.

בהלה ואהבה: על ספרו של אריאל זינדר, "תמים תִהיה"

מאת מרב פּיטוּן

.

ספר שיריו הקודם של אריאל זינדר, אניות תרשיש, הציג בפני קוראיו תמונות של הימלטות – מגורל, מאהבה, מן הזולת. דמותו של יונה הנביא, סמלו של מי שבורח מייעודו, ממלחמת החיים, ריחפה בין דפיו וסימנה את מפת המנוסה שהצטיירה בו, שמסלוליה התפצלו בין נחלאות ואירלנד, בין קניון רמת אביב לשוק מחנה יהודה. ספרו החדש, תמים תִהיה, מציג הסתעפויות וחיבוטים דומים, אך הפעם בשאיפה להישארות: במקום לחמוק, להשתמט ולרוץ, הפעם הוא מתחייב להיות – להיות תמים, להיות קרוב – עם אלוהים, עם עצמו, עם אחרים.

אל לנו לטעות ולפרש את בשֹורת התמימות כ"נעשה ונשמע". קבלת משימת ה"היות" אינה נעשית בהכנעה פשוטה, אלא מתוך ספק מתמיד וייסורים רבים, והיא אינה פרי החלטה של שינוי ברגע אחד, אלא נקנית במאמץ, בתהליך מתמשך וספירלי של השתדלות והתגברות. למעשה, הקוראים משתתפים בתהליך הזיכוך והביסוס של ההוויה הזאת, ומשמשים עדים העוקבים אחר ההתפתחויות, מאזינים בתא הווידוי של הספר.

שלושת המרחבים שבהם פועל המשורר לבניית תשתיות ההימצאוּת הם בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו ובינו לבין משפחתו – אהובתו וילדיו. חלק מהשירים מתארים את המרחב הביתי שנחלק עם הילדים, חלקם נודדים למחוזות של זיכרונות הילדות והצבא, חלקם דנים בפרקטיקת התפילה ובעומקי האמונה, וכולם יחד מהווים את כיווני האוויר שאליהם הוא פונה לקבלת אישור, ליצירת בריתות, לחלוקת הזמן והקשב בין "אני" ובין "עולם":

.

נסיון להסביר

כְּנָפַיִם מְטֻנָּפוֹת טָפְחוּ עַל פָּנַי

טָפְחוּ טָפְחוּ לֹא הָיָה יוֹם וְלֹא לַיְלָה

וְאָז הִפְסִיקוּ. לֹא הָיוּ עוֹד.

זֶה חֶלְקִי בַּכְּאֵב. אִישׁ לֹא שִׁסָּה בִּי סִמֵּן בִּי נָקַם בִּי.

זוֹ מְנָתִי.

.

עוֹמֵד אֲרִיאֵל בְּאֶמְצַע עִיר מָרָה

דֶּגֶל בְּיָדָיו עַל הַדֶּגֶל צִפֳּרִים

כְּנָפַיִם מְטֻנָּפוֹת טוֹפְחוֹת טוֹפְחוֹת עַל פָּנָיו

וְאָז פּוֹסְקוֹת. אֵינָן עוֹד.

.

זֶה חֶלְקִי. אַחַר כָּךְ אֲנִי שׁוּב אַבָּא לִילָדִים

…..מוֹרֶה לְתַלְמִידִים

…..יָדִיד לִידִידִים

וּמְנַסֶּה גַּם לְדַבֵּר אֵלַיִךְ דִּבְרֵי תּוֹדָה וְאַהֲבָה

אַךְ פִּי פּוֹלֵט קִרְעֵי נוֹצוֹת שִׁבְרֵי גִּידִים

אַךְ פִּי פּוֹלֵט שִׁבְרֵי נוֹצוֹת קִרְעֵי גִּידִים

.

על פי "ניסיון ההסבר" של השיר, הצער והכאב מקורם במהלך פנימי ולא בגורמים חיצוניים: הציפורים המאוסות אינן נראות מבחוץ ומשק כנפיהן המזוהם אינו נשמע. הציפורים הן גורם מערער שמוחק ומסלף את תודעת הזמן ("לֹא הָיָה יוֹם וְלֹא לַיְלָה") ואת תחושת המרחב ("עוֹמֵד אֲרִיאֵל בְּאֶמְצַע עִיר מָרָה"), אשר נגלה כשהכותב פותח את פיו והן נשפכות החוצה, שבורות וקרועות. הבעיה, כמו גם הפתרון, אינם טמונים באחרים – ילדים, ידידים, אהובה, שיושיעו ויראו את הדרך, אלא בו עצמו: לפני שיוכל להיות יחד, עליו להיות יחיד. בטרם יוכל לנסח את עצמו כלפי אחרים, עליו להבין בעצמו את פשר הקול והתנועה שיוצרים אצלו חורבן וזעזוע חוזרים ונשנים. התפר היחיד שעשוי לחבר את המילים והמעשים אל הוויית הקיום הוא התחום המופשט, הלא פשוט, אך מלא העוצמה, של הנפש, של האני:

.

במקומי

יֵשׁ תְּהוֹם אֵל תּוֹךְ תְּהוֹם

שָׂם בְּחֶבְיוֹן בְּתוֹךְ חֶבְיוֹן

מִתַּחַת לִכְלוּב הַצְּלָעוֹת

.

אַל תִּגַּע יְדִידִי אַל תִּגְעִי שָׂם אִשְּׁתִּי

אַל תַּבִּיטוּ בִּזְמַן שֶׁהַמַּסְמֵר מֵנֵץ בְּיָדִי

וּפוֹקֵחַ אֶת הַכֹּחַ שֶׁנִּרְדַּם לְתוֹכִי

וּפוֹקֵעַ אֶת הַקְּרוּם וּפִתְאֹם אֲנִי נָכוֹן

.

יֵשׁ תְּהוֹם אֵל תְּהוֹם אֲנִי נִפְעָר בְּתוֹכָהּ

זֶה עוֹד אֲנִי אֲבָל מִלִּים רַבּוֹת תְּפוּסוֹת שָׂם בְּגַבִּי

וּכְבוּי־כְּנָפַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה הִנֵּה אַמְרִיא אַל תַּחְתִּיתִי

.

אַל תִּגְעִי בִּי שֶׁמֶשׁ אַל תְּעַטְּפִי אוֹתִי טַלִּית.

הַכֹּחַ הַקָּטָן הַזֶּה, כָּל כָּךְ אַמִּיץ וּלְבַדִּי,

הוּא חֲלִיפָתִי, הוּא תְּמוּרָתִי

.

אביזר ההיתמרות שבאמצעותו ניתן להיחלץ מן התהום הוא העצמי הלבדי. הכוח הקטן, האמיץ, הוא שיכול לגאול ולאפשר פדיון כפרות. על הלבדיות הזאת להיות בלתי מופרעת, המסע הזה צריך להתממש ללא סיוע של ידיד או רעיה. לאחרים אסור אפילו להביט ברגע ההשתנות, בפציעת המסמר שמייצרת נביעה של דיוק והתמסרות – "פתאום אני נכון". אמנם ניצב כאן אדם כבוי כנפיים, כזה שממריא כלפי מטה, אל תחתית שְׁאוֹלית במקום אל על, אך עליו לטפס במעלה התהום לבדו, בלי עזרתם של אחרים, ללא דחיפתה של השמש, ללא חסותה וחציצתה של טלית.

לאורך הספר ניכרת ההבנה כי כוחות הנפש הם משאב, מצרך יסוד שיש לזקק כדי לעשות בו שימוש יומיומי, לתחזק ולהחזיק במלאי כדי להזין ולהניע באמצעותו את החיים. כוחות העצמי הם מחצב שיש לכרות ממעמקי עולם, הם נקצבים בכמות מדידה, ואפשר לקבוע אם יש בהם עודף או חוסר, כוויטמין הכרחי לגדילה:

.

*

אֵין לִי נֶפֶשׁ מַסְפִּיק, אַתָּה שׁוֹמֵעַ? חוֹטְבִים חֲלָקִים מִמֵּנָּה, בּוֹנִים

עַל הַמֶּרְחָבִים הַפְּתוּחִים, עַל מִגְרְשֵׁי הַגְּרוּטָאוֹת שֶׁלָּהּ, בַּחֲלוֹמוֹת

נִכְחָדִים בָּהּ מִינֵי פְּלָאִים וַעֲדָרִים שֶׁל חַיּוֹת גְּבוֹהוֹת טוֹבוֹת לֵב

וְטוֹבוֹת רֹאִי. אֵין לִי נֶפֶשׁ מַסְפִּיק וְזֶה כָּךְ כְּבָר עַל הַבֹּקֶר כְּשֶׁהֶעָתִיד

הַקָּרוֹב נִרְאֶה כְּמוֹ תָּכְנִית עִסְקִית חַדָּה כַּתַּעַר וְהָמוֹן סָמַנְכְּ"לֵי

כְּסָפִים מְחֻיָּכִים אוֹמְרִים 'סוֹמְכִים עָלֶיךָ רַק עָלֶיךָ' וְרָצִים מִשָּׁם

מַהֵר אֵל הַפְּגִישָׁה הַבָּאָה. אֵין לִי נֶפֶשׁ מַסְפִּיק וְאֵת מַה שֶׁאֲנִי שָׂם

בַּכִּיס אֲנִי נוֹתֵן לַיְּלָדִים פֵּרוּר אַחַר פֵּרוּר

וְלֹא נוֹתָר לִי עִם מַה לְהִתְגַּדֵּל

.

.

השאלה שנשאלת בשיר ובספר כולו היא כיצד אדם חי במרחב הנתון בסכנת הכחדה. מה עשוי להיות הבסיס האיתן שעליו יוכל להניח את עצמו כדי להתמודד עם איומי הכיליון שמתנפלים עליו מבחוץ, ובעיקר מבפנים? ישנם המוראות של הגוף והטריטוריה (למשל בשיר "גל הטרור הנוכחי" ובמחזור אימון המילואים "וישתחו"), וישנם הפחדים הפנימיים של מחסור באוויר, בהשראה, ברוח שתפיח חיים בקיום הגשמי החדגוני. כבר בבוקר, במפגש הראשון עם המציאות, ניכרת הבנה דחופה כי הקיום הנפשי הולך ומצטמק, מצטמצם לכדי פירורים. עולם המושגים של שמירה על הטבע משמש בהשאלה להבנה כי הנפש היא עולם בפני עצמו, ארץ שיש לעבוד ולעבד, כדי שתישא פירות ותאפשר חיים.

הפירורים המעטים של "נפש" – של טוב ויופי, של חיוּת – נשמרים כדי להינתן לילדים הגוזלים ולהזינם, גם על חשבון התגדלותם ומוטת כנפי התעופה של הוריהם. אך איזה מין עולם נשאיר להם, לילדים? אילו שיעורים נלַמד אותם ומה נצווה עליהם להעביר הלאה – האם את הקרביים המופשטים של האמונה, או את גורלו המוגבל של הבשר? ומה קורה כששניהם, הרוח והחומר, נרעדים באותה מידה, איזו מין ירושה מוענקת להם מידי אב המנסה להתמודד עם חיבוטי הנפש הנכחדת שלו עצמו, עם זיכרונות מסנוורים ורועמים שמפריעים לו להיות חזק, בלתי מנוצח, להגן על ילדיו מבלי שפחד תמידי, תת־קרקעי, יערער אותו?

.

…

הָיִיתִי אִישׁ, תְּרִיס מוּגָף, גּוּף לָפוּף שִׂמְלַת עוֹר כְּנֶגֶד פֻּרְעָנוּת,

וְנוֹלַדְתָּם, יְלָדַי, לְתוֹךְ אַזְהָרוֹתַי:

יְאֻנֶּה יְטֹרַף יְבֻלַּע.

וְאֹם תִּתְהוּ מַדּוּעַ אֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵיכֶם כָּךְ

וְאֵינִי צוֹעֵד לְפָנִים לִקְרַאתְכֶם, דְּעוּ:

אוֹר שֶׁהִכַּרְתִּי מַכֶּה בִּי

אֲנִי רָקוּעַ לְצוּרַת בְּקִיעָתוֹ

.

שאלת הירושה הרוחנית, המסירה של ערכים, אמיתות ואמונות, נוכחת בלא מעט משירי הספר: בשיר אחד הליכה לגן הילדים בבוקר הופכת לניסיון שיש לעמוד בו, בשיר אחר ליטוף ראשה של ילדה הבוכה בשנתה נעשה בידיעה כי יש עד תמידי שצופה בכול ומודד ברחמים את הנעשה בעולמו. השאלה היסודית הזאת של העברה מן ההווה אל העתיד נענית בתשובה מורכבת, אך בו בזמן פשוטה ומלאת תקווה: הַדבקות באמונה, ולא סתם אמונה, אלא כזו של רחמים וחמלה ואהבה, היא שמאפשרת סוף כל סוף להמיס את הקשה והעיקש, לפייס במילים את כל המר והאכזר. תמים תִהיה מציע להשתמש בשפה עצמה, במילים, בתור חיץ מיטיב של הגנה:

.

אנו

בִּתִּי בְּמִטָּתָהּ אָמַרְנוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

וּבְכָל מְאֹדִי שַׁרְתִּי לָהּ עִם מַרְטִין לוּתֶר קִינְג

אָנוּ נִתְגַּבֵּר אָנוּ נִתְגַּבֵּר

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

אָבוֹת אֲבוֹתֵינוּ, עַבְדֵי פַּרְעֹה מֻכֵּי־שֶׁמֶשׁ,

נָהֲרוּ מֵעֲבָרִים סְבִיב הַמִּטָּה הִסְתּוֹפְפוּ

שָׁרוּ עִמָּנוּ וְקוֹלָם שָׁרוּי בְּטִיט קָצוּב בְּמֶלֶט

אֵינֶנּוּ יְרֵאִים אֵינֶנּוּ יְרֵאִים

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

.

בָּאוּ הָרְצוּחִים הַמְּעֻנִּים עָמְדוּ בַּפֶּתַח נִרְעָדִים

שָׁרוּ קוֹלוֹת שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁיִּים

בְּקוֹל בְּלִי מָה בְּנֵבֶל פֶּה שָׁסוּעַ

יָד בְּיָד נֵלֵךְ, בּוֹא יָבוֹא שָׁלוֹם

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

.

בִּתִּי בְּמִטָּתָהּ וּבְכָל מְאֹדֵנוּ

אָנוּ נִתְגַּבֵּר בְּבוֹא הַיּוֹם.

..

המזמור הזה, המושר בחזרתיות מדיטטיבית, מדגים כיצד ניתן להשתמש במילים כדי ליצור גשרים בין מציאות לבין תקווה: בכוחה של המנטרה לנטרל מוקשי סכנה, ביכולתה של השירה לאחות שסעים. קריאת השמע שעל המיטה נעשית לקריאת התכנסות המייצרת קשר רציף ובל יינתק בין עבדים קדומים לעבדים קרובים, בין "אָבוֹת אֲבוֹתֵינוּ, עַבְדֵי פַּרְעֹה מֻכֵּי־שֶׁמֶשׁ" לבין מרטין לותר קינג. התקווה משותפת לא רק לעבדי שירת הים ולאלה של הגוספל השחור, אלא גם לאב ובתו – כל אחד מהם הוא חוליה בשרשרת הייצור, לא רק של עמל מתיש ומענה, אלא גם של עבודת האל, עבודת ההתגברות, עבודת התקווה.

האחריות להעביר הלאה מסר מחַסן של שלום ואחווה מאפשרת פתיחת ערוץ של חמלה ואהבה, ומתוך כך גאולה לא רק של קהל העבדים הגדול של הדורות כולם, אלא גם של היחיד, העצמי. המילים אינן פסוקים של קסם, לא תמיד יש בכוחן לתקן את מה שכבר עוות ונסדק. אך כשהן מושרות, ובפרט עם דור ההמשך, הן יכולות להיות לחש השבעה, צופן של הגנה. הן מאפשרות לקשור קשרים ברשת הביטחון שהאני הפרטי זקוק לה על מנת להתחבר: לאהובתו (שאפשר להקדיש רשימה שלמה לשירים היפהפיים המוקדשים לה בספר), לילדיו, לאלוהיו. הן נמצאות בחייו כדי לסייע לו לעמוד בהבטחת ההתחייבות להישאר בחיים, כדי לקיים את הציווי "תמים תהיה".

.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, משוררת ועורכת, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. חיה בירושלים. שירים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה. במוסך התפרסמו ביקורותיה בגיליונות 50 ו־73.

.

אריאל זינדר, "תמים תִהיה", מקום לשירה, 2020.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרה של סיגל נאור פרלמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

נעמה / תמי

מאת חיה משב

.

נעמה

המבט הזה בעיניים של הבן שלה, היא מכירה אותו, יכולה לזהות אותו דרך כריות כף ידה. היא עוצרת לרגע ומיד הכלים בכיור קוראים לה שתחזור למה שכאן, "מה עשיתָּ! לעזאזל, הרגע סיימתי לנקות," למים שנשפכו על הרצפה, לשברי הכוס, ובבת אחת מיטשטשים תווי פניו של בנה, "כמה פעמים אמרתי לךָ!", הכעסים בתוכה חייבים גם הם להתנפץ, "כמה אפשר לדבר." המילים שיוצאות מפיה כמו זיקוקים מורעלים, "איפה השכל שלך!", מתנפצים גבוה, "תראה איזה בלגן!", מרהיבים לרגע את כל האש שבתוכה ואז מתפוגגים, כאילו מעולם לא הרעידו את השמיים הכהים.

הוא עומד שם מכווץ. עיניו העגולות מנסות להזכיר לה, "אימא," מהמרחק הזה היא אינה רואה – גם לא את עצמה. העיניים שלה עוברות עליו כמו אלף סטירות, ולשבריר שנייה חיוכו מגשש לעברה, "אימא, זה אני, כאן," אבל היא כל כך חלשה בתוך קול הזיקוקים שעוטף אותה, שאין לה דרך אחרת, מלבד לנוע בתוכו.

כשקיבלה את התפקיד לראשונה הכול היה כל כך טבעי, בבחינת הגיע זמנו, וכל מה שהיה לפניו מת. היא אימא. ויודעת בדיוק מה צריך לעשות. דבר ראשון, הרחיקה את כולם. שלא יבואו אליה עם ה"תני לו לבכות זה מחזק את הריאות", "שלא יהיה בבית שקט, אחר כך כל זמזום יעיר אותו". לא, משהו בגוף שלה התעצב בצורה ברורה. הגב שלה התקשה כחומה בצורה למול הקולות שקראו "מה קרה לך, נעמה, השתנית," והבטן והחזה יכלו להכיל ברוך ימים ולילות בטיפול והתבוננות. עזבה את העבודה, עזבה את הלימודים, והתכנסה פנימה, אל תוך האור, אוֹרי שלה.

בחוץ נעו הכוכבים והקיפו מעגלים, ובפנים בתוך חדרי הבית, נעמה ואורי הפכו לכדוּר אחד, הוא יונק ממנה והיא יונקת אותו. ולרגע היה אפשר שתבוא אימהּ, כמו רוח סערה תעבור בבית ותאמר, "את חייבת ללכת לדבר עם מישהו, את לא רואה שמשהו קורה לך, זה לא נורמלי," ואז תצא. ושוב נעמהואורי נעים במסלול שלהם. הוא הליבה שמושכת פנימה והיא הקליפה שעוטפת.

לתקופה מסוימת התנועה הזו של הדבוקים־יחד הלכה צעד בצעד עם רגליה, הגוף התגמש, נשכח והתגלה מחדש. מלא יותר, יפה. ידעה למצוא את הקול הרך, לברוא משתי עיניה את המבט המערסל שימיס כל בכי לנשימה איטית ועמוקה.
וממה הגיע הפחד? מכך שלמרות שעשתה את כל הצעדים הנחוצים, משהו התפרק. יצא משליטה. ומה שזחל מתוך ידיה היה ילד רזה, מחייך, אל מול עיניה הסובלות של אימו. עיניה הסופרות את הגרמים הנושרים מגופו, בוקר, צהריים, ערב, אומדות את הרכות התינוקית, את הוורוד של הלחיים, ובמקומם שקעים אפורים מביטים בה שתחייך חזרה, לכן קמה להכין עוד סיר של אורז, הפעם צהוב.

למה הוא עושה לה את זה? היא שואלת ורואה את עצמות הכישלון שלה בולטות. בכל מקום שהיא מסתכלת – עצמות דקות שלדיות, וכבר ניסתה את כל הטריקים: שירים, סיפורים, מול החלון, מול סרט, בגינה, צלחת האוכל בידה, והנה ציפור, ומטוס, אבל הפה שלו חתום, רק חיוך. למה הוא לא נותן לה להאכיל אותו? להציל את הגרמים, אלה שבערב תספור ותרשום בטבלה ושוב תכאב לה הבטן – איך אבד עוד יום.

זה היה הריקוד המשוגע. ריקוד הפחד: היא רצה אחריו להאכיל אותו, והפה שלו בורח, היא מאגפת אותו ונוטה ככפית והוא מביט בה ונחתם, ורק מבקש לקבל ממנה איזה סימן לחיוך. ופתאום שמים לב שיש שני זוגות רגליים, שני ראשים, ידיים שעפות לכל הכיוונים, אין קצב, הרצפה חומקת, והצעד לא יודע איפה לנחות, ומה שקיים אינו שניים וגם לא אחד. אלא כלאיים המחוברים שלא כדרך הטבע, המבט המיוסר שלה בחיוכו המייחל לאישור.

אוספים של אבנים עטפו את אורי. רסיסי מטאוריט, שברים של כוכב לכת, שהיה יושב שעות ומשחק איתם. ואיך התקנאה באושר שאפף אותם. אושר והנאה שזה זמן מה כבר אינם מנת חלקה.

השכם בבוקר היה אוחז בידיו, מלטף את האבנים שפעם היו שייכות לסלעים כבירים. ועכשיו פלנטות זעירות בפני עצמם. ואיך ליקט אותם בכל מקום שאליו הלך. אוסף עקבות, ליצור בעצמו איזו דרך.

ובכל דרך שהלך – היא בנתה את ימיה סביבו.

היא רצה מהמטבח אל החדר, ושוב אל המטבח, הוא בונה מסלולי אבנים ארוכים מפותלים בין חדרי הבית, הכפית בידה, עיניה בכפית, רגליה מדלגות מעל האבנים, היא מתנשמת, וכמעט מועדת, ורק במזל שלא דרכה, היא מקפצת ומפילה איזו חומה שבנה, והוא חוזר ומתקן, והיא משתדלת ומוצאת מקום להניח את הרגל, מאבדת את שיווי המשקל, ואז כף רגלה השנייה מנסה לאזן את הגוף ונוחתת על סלע אנכי קטן.

"בכל מקום!" הכאב חוצה אותה לשניים.

"בכל מקום הדברים שלךָ!" היא זורקת את הכפית מידהּ. וכבר לא אכפת לה מהאוכל שמתפזר.

רק האבנים בתוך העיניים שלה.

היא אוספת אותם בטירוף, ממלאת את ידיה,

"לא נשאר איפה לדרוך בבית!" והם נופלים מן החורים שבין אצבעותיה.

מן הפחד גם אורי אוסף.

אוסף ובוכה, "אימא, בבקשה, אימא, אל תזרקי."

אוסף ונותן לה, ומבקש, "זה הכוכבים שלי, אימא."

"לא, אי אפשר יותר," היא ממלמלת לעצמה, מתפרקת לעשרות סלעים קטנים יותר, ואורי ממהר לאסוף ולוחש "אבל לא ביקשתי, אימא, אני בכלל לא רעב," בעיניו העגולות, המלאות, "לא ביקשתי כלום, אימא."

.

תמי

"אחרי הכול הגשם עדיין פה", כתבתי, והרגשתי איך הוא דופק בשבילי על החלון.

ניקדתי כדי להרגיש היטב כל אות. ואז רצתי למגירה העליונה להוציא את מראת הכיס. כמעט עברה שנה שלמה מאז הבטתי לתוכה. מעטה של אבק טשטש את פני המראה. ניגבתי בקצה החולצה, זו שקודם ספגתי בה ידיים. כאילו היה על הבד שצבעו המקורי כבר לא נודע לשאת את אירועי היום, או שעליהם היה להטביע בו גוונים. לחשתי "את הקצוות הרפויים שלי," ונהיו. פתחתי את מראת הכיס והתבוננתי, תווי פניי וביניהם העור עדיין כמו זה שלִּפְנוֹת, שלִפְנֵי לְפָנִים. שהייתי שלי.
ומשם גלשו המילים כמו מבול,

"אֵין לִי עוֹד סוֹדוֹת / אֲנִי גְּלוּיָה כְּמוֹ אֲרוּחַת הָעֶרֶב / שֶׁל בִּתִּי".

עד שפעם אחת התעייפתי.

מהסתיו כמו טקס שחזר.

ממני כמו זרע שחפר והתכסה. עסוק במסירוּת באדמתו, מחכה שיבואו הטיפות יבקעו אותו מתוך הקליפה, ושוב ההתחפרות, והעיניים שמכוסות אדמה.

ומילא הזרע, מה לו לשאוף יותר מרגע הנביטה, אבל אני, איך הסכמתי כך להתגלגל בארבעה גלגולים שונים רק כדי להגיע שוב לנקודת המוצא.

"בֵּינְתַיִם, כֹּל הַנִּסְיוֹנוֹת לֹא נָשְׂאוּ פְּרִי,

בֵּינְתַיִם, כֹּל הַנִּסְיוֹנוֹת עָלוּ בְּיֹקֶר."

שמעתי את הגשם הניתך, חזק, בזווית על החלון, ולא רצתי לפתוח את התריס, לתת לו את העונג שייפול על פניי. ישבתי והמשכתי לקפל את הכביסה, לסדר את הספה, לבהות בטביעות הידיים על הקירות. עד ששכחתי את הגשם, ומה עכשיו? ניערתי את הבד. הידיים עסוקות, וגם המוח מלא, מה להכין לארוחת הצהריים, עם איזה פרצוף תחזור יעל מהגן, וכשארד לקחת אותה האם אפגוש במקרה את לילה במדרגות, שפתאום אפילו לא זכרתי למה הפסקנו לדבר, אבל עכשיו יומיים לפני כיפור, זה אסור. ובכלל, אני אוהבת את לילה, כשאנחנו מתחילות לדבר אפילו הקציצות שנשרפות במחבת לא יכולות לעצור אותנו. כאילו אנחנו מאותו שורש.
אבל אחר כך כשאני חוזרת הביתה ככה פתאום, מתהפך לי הלב, ואני לא סובלת אותה.

אותו דבר, אני ולילה, אותו דבר! רק מהכיוון ההפוך. שתינו בבית מגדלות. רק לילה, בלי השכלה, כמו מיליון דולר הבגדים נצמדים לה לגוף, ועם הטיגון של העוף, הפנים שלה טיפ־טופ מאופרות, רק שיתנו לה את ההזדמנות לצאת מהבית והופ, מתיזה עננים של בושם עם העקבים בחוץ. ואני, בושה, בושה לספור כמה שנות לימוד, כמו גיבנת על הגב, עם חולצות מלפני הצבא, שאין מכונת כביסה שיכולה להוציא את הזיעה שדבקה בהן, ומתחת לעיניים – השחור של העייפות.

ועכשיו, גם הגשם, גם עליו ויתרתי. ומה אני צריכה עוד משהו שידקור לי בלב.

שנה הלכתי מבלי לראות.

ראש כפוף כמו מחמת סנוור, שאיזו שמש תמידית הייתה מכה בי בכל עוצמתה. ומאותה מבוכה הייתי מחייכת. חיוך קטן מתנצל, כמו לומר, רגע, רק עוד רגע ארים גם את העיניים, לראות. נזהרת לא להרגיז דבר, רק שייגמר היום, יתכנס לתוך אורו המתמעט, ייחתם תחת שמיכה. שישבו הדברים במקומם המוכר. מה לא הייתי נותנת בשביל הביטחון. מסביבי אנשים מדברים בקול שהוא שלהם, מנגנים על תיבת התהודה שלו ביד אמן, בכפתור נפתח, ריח גופם מותז לתוך העולם, באמצע המדרכה שמש על ראשם המופז, ופתאום החושך הזה נפל – למה דווקא עליי?

"מֶזֶג הָאֲוִיר הִשְׁתַּגֵּעַ אִבֵּד אֶת הַצָּפוֹן," קראתי

"אֲנִי יוֹדַעַת," ניסיתי לאחוז שוב בתחושת הביטחון,

"שֶׁהַצָּפוֹן הוּא הַחַלּוֹן בַּסָּלוֹן

וּבְזֶה שֶׁבַּמִּטְבָּח אֲנִי מְצוֹפֶפֶת אֶת בִּתִּי

וְאוֹתִי תַּחַת מִשְׁבְּצוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ

רֶגַע, וְאָז – מִתְפַּזְּרִים רַק אֲנִי נִשְׁאֶרֶת"

לבשל את הארוחות בשעתן, לטאטא את הבית בסוף היום, לקשור את שקית האשפה, שתמיד יהיו בגדים נקיים בארון, מקלחות זה לפני ארוחת הערב, הסיפור לפני השינה, להגיד "שלום", "בוקר טוב", "סליחה". ואם מישהו אמר "תתביישי," התביישתי וביקשתי סליחה, וגם אם מישהו אמר "אנחנו לא צריכים אותך, את מפוזרת נורא," אמרתי "טוב, תודה. טוב, מפוזרת נורא," והלכתי הביתה לבדוק לאן התפזרתי. ואם מישהו צעק "תחכי עם השאלות, לכל ניתן תשובה," ישבתי וחיכיתי, ושמתי את ידיי על שפתיי וחיכיתי, "ראיתם את זו עם השאלות, גם שאלות צריך לדעת מתי לשאול," הדברים חמקו, וכמה שנאבקתי להשיבם התפזרו יותר ויותר בחלל. וכשלא נותר עוד כוח, התיישבתי, והחושך היחיד שישב לצידי.

– "אתה יודע, כשהייתי ילדה, ספרתי בלב 'אחת, שתיים שלוש' ובבת אחת הסתובבתי לאחור – שאם יש שם משהו שאורב לי באותו רגע הוא ייעלם!"

– "יודע"

– "והיה שם משהו?"

– "את זה אני לא יכול לספר לך."

– "ובכיתה ו' –"

– "כן, רק בת שתים־עשרה, כמו איילה רצת, לבדך, בגן, אחרי מסיבת שישי."

– "גדר של הרדוף נחלים וצללי העצים כאילו לרגע השיגו –"

– "גן התקווה, זוכר היטב. בכל כוחךְ, מבלי להסתכל אחורה, ומי שחיכה שם בשבילךְ –"

– "זאת אומרת, שכן, שחיכה שם מישהו ללכוד אותי?"

– "זה לא מה שאמרתי, אמרתי שאם… לא היה לו סיכוי."

– "ולפני הגיוס?"

– "זו הייתה תקופה בלי פחד."

– "החמאם ביפו. זוכרת את הרגליים שלי מדלגות על מרצפות השיש החלקות, את הקרחת שעשיתי, הם לא ידעו איך לאכול את זה."

– "הם קראו לך למשרד, הבוס שמעולם לא העזת להרים אליו את המבט."

– "ואשתו, בבגדים של הנשים הגבוהות היפות מן הסרטים, שעומדות ליד הכיסא המשרדי של בעליהן."

– "אמרו לך שזה יפה."

– "אבל לא מכובד למקום."

– "השאירו את האוויר בשאלה, לא הם יגידו לך שבי בבית עד שיצמח."

– "שאלתי אם יעדיפו שאחבוש בנדנה, כי להפסיק לעבוד אני לא מוכנה."

– "ואז הגיע הבחור הגבוה הזה."

– "וכבר בפעם הראשונה כשנכנס; פשט את החולצה שלו כדי ללבוש את מדי העבודה."

– "והחזה שלו, לא יכולתְ להוריד את העיניים. ובכלל לא שמת לב לסמטאות, למדרכות השבורות, לעכברים שהיו חומקים מתחת לתריסי האלומיניום של חנויות הבקלאווה."

– "אתה זוכר את חזיית התחרה האדומה, איך חיכיתי להתכופף בדיוק כשעבר."

– "משי אדום ובקצהו פס תחרה. אז היה לך תיאבון."

.

חיה משב, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה, עובדת סוציאלית. סיפור פרי עטה, ״הדרך״, התפרסם בגיליון 30 של המוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה, "כל קיר היה דלת" (הקיבוץ המאוחד, 2020).

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: ארבע תמונות מבית אבות, מאת אילנה אילתי־שליט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השנה כנראה לא נטוס. גם לא נפליג. אולי גם בשנה הבאה לא. יש מי שלא נסעו לארץ אחרת כבר שנים. אבל תמיד אפשר להפליג על גבי הדפים. לכבוד הקיץ, מסעות למרחק בעקבות ספרים. בדמיון – ולא רק.

.

***

.

שחר־מריו מרדכי פוגש יערות מושלגים ואווזי בר בעקבות "מסע הפלאים של נילס"

 

דמיינו שאתם מורגלים ברעיית אווזים ובאיסוף זרדים להסקה; ופתאום אתם ממריאים עם להקת אווזי בר, בעודכם רוכבים על גב אווז בית מחוות הוריכם. הרוח נושבת בפניכם ושורקת באוזניכם. מראות עוצרי נשימה נגלים לכם: הרים וערים, נהרות ויערות. לרגלי האורנים השלג עוד נאחז בשכבה עבה ובכפרים הוא נמס בקרני שמש אביבית. הארץ פרושה תחתיכם. סוף מארס, ואתם במסע מדרום שוודיה לצפונה. היעד: לפלנד.

הייתי ילד בקרית ביאליק. שנות השמונים. מדינה חד־ערוצית. ישבתי מול המרקע והפלגתי על כנפי הדמיון (ועל כנפי מולי האווז) עם נילס ואוגי. לא ידעתי שסדרת הטלוויזיה שהציתה את דמיוני מקורה בספר שנכתב שמונים שנה בטרם נחת נילס בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. כתבה אותו הסופרת סלמה לגרלף, שגדלה, כמו נילס, בחווה בדרום שוודיה. את הספר קראתי מאוחר (לא תאמינו כמה מאוחר), ולתדהמתי גיליתי שהאווז מולי – שמו בכלל מרטין; שושו השועל – שמו סְמִירֶה; ואוגי האוגר אינו קיים. שלא לתדהמתי, גיליתי שהספר עולה ביופיו על העיבוד הטלוויזיוני.

לגרלף מגוללת את הרפתקאות נילס, המתגורר בכפר וֶסְטמֶנְהֶג ומהלך אימים על חיות הבית. את שפם החתול, למשל, חרך בגפרור בוער. אבל באחד מימי ראשון (סאנדיי סקנדינבי), כשהוריו יוצאים ליום השוק בכפר הסמוך, נאלץ נילס, לאכזבתו, להישאר בבית כדי לשפר את הישגיו הלימודיים. מפגש גורלי עם גמד יער, שגם אליו מתאכזר הנער, מביא לכיווצו של נילס. בעל כורחו מצטרף הפרחח ללהקת אווזים, ומשתנה במסע.

הלהקה מונהגת בידי אווזה ולא אווז. זוהי אקה, שתבונתה ומנהיגותה מאפשרות לאווזים להגיע בשלום ללפלנד ולחמוק מסכנות האורבות להם מידי אדם, טורפים ואיתני הטבע. לגרלף, האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, שילבה בספר (לפני 114 שנה) מסרים פמיניסטיים ואקולוגיים. לגרלף כתבה אותו לבקשת משרד החינוך, אבל נדמה שהיא מותחת בו ביקורת על מערכת החינוך, שכן נילס חולף על פני אתרים לאומיים בשוודיה, ולומד בדרך חווייתית את שלא רצה ללמוד בבית הספר.

לשוודיה טרם הגעתי, אבל בצפון אמריקה הפך הדמיון למציאות. ימי השוק של סאנדייז, אווזי בר ויערות מושלגים הפכו למציאות חיי. את האווז החלפתי בטויוטה פריוס, ובמסעות דרכים פלאיים זכיתי להיות נילס.

.

סלמה לגרלף, "מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אוזי הבר", עם עובד, תש"ב–תש"ג. תרגם: ח"ש בן־אברם; צייר: ק' קורץ.

 

שחר־מריו מרדכי הוא משורר. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.

 

*

 

זהר אלמקייס נוסעת בעקבות "סיפורים מאליס איילנד"

 

ביקרתי באליס איילנד פעמיים. בפעם הראשונה היינו שלושה חברים, דוקטורנטים מהארץ שחיו בברוקלין, קפאנו על המעבורת ואחר כך על האי. בין לבין, שוטטנו בחדרי המוזיאון הגדול והמרשים שהמבנים ההיסטוריים שעל אליס איילנד הפכו להיות, והתבוננו בצילומים של עוד ועוד מהגרים שעברו באולמות הללו בתקווה להיכנס בעדם לאמריקה, יבשת־אם חדשה. על אותם פנים מלאי תקווה וכאב, ובעיקר על המקום המשונה הזה בים, כתב ז׳ורז׳ פרק עם רובר בובר את סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה. בפתח הספר מובא ציטוט מדבריו של ז׳אן פול דה דאדלדסן: ״הארץ שלנו היא החוף הדל שזה עתה הושלכנו אליו.״ ובאמת, גם אנחנו השלכנו את עצמנו אז לאיזה חוף (בלי אומללות יתרה), ובאנו לבקר את אלו שהיגרו לפנינו, בכאבים רבים מאיתנו, ובעולם שבו חציית האוקיינוס לא הייתה דבר של מה בכך. רציתי לבקר באליס איילנד בדיוק בגלל הספר הזה, כי הוא מונה עוד ועוד: מהגרים וכיורים, ספסלים ותמונות, מרחקים ושמות ספינות. הוא שואל שאלות ומתבלבל, נע הלוך ושוב: ״המקום הזה הוא בשבילנו חלק מזיכרון־בכוח, של אוטוביוגרפיה אפשרית״. ובשביל מי שטועה לחשוב שיש כאן מעשה של מציאה, של הטלת עוגן, הוא מוסיף דבר שלמדנו לשכוח בקלות, בחוסר רחמים:

מה שמצוי כאן בשבילי
כלל אינו ציוני דרך, שורשים או
עקבות
אלא ההפך: משהו חסר צורה,
על גבול הנאמר
משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע
ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,
לעובדת היותי יהודי.

 

בפעם השנייה ביקרתי באליס איילנד עם הוריי, בקיץ האחרון. הם באו לראות איפה הייתי כל הזמן הזה, רגע לפני שחזרתי לחיות במקום שבו הם חיים. במעבורת נשענו על המעקה, תחת השמש ואל הרוח. באי, אבי, בן מהגרים אבל יליד ארצו־שלו, שוטט במדשאות הרחבות והביט אל האופקים. אמי המהגרת נכנסה לקונכיית המוזיאון והצמידה עיניים מבריקות לכל תמונה. כל ילדה, כל זקן, היו היא־עצמה. צילמתי במצלמת הפלאפון את גבה המטושטש חולף על פניהם. התבוננתי בתמונות, ומן המסך הקטן עלה – משהו שאוכל לקרוא לו קרע.

.

ז׳ורז׳ פרק עם רובר בובר, "סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה", בבל, 2009. תרגמה: נורית פלד־אלחנן.

 

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

*

 

שחר גבאי טועם פטריית הזיה בעקבות "אליס בארץ הפלאות"

 

הייתי בן 17 וחצי, חזרתי הביתה לעת לילה. על השידה שלצד מיטתי בעליית הגג נחו שני ספרים: האחד על השפעותיהם של סמים, והשני – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. הם הזדמנו לאותו מקום וזמן באקראי. אבל בשעת לילה מאוחרת, באותו מקום וזמן, אליס נגסה בפטרייה שהקטינה והגדילה אותה, בעת שד"ר הופמן, מגלה האל־אס־די, שתה כוס מים מהולה בסם ולנגד עיניו החלו גלגלי האופניים שעליהם רכב לביתו קטֵנים וגדֵלים.

שבועיים לאחר מכן לקחתי את הפטרייה הראשונה שלי. נסעתי בבוקר יום שישי אל יער מבודד בצפון הארץ. כשלושת רבעי שעה לאחר שנגסתי בה החלה ההשפעה: ישבתי על הקרקע והתבוננתי מטה. הקיף אותי עולם נסתר, מיקרוסקופי, שגדל לממדי ענק וניצב מולי במלוא גאוניותו. נמלים, בטקסים פגאניים, העלו קורבן דבורה לאלת הנמלים; כפיס עץ הפך לגשר רחב וארוך שעליו עשו שיירות של סוחרי מזון את דרכן בין השדות לשווקים; התלמים הפכו לרשת מנהרות תת־קרקעיות שדרכן אפשר להגיע לארצות חדשות. העולם כולו היה חד ועצום. נבהלתי. ניסיתי לקום אך גיליתי שאיני שולט בגופי. התבוננתי וראיתי כיצד הרגליים נפרדות מהגוף ומתפתלות על הקרקע כשתי תולעים ענקיות. ידיי השתרכו מן הכתפיים כמו זוג אטריות, חשתי אותן כמו מחושים משונים של מקק, וראשי היה כמו כדור גדול ומפואר התלוי, מרחף באוויר, על קנה מוארך ושברירי של סוּף. הגוף כולו, כמו העולם שמסביבו, התפרט לאיבריו כמו בדיוקן מוקצן של פיקאסו.

אני זוכר שחשבתי שאיברי גופי, שחיו שנים כמו קנטונים קטנים בקונפדרציה הגדולה שהיא אני, קמים ודורשים עצמאות. תחילה הפדרציות הגדולות: הרגליים, הידיים, הראש; אחריהם קנטונים קטנים יותר: אצבעות הידיים והרגליים, האף, האוזניים, כדורי העיניים, השפתיים; ודרך מערת השפתיים – איברים נחבאים יותר, שבטים קטנים שמעולם לא הרימו את קולם: הקיבה, הכבד, הטחול, הלב, כדוריות הדם. הכול היה חי, חי מדי. חי מדי ומפורק לרסיסי ענק.

"צד אחד יגדיל אותך, והשני יקטין," אומר הזחל המעשן לאליס. וכשאליס בוחרת בצד הלא נכון ומתכווצת לגודל ננסי, היא ממהרת לנגוס בצד השני של הפטרייה ולגדול. אבל אני לא יכולתי לנגוס בצידה השני של הפטרייה. רגעים ארוכים הפכתי בשאלה מה אליס הייתה עושה במצבי: איברי גופי ענקיים אבל גם שאר העולם עצום ואני מרגיש קטן כל כך… ופתאום הרגשתי שאני מותך, כמו בתוך מערבולת ים שואבת, עם העצים, העלים, רגבי הקרקע, הנמלים, האוויר, העולם כולו, עד שאנחנו מתמצקים לכדור דחוס אחד שאין בו התחלה או סוף, קטן או גדול.

.

לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", עם עובד, 1997. תרגמה: רנה ליטוין.

 

שחר גבאי הוא סופר, מוזיקאי ומנחה סדנאות כתיבה. מחבר המחזה "סיפורו של התו סול", ושל הספרים "סיפורו של סול" ו"הגלגול" (בית אורי צבי, 2017). ספרו השלישי, "סיפור", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 78 של המוסך.

 

*

 

יעל סטטמן רוצה לנסוע לקונסוליה בהשראת "הארכיברית"

 

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש
(אדמיאל קוסמן)

 

השנה אנחנו גרים באן־ארבור שבמישיגן. עיר יפה כמו אגדה, עם שלג רך ואביב רענן וסתיו סוער וקיץ באגם. והחיים החדשים המשונים שלנו בתוך המגיפה הם חלום בתוך חלום.

בתוך הלימבו הנפלא לפעמים, הקשוח עד להשתגע בפעמים אחרות, אני חוזרת אל הארכיברית. כבר בתחילת הספר הלופת הזה, המטריד, בעל העברית הלירית, היפיפייה, מגלה לנו אסיה, הגיבורה, את החלום הכי־הכי שלה, את הפנטזיה שמצליחה להחזיק אותה שפויה.

– אדוני?
– כן?
– קראת לי?
– כן, שבי בבקשה. …כמה זמן את איתנו, אסיה?
– ארבע עשרה שנה. באוגוסט זה יהיה…
– מי היה מאמין?
– כן.
– …ועכשיו החלטנו שהגיע הזמן.
– אדוני?
– הזמן. שלך.
– אדוני?
– לנסוע לקונסוליה.

 

אסיה, עובדת במשרד ממשלתי אפור וחסר משמעות, חולמת על מעבר ל"קונסוליה", מקום ערטילאי ומופלא שכולם רוצים להישלח אליו אף שאיש לא חזר ממנו. זהו החלום על ה"שָם" הטוב ללא ספק יותר מה"כאן".

וככה, בראשה של אסיה, מצטיירת הקונסוליה:

אולמות גדולים שרצפתם משובצת שחור ולבן ובוהק, שמלות מלמלה … חדרים שקירותיהם חלונות גדולים ושקופים … והיא תלמד שהעולם משתרע מעבר למה שהעין רואה, שהוא גדול, ולמרות שהיא קטנה בתוכו, היא … תלמד לתפוס את כל המקום שהיא צריכה, וזה ייקח לה זמן, כי את הדרך היא תסלול תוך הליכה … עד שכבר תהיה היא עצמה.

 

אני אוהבת את התיאור הזה, כי ברגע מסוים בתוכו אסיה מתחילה לדבר על מקום שהוא בכלל לא חיצוני. בלי להתכוון היא מגלה לנו כאן חתיכת סוד: מה שחשוב יותר מהמקום הפיזי, הוא מרחב נפשי מצמיח ומגדל. אסיה משוועת להערכה, לעיניים טובות שינוחו עליה ויאירו לה את הדרך.

בתקופה האחרונה אני שוכחת: מה נותן לי משמעות? מה הנפח שאני תופסת בעולם, האם מישהו שומע אותי? מעבר לאולמות הגדולים ולשמלות המלמלה, אני ואסיה מפנטזות על מקום שבו יותר מכול, נמצא את עצמנו.

 

ענת לוין, "הארכיברית", אפיק, 2015.

 

יעל סטטמן מתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית. שיריה פורסמו באנתולוגיות, כתבי עת ומוספים לספרות, וכן בגיליונות 35 ו-63 של המוסך. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

*

 

רון דהן מתחיל לגלוש בעקבות "הוואי"

 

נדרשו לי ארבעים שנה ומשבר חמור אחד כדי להגשים חלום ילדות ולהתחיל לגלוש. בפעם הראשונה שעליתי על גלשן, לא רק שחזרתי להיות הילד בן השש־עשרה מהרצליה, אלא גם הילד שקיבל מאביו את הספר הוואי לג'יימס מיצ'נר, ספר מרופט שכריכתו קרועה ותוכנו חלום רחוק. ממרחק השנים, מעבר לסצנה הנהדרת שבה יורדים המיסיונרים מהספינה אל האי ורואים אנשים יפהפיים, עירומים ברובם, רוכבים על הגלים בעזרת רצועות עץ משויפות, אני מבין שקראתי על אחד הפשעים הגדולים ביותר של האנושות, פשע שממשיך להגיר ולהגיר מוגלה, פצע שאת תוצאותיו אנו רואים כל יום – הקולוניאליזם האירופי, ההיררכיה שבין האדם הלבן וכל השאר, אשליית השליטה על עם אחר.

הוואי, שראה אור בתרגום לעברית בשנת 1961, מצליח לאחוז בשני הקצוות של הספרות: עלילה סוחפת העוקבת אחר מיסיונרים אירופים המגיעים לאיי הוואי ומשנים אותם מקצה לקצה, לרוב לרעה, ואמירה נוקבת על הדת, על כוח, שליטה וכסף. זהו ספר על מחיקת תרבות שלמה, תרבות המחוברת לטבע בהרמוניה, על ידי הדת ושנאת הטבעי, הפיזי, החושני. ובעיקר, חוויית הקריאה מעניקה לקורא, במקרה זה אני, את החומר שממנו עשויים החלומות. וכמה עצוב שהחלום הזה נשאר רק בספר, שכן הוואי דומה כיום יותר לאימפריית־העל שכבשה אותה מאשר למקום היפהפה והעדין שהייתה כשרק הגיעו המיסיונרים. והנה, גם זה כוחה של ספרות – ללכוד את החלום בטיפת הנצח של המילים.

 

ג'יימס מיצ'נר, "הוואי", הוצאת לאשה, 1961. תרגמה: רבקה רז.

 

רון דהן הוא משורר, סופר ועורך. מייסד אתר והוצאת אינדיבוק. פרסם ספרי פרוזה ושירה, האחרון שבהם – "מתעוררים: גברים מדברים מיניות".

 

*

 

מרית בן־ישראל חוזרת אל נוף יפה ועצוב בעקבות "הנסיך הקטן"

 

 

נוֹף זֶה הוּא בְּעֵינַי הַנּוֹף הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְגַם הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ. זֶהוּ אוֹתוֹ נוֹף הַמְתֹאָר בָּעַמּוּד הַקּוֹדֵם, אוּלָם צִיַּרְתִּיו שֵׁנִית לְמַעַן תִּתְבּוֹנְנוּ בֹּו כָּרָאוּי. כִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה הוֹפִיעַ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וּמִכָּאן נֶעְלַם.

הִסְתַּכְּלוּ בְּנוֹף זֶה יָפֶה יָפֶה לְמַעַן תַּכִּירוּהוּ בְּנָקֵל אִם תֵּצְאוּ בְּאַחַד הַיָּמִים לְמַסָּע עַל פְּנֵי מִדְבְּרוֹת אַפְרִיקָה. אִם תִּזְדַּמְּנוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אָנָּא, אַל תֵּחָפְזוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכְּכֶם: הַמְתִּינוּ נָא שָעָה קַלָּה תַּחַת אוֹתוֹ כּוֹכָב! וְהָיָה אִם יוֹפִיעַ לִפְנֵיכֶם יֶלֶד, שֶׁפָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וּשְׂעָרוֹ זָהָב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹנֶה עַל שְׁאֵלוֹת, וִידַעְתֶּם נְכוֹנָה מִיהוּ אוֹתוֹ יֶלֶד פִּלְאִי. וְאָז עֲשׂוּ נָא חֶסֶד עִמָּדִי לְמַעַן יָפוּג צַעֲרִי וְרָוַח לִי: כִּתְבוּ לִי מִיָּד כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ…

 

גדלתי בפאתי באר שבע, בנוף יפה ועצוב עם כוכב. השתוקקתי לפגוש בנסיך הקטן, אבל הרבה לפני שידעתי מה זאת אירוניה (או איפה זה אפריקה), הבנתי שהאיור חותר תחת המטרה המוצהרת שלשמה צויר. זה לא קלסתרון של נוף, אלא הייקו גרפי (עוד מילים שלא הכרתי אבל חשתי במהותן) שמבטא את חוסר היכולת לחזור אל מה שהיה, יד לסופניות הפרידה ולטענתו של השועל שמה שחשוב באמת, כלומר מה שבלב, סמוי מן העין.

הנסיך הקטן הוא ספר של פרידות: מהשושנה, מהשועל, מהנסיך הקטן עצמו. זו הסיבה למלנכוליה האינסופית שלו, לעיסוק האובססיבי בזיכרון, ובעצם – בתנועה בין יצירה לזיכרון, באופן שבו שניהם ניזונים מהדמיון.

סנט־אכזופרי הראה לי את צער הפרידה עוד לפני שחוויתי אותו. הוא פתח בתוכי דלת שכלל לא ידעתי על קיומה. הוא גילה לי באמצעות כמה קווים ומילים, שנופים הם סוג של מוליכי רגש. שלא רק המדבר, העולם כולו עשוי מגרגירי חול שעליהם גדלים הנופים הפניניים, הפלאיים, של העולם הפנימי.

 

אנטואן דה סנט־אכזופרי, "הנסיך הקטן", עם עובד, 1952. תרגם: אריה לרנר.

 

מרית בן ישראל היא סופרת פרוזה ועיון בעלת עבר בין־תחומי עשיר. כותבת הבלוג עיר האושר.

 

» עוד מפלט מהחום: חידון כפור ספרותי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן