פרוזה | הגוזל

"לקחתי את הגוזל מיעל והנחתי אותו למעלה מעל ארון החשמל. שי, אחד הילדים של מיכאל, התעקש לקחת את הציפור ואמר שהוא אפילו יהרוג אותה, וצחק." סיפור מאת זהבה כלפה

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
02.08.2020

.

הגוזל

זהבה כלפה

.

לא התקשרתי לפנֵי, חשבתי שעדיף כך, לבוא בלי להודיע. הטיסה הייתה בסדר יחסית. ישנתי רוב הזמן. ישבתי ליד המעבר, הזוג שישב לידי שאל אם זה בסדר שהם יֵשבו ליד החלון. בסדר, אמרתי והתאכזבתי מעצמי. הזמנתי במיוחד מקום ליד החלון. הבחור ביקש מהדייל פורידג'. לא ידעתי מה זה, והספקתי לראות אותו מוסיף לזה מים חמים ומערבב בזמן שנרדמתי וכל ההתרחשויות התערבבו לי לתוך החלום. .

"הלו ברלין," צעק הזמר על הבמה ליד הברנדנבורגר טוֹר, אחד במאי. יוראי, הבן שלי, לא הבין למה יש חופש, חשב שהיום יום ראשון, הסברתי לו על פועלים שעבדו פעם שתיים־עשרה שעות ואחרי המהפיכה… "מה זה?" הוא שאל. אחר כך הוא שאל אם הוא נמצא בבית הספר שמונה שעות. "כן."
המשכנו לרכוב לכיוון הברנדנבורגר טור. היו שירים שעשו לי חשק לרקוד, איפה המצב־רוח הרע שהיה לי כשיצאנו מהבית. הפעלתי את כל תאוריות הנפש כדי לצאת החוצה. הנסן קנה לי בירה, לקחתי שלוק קטן והקשבתי למוזיקה. היו שירים טובים, לא היו לי ציפיות למשהו טוב, בעיקר פחד ממקומות עמוסים. שמתי לב שבהרבה מהטקסטים שלי מופיעה המילה עמוסים, כמו געגוע דחוק לעמוס. פעם היה לי אח שהלך ולא חזר. שיר החזיקה להנסן חזק את היד כשהוא הלך לקנות צ'יפס כדי שלא ילך לאיבוד, "גדולים לא הולכים לאיבוד," אמרתי לה. "הם כן," היא לא הסכימה איתי. אולי כן, אולי עמוס הלך לאיבוד ועכשיו הוא בעולם אחר, שהדרך אליו היא בעזרת מפתחות של ירי לתוך הלב. נסחפתי מדי.
.

הכביש הלבן היה כרגיל חסום עם שתי מכוניות לבנות הרוסות, ורק דרך מעבר צר היה אפשר לעבור ולהמשיך. כמו בפעם האחרונה כשבאנו לאזכרה של עמוס עם הילדים ואחר כך הלכנו חזרה לאוטובוס, גוררים מזוודה. מה יש לי מהביטוי הזה, "גוררת מזוודה", כאילו שיא המסכנות מבחינתי הוא לגרור מזוודה, במיוחד שזו מזוודה של 24 קילו עם גלגלים שפונים כבר לצדדים מרוב שנים, ותוסיפי לזה כביש כורכר מעלה אבק. המזוודה הזאת זקנה כמעט כמו השנים שלי בברלין, אני חושבת.

הפעם באתי עם תיק קטן, שתי חולצות ושתי חצאיות, חזייה אחת ושני תחתונים שחורים צמודים. גם קרם פנים של ניוואה, מייקאפ, סט פודרה, בושם קטן ונוגד ריח זיעה. באתי מירושלים, הייתי אצל אנה כדי להתאושש מהטיסה, לא ממש להתאושש, יותר נכון לנחות, להחליף אוויר, להתכוונן, להיטען באוויר חדש ואז להמשיך. השעה הייתה שתיים בצהריים, האוטובוס למושב יצא בשעה אחת וחצי מהתחנה המרכזית של צפת ונכנס לכל היישובים שבדרך. ראיתי את בית הספר היסודי שכבר נסגר מזמן, אבל הבניין עדיין עומד שם. ימים ישנים, שנתנו לי תחושה של אמת, של יציבות. והיום אני מבינה שהם נעלמו כמו בועת סבון. .

כל יום הוא כמו חלום, אני חושבת לרגע, אולי זאת טעות להאמין לכל יום. להאמין שמה שהרגשתי עכשיו הוא אמיתי. מה אני מרגישה עכשיו? שִמחה בגלל המוזיקה. רפלקסיביות היא הצצה לאמת הזאת. אבל להיות ממש בתוכה, זה כמו להפנים פעם אחת ולתמיד שהכול כמו חלום. פעם שמעתי שאנחנו חלק מהחלום של אלוהים. יופי. עוד יותר כלום.
קר לי בישבן על ספסל האבן. הילדים הלכו עם הנסן לקפוץ איפשהו, אתמול ראיתי ילדה מגרדת את הראש בבית הספר ונחרדתי. לא אכפת שהילדים נדבקים, הבעיה היא שאני תמיד חוטפת אותן גם. ילד מצד שמאל שלי בועט בבלון ירוק. יש לידי כוס בירה. "אל תזרקי את הכוס," אמר לי הנסן לפני שהלך, "יש עליה חמישים סנט פיקדון." אני יכולה ללכת לשבת בשמש, להכניס את התרמוס של המים, את הכוס פלסטיק שמצאתי בתיק ושימחה אותי כל כך אחרי שגיליתי ששכחתי להביא כוסות. הבאתי קפה, סוכר, מים חמים ואפילו כפית. מגרד לי הראש. הבטתי לצד שמאל ומיד מישהו החזיר לי מבט, נבהלתי קצת. השעה ארבע וחצי, הבטחתי לילדים שנמשיך לרכוב על האופניים.
.

ליד הבית של רליה שהפך מזמן לשני בתים, אחד ליגאל ואחד לשאר, אולי שמשון גר שם, אני ממשיכה על הכביש ולא על המדרכה שנצמדת ממש לשער הכניסה לחצר. החצרות ריקות. גם בבית הבא, שאליו אני מתכוונת להיכנס. הכול נראה כמו שתמיד היה, כאילו חזרתי עכשיו מבית ספר התיכון, כאילו חזרתי מהגן, כאילו חזרתי מהיסודי, מהאוניברסיטה, מאיפה שלא חזרתי, תמיד זה נגמר במבט לצד ימין ודחיפה קלה בשער, לחצר. שער שלא שמר על קביעות. לפעמים נגרר על השביל ולפעמים ריחף באוויר בקלילות, כמו מבטיח משהו ומתכחש לו ושוב מבטיח, קביעות. אני נכנסת לחצר, הדשא מצד שמאל של עץ הרימון נעלם תחת שטיח ירוק, שעליו עומדת טרמפולינה בלי הרשת שעטפה אותה פעם.

בקורס גרמנית עם גלה אמר פעם תלמיד שהגיע ממוסקבה שכשעונים על שאלות במבחן, צריך לשמור על היחס לטקסט ולא להכניס את הידע המוקדם שלך לתוך זה. כך אני מרגישה עכשיו ביחס לטרמפולינה, אולי היא נקנתה כך. .

אני מגרדת שוב את הראש, דו יו ספיק אינגליש, שואל הזמר על הבמה, הנסן אמר שהבירה מתקררת ושאני בעצם לא רוצה לשתות אותה ועדיף שהוא ישתה אותה. "עזוב, אני שותה לאט." הוא הלך עם הילדים לקפוץ איפשהו. טוב שלא שמתי מייקאפ היום, אפשר ללטף את הפנים, מישהו מעשן ממש לידי. מזמן לא הרחתי ריח של סיגריות, אני לא מעשנת והנסן עבר לסיגריות אלקטרוניות שגם מסריחות אבל אחרת.
.

נכנסתי למרפסת, הרצפה נקייה, מסביב לנקודה לא ברורה באוויר מסתובבים במעגל זבובים שמתישים את עצמם עד שימצאו מקום מוצל להטיל בו את הנקודה השחורה שלהם, או החומה. .

הנסן חזר להתעניין בבירה שלי. שוב אמרתי לו שאני שותה לאט, קר לי כבר גם בגב. הוא הציע שאלך לילדים, אמרתי שאני לא רוצה. "הם שם," הוא אמר, "אני רוצה לעשן." "תעשן," אמרתי לו. לא היה לי מושג איפה זה שם בכלל. חבורה של יפנים התיישבה מימיני.
.

אני ניגשת לדלת ומקישה עליה, לא נשמע שום קול. בטח הילדים בבית הספר ואמא במועדון קשישים, והאחים בעבודה, אני לוחצת על הידית של הדלת מנסה לפתוח. הדלת נעולה. מה עכשיו? אני מרימה את העציץ מצד ימין, אולי מתחת יש מפתח. אחר כך נזכרת בטריק הישן, לגרור את החלון על המסילה שלו ומשם להשחיל את היד אל המפתחות שתקועים במנעול מהצד השני של הדלת. אנסה את זה רק כדי להרגיש את הקביעוּת, אני מבטיחה בלב, ואז אחכה בחוץ. פתחתי את החלון והשחלתי את היד, שום מפתח לא חיכה במנעול מהצד השני. החזרתי את היד מבוישת החוצה. טוב, אחכה עד שמישהו יבוא. מעניין מה שלומם. הלכתי לכיוון ארון החשמל שמעליו יש קן של ציפורי דרור.

באזכרה של עמוס, אז כשהיינו עם הילדים, נפל גוזל מהקן ויעל אחותי צילמה אותו עם הילדים. שיר קראה לי נחרדת מהסלפי, היא זכרה שפעם סיפרתי לה על אנשים שגרמו לדולפין למות, כי האנשים שעל החוף רצו להצטלם איתו, ובסוף הוא מת. למה אני מספרת לה דברים כאלו. לקחתי את הגוזל מיעל והנחתי אותו למעלה מעל ארון החשמל. שי, אחד הילדים של מיכאל, התעקש לקחת את הציפור ואמר שהוא אפילו יהרוג אותה, וצחק. "אתה לא." אמרתי לו. הוא דחף את שולחן הפלסטיק שבמרפסת לצד הארון חשמל. "אתה לא תיגע בגוזל," אמרתי שוב. היה שם בקבוק מים. הרחקתי את השולחן שעליו הוא כבר עמד, הוא רעד מהתנועות של גרירת השולחן והחזיק בשוליים שלו. "את משוגעת," הוא קרא בקול בוכה, "אני אקח את הגוזל, את תיראי," הוא צעק ובכה. פתחתי את הבקבוק ושפכתי עליו מעט מהמים, כדי שיתעורר מהסרט שהוא בנה בראש שלו, או לפחות כך חשבתי. הוא המשיך לבכות וצעק, "תלכו חזרה לברלין, עופו עופו מפה." ואז בא מיכאל אבא שלו, חשבתי שהוא בא ליישר את ההדורים. הבטן שלו בלטה החוצה כשהלך לעברנו, החולצה שלו והמכנסיים היו מלאים נקודות לבנות של סיד. הוא שתק והתקרב אלינו ואז כשהגיע לשולחן, הוא דחף אותו לכיוון ארון החשמל ורצה לקחת בעצמו את הגוזל עבור הבן שלו. משכתי את השולחן בכוח והוא הביט בי במבט אימתני. הבן שלו בכה ועכשיו גם שתי הילדות שלו התחילו לבכות. הוא זרק לעברי את בקבוק המים שעמד ליד השולחן, עכשיו היה תורי להתעורר. "אתה לא תפגע בגוזל," צרחתי בכל הכוח, "אתה לא תיקח את הגוזל," השכן שפעם הנסן כינה אותו "שמש" בא מהר והחזיק במיכאל. צעקתי, לא יודעת מה עוד צעקתי, הילדים מסביב בכו והביטו בנו. הנסן והילדים היו על המדרכה מחוץ לחצר. הלכתי אליהם, לא מבינה למה לא נשארים, אבל הולכת איתם, המזוודה הייתה כבר אצלו. מתי הוא הספיק לקחת אותה, תהיתי בשקט, הלכנו לתחנת האוטובוס במרכז המושב, שוב על הכביש הלבן, מעלים ענן אבק מאחורינו. האוטובוס בא תוך חמש דקות, נסענו לקיבוץ, בערב הייתה האזכרה של עמוס. לא היינו בה.  

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית, בין השאר באנתולוגיה Was es bedeuten Soll: New hebräisch Dichtung in Deutschland ("מה המשמעות: שירה עברית חדשה בגרמניה"; 2019) וב״אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה״ בעריכת אילן ברקוביץ׳ (הארץ, 10.6.2016). בימים אלה רואה אור ספר שיריה הראשון, בהוצאת עתון 77.
 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אניס", סיפור מאת לני כהן

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation