פרוזה | הגוזל

"לקחתי את הגוזל מיעל והנחתי אותו למעלה מעל ארון החשמל. שי, אחד הילדים של מיכאל, התעקש לקחת את הציפור ואמר שהוא אפילו יהרוג אותה, וצחק." סיפור מאת זהבה כלפה

מרגו גראן, רחוב המושב, צבעי מים על נייר, 51X36 ס"מ, 2018

.

הגוזל

זהבה כלפה

.

לא התקשרתי לפנֵי, חשבתי שעדיף כך, לבוא בלי להודיע. הטיסה הייתה בסדר יחסית. ישנתי רוב הזמן. ישבתי ליד המעבר, הזוג שישב לידי שאל אם זה בסדר שהם יֵשבו ליד החלון. בסדר, אמרתי והתאכזבתי מעצמי. הזמנתי במיוחד מקום ליד החלון. הבחור ביקש מהדייל פורידג'. לא ידעתי מה זה, והספקתי לראות אותו מוסיף לזה מים חמים ומערבב בזמן שנרדמתי וכל ההתרחשויות התערבבו לי לתוך החלום.

.

"הלו ברלין," צעק הזמר על הבמה ליד הברנדנבורגר טוֹר, אחד במאי. יוראי, הבן שלי, לא הבין למה יש חופש, חשב שהיום יום ראשון, הסברתי לו על פועלים שעבדו פעם שתיים־עשרה שעות ואחרי המהפיכה… "מה זה?" הוא שאל. אחר כך הוא שאל אם הוא נמצא בבית הספר שמונה שעות. "כן."
המשכנו לרכוב לכיוון הברנדנבורגר טור. היו שירים שעשו לי חשק לרקוד, איפה המצב־רוח הרע שהיה לי כשיצאנו מהבית. הפעלתי את כל תאוריות הנפש כדי לצאת החוצה. הנסן קנה לי בירה, לקחתי שלוק קטן והקשבתי למוזיקה. היו שירים טובים, לא היו לי ציפיות למשהו טוב, בעיקר פחד ממקומות עמוסים. שמתי לב שבהרבה מהטקסטים שלי מופיעה המילה עמוסים, כמו געגוע דחוק לעמוס. פעם היה לי אח שהלך ולא חזר. שיר החזיקה להנסן חזק את היד כשהוא הלך לקנות צ'יפס כדי שלא ילך לאיבוד, "גדולים לא הולכים לאיבוד," אמרתי לה. "הם כן," היא לא הסכימה איתי. אולי כן, אולי עמוס הלך לאיבוד ועכשיו הוא בעולם אחר, שהדרך אליו היא בעזרת מפתחות של ירי לתוך הלב. נסחפתי מדי.

.

הכביש הלבן היה כרגיל חסום עם שתי מכוניות לבנות הרוסות, ורק דרך מעבר צר היה אפשר לעבור ולהמשיך. כמו בפעם האחרונה כשבאנו לאזכרה של עמוס עם הילדים ואחר כך הלכנו חזרה לאוטובוס, גוררים מזוודה. מה יש לי מהביטוי הזה, "גוררת מזוודה", כאילו שיא המסכנות מבחינתי הוא לגרור מזוודה, במיוחד שזו מזוודה של 24 קילו עם גלגלים שפונים כבר לצדדים מרוב שנים, ותוסיפי לזה כביש כורכר מעלה אבק. המזוודה הזאת זקנה כמעט כמו השנים שלי בברלין, אני חושבת.

הפעם באתי עם תיק קטן, שתי חולצות ושתי חצאיות, חזייה אחת ושני תחתונים שחורים צמודים. גם קרם פנים של ניוואה, מייקאפ, סט פודרה, בושם קטן ונוגד ריח זיעה. באתי מירושלים, הייתי אצל אנה כדי להתאושש מהטיסה, לא ממש להתאושש, יותר נכון לנחות, להחליף אוויר, להתכוונן, להיטען באוויר חדש ואז להמשיך. השעה הייתה שתיים בצהריים, האוטובוס למושב יצא בשעה אחת וחצי מהתחנה המרכזית של צפת ונכנס לכל היישובים שבדרך. ראיתי את בית הספר היסודי שכבר נסגר מזמן, אבל הבניין עדיין עומד שם. ימים ישנים, שנתנו לי תחושה של אמת, של יציבות. והיום אני מבינה שהם נעלמו כמו בועת סבון.

.

כל יום הוא כמו חלום, אני חושבת לרגע, אולי זאת טעות להאמין לכל יום. להאמין שמה שהרגשתי עכשיו הוא אמיתי. מה אני מרגישה עכשיו? שִמחה בגלל המוזיקה. רפלקסיביות היא הצצה לאמת הזאת. אבל להיות ממש בתוכה, זה כמו להפנים פעם אחת ולתמיד שהכול כמו חלום. פעם שמעתי שאנחנו חלק מהחלום של אלוהים. יופי. עוד יותר כלום.
קר לי בישבן על ספסל האבן. הילדים הלכו עם הנסן לקפוץ איפשהו, אתמול ראיתי ילדה מגרדת את הראש בבית הספר ונחרדתי. לא אכפת שהילדים נדבקים, הבעיה היא שאני תמיד חוטפת אותן גם. ילד מצד שמאל שלי בועט בבלון ירוק. יש לידי כוס בירה. "אל תזרקי את הכוס," אמר לי הנסן לפני שהלך, "יש עליה חמישים סנט פיקדון." אני יכולה ללכת לשבת בשמש, להכניס את התרמוס של המים, את הכוס פלסטיק שמצאתי בתיק ושימחה אותי כל כך אחרי שגיליתי ששכחתי להביא כוסות. הבאתי קפה, סוכר, מים חמים ואפילו כפית. מגרד לי הראש. הבטתי לצד שמאל ומיד מישהו החזיר לי מבט, נבהלתי קצת. השעה ארבע וחצי, הבטחתי לילדים שנמשיך לרכוב על האופניים.

.

ליד הבית של רליה שהפך מזמן לשני בתים, אחד ליגאל ואחד לשאר, אולי שמשון גר שם, אני ממשיכה על הכביש ולא על המדרכה שנצמדת ממש לשער הכניסה לחצר. החצרות ריקות. גם בבית הבא, שאליו אני מתכוונת להיכנס. הכול נראה כמו שתמיד היה, כאילו חזרתי עכשיו מבית ספר התיכון, כאילו חזרתי מהגן, כאילו חזרתי מהיסודי, מהאוניברסיטה, מאיפה שלא חזרתי, תמיד זה נגמר במבט לצד ימין ודחיפה קלה בשער, לחצר. שער שלא שמר על קביעות. לפעמים נגרר על השביל ולפעמים ריחף באוויר בקלילות, כמו מבטיח משהו ומתכחש לו ושוב מבטיח, קביעות. אני נכנסת לחצר, הדשא מצד שמאל של עץ הרימון נעלם תחת שטיח ירוק, שעליו עומדת טרמפולינה בלי הרשת שעטפה אותה פעם.

בקורס גרמנית עם גלה אמר פעם תלמיד שהגיע ממוסקבה שכשעונים על שאלות במבחן, צריך לשמור על היחס לטקסט ולא להכניס את הידע המוקדם שלך לתוך זה. כך אני מרגישה עכשיו ביחס לטרמפולינה, אולי היא נקנתה כך.

.

אני מגרדת שוב את הראש, דו יו ספיק אינגליש, שואל הזמר על הבמה, הנסן אמר שהבירה מתקררת ושאני בעצם לא רוצה לשתות אותה ועדיף שהוא ישתה אותה. "עזוב, אני שותה לאט." הוא הלך עם הילדים לקפוץ איפשהו. טוב שלא שמתי מייקאפ היום, אפשר ללטף את הפנים, מישהו מעשן ממש לידי. מזמן לא הרחתי ריח של סיגריות, אני לא מעשנת והנסן עבר לסיגריות אלקטרוניות שגם מסריחות אבל אחרת.

.

נכנסתי למרפסת, הרצפה נקייה, מסביב לנקודה לא ברורה באוויר מסתובבים במעגל זבובים שמתישים את עצמם עד שימצאו מקום מוצל להטיל בו את הנקודה השחורה שלהם, או החומה.

.

הנסן חזר להתעניין בבירה שלי. שוב אמרתי לו שאני שותה לאט, קר לי כבר גם בגב. הוא הציע שאלך לילדים, אמרתי שאני לא רוצה. "הם שם," הוא אמר, "אני רוצה לעשן." "תעשן," אמרתי לו. לא היה לי מושג איפה זה שם בכלל. חבורה של יפנים התיישבה מימיני.

.

אני ניגשת לדלת ומקישה עליה, לא נשמע שום קול. בטח הילדים בבית הספר ואמא במועדון קשישים, והאחים בעבודה, אני לוחצת על הידית של הדלת מנסה לפתוח. הדלת נעולה. מה עכשיו? אני מרימה את העציץ מצד ימין, אולי מתחת יש מפתח. אחר כך נזכרת בטריק הישן, לגרור את החלון על המסילה שלו ומשם להשחיל את היד אל המפתחות שתקועים במנעול מהצד השני של הדלת. אנסה את זה רק כדי להרגיש את הקביעוּת, אני מבטיחה בלב, ואז אחכה בחוץ. פתחתי את החלון והשחלתי את היד, שום מפתח לא חיכה במנעול מהצד השני. החזרתי את היד מבוישת החוצה. טוב, אחכה עד שמישהו יבוא. מעניין מה שלומם. הלכתי לכיוון ארון החשמל שמעליו יש קן של ציפורי דרור.

באזכרה של עמוס, אז כשהיינו עם הילדים, נפל גוזל מהקן ויעל אחותי צילמה אותו עם הילדים. שיר קראה לי נחרדת מהסלפי, היא זכרה שפעם סיפרתי לה על אנשים שגרמו לדולפין למות, כי האנשים שעל החוף רצו להצטלם איתו, ובסוף הוא מת. למה אני מספרת לה דברים כאלו. לקחתי את הגוזל מיעל והנחתי אותו למעלה מעל ארון החשמל. שי, אחד הילדים של מיכאל, התעקש לקחת את הציפור ואמר שהוא אפילו יהרוג אותה, וצחק. "אתה לא." אמרתי לו. הוא דחף את שולחן הפלסטיק שבמרפסת לצד הארון חשמל. "אתה לא תיגע בגוזל," אמרתי שוב. היה שם בקבוק מים. הרחקתי את השולחן שעליו הוא כבר עמד, הוא רעד מהתנועות של גרירת השולחן והחזיק בשוליים שלו. "את משוגעת," הוא קרא בקול בוכה, "אני אקח את הגוזל, את תיראי," הוא צעק ובכה. פתחתי את הבקבוק ושפכתי עליו מעט מהמים, כדי שיתעורר מהסרט שהוא בנה בראש שלו, או לפחות כך חשבתי. הוא המשיך לבכות וצעק, "תלכו חזרה לברלין, עופו עופו מפה." ואז בא מיכאל אבא שלו, חשבתי שהוא בא ליישר את ההדורים. הבטן שלו בלטה החוצה כשהלך לעברנו, החולצה שלו והמכנסיים היו מלאים נקודות לבנות של סיד. הוא שתק והתקרב אלינו ואז כשהגיע לשולחן, הוא דחף אותו לכיוון ארון החשמל ורצה לקחת בעצמו את הגוזל עבור הבן שלו. משכתי את השולחן בכוח והוא הביט בי במבט אימתני. הבן שלו בכה ועכשיו גם שתי הילדות שלו התחילו לבכות. הוא זרק לעברי את בקבוק המים שעמד ליד השולחן, עכשיו היה תורי להתעורר. "אתה לא תפגע בגוזל," צרחתי בכל הכוח, "אתה לא תיקח את הגוזל," השכן שפעם הנסן כינה אותו "שמש" בא מהר והחזיק במיכאל. צעקתי, לא יודעת מה עוד צעקתי, הילדים מסביב בכו והביטו בנו. הנסן והילדים היו על המדרכה מחוץ לחצר. הלכתי אליהם, לא מבינה למה לא נשארים, אבל הולכת איתם, המזוודה הייתה כבר אצלו. מתי הוא הספיק לקחת אותה, תהיתי בשקט, הלכנו לתחנת האוטובוס במרכז המושב, שוב על הכביש הלבן, מעלים ענן אבק מאחורינו. האוטובוס בא תוך חמש דקות, נסענו לקיבוץ, בערב הייתה האזכרה של עמוס. לא היינו בה.

 

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית, בין השאר באנתולוגיה Was es bedeuten Soll: New hebräisch Dichtung in Deutschland ("מה המשמעות: שירה עברית חדשה בגרמניה"; 2019) וב״אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה״ בעריכת אילן ברקוביץ׳ (הארץ, 10.6.2016). בימים אלה רואה אור ספר שיריה הראשון, בהוצאת עתון 77.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אניס", סיפור מאת לני כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | משרתת של הכוח

"את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד." קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

מרב קמל וחליל בלבן, תרגיל בזוגות, בד, 25X45X20 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "מנצחת" / ישי שריד

.

אחרי שהשתחררתי מהצבא הופיעה פריחה לא יפה על כמה מאצבעות ידיי. חשבתי שתחלוף אבל היא רק החמירה, צמחו שם מין יבלות מגעילות כאלה, ועד היום, כבר כמה שנים, לא הצלחתי להיפטר מהן. זה מדכא אותי, כי תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לכפות הידיים של אנשים, לטיפוח ולאסתטיקה שלהן, הסתכלתי על הציפורניים ועל שלמותו של העור כסימן למצבו של האדם, ובזתי לאנשים עם כפות ידיים מוזנחות. והנה עכשיו אני צריכה להסתיר את הידיים שלי, לשים עליהן פלסטרים, ואני מתביישת בזה מאוד. הלכתי לרופא עור אחד, שהמליץ על משחה, וכשזו לא הועילה הלכתי לרופאת עור אחרת. היה תור ארוך לפגישות אצלה ולכן שילמתי באופן פרטי, רק שתקבל אותי, והיא ניסתה לצרוב לי בחמצן את אחת האצבעות, זה כאב ורק החמיר את המצב. לבסוף הלכתי לפרופסור הכי נחשב בעיר, ולאחר שהסתכל על האצבעות והמהם לעצמו משהו, שאל אם אני נמצאת במתח בזמן האחרון. אחרי שלושים וחמש שנים במקצוע הוא יודע לזהות נגעי עור שנגרמים ממתח, אמר לי, וזה אחד מהם. "אני לא במתח מיוחד," אמרתי לו, "אבל גם לא ממש בנירוונה." הוא שאל במה אני עוסקת, וכשאמרתי שאני פסיכולוגית, חייך חיוך רחב, ובטובו חסך ממני את האמירה על הסנדלר שהולך יחף, למרות שראיתי שהיא נמצאת על קצה לשונו. "אל תשטפי כלים ואל תעשי ספונג'ה, תימנעי מלהרטיב את הידיים, תמשיכי עם המשחה שנתנו לך, אבל הכי חשוב זה להיות יותר רגועה, ואז אולי זה יעבור," אמר ושילח אותי לדרכי. חשבתי לנסוע אל מנדי, לנוח אצלו בכפר, אבל היומן שלי היה מלא בפגישות עם מטופלים, ולא יכולתי לזנוח אותם בגלל בעיות העור הקטנות שלי. מאבא למדתי שלא מבטלים תורים, שחובה עלינו להתעלות מעל לחולשות האנוש שלנו, שההצגה חייבת להימשך. גם בימים שאבא חלה וקדח בחום גבוה, ואימא התחננה בפניו שיבטל תורים ליום או ליומיים, הוא רק היה שותה תה עם הרבה לימון ודבש ולוקח כמה משככי כאבים, ומקבל את פני המטופלים שלו כרגיל. תמיד היה מתלבש יפה לכבודם, בחולצות משי שקנה אצל חייט ובז'קט אנגלי, במכנסיים שאימא גיהצה ללא רבב ובנעלי עור מצוחצחות. הוא אף פעם לא שיתף את המטופלים בבעיות שלו, וכשישב מולם היה כמו אל שירד מהשמיים. זה מה שלמדתי ממנו. אנחנו קיר שעליו הם משליכים את הכאבים שלהם, אמר לי, ולעולם אסור לנו להתמוטט.

"מה יש לך על האצבעות?" שאל אבא כשראה את הנגעים האלה בפעם הראשונה.

"כלום," עניתי ומיד קיפלתי אותן. "שום דבר. הייתי אצל כמה רופאים, קשה להיפטר מזה." בגיל אחת עשרה אימא קנתה לי דאודורנט והראתה לי איך מורידים שיער מבית השחי ומהרגליים. כשהתקוממתי ואמרתי שאני לא רוצה, היא אמרה שאדבר על זה עם אבא, כי הוא אמר שהגיע הזמן לזה.

"הגוף קורא הצילו," אבא אמר, משועשע.

"אתה יכול לרפא אותי מזה, אבא?" שאלתי בקול ילדותי, כדי להרגיז אותו.

"אם תיתני לי כמה שנים, כן," השיב. "אבל אני לא חושב שנשארו לי כמה שנים. וחוץ מזה אחרי פרויד לא נהוג לעשות תרפיה לילדים שלך. הן רוצות לגעת, האצבעות שלך. בגבר, באדמה, בחיים, אבל את מאכזבת אותן, את בורחת, את תמיד נשארת מאחור, מאפשרת לאחרים לגעת, לחיות את החיים במקומך."
"תפסיק, אבא," ביקשתי.

"לא אפסיק, כי אני רוצה בטובתך. אני והאצבעות שלך מכירים אותך מאז שנולדת. אני מסביר לך במילים מה שהאצבעות לא מצליחות להסביר. זאת האזהרה האחרונה לנוסעי הרכבת שנמצאים על הקו הלא נכון. שיעברו לרכבת הנכונה…"

"אבא, אני עושה בדיוק מה שאתה עושה," התפרצתי, "אני מטפלת באנשים. זה לא מספיק טוב בשבילך?"

"את לא מטפלת," הוא אמר בנחת, והפנה אליי את הפנים הכבדים והרציניים שלו, שאני כל כך אוהבת ופוחדת מהם פחד נורא, "את משרתת של הכוח, וזה בסדר גמור. אנשים עשו מזה קריירות גדולות. אבל את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד, ונדמה לך שזה משנה משהו. וזה כואב לי כמו לאצבעות שלך, כי אני זוכר איזה ילדה מחוננת היית, כל העולם היה פרוש לפנייך."

"אתה יודע באיזה אומללים אני מטפלת, אבא, כמה חיים אני מנסה להציל?" שאלתי והתאפקתי לא לבכות. "ואיזה מחיר אני משלמת כדי לשמוע אותם ולהכיל אותם ולעבד את הטראומות שלהם? מה אתה בכלל יודע עליי, אבא?"

הוא נותר בשלוותו, אבא מעולם לא התחרט ולא התנצל, ואמר: "זה כמובן ראוי להערכה, אבל אין בזה שום תועלת, כי את בעצמך חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות. אילו הרגת בעצמך, לפחות היה לך סיפוק מזה, אבל גם זה אין לך. זה מה שהאצבעות שלך אומרות. אני רק מתרגם אותן. אבל…" — הוא הניח את כף ידו על פרק ידי ולא הזזתי אותה משם — "זה עוד לא אבוד. את צעירה יחסית. בזה יש לך יתרון גדול על פניי. שלא תחשבי שלי אין חרטות. הרי בסופו של דבר לא השארתי על העולם שום חותם, וגם לא אשאיר. לך עוד יש סיכוי. ביום שיתרפאו הפצעים האלה על הידיים שלך, תדעי שאת בכיוון הנכון."

 

ישי שריד, "מנצחת", עם עובד, 2020.

 

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יש לנו תיש (ותרחיקו מפה את המקל)

יש לנו תיש ולתיש יש זקן, עד כאן בסדר. אבל איך הגיעו לדיר מקל וסרגל? כותבי שורות אלו מתנגדים בכל תוקף להכאת בעלי חיים

חיילות בהיאחזות הנח"ל בסיני מטפלות בעיזים. צילום: יוסי רוט, מתוך ארכיון דן הדני, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"יש לנו תיש / לתיש יש זקן // ולו ארבע רגלים / וגם זנב קטן". מזהים את השיר? יודעים את ההמשך? אתם אולי כבר שרים אותו בראש (או בקול רם, אנחנו לא שופטים); אבל אם שרתם שתי שורות מפחידות על מכות עם סרגל – אתם לא שרים את השיר הנכון.

מה? על מה אתה מדבר? ככה שרים! טוב, במובן הזה אתם צודקים בהחלט – ככה שרים. אבל זו לא הייתה כוונת המשורר, ולא המילים שהוא כתב. אז בואו נחזור להתחלה, ונראה איך הגענו למצב הזה.

את השיר שאנחנו מכירים בשם "יש לנו תיש" כתב לא אחר מיצחק אלתרמן (אלטרמן). מי? כן, אביו של המשורר נתן אלתרמן כתב כמה שירים בעצמו. רובם ככולם היו שירי משחק לילדים שעסקו בחיות, מקצועות, חגי ישראל ושאר נושאים שבהם עסקו ילדים יהודים בפולין של תחילת המאה העשרים. הרבה לפני דתיה בן־דור ו"דגדוגים" שלה, אלתרמן פרסם את השירים האלו בחוברת בשם "משחקים פרבלים: שירים, משחקים ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר" שיצאה לאור לראשונה בווילנה ב-1913.

1
שער החוברת "משחקים פרבלים" שחיבר יצחק אלתרמן. תוכלו לעיין בחוברת המלאה כאן

אלתרמן האב היה בעיקר איש חינוך ומורה. הוא פתח בוורשה בית ספר לגננות, ולאחר מכן כשעלה לארץ היה המפקח הכללי על גני הילדים העבריים בארץ ישראל ומנהל מחלקת החינוך של עיריית תל אביב. הכותרת "משחקים פְרֵבֶּלים" מתייחסת לשיטת החינוך הקרויה על שם פרידריך פְרֵבֶּל (Froebel), טובע המושג "גן ילדים", ומייסד השיטה שדגלה בשילוב משחק ושירה בחינוכם של ילדים בגיל הגן.

"יש לנו תיש" הוא כמעט השיר היחיד ששרד בזיכרון התרבותי הקולקטיבי הישראלי מתוך החוברת הזו, גם אם הריקוד והמשחק שליוו אותו אבדו במרוצת הזמן. בתמונות שלפניכם תוכלו לראות את ההוראות שליוו את השיר שחשף את הגדיים הרכים של גן הילדים אל עולם העיזים, שונות לחלוטין מהדרך בה נהוג לרקוד אותו כיום. גם שאר בתי השיר נשכחו מלב, ונדמה גם שהחריזה והמשקל עובדים רק בהברה אשכנזית. בקיצור, כמו שכבר הבנתם – השיר הגיע אל תחילת המאה ה-21 לא בדיוק בצורה בה הופיע בחוברת הזו. אז מה קרה לשיר בדרך מאירופה לארץ ישראל?

1

1
בניגוד לריקוד "הגשרים" המוכר היום, על פי הוראותיו של יצחק אלתרמן יש לשיר את השיר במעגל, שבתוכו שני ילדים גדולים הם העז והתיש, וילד קטן נוסף מקפץ סביבם כגדי

לא קשה לנחש כיצד הגיע השיר לארץ. ככל שהתפשט החינוך העברי לילדים, חיפשו המחנכים תכנים ראויים לטף – גם בקהילות אירופה וגם בארץ ישראל. אבל מאיפה הגיע סיפור האימה על מכות במקל ובסרגל? מעשה שהיה כך היה, ואותו נספר בעזרתו של המוזיקולוג וחוקר הזמר העברי, נתן שחר, כפי שהביא אותו בספרו "שיר שיר עלה-נא: תולדות הזמר העברי".

1
גידול עיזים במחנה העולים בפתח תקווה, 1950. צילום: בנו רותנברג, באדיבות אוסף מיתר

השיר הנאה והכפרי צבר תאוצה כמובן גם בגנים בארץ ישראל בגרסתו המקורית, ובוודאי לאחר שמשפחת אלתרמן עלתה לארץ ב-1925, ויצחק נעשה מעורב בחינוך ילדי הגן הארצישראליים. עד כדי כך היה השיר פופולרי שהוא עבר את אותו התהליך שעברו שירים פופולריים רבים – כמו שכל מי שנכח במסיבת סיום של בית ספר יסודי אי פעם יודע. השתמשו בלחנו ובמילותיו לטובת כתיבת פארודיות ושירים היתוליים אחרים.

1
שער מאויר של כתב יד מן המאה ה-19 בשם "רקוד התישים והעיזים", מתוך אוסף הספרייה הציבורית של ניו יורק. החיבור יוצא נגד ריקודים, פעילות שאינה מוסרית בעיני המחבר

על פי שחר, אחת מהפארודיות האלו הייתה שיר שעסק בסיטואציה מוכרת לילדים (זכרים) יהודים בראשית המאה העשרים, ואני מקווה שתיראה כמו סיפור אימה רחוק לקוראים עכשוויים: את הילדים מלמד רבי בעל זקן שנוטה להכות אותם. הרבי המכה אינו בררן והוא משתמש "במקל, בסרגל, מה שבא ליד". כפי שנהוג במקרים שכאלה, מוכרות כמה גרסאות מהסוג הזה, אך המועדפת עלינו היא זו:

"יש לנו רבי

לרבי יש זקן

ולו ארבעה תלמידים

והוא מכה אותם.

במקל, בסרגל,

מה שבא ליד".

לטענת שחר הפזמון ה"היתולי"(?) נכתב לקראת מסיבת סיום של סמינר למורות ולגננות בשנות השלושים – אנחנו מקווים שלא בהשפעת תוכנית הלימודים. מתישהו במהלך שנות החמישים, ככל הנראה, זלגה הגירסה הפארודית לתוך השיר וכך נקלטה בזיכרון הקולקטיבי של ילדי ישראל, שנעשו בעצמם הורים והנחילו את ה"טעות" לילדיהם שלהם, וכך הלאה.

1
"הגרסה המבולבלת" מופיעה בספר הקלאסי לפעוטות "100 שירים ראשונים". צייר: דוש (קריאל גרדוש), מתוך "100 שירים ראשונים", כרך א', כנרת – בית הוצאה לאור

מכאן זה בידיים שלכם. אנחנו לא מביעים שום עמדה שיפוטית. אתם מוזמנים להמשיך לשיר את הגרסה שהכרתם כל חייכם, וכפי שעושה ציפי שביט כאן, או לדלג ולהסתפק בלה לה לה, כמו שעושים ילדי מקהלת צדיקוב כאן. העיקר שלא תפגעו באף אחד עם מקל וסרגל – לא בחיות ולא בילדים.

על גלגולי הלחן המוכר לנו של השיר תוכלו לקרוא כאן.

תוספת קטנה לסיום:

התופעה של כתיבת מילים פארודיות על בסיסם של שירים מוכרים ודאי אינה חדשה ואינה ייחודית לשיר החביב על חיית המשק הנגחנית שהזכרנו לעיל. מי שאולי ידועה במיוחד בעיסוקה בנושא היא סמדר שיר, שבשנות השמונים הוציאה סדרה של ספרים שהחלה בספר המיתולוגי "שירי רחוב". הספר כולו הוקדש לשירים היתוליים (רמת ההומור על אחריות הקוראים בלבד) שהתבססו על שירים מוכרים – שירי חגים, שירים קאנוניים מהתרבות הישראלית הציונית או להיטי התקופה. על פי טענתה של שיר, השירים הללו הגיעו אליה לאורך השנים במאות מכתבים מקוראים בכל הארץ. נסו ותראו: האם ישנם שירים שאתם שרים רק לפי הגירסה העממית שלהם?

 

כתבות נוספות

האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון?

מחברות הילדות של נתן אלתרמן

נתן אלתרמן: משורר ההעפלה ומגורשי קפריסין

 

שירה | מתוך מסכות פנים צבעוניות

שירים מאת מיכל יורק, דיתי רונן ותום הדני־נוה

דפנה קפמן, פרט מתוך "שהייתה צעירה ממני בשנה" (מאנטיס רלגיוזה), זכוכית בעיבוד מבער, 2010 (צילום אריק טשחנאו); באדיבות לורץ' זיידל קונטמפוררי

.

מיכל יורק

‫‬‬‬‬שתי דרכים למצוא את הצפון‬‬‬‬‬

חַפְּשִׂי אֶת קַסְיוֹפֵּאָה
הַדּוֹמָה לָאוֹת דָּבֶּלְיוּ,
דַּמְיְנִי קַו בֵּין שְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ הָרְחוֹקִים,
הוֹסִיפִי לוֹ אֲנָךְ כִּמְעַט כָּפוּל בְּאָרְכּוֹ
הִנֵּה הוּא – כּוֹכַב הַצָּפוֹן.
אוֹ זוֹ מִמּוּל, הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה,
הַנִּרְאֵית כְּעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט.
כְּשֶׁאַתְּ אוֹחֶזֶת בַּיָּדִית,
מַשְׁעִינָה אֶת כָּל כֹּבֶד יוֹמֵךְ,
מִקְּצֵה הָעֲגָלָה הָרָחוֹק מִמֵּךְ
עָלַיִךְ לְהַמְשִׁיךְ, לְהַכְפִּיל בְּחָמֵשׁ
אֶת הַקַּו הַפָּתוּחַ,
בְּקָצֵהוּ כּוֹכָב
שֶׁהוּא לָאו דַּוְקָא הַנּוֹצֵץ מִכֻּלָּם,
אֶלָּא הַמְּבוֹדָד שֶׁבָּהֶם,
מַמָּשׁ מֵעַל הַצִּיר
שֶׁהוּא גַּם הַצָּפוֹן שֶׁלָּךְ.

 

חורף סכינים

הָיִינוּ עַכְבָּרִים בְּבֶטֶן הָאֳנִיָּה.
לֹא יָדַעְנוּ עַל יָם, גַּלִּים וּסְעָרוֹת,
רַק אֶת הַפַּחַד
שֶׁמָּא לֹא תִּפָּסֵק הַטַּלְטֵלָה הַזֹּאת.
הַסַּקְרָנִים בֵּינֵינוּ עָלוּ לַסִּפּוּן.
הָיָה קָשֶׁה לְהַאֲמִין
לְמָה שֶׁסִּפְּרוּ אֵלֶּה שֶׁיָּרְדוּ בַּחֲזָרָה.
שֶׁמֶשׁ לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן.
הָיוּ גַּם אַגָּדוֹת שֶׁעָבְרוּ מִפֶּה לָאֹזֶן,
עַל אֲדָמָה.

 

מיכל יורק, ילידת 1983, פרסמה משיריה בהליקון ובידיעות אחרונות.

.

.

דיתי רונן

שלום, שלום

לְמַרְגְּלוֹת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה אֲנִי מוֹצֵאת
זֵר פְּרָחִים, בַּקְבּוּק יַיִן אָדֹם וְעוּגָה.
הָרְחוֹב שָׁקֵט. אֵין בּוֹ תְּנוּעָה.

מִי שֶׁמַּגִּיעַ
מֵנִיחַ אֶת גַּעְגּוּעָיו עַל הַסַּף
וְשָׁב עַל עֲקֵבָיו
חוֹלֵף בְּעַד הַשַּׁעַר, נִצָּב
עוֹמֵד בְּעֵבֶר הַגָּדֵר
נוֹשֵׂא עֵינָיו.

אֲנַחְנוּ מְנוֹפְפִים לַיְּלָדִים
שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!
שִׁמְרוּ עַל עַצְמְכֶם, אֲהוּבִים!
כְּאִלּוּ מָחָר הֵם יוֹצְאִים לְטִיּוּל גָּדוֹל.
קוֹלוֹתֵיהֶם עִמָּם.
זְרוֹעוֹתֵיהֶם עִמָּם.
חֹם מַגָּעָם.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהֶם
עוֹמְדִים בְּמֶרְחָק, מְדַבְּרִים
מִתּוֹךְ מַסֵּכוֹת פָּנִים צִבְעוֹנִיּוֹת
מְנִיעִים יְדֵיהֶם בִּכְפָפוֹת גּוּמִי כְּחֻלּוֹת
כְּאִלּוּ כָּכָה זֶה. כְּאִלּוּ אֵלֶּה הַחַיִּים.

 

מילים מכונפות

פָּנַי הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים אֲנִי
מִתְרַחֲקִים מֵהַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי
בְּעוֹד כַּפּוֹת רַגְלַי
הוֹלְכוֹת וְחַפּוֹת מִמֶּנִּי
מִתְקָרְבוֹת לְשָׁם בִּצְעָדִים רוֹעֲדִים.

בְּקָרוֹב אוּכַל לְהַמְרִיא.
תָּוֵי פָּנַי יֻשְׁלְמוּ, הַמִּלִּים
וְכֹל שֶׁנֶּאֱצָר בָּהֶן יִהְיֶה לִכְנָפַיִם
וְכַפּוֹת רַגְלַי, חַסְרוֹת סִימָן וּתְוַאי
לֹא עוֹד תַּשְׁאֵרְנָה בָּאֲדָמָה עֲקֵבוֹת.

 

ד"ר דיתי רונן היא משוררת ועורכת שירה. חמישה ספרי שירה פרי עטה ראו אור בעברית, וחמישה מבחרים משירתה ראו אור בגרמנית, ספרדית, גאורגית, רומנית וצרפתית. כלת פרס קוגל לספרות יפה (2016, על ספרה "שיבת הבית ונדודיו", הקיבוץ המאוחד, 2015), זוכת פרס טרה־פואטיקה (אוקראינה, 2014) ושני פרסים ספרותיים נוספים (מקדוניה, 2011). ספר שירה חדש בעברית ומבחר מיצירתה באנגלית נמצאים בימים אלה בתהליך עבודה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

תום הדני־נוה

אֵיךְ אֲנַחְנוּ עִם הַזְּמַן
שֹׁרֶשׁ דּוֹחֵף אֲדָמָה
לְהֵיכָן שֶׁלֹּא הָיְתָה.
יָרֵחַ מוֹשֵׁךְ אֵגֶל טַל
בְּמַעֲלֶה לִבְלוּב.

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי
כְּאֶל תִּינוֹק. בְּתוֹכֵךְ
הָעוֹלָם חוֹזֵר אֶל מַיִם.

.


אוֹמְרִים לָךְ –
אַתְּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם,
יְשֵׁנָה בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁאַתְּ
עֲצוּבָה בִּשְׁבִיל

.


הָעֻבָּר מְצוֹפֵף אוֹתָךְ,
אַתְּ מִתְעַגֶּלֶת כְּלַפַּי.

כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵט
אַתְּ אוֹמֶרֶת –
דַּמְיֵן לָשׁוֹן זָרָה
דּוֹחֶפֶת לֶחִי.

.


הָעֻבָּר בְּגֹדֶל מִלּוֹן כִּיס.
עֲרָכִים צָצִים בְּתוֹכוֹ:

בְּעִיטָהº נ'  דַּרְכּוֹ שֶׁל עֻבָּר
לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מֵאִמּוֹ
כְּשֶׁעוֹד אִי אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב
עַל הֶבְדֵּל.

יְקוּם ז'  עוֹלָם, גּוּף שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁעִם הַזְּמַן נִזְכָּרִים בּוֹ בִּכְאֵב קַל,
מֵהַסּוּג שֶׁלִּפְעָמִים מוֹפִיעַ
אַחֲרֵי שֶׁחָלַף לוֹ כְּאֵב גָּדוֹל.

רֵאָהº נ'  אֵיבָר בְּגוּף הָאָדָם.
רֶחֶם אֲוִיר הַמִּלִּים.

 

תום הדני־נוה, יליד 1979, גר בגבעת ברנר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). מחזור השירים הנוכחי לקוח מתוך כתב היד של ספר שיריו השלישי, העתיד לראות אור בשנת 2021. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 22 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי, מיכאל מקרובסקי, חנן סבח טייכר ותהילה חכימי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן