עליהן צריך להיזהר במיוחד. אז קצת מפספסים וקצת מדלגים. מה יש. נראה כמו אסיר הכלוא בכלא הזִקנה. הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה. הגוף אינו מושך החוצה. יש מיטה, נחמה. יש ספורט בטלוויזיה. יש דברים פשוטים. יש ילדים. יש ילדים של הילדים. יש חברים של הילדים של הילדים. יש משפחה. אוכל. יש הרבה כדורים – ליום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת. מחולקים במחיצות. כך שאחד לא יפריע לשני. שהמצב רוח לא יפריע לשרירים, שלא יפריעו ללחץ הדם, שלא יפריע לכולסטרול. לכל אחד מקום משלו.

כמו בגן. שבו. אל תריבו. יש מקום לכ־ו־ל־ם. כדור אדום, לא להידחף. הגעת אחרון. לא יפה, ראיתי. עכשיו שב. לבן, למה אתה משחק בפינה ככה לבד? תמיד צריך הזמנה מיוחדת. בוא, יש מקום גם בשבילך. וצהוב – מחכה כל כך יפה ככה בשקט. כל הכבוד. תמיד בידיים שלובות ובמבט הצדקני הזה כל בוקר, של "אני הכול בסדר. רק רוצה להיות ילד טוב." ראינו. סבלנות, יש מקום לכולם. לא בבת אחת. לפני האוכל, אחרי האוכל, עם האוכל. תיכנסו כולכם, לא לדאוג. כחול, עוד פעם מרים את הידיים, משתולל? מה יש לך? מאתמול לא הספיק לך? כל פעם אותו הסיפור. אבל עכשיו תצטרך לחכות. האיש ישן. צהריים.   .

תודה להשראה

תיכף מסיימת משמרת. הסינר של רוזה כבר מוכתם. הריח נספג. השיער סתור, במטבח חם. כמו בכל שבת , כבר שש שנים, הכינה חמין, שעועית ירוקה, מרק עוף, מרק ירקות, לכל האורחים. משעה שש בבוקר עובדת על הכלים. גם עכשיו שכבר ערב, שוטפת הכול בסבון. תיכף אבי בא והכול צריך להיות מוכן. המים קרים. זורמים. הסירים גבוהים, ענקיים. האצבעות לבנות. אדומות. פתאום המים קפואים. זהו. חזרו להיות רגילים. ככה, מנגנת עם הסבון על הכלים. כל סיר תוף ענקי. קונצרט ענק של תופים. כולם ביחד. הייתה עושה אלתור ג'ז אם הייתה יודעת לנגן. שם בקונסרבטוריון למדה קומפוזיציה, אבל לא לנגן. אימא אמרה: "עוד לא, חכי. לא לרוץ ישר אל הכלים. קודם תלמדי איך התווים מסתדרים." יאללה, לנגן כל מה שאף פעם לא למדה. איזה קהל. איזה מחיאות כפיים. תודה לקהל. תודה להורים. תודה להשראה. (לא שזאת תמיד מגיעה.) אבל חם ואין טרומבון. עכשיו להירגע. תכף אבי בא.

כל היום חותכת, קוצצת, מכניסה. מים חמים מרתיחה ואבקת מרק מוסיפה. לאט. צריך לראות שטעים. אמרו לה כבר שאנמי מדי. (ככה הכינו ליד מוסקבה.) פה אוהבים פיקנטי הישראלים.

ככה כל שבת. מישל בא מכפר קאסם בהסעה. נראה היום עצבני. בת שבע ועדה באות משבע בבוקר. עוזרות בכל מה שצריך: ספונג'ה. כלים. קילוף. חיתוך. כמויות של גזר. כתום, כתום, כתום. קישוא. לא בצל. בצל עושה פה כאב בטן. בהתחלה, לא הבינה איך מכינים ככה מרק. למדה. כמו שלמדה איך לדבר עם השכנים. להגיד שלום, לחייך. בהתחלה חשבו שהם מסריחים. רוזה גרה עם הסבאים והם לא מבינים. עשתה את עצמה גם כן לא מבינה. אפילו שלמדה כמה מילים. עכשיו יודעים שמבינה. אומרים שלום, שלום.

רוזה למדה לקנות בסופר. להתווכח בחנויות על המחיר. איזה צבע הולך עם איזה צבע. שם היה הרבה זהב ושחור. כאן הצבעים הם אחרים. למדה להסתיר את השן. לחייך עד האמצע. אין כסף להחלפה. אולי פעם. קודם חייבת לקנות לוולאדי תואר. שילמד. יעבוד. ולאדי לא מכין מרק. ולאדי מחייך עד הסוף.   .

איך את מסתדרת

"מקרמה למתקדמים". רעות תולה את המודעה ליד חדר האוכל. חייבת להרוויח קצת כסף. הקיבוץ לא עוזר, התלתלים גם כן לא. אז מה אם אני עובדת עם מבוגרים. אוהבת את זה. מזכיר לי את סבתא שלי.

חלק מגיעים. חלק לא. חלק מגיעים ואז לא מגיעים ואז עוד פעם לא מגיעים ואז מגיעים. מתחילים לספר איפה היו, מה עשו. הלו, פה זה חוג מקרמה, לא קבוצת תמיכה. אבל הכול עדיף על ה"קטנטנים" בקיבוץ. כמה רעש, בלגן. הכי נחשב, אבל למי יש סבלנות. רוצה כבר ילדים משלי. איפה גיא כשצריך אותו. איפה? עוד פעם במזרח. כבר פעם שלישית. "עוד פעם אתה נוסע והמבין יבין". נסע. אמר שיביא לי פוף.

אבי עכשיו סוף־סוף מרשה להוסיף חוג מקרמה. גם בימי שלישי. מה זה "מתקדמים"? אמציא משהו. נגיד לולאות יותר מסובכות. יש כאלה שעושות ומבסוטיות, מכינות לנכדים. יש כאלה שמזכיר להן כשהיו קטנות. היה גבר אחד, דווקא חמוד. ניסה והלך לו בסדר, אבל אז עבר לשחמט. בטח שם כל הטסטוסטרון. אצלי עשו לו עיניים. בחיי שראיתי. אבל הוא לא ראה. לא רציתי להגיד, מה אני מתערבת.

בשבת צריך לנסוע להורים. עבר כבר חודש. ועוד פעם, איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. תגדילי את הלולאה, אימא. שאני אוכל להיכנס עם כל הגוף בפנים. אם תגדילי עוד יותר, יישאר מקום גם לאוויר. ואז אפילו גם גיא יוכל להצטרף. להיכנס איתי בפנים.

אבל הפנים של אימא חמוצים. הפה קפוץ. אפילו שיש פה תה ועוגייה שכבר נפלה לבפנים. אפשר להגיד לאימא: הכול בסדר כפול שלוש. אבל היא תיעלב. אז אני עונה בסבלנות: הכול בסדר. הכול בסדר. הכול בסדר.   .

שבי תנשמי

ארבע־עשרה שנים אבי מנהל את האחזקה. אנשים נכנסים ויוצאים. שטיחים. מנורות. וילונות. אבק. אולם קבלה. בית מלון מפואר לגיל השלישי. האמת שיש פה גם רביעי, אבל מי סופר. ולקאם לשערי הזִקנה.

יש דלת לקבלה ודלת ליציאה. אלא שהיציאה היא רק ללמעלה, לשמיים. לא רואים אותה, אבל נמצאת. יודעים שהיא קיימת, אבל לאף אחד אין את המפתח ואף פעם לא יודעים, פתוחה? סגורה? אבל כשנפתחת – שואבת כל מי שנמצא.

אז מנסים לבנות דלת יותר חזקה. עם כל התחכום, אף אחד עוד לא הצליח. מנסים לפחות לסדר נעילה רצינית. כזאת עם שרשרת לדלת. משהו. שיהיה הדרגתי. שנוכל להגיד: הגעת? עכשיו חכי. רגע. קודם נראה מי את. תני להתלבש. להתארגן. להגיד שלום למי שנמצא. לא ככה נכנסים. אבל כשנפתחת – כמו רוח פרצים.

לפעמים אבי חושב, פה זה בית כלא או מלון? עם כל השנים שעובד פה, עוד לא החליט. המקום סגור או פתוח. יש אוויר או אין.

לאבא אין כסף לבוא לגור פה. הוא נשאר בבית. עם התמונות של אימא והעציצים. בית קטן, קומה אחת. בכניסה מרפסת. המדרגות בשביל אליו קצת עקומות ושבורות. נראות כמו פה מחייך בלי שיניים. שמח שהגעת, אבל עייף. בונה על זה שלא תקלוט עם המבט את השיניים שאין. ושעם המבט, רק תרפרף.

איפה אבא ואיפה פה. אבל אבא לא רוצה לזוז. כמה שלא ניסינו. אמרנו שנעזור עם הכסף. לא רוצה. בבית, יודע איפה המטבח. השירותים. איך הולכים בלילה בלי שרואים. אפילו את השמש שבבית, אבא אומר, מכיר. בגשם. בקיץ. איך עושה סיבובים. בהתחלה עשתה עליו אוואנטות, באה משמאל, מימין. זהרה. אמר לה, תירגעי. פה זה רק אני. שבי. תנשמי. יכולה להיות רגילה. מאז באה בשקט. מתיישבת. נינוחה. רק אבא יכול לדבר איתה ככה. והיא – מקשיבה. פעם אבא ביקר פה. היה יום כיף למשפחות העובדים. אחרי חצי שעה כבר רצה הביתה. אפילו שאימא כבר לא. כי בבית אבא רגיל. אין כמו רגיל.

בחושך אצל אבא, רק המקרר מאיר. קוטג'. צנצנת ריבה. עוף. עדיף האור של המקרר, אבא אומר, על האור במסדרונות פה בפנים. בטח חושב שבבית אין דלת למעלה. רק בפנים. ככה עם שרשרת ומפתח, כמו שצריך. כשנפתחת עושה את זה בשקט. לא להפריע לשכנים. אומרת: בבקשה אדון אבא של אבי, הנה השביל. או: בבקשה אדון כהן, בוא תיכנס לבפנים. המקרר מחכה לך, הכורסה. העיתון. אפילו התה. בוא, כנס. ואבא נכנס. מתיישב. מרים רגליים. נאנח. צלצול בדלת. זאת השמש, שנכנסת גם כן אחריו.  

אילנה אילתי־שליט, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפסיכואנליזה. מתגוררת בהוד השרון. סיפורה הראשון, ״לגור על עץ״, הופיע בגיליון 62 של המוסך. זהו סיפורה השני הרואה אור.
 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: חמישה סיפורונים מאת אברי הרלינג

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation