.

הפנים הם הסורגים

מאת אילנה אילתי־שליט

.

הפנים הם הסורגים

הכף נכנסת והגוף ממאן. הפה מתכווץ. הפנים מתאדמות. מתנפחות. כמו נושפות בזעם: "עוד פעם אוכל?" ולעיסה. השיניים לבנות בוהקות ממעבדה. מתאמצות לכרסם ולכתוש. לכרסם ולכתוש. את שוק העוף. הסלט. את המרק – לשתות לאט. הגוף מתנגד. הלא צריך לקבל הזנה מאיפשהו. אבל איפה הוא האיפשהו? המחשבות אינן מספיקות. צריך גם ויטמין אֵיי. בי וסי. ברזל. קלוריות. יש ללעוס ולעכל. ללעוס ולעכל. אבל הגוף עייף. רוצה לישון.

הזיפים כבר לא לגמרי מגולחים. כעת זהו ויליאם (סיני, תאילנדי, וייטנאמי) אשר מגלח. זה לא כמו לגלח לבד. יש את הפינות, עליהן צריך להיזהר במיוחד. אז קצת מפספסים וקצת מדלגים. מה יש. נראה כמו אסיר הכלוא בכלא הזִקנה.
הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה. הגוף אינו מושך החוצה. יש מיטה, נחמה. יש ספורט בטלוויזיה. יש דברים פשוטים. יש ילדים. יש ילדים של הילדים. יש חברים של הילדים של הילדים. יש משפחה. אוכל. יש הרבה כדורים – ליום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת. מחולקים במחיצות. כך שאחד לא יפריע לשני. שהמצב רוח לא יפריע לשרירים, שלא יפריעו ללחץ הדם, שלא יפריע לכולסטרול. לכל אחד מקום משלו.

כמו בגן. שבו. אל תריבו. יש מקום לכ־ו־ל־ם. כדור אדום, לא להידחף. הגעת אחרון. לא יפה, ראיתי. עכשיו שב. לבן, למה אתה משחק בפינה ככה לבד? תמיד צריך הזמנה מיוחדת. בוא, יש מקום גם בשבילך. וצהוב – מחכה כל כך יפה ככה בשקט. כל הכבוד. תמיד בידיים שלובות ובמבט הצדקני הזה כל בוקר, של "אני הכול בסדר. רק רוצה להיות ילד טוב." ראינו. סבלנות, יש מקום לכולם. לא בבת אחת. לפני האוכל, אחרי האוכל, עם האוכל. תיכנסו כולכם, לא לדאוג. כחול, עוד פעם מרים את הידיים, משתולל? מה יש לך? מאתמול לא הספיק לך? כל פעם אותו הסיפור. אבל עכשיו תצטרך לחכות. האיש ישן. צהריים.

 

.

תודה להשראה

תיכף מסיימת משמרת. הסינר של רוזה כבר מוכתם. הריח נספג. השיער סתור, במטבח חם. כמו בכל שבת , כבר שש שנים, הכינה חמין, שעועית ירוקה, מרק עוף, מרק ירקות, לכל האורחים. משעה שש בבוקר עובדת על הכלים. גם עכשיו שכבר ערב, שוטפת הכול בסבון. תיכף אבי בא והכול צריך להיות מוכן. המים קרים. זורמים. הסירים גבוהים, ענקיים. האצבעות לבנות. אדומות. פתאום המים קפואים. זהו. חזרו להיות רגילים. ככה, מנגנת עם הסבון על הכלים. כל סיר תוף ענקי. קונצרט ענק של תופים. כולם ביחד. הייתה עושה אלתור ג'ז אם הייתה יודעת לנגן. שם בקונסרבטוריון למדה קומפוזיציה, אבל לא לנגן. אימא אמרה: "עוד לא, חכי. לא לרוץ ישר אל הכלים. קודם תלמדי איך התווים מסתדרים." יאללה, לנגן כל מה שאף פעם לא למדה. איזה קהל. איזה מחיאות כפיים. תודה לקהל. תודה להורים. תודה להשראה. (לא שזאת תמיד מגיעה.) אבל חם ואין טרומבון. עכשיו להירגע. תכף אבי בא.

כל היום חותכת, קוצצת, מכניסה. מים חמים מרתיחה ואבקת מרק מוסיפה. לאט. צריך לראות שטעים. אמרו לה כבר שאנמי מדי. (ככה הכינו ליד מוסקבה.) פה אוהבים פיקנטי הישראלים.

ככה כל שבת. מישל בא מכפר קאסם בהסעה. נראה היום עצבני. בת שבע ועדה באות משבע בבוקר. עוזרות בכל מה שצריך: ספונג'ה. כלים. קילוף. חיתוך. כמויות של גזר. כתום, כתום, כתום. קישוא. לא בצל. בצל עושה פה כאב בטן. בהתחלה, לא הבינה איך מכינים ככה מרק. למדה. כמו שלמדה איך לדבר עם השכנים. להגיד שלום, לחייך. בהתחלה חשבו שהם מסריחים. רוזה גרה עם הסבאים והם לא מבינים. עשתה את עצמה גם כן לא מבינה. אפילו שלמדה כמה מילים. עכשיו יודעים שמבינה. אומרים שלום, שלום.

רוזה למדה לקנות בסופר. להתווכח בחנויות על המחיר. איזה צבע הולך עם איזה צבע. שם היה הרבה זהב ושחור. כאן הצבעים הם אחרים. למדה להסתיר את השן. לחייך עד האמצע. אין כסף להחלפה. אולי פעם. קודם חייבת לקנות לוולאדי תואר. שילמד. יעבוד. ולאדי לא מכין מרק. ולאדי מחייך עד הסוף.

 

.

איך את מסתדרת

"מקרמה למתקדמים". רעות תולה את המודעה ליד חדר האוכל. חייבת להרוויח קצת כסף. הקיבוץ לא עוזר, התלתלים גם כן לא. אז מה אם אני עובדת עם מבוגרים. אוהבת את זה. מזכיר לי את סבתא שלי.

חלק מגיעים. חלק לא. חלק מגיעים ואז לא מגיעים ואז עוד פעם לא מגיעים ואז מגיעים. מתחילים לספר איפה היו, מה עשו. הלו, פה זה חוג מקרמה, לא קבוצת תמיכה. אבל הכול עדיף על ה"קטנטנים" בקיבוץ. כמה רעש, בלגן. הכי נחשב, אבל למי יש סבלנות. רוצה כבר ילדים משלי. איפה גיא כשצריך אותו. איפה? עוד פעם במזרח. כבר פעם שלישית. "עוד פעם אתה נוסע והמבין יבין". נסע. אמר שיביא לי פוף.

אבי עכשיו סוף־סוף מרשה להוסיף חוג מקרמה. גם בימי שלישי. מה זה "מתקדמים"? אמציא משהו. נגיד לולאות יותר מסובכות. יש כאלה שעושות ומבסוטיות, מכינות לנכדים. יש כאלה שמזכיר להן כשהיו קטנות. היה גבר אחד, דווקא חמוד. ניסה והלך לו בסדר, אבל אז עבר לשחמט. בטח שם כל הטסטוסטרון. אצלי עשו לו עיניים. בחיי שראיתי. אבל הוא לא ראה. לא רציתי להגיד, מה אני מתערבת.

בשבת צריך לנסוע להורים. עבר כבר חודש. ועוד פעם, איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. תגדילי את הלולאה, אימא. שאני אוכל להיכנס עם כל הגוף בפנים. אם תגדילי עוד יותר, יישאר מקום גם לאוויר. ואז אפילו גם גיא יוכל להצטרף. להיכנס איתי בפנים.

אבל הפנים של אימא חמוצים. הפה קפוץ. אפילו שיש פה תה ועוגייה שכבר נפלה לבפנים. אפשר להגיד לאימא: הכול בסדר כפול שלוש. אבל היא תיעלב. אז אני עונה בסבלנות: הכול בסדר. הכול בסדר. הכול בסדר.

 

.

שבי תנשמי

ארבע־עשרה שנים אבי מנהל את האחזקה. אנשים נכנסים ויוצאים. שטיחים. מנורות. וילונות. אבק. אולם קבלה. בית מלון מפואר לגיל השלישי. האמת שיש פה גם רביעי, אבל מי סופר. ולקאם לשערי הזִקנה.

יש דלת לקבלה ודלת ליציאה. אלא שהיציאה היא רק ללמעלה, לשמיים. לא רואים אותה, אבל נמצאת. יודעים שהיא קיימת, אבל לאף אחד אין את המפתח ואף פעם לא יודעים, פתוחה? סגורה? אבל כשנפתחת – שואבת כל מי שנמצא.

אז מנסים לבנות דלת יותר חזקה. עם כל התחכום, אף אחד עוד לא הצליח. מנסים לפחות לסדר נעילה רצינית. כזאת עם שרשרת לדלת. משהו. שיהיה הדרגתי. שנוכל להגיד: הגעת? עכשיו חכי. רגע. קודם נראה מי את. תני להתלבש. להתארגן. להגיד שלום למי שנמצא. לא ככה נכנסים. אבל כשנפתחת – כמו רוח פרצים.

לפעמים אבי חושב, פה זה בית כלא או מלון? עם כל השנים שעובד פה, עוד לא החליט. המקום סגור או פתוח. יש אוויר או אין.

לאבא אין כסף לבוא לגור פה. הוא נשאר בבית. עם התמונות של אימא והעציצים. בית קטן, קומה אחת. בכניסה מרפסת. המדרגות בשביל אליו קצת עקומות ושבורות. נראות כמו פה מחייך בלי שיניים. שמח שהגעת, אבל עייף. בונה על זה שלא תקלוט עם המבט את השיניים שאין. ושעם המבט, רק תרפרף.

איפה אבא ואיפה פה. אבל אבא לא רוצה לזוז. כמה שלא ניסינו. אמרנו שנעזור עם הכסף. לא רוצה. בבית, יודע איפה המטבח. השירותים. איך הולכים בלילה בלי שרואים. אפילו את השמש שבבית, אבא אומר, מכיר. בגשם. בקיץ. איך עושה סיבובים. בהתחלה עשתה עליו אוואנטות, באה משמאל, מימין. זהרה. אמר לה, תירגעי. פה זה רק אני. שבי. תנשמי. יכולה להיות רגילה. מאז באה בשקט. מתיישבת. נינוחה. רק אבא יכול לדבר איתה ככה. והיא – מקשיבה.
פעם אבא ביקר פה. היה יום כיף למשפחות העובדים. אחרי חצי שעה כבר רצה הביתה. אפילו שאימא כבר לא. כי בבית אבא רגיל. אין כמו רגיל.

בחושך אצל אבא, רק המקרר מאיר. קוטג'. צנצנת ריבה. עוף. עדיף האור של המקרר, אבא אומר, על האור במסדרונות פה בפנים. בטח חושב שבבית אין דלת למעלה. רק בפנים. ככה עם שרשרת ומפתח, כמו שצריך. כשנפתחת עושה את זה בשקט. לא להפריע לשכנים. אומרת: בבקשה אדון אבא של אבי, הנה השביל. או: בבקשה אדון כהן, בוא תיכנס לבפנים. המקרר מחכה לך, הכורסה. העיתון. אפילו התה. בוא, כנס. ואבא נכנס. מתיישב. מרים רגליים. נאנח. צלצול בדלת. זאת השמש, שנכנסת גם כן אחריו.

 

אילנה אילתי־שליט, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפסיכואנליזה. מתגוררת בהוד השרון. סיפורה הראשון, ״לגור על עץ״, הופיע בגיליון 62 של המוסך. זהו סיפורה השני הרואה אור.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: חמישה סיפורונים מאת אברי הרלינג

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה ב"מַחְלוּטָה" לסיגל נאור פרלמן

אורית נוימאיר פוטשניק

.

מחלוטה, ספר שיריה הראשון של סיגל נאור פרלמן, נפתח בהצהרה – ורק אחריה הוא ייפתח באמת. רק לאחריה נוכל להיכנס לעולמה של המשוררת, אישה נשואה, בת זוג, אם, חברה ומורה. רק לאחריה היא תפתח לנו את הדלת ותכניס אותנו לסלון, למטבח, לחדר העבודה, למיטה, לעולמה של אישה בגיל העמידה, במיטב שנותיה, שהדין וחשבון שהיא נותנת על חייה הוא מפוכח ומחושב, אינטילגנטי ורהוט, לא פעם שנון, ומעל הכול – מאוד מודע לעצמו, שומע את את צליל קולו שלו. אבל לפני שכל זה יקרה, לפני שתיפתח הדלת, אנחנו עומדות בחוץ, ברחוב, או בחצר בין הבניינים בקריית אליעזר, ושומעות הצהרה מפי ילדה:

.

אַנַא מַחְלוּטָה, אַנַא,
אַנַא מַחְלוּטָה, תַּקְרִיבָּן מַבְּסוּטָה, תַּקְרִיבָּן
מַבְּסוּטָה אַנַא
מַחְלוּטָה מַבְּסוּטָה.
אִגַ'ארָה בִּתְקוּל לִגַ'אר:
"זיי זיינען גאס קינדער. די מאמע דרייט
זיך ארום מיט מענער"
אַנַא מוּשׁ מַבְּסוּטָה לַחַאלִי אַנַא וַקְפֶה
בַּקוּל לִלְגַ'ארָה: "גַּ'ארְדוֹן חַאמֶל פָארָה"
וּבַּקוּל לִלְגַ'אר: "כּוּל חַנְפוּס בְּעֵינֵי אִמוּ עַ'זַאל"
אַנַא מִן קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה חַמְרָה, מַחְלוּטָה. לוֹז מִיר אוּפּ.

("מחלוטה")

.

השיר הפותח כתוב בערבית וביידיש, שפות שאינן הלשון שבה כתוב הספר, אבל אי אפשר לומר עליהן שהן זרות. הן שפות הילדות, ההורים, השכנים. נאור פרלמן מכריזה: "אנא מחלוטה" – אני תערובת. על רקע השיח הציבורי הישראלי בדבר אתניות, מוצא ויחסי כח, המשמעות השגורה של ההכרזה הזאת היא: אני לא לוקחת צד, לא מביעה עמדה, מתחמקת מקונפליקט (במקרה הטוב; במקרה הפחות טוב – מכחישה אותו), תעזבו אותי. אבל לא כך אצל נאור פרלמן, היא לא חוששת להביע עמדות נחרצות, חריפות, לקחת צד. את המניפסטיוּת וההתרסה של הפתיחה נפגוש שוב ושוב לאורך הספר, אך העמדה הילדית לא תחזור. המבט מתגבה ומתבגר באחת, ואנחנו נפרדות מהילדה בחוץ. הדלת נפתחת והשכונה, קריית אליעזר, נשארת מאחור. נאור פרלמן מכניסה אותנו לביתה.

השער הראשון, "גבולות המיטה", כולו שירי אהבה לבן זוג, לבעל ולמאהב. נאור פרלמן מתמסרת בשירים האלה לאהבה, בכוליות ובחושניות, אבל מקפידה לסמן לאהוּב ולאהבה עצמה את הגבולות. זו כמובן עמדה מאוד לא ילדית וכמעט מפתה לומר שזו עמדה לא נשית, לא נשית במובן הרומנטי, השגור, של ההתמסרות המוחלטת, המיוסרת עד אובדן. יש בשירים תיאור של אהבה חושנית, מינית מאוד ובעלת עוצמה, אבל האוהבת היא אישה שמקומה הנפרד בעולם יקר לה מאוד, לא פחות מאהבתה. אנחנו כמעט לא רגילות לשירה כזו מעטן של נשים. אהבתן של המשוררות שלנו (לפחות כפי שהורגלנו לחשוב עליה), נשים בעלות שיעור קומה ככל שהיו, היא לרוב מיוסרת, מתבטלת, אובדת מיד ולחלוטין בנבכי עצמה. השירה של נאור פרלמן לא נוהה אחרי האהבה המבקשת למוסס את גבולות העצמי, להפך, היא מאמצת אותם, נאחזת בהם, עושה מהם חומרי שיר.

.

…
לֹא אֶשְׁאַל מָתַי. אַף פַּעַם לֹא אֶשְׁאַל מָתַי. אִם יִהְיֶה,
שֶׁיִּהְיֶה עַכְשָׁו. לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת, וְגַם זֶה רָגִיל,
אַתָּה לֹא עוֹנֶה דָּבָר, הֶרֶף עַיִן נָצוּר בְּלִי לוֹמַר דָּבָר, אֶל נְצֹר
אֶת הָאַהֲבָה, וַחֲצִי דָּבָר, וְדָבָר עַל אַהֲבָה, הַגּוּף נִמְזָג כְּמוֹ מַיִם
אֶל כְּלִי, זֹאת הַתְּנוּחָה הָאַחַת, אַתָּה מַכִּיר, סִיבוּבִים מְתֻזְמָנִים
הֵיטֵב שֶׁל הַשֵּׁנָה, עִם לְהַכְאִיב, הַלֶּחִי שֶׁלִּי עַל הֶחָזֶה הָרַךְ
שֶׁלְּךָ, יְבֹרַךְ הַהֶרְגֵּל הַטּוֹב
רַק אָז
נוֹפֵל
הַגּוּף
אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ, נִשְׁפָּךְ, מַשְׁפְּרִיץ
לְכָל עֵבֶר
אֲבָל הַגְּבוּלוֹת, זְכֹר זֹאת הֵיטֵב, יַקִּירִי, הֵם הַמִּטָּה.

("גבולות המיטה")

.

בשיר הנפלא "אתן כולכן" היא חורגת לרגע מהריאליזם הקונקרטי מאוד של כתיבתה על מיניות ותשוקה לטובת פנטזיה לרגע, לטובת הפחד שכנראה אף אחת אינה פטורה ממנו, הקושר בין מיניות ותשוקה לעונש. בעולם שהמשוררת מתארת, עולמה של האישה הבוגרת המשכילה, המודעת, אין מקום לעונש חברתי גלוי על תשוקה מינית ועל מימושה (או לפחות, זו אינה אימה המזומנת למשוררת, ככל שניתן לקרוא), ולכן העונש הוא הגמול המדומיין המזומן לחוטאות בנבכי הממסד הרפואי הקר, שבו המאהבים ובני הזוג החוקיים עושים יד אחת עם הרופאים, קושרים קשר שאי אפשר עוד להאמין בו, אבל הוא חי וקיים בפנטזיה, בתמונת מראה, שאפשר לגשת אליה רק בפנייה אל אישה אחרת, אולי אל בבואה – את. מהאימה הזאת ניתן להימלט רק אל האהבה בעלת הלגיטימיות החברתית, בתוך הגבולות המותווים היטב:

.

…
אַתְּ, שָׁם בַּמִּשְׂרָד, חֲדִירָה אַחַת,
הַדַּפִּים שֶׁלּוֹ בִּכְתַב יָדוֹ
הַמְּסֻדָּר, הָעֲרֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּזְזָה בִּזְרוֹעַ יְשָׁרָה וּמְהִירָה
(יוֹתֵר מִדַּי סְרָטִים רָאִיתָ
אֲהוּבִי), מֵהַשֻּׁלְחָן אֶל הָרִצְפָּה,
(הַדֶּלֶת נְעוּלָה?) הַלֵּב הַדּוֹפֵק, הַגּוּף רוֹעֵד, הַשִּׂיחָה לִפְנֵי
וְאַחֲרַי, הַחִיּוּךְ, הַקְּרִיצָה, הַנְּשִׁיקָה הָעֲמֻקָּה. אַתְּ
תְּשֻׁדְּכִי בְּבַרְזִלֵּי שַׁדְכָן כְּבֵדִים
אֶל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים
הָרוֹפְאִים יִטְעוּ בִּזְרִיקַת הַהַרְדָּמָה וְיָמִיתוּ אוֹתָךְ
בְּמִקְרֶה.

אָקוּם מִשֻּׁלְחַן הַכְּתִיבָה וְאֵלֶיךָ אֲטַלְפֵּן:
מָתַי אַתָּה מַגִּיעַ הַבַּיְתָה אֲהוּבִי? בְּשֵׁשׁ? נִפָּגֵשׁ?

.

בשער "מיומנה של מנהלת" מבעבעת הפוליטיקה של נאור פרלמן, בוערת ונוקבת. היא מפנטזת על הילדים הפצועים החודרים לחלומותיו של ראש הממשלה. היא עונה לעופר וינטר על "דף מפקד לקרב" שהפיץ לחייליו בתפקידו כמפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן". היא לועגת לפונדמנטליזם שלו, היא חושפת את הלשון הפתטית ובו בזמן תובעת אותה בחזרה, ממהרת להבהיר לעופר וינטרים של העולם שתחושת הבעלות שלהם על המקורות לא מעניקה להם חסינות מוסרית ולא מכסה על עורלת ליבם. אבל את העמדה האמיצה והחריפה ביותר היא נוקטת כאשר היא מתארת את האינדוקטרינציה החינוכית הישראלית, את התפקיד הממשטר, המחייל ומרדד המחשבה שקיבלו על עצמם בנפש חפצה מחנכים ומחנכות, וקושרת אותה לגזענות, לאטימות, לסקסיזם, לאינסטרומנטליזם המשפטי. הלהט שלה לנושא ניכר, לעיתים ניכר מדי. למשל בשיר "טופס מס' 999999 (וריאציות על סיזיפוס)", שהוא שיר שבו מבעבעת המחאה נגד המילטריזם הישראלי. אני כמובן שותפה מלאה לקול העולה ממנו, אבל השימוש במוזיקליות של הטקסיות הצבאית כנגד עצמה הוא לא עניין בלתי רווח בשירי מחאה (מוּשָרים בעיקר) והוא נקרא קצת כשיר של מחאת נעורים, נעורים שזה עתה גילו את טיבה של החברה שבה הם מורדים בלהט (ושזה עתה התוודעו לאלבר קאמי):

.

עֲמֹד דֹּם הַכְתֵּף שֶׁק ______:
נִדּוֹן לִירוֹת שׁוּב וָשׁוּב
בַּפִּקָּה שֶׁל נַעֲרָה בַּבֶּרֶךְ. לְנַצֵּחַ

עֲמֹד דֹּם הַכְתֵּף שֶׁק ______:
נִדּוֹן לְהַגִּיעַ לְאַוְשְוִיץ־בִּירְקֵנָאוּ עִם הַתַּלְמִידִים,
לַעֲשׂוֹת סִיבוּב בֵּין הַנַּעֲלַיִם, לָשׁוּב לְיִשְׂרָאֵל
וְלָטוּס שׁוּב לְאַוְשְוִיץ־בִּירְקֵנָאוּ. לָנֶצַח

עִמְדִי דֹּם הַכְתִּיפִי שֶׁק ______:
נִדּוֹנָה לְהִכָּלֵא בְּקֻפְסַת זְכוּכִית שֶׁל בָּגָ"ץ.
לִשְׁלֹחַ רַגְלַיִם לְמַטָּה – לָגַעַת בַּחֹק.
לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ – לְהִתָּקַע בְּחֹק יְסוֹד. לָנֶצַח

עִמְדִי דֹּם הַכְתִּיפִי שֶׁק ______:
נִדּוֹנָה לִרְעֹד מִמַּחֲלַת הַסּוּדָן. לָנֶצַח
…

.

שבו את ליבי הרבה יותר השירים שבהם נאור פרלמן מתארת, דווקא באופן פרוזאי יותר, את המפגש עם סטודנטים שמעולם לא חשו בצורך למרוד, שלא האזינו לשירי מחאה מהסבנטיז ומעולם לא קראו את קאמי ולא אחזה בהם פליאת הנעורים. במחזור השירים "בכיתה" היא מיטיבה לתאר את המפגש עם הסטודנטים בני זמננו, הבוגרים המושלמים של מערכת החינוך המחיילת, המרדדת והקרתנית:

.

…
תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֶמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוֹ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לָאַשְׁמָה וְלַכַּפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לְעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ
יָפֶה, נְגִיד צִיּוֹנוּת, נְגִיד הִתְיַשְּׁבוּת.

.

ב"שיר לניצן" נאור פרלמן כותבת על בתה. היא מתארת את מלאכת החניכה שהובילה את הבת אל הבחירה המסומנת ללא עוררין כבחירה הנכונה: הבחירה לפרוש מהעדר הישראלי המתלהם והלוחמני לטובת חיים בגלות. העמדה היא נחרצת: אלה חיים מוסריים יותר, ראויים יותר, אבל מחירם הוא המרחק מהמשפחה ובראש ובראשונה מהאם המתגעגעת. השיר כתוב כנגד עצמו. מצד אחד המשוררת מרשה לעצמה להתפאר במלאכת האימהות שלה בעצמאות שהקנתה לבתה, בחוסן שבנתה, המאפשר לבת לעמוד איתנה כנגד העמדות המקובלות, בנכונותה האימהית לוותר: "בִּתִּי, נֵדַע שְׁתֵּינוּ כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ הִרְחַקְתִּי אוֹתָךְ מִמֶּנִּי / שֶׁתֵּדְעִי לִחְיוֹת בִּלְעָדַי מֵעֵבֶר לַגְּבוּל". אבל מהצד השני היא מודה שהדבר שאִפשר את החניכה המוצלחת כל כך הוא הקשר הסימביוטי, הסגור, בין אם ובת: "לִבֵּךְ הַטּוֹב עוֹמֵד בִּגְבוּרָה בְּפֶרֶץ / מְרִימֵי הַגַּבָּה, אֲבָל זוֹ אֲנִי שֶׁהִצַּלְתִּי אוֹתָךְ /כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלֶדֶת לָחַשְׁתִּי לָךְ: / שֶׁלֹּא תִּפְּלִי, בִּתִּי, אֶל הַדִּבּוּר הַמֻּקְסָם מֵהַהֶרֶס. / זָרוֹת אֲנַחְנוּ לְכָל אָדָם."
אני תוהה אם נאור פרלמן אינה נקלעת, אולי כנגד רצונה, אל מודל ההקרבה האימהית הנפוץ, ורק המזבח מוחלף. גם אם כן, בכל זאת מדובר בעמדה הדורשת לא מעט אומץ.

המחזור "מיומנה של מנהלת" לועג בווירטואוזיות לכל העניין הנקרא בית הספר ומערכת החינוך וחושף את סודותיו. להט המחאה הגולמי במקצת מפַנה את מקומו לסאטירה מרירה ומושחזת:

.

לוֹקֵחַ זְמַן לַהֲפֹךְ אֶת הַמּוֹרוֹת לִכְבָשִׂים
חֶלְקָן מַגִּיעוֹת כְּבָשִׂים עוֹד מֵהַסֶּמִינָר
אַךְ רֻבָּן מְשַׁיְּפוֹת אֶת הָאִישִׁיּוּת בַּשֶּׁטַח:
טֶקֶס, הַתִּקְוָה, הֲנָפַת הַדֶּגֶל, טֶקֶס,
הַתִּקְוָה, הֲנָפַת הַדֶּגֶל,
תַּם הַטֶּקֶס.
הַכֹּל יוֹשֵׁב בַּמָּקוֹם.
…

("שיוף")

.

הפארסה כולה נמסרת מפי מנהלת חטיבת הביניים שמגלה לנו:

.

…
בֵּין הַמַּנְכֶּ"לֶב, רוֹעֵה הַכְּבָשִׂים בְּשֵׁרוּת מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ
לְבֵין הַכְּבָשִׂים הַשּׁוֹעֲטוֹת בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
אֲנִי חָפְשִׁיָּה לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי.
אֲנִי מְזַיֶּנֶת אֶת הָאָבוֹת.

("שיוף")

.

רציתי מאוד לחזות במצעד האבות אל חדרה של המנהלת. בסופו של דבר המחזור מסתיים בבואו של האב הכנוע מספר אחת: שר החינוך. הזיון הסאטירי אמנם כתוב להלל, אבל אני מודה שציפיתי לאבות הקונקרטיים, לא המטאפוריים; להורים של התלמידים והסטודנטים האלה, שגדלים להיות צייתנים, שטחיים וצרי אופקים כל כך. האבות האלה אינם מגיעים אל חדרה של המנהלת, לפחות לא בספר. אולי הם עסוקים מדי בהנעת גלגלי הכלכלה הישראלית. אבל את האימהות נפגוש בשיר האחרון בשער:

.

הַנָּשִׁים מְפַטְפְּטוֹת עַל כָּל מָה שֶּׁיָּכוֹל לָבוֹא
לְתוֹךְ הַפֶּה, עוּגִיָּה מֵהַבּוּפֶה אוֹ שִׂמְלָה מֵהַיַּרְחוֹן
אוֹ מְקוֹר הַיְּקוּם שֶׁל קוּרְבֶּה בְּמוּזֵאוֹן דְּ'אוֹרְסֵיי
אַחַת מֵהֶן הָיְתָה שָׁם בַּקַּיִץ שֶׁעָבַר עִם הַבַּעַל
שֶׁעָבַר, מָה דַּעְתְּכֶן בָּנוֹת
עַל הַחַיָּל הַיּוֹרֶה, יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ,
שֶׁלָּהּ, קְרָאתֶן אֶת גְּרוֹסְמָן הָאַחֲרוֹן, כָּרִים מָרוֹקָאִים
מֻנָּחִים עַל הַסַּפָּה כְּמוֹ אוֹרְחִים בַּסָּלוֹן, מַשְׁגִּיחִים
עַל הַדֶּלֶת, מִי זֶה בָּא, הָבָה נִקְרָא, לֹא הֵבַנְתִּי אַף פַּעַם
שִׁירָה, אֲבָל אֶת עַגְנוֹן אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת הָמוֹן,
עוֹד מֵהַתִּיכוֹן.

("כֹּה וָכֹה")

.

המחזור "ומה עכשיו, רונית" הוא מחזור פרידה מרונית מטלון וקינה עליה. זו קינה שוברת לב על לכתה של חברת נפש אהובה, סיפור המוות דרך הרגעים הקטנים של החברות, היזכרות בשיחות קטנות, סידור הסלון, נסיעה אחרונה לפריז וגם הפגישה עם המוות עצמו. הרגעים האלה נמסרים בעדינות, בדייקנות ובחום. האהבה והאינטימיות מחלחלות מיד אל לב הקוראת. רונית מטלון הייתה חברה אינטימית, קרובה ואהובה, אבל היא גם סופרת גדולה והוגה מבריקה, מורה וחונכת – וגם על רונית הזאת מקוננת המשוררת:

.

מָה הִתְרַחֵשׁ בְּבֵית הַמְּלָאכָה שֶׁלָּהּ בָּרֹאשׁ? דָּפְקוּ
הַפַּטִּישִׁים, הֻבְרְגוּ הַבְּרָגִים
פְּנִימָה וְהַחוּצָה, צִנּוֹרוֹת שֶׁל שְׁתִי וָעֵרֶב חָצוּ
זֶה אֶת זֶה, עֲגוּרָנִים הֻסְּעוּ רַעְיוֹנוֹת מֻפְרָכִים, מִלְּאוּ מְכוּלוֹת,
הִשְׁפְּרִיצוּ
הַשְּׁעוֹנִים תִּקְתְּקוּ, הָאֲרֻבּוֹת הֶעֱלוּ עָשָׁן, תֵּבוֹת הָעֵץ
וְהַבַּרְזֶל נָפְלוּ זוֹ עַל זוֹ מַרְעִימוֹת כְּאִלּוּ קֵץ הָעוֹלָם
הִגִּיעַ

("היא לא תיקח אותי יותר איתה לעבודה")

.

בשער האחרון, "חור הכניסה, חור היציאה", שבה נאור פרלמן אל המשפחה, אל הבית, אל המשפחה המורחבת, האחיינים, ההורים, האחים ובני זוגם, שגודשים כולם את הסלון. אנחנו קוראות את המוכר לנו: החשבונות הקטנים, החשדנות המוסווית, האבל שבא עם השנים ומה שקורה כשכולם הולכים. כשכולם הולכים שוב נשאר הזוג, היחידה האלמנטרית, בבית. אבל בניגוד למיניות הפועמת של הזוג הזה בשער הראשון, אנחנו פוגשות פנים אחרות:

.

…
בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ בְּמַצַּב קִרְבָה: עוֹמְדִים
עַל הַמִּשְׁמָר בּוֹעֲטִים הַחוּצָה כָּל זָר.
אַתָּה וַאֲנִי, שְׁתֵּי חַבְרוֹת נֶפֶשׁ
מְתֹאָמוֹת בַּגּוּף, מְקַבְּלוֹת יַחַד אֶת הַמַּחְזוֹר הַחָדְשִׁי
שְׁתֵּינוּ. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵינוּ גֶּבֶר

("נישואים")

.

המיניות מתפרקת, תפקידי המגדר מתפרקים, הבית עצמו, ישות חיה, מפרק אותם:

.

כָּל הַזְּמַן אֲרוֹנוֹת נִפְתָּחִים
כָּל הַזְּמַן דַּלְתוֹת נִסְגָּרִים
כָּל הַזְּמַן מְקָרְרִים נִפְתָּחִים
כָּל הַזְּמַן מִקְלְחוֹת זוֹרְמִים
כָּל הַזְּמַן גְּבִינוֹת נִמְרָחִים
כָּל הַזְּמַן כְּבִיסוֹת נִתְלִים
כָּל הַזְּמַן נִכְנָסִים־יוֹצְאִים
נִכְנָסִים־יוֹצְאִים

("בית")

.

הבית ירוי, הוא מנוקב מבפנים ומבחוץ. הוא עצמו, מספרת לנו המשוררת, חור הכניסה וחור היציאה.

 

 

סיגל נאור פרלמן, "מַחְלוּטָה", פרדס, 2020. 

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שחר־מריו מרדכי על ספר הביכורים של ישראל דדון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הגוזל

זהבה כלפה

.

לא התקשרתי לפנֵי, חשבתי שעדיף כך, לבוא בלי להודיע. הטיסה הייתה בסדר יחסית. ישנתי רוב הזמן. ישבתי ליד המעבר, הזוג שישב לידי שאל אם זה בסדר שהם יֵשבו ליד החלון. בסדר, אמרתי והתאכזבתי מעצמי. הזמנתי במיוחד מקום ליד החלון. הבחור ביקש מהדייל פורידג'. לא ידעתי מה זה, והספקתי לראות אותו מוסיף לזה מים חמים ומערבב בזמן שנרדמתי וכל ההתרחשויות התערבבו לי לתוך החלום.

.

"הלו ברלין," צעק הזמר על הבמה ליד הברנדנבורגר טוֹר, אחד במאי. יוראי, הבן שלי, לא הבין למה יש חופש, חשב שהיום יום ראשון, הסברתי לו על פועלים שעבדו פעם שתיים־עשרה שעות ואחרי המהפיכה… "מה זה?" הוא שאל. אחר כך הוא שאל אם הוא נמצא בבית הספר שמונה שעות. "כן."

המשכנו לרכוב לכיוון הברנדנבורגר טור. היו שירים שעשו לי חשק לרקוד, איפה המצב־רוח הרע שהיה לי כשיצאנו מהבית. הפעלתי את כל תאוריות הנפש כדי לצאת החוצה. הנסן קנה לי בירה, לקחתי שלוק קטן והקשבתי למוזיקה. היו שירים טובים, לא היו לי ציפיות למשהו טוב, בעיקר פחד ממקומות עמוסים. שמתי לב שבהרבה מהטקסטים שלי מופיעה המילה עמוסים, כמו געגוע דחוק לעמוס. פעם היה לי אח שהלך ולא חזר. שיר החזיקה להנסן חזק את היד כשהוא הלך לקנות צ'יפס כדי שלא ילך לאיבוד, "גדולים לא הולכים לאיבוד," אמרתי לה. "הם כן," היא לא הסכימה איתי. אולי כן, אולי עמוס הלך לאיבוד ועכשיו הוא בעולם אחר, שהדרך אליו היא בעזרת מפתחות של ירי לתוך הלב. נסחפתי מדי.

.

הכביש הלבן היה כרגיל חסום עם שתי מכוניות לבנות הרוסות, ורק דרך מעבר צר היה אפשר לעבור ולהמשיך. כמו בפעם האחרונה כשבאנו לאזכרה של עמוס עם הילדים ואחר כך הלכנו חזרה לאוטובוס, גוררים מזוודה. מה יש לי מהביטוי הזה, "גוררת מזוודה", כאילו שיא המסכנות מבחינתי הוא לגרור מזוודה, במיוחד שזו מזוודה של 24 קילו עם גלגלים שפונים כבר לצדדים מרוב שנים, ותוסיפי לזה כביש כורכר מעלה אבק. המזוודה הזאת זקנה כמעט כמו השנים שלי בברלין, אני חושבת.

הפעם באתי עם תיק קטן, שתי חולצות ושתי חצאיות, חזייה אחת ושני תחתונים שחורים צמודים. גם קרם פנים של ניוואה, מייקאפ, סט פודרה, בושם קטן ונוגד ריח זיעה. באתי מירושלים, הייתי אצל אנה כדי להתאושש מהטיסה, לא ממש להתאושש, יותר נכון לנחות, להחליף אוויר, להתכוונן, להיטען באוויר חדש ואז להמשיך. השעה הייתה שתיים בצהריים, האוטובוס למושב יצא בשעה אחת וחצי מהתחנה המרכזית של צפת ונכנס לכל היישובים שבדרך. ראיתי את בית הספר היסודי שכבר נסגר מזמן, אבל הבניין עדיין עומד שם. ימים ישנים, שנתנו לי תחושה של אמת, של יציבות. והיום אני מבינה שהם נעלמו כמו בועת סבון.

.

כל יום הוא כמו חלום, אני חושבת לרגע, אולי זאת טעות להאמין לכל יום. להאמין שמה שהרגשתי עכשיו הוא אמיתי. מה אני מרגישה עכשיו? שִמחה בגלל המוזיקה. רפלקסיביות היא הצצה לאמת הזאת. אבל להיות ממש בתוכה, זה כמו להפנים פעם אחת ולתמיד שהכול כמו חלום. פעם שמעתי שאנחנו חלק מהחלום של אלוהים. יופי. עוד יותר כלום.

קר לי בישבן על ספסל האבן. הילדים הלכו עם הנסן לקפוץ איפשהו, אתמול ראיתי ילדה מגרדת את הראש בבית הספר ונחרדתי. לא אכפת שהילדים נדבקים, הבעיה היא שאני תמיד חוטפת אותן גם. ילד מצד שמאל שלי בועט בבלון ירוק. יש לידי כוס בירה. "אל תזרקי את הכוס," אמר לי הנסן לפני שהלך, "יש עליה חמישים סנט פיקדון." אני יכולה ללכת לשבת בשמש, להכניס את התרמוס של המים, את הכוס פלסטיק שמצאתי בתיק ושימחה אותי כל כך אחרי שגיליתי ששכחתי להביא כוסות. הבאתי קפה, סוכר, מים חמים ואפילו כפית. מגרד לי הראש. הבטתי לצד שמאל ומיד מישהו החזיר לי מבט, נבהלתי קצת. השעה ארבע וחצי, הבטחתי לילדים שנמשיך לרכוב על האופניים.

.

ליד הבית של רליה שהפך מזמן לשני בתים, אחד ליגאל ואחד לשאר, אולי שמשון גר שם, אני ממשיכה על הכביש ולא על המדרכה שנצמדת ממש לשער הכניסה לחצר. החצרות ריקות. גם בבית הבא, שאליו אני מתכוונת להיכנס. הכול נראה כמו שתמיד היה, כאילו חזרתי עכשיו מבית ספר התיכון, כאילו חזרתי מהגן, כאילו חזרתי מהיסודי, מהאוניברסיטה, מאיפה שלא חזרתי, תמיד זה נגמר במבט לצד ימין ודחיפה קלה בשער, לחצר. שער שלא שמר על קביעות. לפעמים נגרר על השביל ולפעמים ריחף באוויר בקלילות, כמו מבטיח משהו ומתכחש לו ושוב מבטיח, קביעות. אני נכנסת לחצר, הדשא מצד שמאל של עץ הרימון נעלם תחת שטיח ירוק, שעליו עומדת טרמפולינה בלי הרשת שעטפה אותה פעם.

בקורס גרמנית עם גלה אמר פעם תלמיד שהגיע ממוסקבה שכשעונים על שאלות במבחן, צריך לשמור על היחס לטקסט ולא להכניס את הידע המוקדם שלך לתוך זה. כך אני מרגישה עכשיו ביחס לטרמפולינה, אולי היא נקנתה כך.

.

אני מגרדת שוב את הראש, דו יו ספיק אינגליש, שואל הזמר על הבמה, הנסן אמר שהבירה מתקררת ושאני בעצם לא רוצה לשתות אותה ועדיף שהוא ישתה אותה. "עזוב, אני שותה לאט." הוא הלך עם הילדים לקפוץ איפשהו. טוב שלא שמתי מייקאפ היום, אפשר ללטף את הפנים, מישהו מעשן ממש לידי. מזמן לא הרחתי ריח של סיגריות, אני לא מעשנת והנסן עבר לסיגריות אלקטרוניות שגם מסריחות אבל אחרת.

.

נכנסתי למרפסת, הרצפה נקייה, מסביב לנקודה לא ברורה באוויר מסתובבים במעגל זבובים שמתישים את עצמם עד שימצאו מקום מוצל להטיל בו את הנקודה השחורה שלהם, או החומה.

.

הנסן חזר להתעניין בבירה שלי. שוב אמרתי לו שאני שותה לאט, קר לי כבר גם בגב. הוא הציע שאלך לילדים, אמרתי שאני לא רוצה. "הם שם," הוא אמר, "אני רוצה לעשן." "תעשן," אמרתי לו. לא היה לי מושג איפה זה שם בכלל. חבורה של יפנים התיישבה מימיני.

.

אני ניגשת לדלת ומקישה עליה, לא נשמע שום קול. בטח הילדים בבית הספר ואמא במועדון קשישים, והאחים בעבודה, אני לוחצת על הידית של הדלת מנסה לפתוח. הדלת נעולה. מה עכשיו? אני מרימה את העציץ מצד ימין, אולי מתחת יש מפתח. אחר כך נזכרת בטריק הישן, לגרור את החלון על המסילה שלו ומשם להשחיל את היד אל המפתחות שתקועים במנעול מהצד השני של הדלת. אנסה את זה רק כדי להרגיש את הקביעוּת, אני מבטיחה בלב, ואז אחכה בחוץ. פתחתי את החלון והשחלתי את היד, שום מפתח לא חיכה במנעול מהצד השני. החזרתי את היד מבוישת החוצה. טוב, אחכה עד שמישהו יבוא. מעניין מה שלומם. הלכתי לכיוון ארון החשמל שמעליו יש קן של ציפורי דרור.

באזכרה של עמוס, אז כשהיינו עם הילדים, נפל גוזל מהקן ויעל אחותי צילמה אותו עם הילדים. שיר קראה לי נחרדת מהסלפי, היא זכרה שפעם סיפרתי לה על אנשים שגרמו לדולפין למות, כי האנשים שעל החוף רצו להצטלם איתו, ובסוף הוא מת. למה אני מספרת לה דברים כאלו. לקחתי את הגוזל מיעל והנחתי אותו למעלה מעל ארון החשמל. שי, אחד הילדים של מיכאל, התעקש לקחת את הציפור ואמר שהוא אפילו יהרוג אותה, וצחק. "אתה לא." אמרתי לו. הוא דחף את שולחן הפלסטיק שבמרפסת לצד הארון חשמל. "אתה לא תיגע בגוזל," אמרתי שוב. היה שם בקבוק מים. הרחקתי את השולחן שעליו הוא כבר עמד, הוא רעד מהתנועות של גרירת השולחן והחזיק בשוליים שלו. "את משוגעת," הוא קרא בקול בוכה, "אני אקח את הגוזל, את תיראי," הוא צעק ובכה. פתחתי את הבקבוק ושפכתי עליו מעט מהמים, כדי שיתעורר מהסרט שהוא בנה בראש שלו, או לפחות כך חשבתי. הוא המשיך לבכות וצעק, "תלכו חזרה לברלין, עופו עופו מפה." ואז בא מיכאל אבא שלו, חשבתי שהוא בא ליישר את ההדורים. הבטן שלו בלטה החוצה כשהלך לעברנו, החולצה שלו והמכנסיים היו מלאים נקודות לבנות של סיד. הוא שתק והתקרב אלינו ואז כשהגיע לשולחן, הוא דחף אותו לכיוון ארון החשמל ורצה לקחת בעצמו את הגוזל עבור הבן שלו. משכתי את השולחן בכוח והוא הביט בי במבט אימתני. הבן שלו בכה ועכשיו גם שתי הילדות שלו התחילו לבכות. הוא זרק לעברי את בקבוק המים שעמד ליד השולחן, עכשיו היה תורי להתעורר. "אתה לא תפגע בגוזל," צרחתי בכל הכוח, "אתה לא תיקח את הגוזל," השכן שפעם הנסן כינה אותו "שמש" בא מהר והחזיק במיכאל. צעקתי, לא יודעת מה עוד צעקתי, הילדים מסביב בכו והביטו בנו. הנסן והילדים היו על המדרכה מחוץ לחצר. הלכתי אליהם, לא מבינה למה לא נשארים, אבל הולכת איתם, המזוודה הייתה כבר אצלו. מתי הוא הספיק לקחת אותה, תהיתי בשקט, הלכנו לתחנת האוטובוס במרכז המושב, שוב על הכביש הלבן, מעלים ענן אבק מאחורינו. האוטובוס בא תוך חמש דקות, נסענו לקיבוץ, בערב הייתה האזכרה של עמוס. לא היינו בה.

 

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית, בין השאר באנתולוגיה Was es bedeuten Soll: New hebräisch Dichtung in Deutschland ("מה המשמעות: שירה עברית חדשה בגרמניה"; 2019) וב״אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה״ בעריכת אילן ברקוביץ׳ (הארץ, 10.6.2016). בימים אלה רואה אור ספר שיריה הראשון, בהוצאת עתון 77.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אניס", סיפור מאת לני כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן