.
שבעים וחמש שנה ל״חוות החיות״ של ג׳ורג׳ אורוול
מאת אדם רז
.
הספר חוות החיות, שהחודש אנו מציינים שבעים וחמש שנה לצאתו לאור (1945), הוא חיבור נוסף בפועלו הספרותי של מחברו, ג'ורג' אורוול, בביקורתו על משטר העריצות הסטליניסטי. על היבט זה בקורפוס הכתיבה של אורוול – ביקורת המהפכה הבולשביקית ומשטר האימים הסובייטי – נכתב רבות. עם זאת, נדמה שדווקא ההיבטים האוניברסליים ביצירה, אלו שיש להם אקטואליות שאינה תלויה בזמן ובמקום מסוים, זכו לפחות מדי תשומת לב (בוודאי בהשוואה ל-1984). לפיכך, דווקא הקריאה האוניברסלית, כלומר קריאה שאינה כבולה להקשר המיידי של כתיבתו ופרסומו של הספר (ביקורת המשטר הסובייטי וההתרפסות המביכה של האינטליגנציה השמאלית האירופית מול מופע האימים הסטליניסטי), הקשר שיש בו כדי לסמא את העין, מאפשרת להציב את חוות החיות במקום הראוי לו: לא רק סאטירה פוליטית מושחזת (על פי מיטב הספרות ההומוריסטית האנגלית וכו'), אלא טקסט בעל יומרות פוליטולוגיות. קרי, חיבור תאורטי על אודות הפוליטיקה.
מיותר לחזור ולציין את הידוע על הספר, ואלו שאינם בקיאים ביצירה ובקורותיה המעניינות יפנו לספרות יעץ הנמצאת כיום במרחק לחיצה על העכבר. כמו אורוול, איני חושב שיש טעם לכתוב את מה שכבר נכתב. פה ארצה להמשיך ולהאיר בקצרה את טענותיי על אורוול כהוגה פוליטי, שאת פועלו הספרותי יש לבחון לא רק על צידה האמנותי או החברתי (כלומר, ספרות שאומרת דבר מה על האקטואליה), אלא על צידה התאורטי.
כוכבו של אורוול אמנם זהר בשנים שלאחר פרסום חוות החיות, אולם הוא הוכתר לרוב כסופר (ביקורתי, אמנם) ולא כתאורטיקן. קטגוריזציה זו השתרשה עמוק בתודעה הציבורית ובין כותלי האקדמיה, עד כדי כך שהתאוריה האורווליאנית על אודות המבנה החברתי וחלוקת הכוח הפוליטי אינה זוכה לדיון שלה היא ראויה אז והיום. האיש סופר, קבעו מי שקבעו, ואת יצירותיו יש ללמוד בחוגים לספרות. הדבר מפתיע כפליים, מכיוון שבניגוד לתאורטיקנים רבים שאת כתביהם לומדים בחוגים למדע המדינה ופילוסופיה (ושתחזיותיהם של כה רבים מהם הופרכו!), התחזיות הפוליטיות של אורוול התגשמו במידה רבה. ואיני מתכוון רק לתיאורים המצוטטים לרוב על נוכחותו של "האח הגדול" (השלטון) במרחב הציבורי, אלא להבחנותיו בנוגע לתפקידו של הכוח במערכת הפוליטית ותפקידם של האידאולוגיה והמיתוס בטמטום ההמונים.
ומכיוון שהבמה שבה מתפרסם מאמר קצרצר זה עוסקת בספרות ובשירה, אציין מראש שאיני מוכשר לחוות דעה על ההיבטים האומנותיים־ספרותיים של חוות החיות. אני חושב שהספר כתוב כהלכה; שהקריאה בו מלמדת ומהנה, פעם אחר פעם; שמחברו הצליח לשלב יחדיו בהצלחה כמה סוגות ספרותיות; שהשימוש במשלי חיות נעשה בצורה מבריקה ועוד. ובכן, ישבו המומחים לספרות ויחוו את דעתם על צורתו של הספר (ועל ההשוואה בינו לבין מסעות גוליבר הנפלא של ג'ונתן סוויפט) – ואני אסתפק בכמה הערות מתחום התאוריה הפוליטית.
.
בשנת 1950 הזמין משרד החוץ הבריטי מהמאייר נורמן פט והכותב דונלד פרימן גרסת קומיקס של ״חוות החיות״, לצורכי תעמולה אנטי־פשיסטית. פרקים מהקומיקס פורסמו בעיתונים בברזיל ובוונצואלה. בתמונה: סקיצה לקומיקס, כנראה היחידה שנותרה בארכיון הלאומי הבריטי.
.
חוות החיות היא יחידה פוליטית שבה קיים שלטון יחיד, בדמותו של החוואי ג'ונס, המנצל את נתיניו: חיות המשק. החזיר "המיור הזקן", המשמש כחכם השבט, מגייס את חיות החווה למהפכה סוציאליסטית נגד ג'ונס המנצל, מהפכה שתוביל לכינונה של חברה חדשה. אולם מיור הזקן הולך לעולמו לפני המהפכה המתוכננת והשינוי המשטרי שאמור היה להתחולל בעקבותיה. במהרה, בתהליך שאורוול מתאר בצורה מאלפת ומדוקדקת, חזונו החברתי־שיתופי של המיור הופך להיות כלי (למעשה, הכלי) לשעבודם של המהפכנים ההולכים על ארבע. במילים אחרות, חזונו החברתי של המיור לא רק שלא הוגשם, אלא הוא, החזון, הופך לכלי לשעבודן של החיות לאדוניהן החדשים: החזירים. זו נקודה חשובה בכתיבתו של אורוול (והוא גם חווה אותה על בשרו כשחמק מכדורי רובים בספרד): החזון של חברה מתוקנת ומשוחררת מפגעי הניצול והשעבוד הופך לכלי לדיכוי של אלו הכמהים ונלחמים לשחרור על ידי אלו המתהדרים בנוצות המהפכה. במובן זה, חוות החיות הפכה להיפוכה המלא והמוחלט של אותה אוטופיה שאליה חתרו אזרחי החווה ההולכים על ארבע – וזאת בשם ובכסות של אותה אוטופיה שלה ייחלו, ושעליה נאבקו ושפכו דם.
כמבקר חד עין, שלא נשמע לצוויי הבון־טון של האינטליגנציה השמאלית באותם הימים, אורוול רצה להסביר לעצמו ולקוראיו את הסיבה לכך שמהפכה חברתית משחזרת – ולו בשינוי אדרת – את דפוס הניצול שכביכול נגדו היא יצאה. פה ראוי להדגיש פעם נוספת שהביקורת האורווליאנית לא כיוונה את חציה רק נגד הסוציאליזם הסובייטי, אלא גם נגד המשטר הדמוקרטי־קפיטליסטי. והרי לשיטתו של מחבר חוות החיות, הליברליזם (שגם הוא נתפס כמהפכה בדברי ימי עולם) שבו התגאו בצד המערבי של היבשת (ומעבר לאוקיינוס) טמן בחובו משטר של עריצות וניצול המבוסס על שררת הממון. כאן טמונה האקטואליות של התאוריה האורווליאנית: ביקורת החברה הרכושנית.
שלושה נושאים עיקריים הטרידו את אורוול לאורך עשרים השנים האחרונות של חייו וביתר שאת מאז חזרתו ממלחמת האזרחים בספרד, שבה השתתף. אלה מופיעים בצורה מפותחת ב־1984, שיצא לאור ב־1949, וקצת פחות בחוות החיות: א. אופיו הפוליטי המניפולטיבי של המשטר הקפיטליסטי והקומוניסטי (על ההבדלים ביניהם); ב. אמצעי השליטה וגיוס הלגיטימציה של אותם משטרים על ההמונים (הנתינים) – ובלשון אחרת: דרכי השתלטותם על התודעה של היחיד המבודד; ג. היחס בין היחיד לשלטון, או במילים אחרות: חלוקת הכוח החברתית באותם משטרים.
הקריאה האוניברסלית בחוות החיות היא פסימית משהו. אמנם מתקיימים בחווה מאפיינים של דמוקרטיה, אולם היא פיקטיבית לגמרי. בפועל, המוטיב המכונן של השררה (קרי, ניצול של אדם ביד רעהו), שעליו התבסס השלטון בימי החוואי ג'ונס, נשאר על כנו לאחר המהפכה. עתה, החזירים הפכו לאדונים המנצלים. דבר זה בא לידי ביטוי מובהק בספר, בתיאור המבהיל של החזירים שעוברים מהליכה על ארבע להליכה על שניים – כמו המנצלים הקודמים, האדונים בני האדם. פסקת הסיום של הספר, שבה מציצות החיות המבוהלות לתוך בית האדונים־חזירים, ממחישה זאת היטב: "עתה לא היה עוד ספק מה אירע לפניהם של החזירים. הבריות שבחוץ העבירו את עיניהם מחזיר לחזיר, ושוב מחזיר לאדם – אבל לא היה עוד אפשר לקבוע מה הוא מה." לא אדון פה בשאלה אם לדעת אורוול (ולא רק אורוול של חוות החיות) ניתן לכונן חברה ללא ניצול וללא שלטון של אדם באדם. ברור לחלוטין שסוגיה זו הטרידה אותו לאורך כל שנותיו הבוגרות. בחוות החיות הדבר ברור לחלוטין, האוטופיה מתרחקת כבר בצעדי ההגשמה הראשונים של המהפכה. מה שמעניין אותנו פה הוא שהחזירים "הסוציאליסטים" ובן האנוש הקפיטליסט (אדון פילקינגטון) יושבים סביב אותו שולחן, ועושרם מבוסס כולו על ניצול ההמונים. אכן, לדעת אורוול, בנקודה זו לא היה הבדל מהותי בין שני המשטרים שעמדו זה מול זה במשך מחצית המאה.
יש להדגיש שאורוול לא רחש אמון רב ליכולתו של הציבור להתמודד עם מורכבותה של החברה המודרנית. עמדתו בעניין זה הייתה דומה לזו של הפובליציסט והתאורטיקן האמריקאי וולטר ליפמן (Lippmann), שגרס כי בשני התחומים העיקריים הקובעים את גורלו של היחיד בחברה המודרנית – התחום הביטחוני והתחום הכלכלי – הציבור אינו יכול לנקוט עמדה מושכלת, בגלל ההשכלה הדרושה כדי לנקוט עמדה ריאלית מפה, וההתמחות שנושאים אלו דורשים בחברה המודרנית מפה. דבר זה מומחש בחוות החיות בכך שחיות המשק, למרות החיבה הרבה שהקורא ודאי רוחש להן, הן די חסרות בינה. אבל לא סתם בינה. בתחום "מקצועיותן" הן אכן מקצועיות לגמרי: הטלת ביצים, סחיבת שקים וכדומה (האלגוריה ברורה: החיות הן מעמד הפועלים). רק בתחום הפוליטי הן נטולות בינה. לפיכך, לא רק שקל יותר לשלוט בהן, אלא שניתן לגייסן לטובת שימור הסדר החברתי הנצלני באמצעות אידאולוגיה (ולא באמצעות השוט הפיזי בהכרח).
בחוות החיות אמצעי השליטה מודגמים בצורה בוסרית יותר מב־1984. בחוות החיות השליטה והניצול אפשריים בגלל עליבותם וטיפשותם של בעלי החיים. ב־1984 כבר יש צורך במנגנונים מניפולטיביים ומתוחכמים למדי. החזיר נפוליאון היה ודאי מסכים עם הוראותיו של פרעה תחותמס השלישי לראש הווזירים רחמירע במחצית הראשונה של המאה החמש־עשרה לפני הספירה: "עליך לעורר בבני אדם פחד, שכן רק אשר בני אדם מפחדים מפניו, יוכל לשלוט." דבר זה נכון גם לפרוטגוניסט של 1984, וינסטון סמית, אולם הטכניקה של הפחד בספר שונה.
מכל מקום, חלוקת הכוח "החדשה" בחוות החיות זהה לקודמת. אכן, שמו של המנצל השתנה, אבל השררה עודנה קיימת, ומנקודת מבטו של המנוצל הוא עדיין מנוצל, אלא שהניצול נעשה באצטלה אחרת. ברור אפוא שלדעת אורוול חזון חברתי, מגובש ככל שיהיה ומגייס ככל שניתן אינו מבטיח כלל את טיבם של הכלים (האמצעים) להגשמתו. יתר על כן, חזון שאינו כולל בתוכו את האמצעים לפיקוח ולבקרה כלפי הכלים להגשמת החזון – סופו ללכת לעזאזל (או לאוושוויץ, לגולאג וכו'). נדמה לי שההיסטוריה של הפאשיזמוס והקאפיטליזמוס בשתי המחציות של המאה העשרים מוכיחה את ההתעלמות מקריאת האזהרה הגדולה של אורוול: התעלמותו של הציבור מן הסכנות הטמונות בטבעו האמיתי של הכוח הפוליטי, הפועל, כביכול, בשמו ולמענו. ואולי, בעצם, לא צריך לחזור אחורה למאה הקודמת, ודי בניסיון השנים האחרונות להוכיח את דבריו של אורוול בספר: "הדבר המפחיד באמת בטוטליטריות אינו זה שהוא עושה 'מעשי זוועה', אלא שהוא תוקף את מושג האמת האובייקטיבית: הוא טוען לזכות לפקח על העבר וגם על העתיד." כמדומני, חוות החיות מדגים היטב טענה זו. טוב נעשה אם נחזור לקרוא בו במקום בפטפוטים המתפרסמים תדיר תחת השם תאוריה פוליטית.
.
אדם רז, היסטוריון, חוקר היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. חוקר ב"עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני" ועורך "תלם: כתב עת לשמאל ישראלי" מבית קרן ברל כצנלסון. בקרוב יראה אור ספרו "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות".
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על דוקטור דוליטל, במלאת מאה שנה לסדרת הספרים
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
