שנה טובה בעקבות "חבלים"

דן בניה סרי העיד על עצמו כשונא קיטש, אבל יצא לחפש גלויה מקושטת זהבים לאחר הקריאה בספרו של חיים באר

הסופר דן בניה סרי מצא את עצמו, בניגוד למנהגו, בוחר גלוית שנה טובה מקושטת בזהבים, מנסח ברכה לבבית ושולח את הגלויה הנראית כאן אל חיים באר. מה שעורר את הנוסטלגיה של בניה סרי ל"שנות טובות" הנשלחות בדואר, היה ספרו של חיים באר, "חבלים". בניה סרי קרא את הספר עם צאתו ב-1998, התרגש וישב לכתוב שבחים אל חברו הסופר.

"ספרך הוא ירושלים כולה… כל כך נשמתי את ירושלים שלך, את סמטאותיה, ריחה, עד שברגע של היפעמות, אפשר כשיכור מבושם, עשיתי, את שאיני זוכר כבר למעלה מחמישים שנה, וקניתי גלוית שנה טובה, מוזהבת, קיטשית עד להחריד, בה אני שולח לבתיה ולך את ברכות לבנה וברכותיי לשנה הבאה.

[…] בילדותנו כתבנו, 'שתהיה שנה זו שנת התגשמות כל חלומותיכם'. היום זה מצלצל כל כך דוחה, נחות ומעליב, אך ראה זה הלא, בזכות 'חבלים', זה לפתע גם כל כך אנושי, כמעט גבישי".

ברכת שנה טובה מדן בניה סרי ורעייתו לבנה, אל בתיה וחיים באר. לא מתוארך. מתוך ארכיון חיים באר, מס' מערכת 990037068730205171.

במכתב הנלווה אל הגלויה מסביר בניה סרי ביתר פירוט את ההתרגשות שאחזה בו:

"חיים יקירי, לא אֲכַזֵּב. נתקנאתי בך. לא בכתיבתך… אלא באותה פסיעה, כמעט סמבטיון נפשי, שעברת בין המסכה לקריעתה. כולנו מתבוססים בשלולית הפצעים של חיינו, קודם שאוחזים אנו בעט. אתה העזת מאתנו ובאת אל 'חבלים' באיזמל, שפצע, מעבר לכל ההישגים הנפלאים של הספר, אותך. כאותם 'צפלינים' שביתרה אמך ז"ל ממעיו של הדג (כמה נפלא)".

ה"צפלינים" הם שלפוחיות הדג המתוארות בספר, הנושאות זיכרון משמעותי וראשוני. דרך הדמיון שלהן לחפץ ענק (ספינת אוויר) מקשר באר את שניהם לאירועים אישיים והיסטוריים החוצים את חייו של הפרט.

לכתוב על אמא הוא בהכרח לכתוב על העבר, ומן המרחק הבלתי־נתפש שאני מבקש לטמון מלכודת של מלים לזיכרון המתעתע, מושטות אלי ראשונות ידיה המגואלות בדם, האוחזות באחד הקרפיוֹנים לארוחת החג. שולפת היתה מן הקרביים המבוקעים שלו את שלפוחית־האוויר… הגברת רוחמה וֶבּר, שנכנסה אז לביתנו לשאול כוס קמח־מצה, אמרה כי לה משום מה מזכירה שלפוחית הדג בתבניתה המאורכת והחלקה את הוד רוממותו הגרף צֶפֵֶּלין, שחצה לכהרף־עין את שמי נעוריה.
(מתוך "חבלים", חיים באר, עם עובד, 1998).

צפלין מעל ירושלים, מתוך אוסף ביתמונה, מס' מערכת 997001332700405171

בפסקה אחת השכיל באר לתמצת את הרעיון של זיכרונות מוקדמים הבונים את האדם ולקשר אותו לפרטי יומיום מוחשיים: האֵם המנהלת את הבית, ההכנות לחגי ישראל, הקשר ההדוק עם השכנים בירושלים והמראות שילד נחשף אליהם גם שלא בטובתו. גם עשרות שנים לאחר המקרים המתוארים בספר מתנוססים הזיכרונות בשמי חייו של האדם כמו צפלין המרחף מעל הכול או, לחלופין, שוכנים בתוכו כמו איבר חיוני.

"רק קרפיון חי – טרי בהחלט", אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997002686570405171

במכתבו התייחס בניה סרי גם לשבירה של דמויות ההורים והסבים בספר ולהצגתן כבני אדם מלאי פגמים ובתוך כך למידע משפחתי שהילד באר נחשף אליו בגיל צעיר מאוד.

"כשבמספר ראיונות סיפרת על פרצי הבכי של איש, שכיום הוא סבא, ובמהלך הכתיבה היה ילד נפחד, עגום פנים, הצופה במולידיו – אלוהיו הקטנים – בעיני משה שנשברו בידו הלוחות בראשונה, בכיתי עמך, חיים", כתב בניה סרי.

ואכן, ספרו של חיים באר מלא ב"לוחות נשברים" שכאלה, רגעים שבהם עולם המבוגרים נחשף או מכזיב וקסמו מתפוגג. זוג ההורים והסבתא הם כל עולמו של המספר ב"חבלים", אך לאורך עמודי הסיפור, תוך שנפרשׂת תקופת הילדות, הוא מגלה – ולעיתים שומע על כורחו – עוד ועוד פרטים המורידים אותם במעלה. הילד חיים מגלה שכבות של טינות ישנות, מריבות משפחתיות שלא באו לכלל פיוס, וטראומות עבר שנתפתחו לכדי תסביכים. עוד הוא נוכח בחוסר אונם של המבוגרים להתמודד עם חלק מבעיותיהם ובחוסר יכולתו כילד להתערב או להשפיע. הגילויים הללו הם חלק מכל התבגרות שהיא, ו"חבלים" אינו מנסה לייפות את הכאב הכרוך בהם.

עטיפת "חבלים" של חיים באר, מס' מערכת ISBN9789651326592.

אמא השתתקה, בוחנת אם אוכל לעמוד בעוד נגיחה אחת שתיגח באיל־הברזל שלה באנדרטה המתפוררת של סבתא, ואחר־כך אמרה כי סבתא מתייחסת אלי, בעצם, כמו אל חתן. "היא מנסה להרשים אותך, אולי אפילו לפתות אותך, והאמצעי היחיד שנותר לה בזקנתה הם הסיפורים…" [אמא אמרה כי] אני חייב להכניס לי טוב־טוב לראש, כי ההורים שלנו הם לא רק אבא ואמא, אלא הם גם בני־אדם — בנים ואחים ובעלים ואפילו מאהבים שטרקו בפניהם את הדלת — וככל בני־האדם יש להם צדדים רבים ושונים, ודבר זה נכון הן לגבי סבתא והן, כמובן, לגביה.

מסיבת ראש השנה בבית הספר, 1966, אליעזר סקלרץ. אוספי ביתמונה. מס' מערכת 997005897040405171

היכולת להביט בבני משפחתו כבבני אדם ולהכיל את חולשותיהם הייתה קשה לחיים הילד, אך בעבור חיים המבוגר היא כבר אפשרות קיימת, ואילו בעבור חיים הסופר הכותב את זיכרונותיו היא כבר מחויבת המציאות, שכן האפשרות לספר את הממואר משתי נקודות מבט – של הילד ושל הבוגר – מעניקה לקוראים עולם מורכב ורב-זוויות והבנה טובה יותר של המתרחש. כך, למשל, חיים הבוגר מסוגל להבין את אביו המנוח בחלוף השנים:

עכשיו, מן המרחק המפוכח, חסר הרתיעה של ההוֹוה, ומנסה ליישר את החיים שקומטו בין כתליו של הבית ההוא, הבית שאינו קיים אלא בתודעתי בלבד… קורעת את לבי החמלה — החמלה שחש מי שהוא עצמו כבר אב לילדים בוגרים כלפי האיש הערירי ההוא, אבי, היושב ערבים ארוכים בחוסר מעשׂ וממשש שוב ושוב את הצלקת המקושתת שבשורש אגודלו, מזכרת מניסיונו הכושל לפתוח בקבוק משקה במסיבת הרווקים, שערכו לו חבריו בקייֶב קודם שנשא לאשה את לוּבּה בת־ציון אשת נעוריו (לא אזכור אם היה זה אגודל ימין או שמאל, אבל איזו חשיבות יש לפרט הזה, עתה, לאחר שגופו התכלה כבר מזמן בעפר)…

תחילת מכתבו של דן בניה סרי אל חיים באר, לא מתוארך. מס' מערכת 990037068730205171

מבטו הזוכר של באר נע מתובנות ההווה הגבוהות אל הצלקת בשורש אגודלו של אדם היושב בחדר והזיכרונות שהיא נושאת. החמלה שבאר הבוגר חש למראה התמונה של אביו היושב לבדו אינה קשורה רק להבנותיו את העולם כאדם בוגר, אלא ליכולת האמפתית להאציל מרגשותיו-שלו אל רגשות האב להבנה ש"כמוהו כמוני". אומנם אי אפשר לשוב באמת אל העבר, אך את הסיפור על העבר ניתן לספר שוב ושוב. יותר מזה – ניתן לבחור כיצד לעשות זאת.

ראש השנה: הר ציון. אוספי ביתמונה, מס' מערכת 997001471160405171.

ייתכן שבשל היכולת האמפתית המשוכללת הזו של באר כתב לו בניה סרי כך:

"זה בעיני הישגו הרב של 'חבלים', להעניק לי, ולו לרגע של חלום, את ילדותי… ולו על זאת בלבד, חיים, שולח אני לך מאבניה של ירושלים, גם את דמעות אבי ואמי, ש'חבלים' היה אולי גם דמעתם שלא אזיל מעיניהם לעולם".

כך התגלגל התיקון האישי של באר, שצמח מתוך יכולתו לנסח מחדש את מאורעות חייו המעצבים, אל התיקון של בניה סרי. בעקבות הסופר הצליח גם הקורא לגשר על הדרך אל ילדותו-שלו. אם כן, גלוית הברכה המוזהבת והמקושטת הייתה דרכו של בניה סרי לשוב ולשוטט בעיני רוחו בסמטאות העיר ירושלים בעוד צפלין גדול של זיכרון תלוי מעליה, ובתוך כך הצליח להתנער מהציניות ומהחשש להיתפס כחובב קיטש ולספר את הסיפור באופן חדש. ה"שנה הטובה" על קישוטיה סימלה אפוא בעבור הסופר ובעבור הקורא המזדהה את תחילתה של התחדשות אמיתית.

אגרת ברכה לראש השנה, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997003290850405171

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

שירה | אולי לא יענה לי לעולם

שירים מאת גרגורי גורדון, דניאל באומגרטן וחוה פנחס־כהן

ליאב מזרחי, דגי זהב, צבעי מים ודיו על נייר, 50X30 ס"מ, 2018

..

גרגורי גורדון

מתוך המחזור "שירים לפסיכואנליטיקאית"

אני ואת

סִפַּרְתִּי לָךְ סוֹדוֹת כְּמוּסִים בִּפְגִישָׁתֵנוּ אֶמֶשׁ,

הֵם הָיוּ שְׁקוּעִים עָמֹק בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה.

תָּמִיד הָיִיתִי אִיקָרוּס, וְאַתְּ הָיִית הַשֶּׁמֶשׁ

לְהוּטָה בִּשְׁתִיקָתֵךְ לְאֹרֶךְ הַנְּפִילָה.

.

אָהַבְתִּי כְּשֶׁהָיִית אוֹפֶלְיָה, וַאֲנִי הַנַּחַל,

לְהַבִּיט לִכְחוֹל וּשְׁחוֹר עֵינַיִךְ הַשּׁוֹתְקוֹת.

אָהַבְתִּי גַּם לִשְׁפֹּךְ מִלִּים לְלֹא סָרָק וְכָחָל,

וְאַתְּ רַק אָמַרְתְּ: "עָבְרוּ כְּבָר חֲמִשִּׁים דַּקּוֹת".

.

הָיִיתִי דֶּקֶל חוֹף בּוֹדֵד, וְאַתְּ הָיִית הַבְּרִיזָה,

אַךְ שָׁמַרְתְּ עַל הַכְּלָלִים וְלֹא נִשַּׁקְתְּ אֶת פִּי.

סִפַּרְתִּי לָךְ הַכֹּל בְּסוֹף הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה,

וְאַתְּ שׁוּב פֵּרַשְׁתְּ הַכֹּל כְּמֶסֶר תַּת־סִפִּי.

.

שיתוף

סִמַּסְתִּי לְאַלּוֹן מִתּוֹךְ סַקְרָנוּתִי הַמְּעַנָּה,

הָיְתָה תְּמוּנַת פְּרוֹפִיל בָּוָוטְסאַפְּ, אַךְ הָיָה רַק וִי אֶחָד.

אוּלַי הוּא יַעֲנֶה בְּעוֹד שְׁנָתַיִם אוֹ בְּעוֹד שָׁנָה,

אוּלַי לֹא יַעֲנֶה לִי לְעוֹלָם וְלֹא אֵדַע לָעַד.

הַאִם תִּקֵּן אֶת הַשְּׁבָרִים וּמָה עָלָה בְּגוֹרָלוֹ,

הַיִּסּוּרִים הַנַּפְשִׁיִּים שֶׁהוּא חָוָה, הַאִם אֵינָם?

אוּלַי מוּטָב שֶׁלֹּא אֵדַע, גַּם בִּשְׁבִילִי, גַּם בִּשְׁבִילוֹ,

אוּלַי עָדִיף שֶׁאֲשַׁחְרֵר אֶת הַסִּירָה הַזֹּאת לַיָּם.

.

גרגורי גורדון, סטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בבית החולים לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל. שירים פרי עטו פורסמו במוספי ספרות בעיתונות ובבמות שונות: מוטיב, ביטאון שירה, ליריקה, עתון 77, משיב הרוח, הליקון.

.

דניאל באומגרטן

הפצעת ההורות

א.

אַחֲרֵי שֶׁכֻּלָּם חָצוּ אֶת הַיַּרְדֵּן

וְהִרְחִיקוּ לְכָל קַצְווֹת הָאָרֶץ

הֻתַּר גַּם לָנוּ

לַעֲבֹר.

.

ב.

הוֹפַעְתֶּן לָרִאשׁוֹנָה בְּ־Queen of the valley,

בֵּית חוֹלִים,

לֹא מוֹעֲדוֹן דְּרָאג.

.

ג.

בִּיצִיאָתֵנוּ הָרִאשׁוֹנָה מֵהַבַּיִת בִּלְעֲדֵיכֶן

בֶּהָלַת חֶסְרוֹנְכֶן עַל הַגּוּף

מַרְעִידָה כְּנֶשֶׁק הַנִּדְמֶה כְּמֻפְקָר בְּתֹם מִלּוּאִים.

.

ד.

אֲנַחְנוּ

הוֹרִים –

סְנֶה בּוֹעֵר אֲשֶׁר טֶרֶם אֻכַּל.

.

אישה בנווה שאנן

חִיּוּךְ מִסְתַּנֵּן לְפָנַיִךְ

כְּהַפְצָעַת חָצָב

בְּתֹם שְׂרֵפָה.

.

דניאל סגל־באומגרטן הוא איש חינוך ומשפטן. פרסם שני ספרי שירה: "למרות שהמשורר הזהיר" (גוונים, 2011), ו"כתב יתדות" (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור במהלך השנה הקרובה בהוצאת פרדס. שיריו התפרסמו בגיליון 31 של המוסך.

.

חוה פנחס־כהן

כל הלילה דחק הגשם בגג ושטף את החלונות

הִרְעִיד אֶת הַמַּשְׁקוֹפִים וְרַעַשׁ נִשְׁמַע מֵהַצַּמָּרוֹת…………..וְכֻלּוֹ אוֹמֵר גַּעְגּוּעַ

לְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן וּלְכַד הַמַּיִם וּלְאֵשׁ בַּתַּנּוּר………………….וְכֻלּוֹ גַּעְגּוּעַ לְבַיִת

אִישׁ זָר בָּא הַבַּיְתָה וְהִנֵּה הוּא מְמַשֵּׁשׁ בַּקִּירוֹת…………….מְחַפֵּשׂ אֶת הָאִישׁ שֶׁהָיָה פֹּה

בַּדְּלָתוֹת וּבַמְּגֵרוֹת…………………………………..שֶׁהָלַךְ לַמְרוֹת רְצוֹנוֹ

וְהַכֹּל שָׁב אֶל מְקוֹמוֹ……………………………………..וְהַכֹּל נִפְרָד מֵעַצְמוֹ

מַנְשִׁים מִפֶּה לְפֶה……………………………………….פַּטִּישׁ יְחַבֵּר מַסְמֵר

מָה שֶׁמֵּת כְּבָר מִזְּמַן……………………………………הַגֶּשֶׁם מַכֶּה בָּאֲדָמָה

…………………………….אההה אההה אההה

.

והיא נבראה טרם הבריאה

וְהִיא נִבְרְאָה טֶרֶם הַבְּרִיאָה, יוֹמַיִם טֶרֶם הַבְּרִיאָה

הִיא נִבְרְאָה אוֹ נוֹלְדָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים נוֹצְרָה, הַמִּלָּה.

.

וַאֲנִי הָיִיתִי וְרָאִיתִי הֶרְיוֹנָהּ מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ

כִּי הַהוּ שֶׁבַּתֹּהוּ הָיָה בְּפִי הַתִּינוֹק

גַּם הַתָּו הוֹפִיעַ לְבַדּוֹ

נוֹלְדוּ הַצְּעָדִים כִּי חִכּוּ בְּגוּפוֹ

וּבְרַגְלָיו, לָנוּעַ וְלָלֶכֶת אֶל הוֹרָיו

וְהַמִּלָּה, זוֹ שֶׁבָּאָה בְּאֹמֶץ

וּבְמַאֲמָץ לִבְרֹא דְּבָרִים בִּשְׁמָם

מִתּוֹךְ הַתְּהוֹם, מִתּוֹךְ הַפָּנִים אֶל

פָּנִים עִם אִמּוֹ וְאָבִיו וְשֶׁמֶשׁ

צָהֳרַיִם שֶׁמְּקַצֶּרֶת צְלָלִים.

.

וְאַחַר כָּךְ רָאִיתִי אֶת אִמִּי

מַחְזִירָה אֶת הַמִּלִּים לְבוֹרְאָהּ

וְנִשְׁאֶרֶת בַּתֹּהוּ שֶׁאֵין בּוֹ

פָּנִים אֶל פָּנִים וְאֵין בּוֹ חֶמְלָה.

.

חוה פנחס־כהן, משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. ייסדה את כתב העת דימוי וערכה אותו במשך 22 שנים. ייסדה את כנס כיסופים, פסטיבל בינלאומי לסופרים ומשוררים יהודיים, ומכהנת כמנהלת האמנותית שלו. הוציאה עד כה 12 ספרי שירה, ספר שיחות על שירה ואמנות עם ישראל אלירז, אנתולוגיה לשירה סלובנית בעברית (עם ברברה פוגצ'ניק), ועוד. שיריה תורגמו לשפות רבות ופורסמו בספרים ובאנתולוגיות בעולם.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מיכל יורק, דיתי רונן ותום הדני־נוה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | מקרמה למתקדמים

"הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה." ארבע תמונות מבית אבות, מאת אילנה אילתי־שליט

מיכל גולדמן, היביסקוס על אדן החלון, שמן על בד, 50X40 ס"מ, 1995

.

הפנים הם הסורגים

מאת אילנה אילתי־שליט

.

הפנים הם הסורגים

הכף נכנסת והגוף ממאן. הפה מתכווץ. הפנים מתאדמות. מתנפחות. כמו נושפות בזעם: "עוד פעם אוכל?" ולעיסה. השיניים לבנות בוהקות ממעבדה. מתאמצות לכרסם ולכתוש. לכרסם ולכתוש. את שוק העוף. הסלט. את המרק – לשתות לאט. הגוף מתנגד. הלא צריך לקבל הזנה מאיפשהו. אבל איפה הוא האיפשהו? המחשבות אינן מספיקות. צריך גם ויטמין אֵיי. בי וסי. ברזל. קלוריות. יש ללעוס ולעכל. ללעוס ולעכל. אבל הגוף עייף. רוצה לישון.

הזיפים כבר לא לגמרי מגולחים. כעת זהו ויליאם (סיני, תאילנדי, וייטנאמי) אשר מגלח. זה לא כמו לגלח לבד. יש את הפינות, עליהן צריך להיזהר במיוחד. אז קצת מפספסים וקצת מדלגים. מה יש. נראה כמו אסיר הכלוא בכלא הזִקנה.
הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה. הגוף אינו מושך החוצה. יש מיטה, נחמה. יש ספורט בטלוויזיה. יש דברים פשוטים. יש ילדים. יש ילדים של הילדים. יש חברים של הילדים של הילדים. יש משפחה. אוכל. יש הרבה כדורים – ליום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת. מחולקים במחיצות. כך שאחד לא יפריע לשני. שהמצב רוח לא יפריע לשרירים, שלא יפריעו ללחץ הדם, שלא יפריע לכולסטרול. לכל אחד מקום משלו.

כמו בגן. שבו. אל תריבו. יש מקום לכ־ו־ל־ם. כדור אדום, לא להידחף. הגעת אחרון. לא יפה, ראיתי. עכשיו שב. לבן, למה אתה משחק בפינה ככה לבד? תמיד צריך הזמנה מיוחדת. בוא, יש מקום גם בשבילך. וצהוב – מחכה כל כך יפה ככה בשקט. כל הכבוד. תמיד בידיים שלובות ובמבט הצדקני הזה כל בוקר, של "אני הכול בסדר. רק רוצה להיות ילד טוב." ראינו. סבלנות, יש מקום לכולם. לא בבת אחת. לפני האוכל, אחרי האוכל, עם האוכל. תיכנסו כולכם, לא לדאוג. כחול, עוד פעם מרים את הידיים, משתולל? מה יש לך? מאתמול לא הספיק לך? כל פעם אותו הסיפור. אבל עכשיו תצטרך לחכות. האיש ישן. צהריים.

 

.

תודה להשראה

תיכף מסיימת משמרת. הסינר של רוזה כבר מוכתם. הריח נספג. השיער סתור, במטבח חם. כמו בכל שבת , כבר שש שנים, הכינה חמין, שעועית ירוקה, מרק עוף, מרק ירקות, לכל האורחים. משעה שש בבוקר עובדת על הכלים. גם עכשיו שכבר ערב, שוטפת הכול בסבון. תיכף אבי בא והכול צריך להיות מוכן. המים קרים. זורמים. הסירים גבוהים, ענקיים. האצבעות לבנות. אדומות. פתאום המים קפואים. זהו. חזרו להיות רגילים. ככה, מנגנת עם הסבון על הכלים. כל סיר תוף ענקי. קונצרט ענק של תופים. כולם ביחד. הייתה עושה אלתור ג'ז אם הייתה יודעת לנגן. שם בקונסרבטוריון למדה קומפוזיציה, אבל לא לנגן. אימא אמרה: "עוד לא, חכי. לא לרוץ ישר אל הכלים. קודם תלמדי איך התווים מסתדרים." יאללה, לנגן כל מה שאף פעם לא למדה. איזה קהל. איזה מחיאות כפיים. תודה לקהל. תודה להורים. תודה להשראה. (לא שזאת תמיד מגיעה.) אבל חם ואין טרומבון. עכשיו להירגע. תכף אבי בא.

כל היום חותכת, קוצצת, מכניסה. מים חמים מרתיחה ואבקת מרק מוסיפה. לאט. צריך לראות שטעים. אמרו לה כבר שאנמי מדי. (ככה הכינו ליד מוסקבה.) פה אוהבים פיקנטי הישראלים.

ככה כל שבת. מישל בא מכפר קאסם בהסעה. נראה היום עצבני. בת שבע ועדה באות משבע בבוקר. עוזרות בכל מה שצריך: ספונג'ה. כלים. קילוף. חיתוך. כמויות של גזר. כתום, כתום, כתום. קישוא. לא בצל. בצל עושה פה כאב בטן. בהתחלה, לא הבינה איך מכינים ככה מרק. למדה. כמו שלמדה איך לדבר עם השכנים. להגיד שלום, לחייך. בהתחלה חשבו שהם מסריחים. רוזה גרה עם הסבאים והם לא מבינים. עשתה את עצמה גם כן לא מבינה. אפילו שלמדה כמה מילים. עכשיו יודעים שמבינה. אומרים שלום, שלום.

רוזה למדה לקנות בסופר. להתווכח בחנויות על המחיר. איזה צבע הולך עם איזה צבע. שם היה הרבה זהב ושחור. כאן הצבעים הם אחרים. למדה להסתיר את השן. לחייך עד האמצע. אין כסף להחלפה. אולי פעם. קודם חייבת לקנות לוולאדי תואר. שילמד. יעבוד. ולאדי לא מכין מרק. ולאדי מחייך עד הסוף.

 

.

איך את מסתדרת

"מקרמה למתקדמים". רעות תולה את המודעה ליד חדר האוכל. חייבת להרוויח קצת כסף. הקיבוץ לא עוזר, התלתלים גם כן לא. אז מה אם אני עובדת עם מבוגרים. אוהבת את זה. מזכיר לי את סבתא שלי.

חלק מגיעים. חלק לא. חלק מגיעים ואז לא מגיעים ואז עוד פעם לא מגיעים ואז מגיעים. מתחילים לספר איפה היו, מה עשו. הלו, פה זה חוג מקרמה, לא קבוצת תמיכה. אבל הכול עדיף על ה"קטנטנים" בקיבוץ. כמה רעש, בלגן. הכי נחשב, אבל למי יש סבלנות. רוצה כבר ילדים משלי. איפה גיא כשצריך אותו. איפה? עוד פעם במזרח. כבר פעם שלישית. "עוד פעם אתה נוסע והמבין יבין". נסע. אמר שיביא לי פוף.

אבי עכשיו סוף־סוף מרשה להוסיף חוג מקרמה. גם בימי שלישי. מה זה "מתקדמים"? אמציא משהו. נגיד לולאות יותר מסובכות. יש כאלה שעושות ומבסוטיות, מכינות לנכדים. יש כאלה שמזכיר להן כשהיו קטנות. היה גבר אחד, דווקא חמוד. ניסה והלך לו בסדר, אבל אז עבר לשחמט. בטח שם כל הטסטוסטרון. אצלי עשו לו עיניים. בחיי שראיתי. אבל הוא לא ראה. לא רציתי להגיד, מה אני מתערבת.

בשבת צריך לנסוע להורים. עבר כבר חודש. ועוד פעם, איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. תגדילי את הלולאה, אימא. שאני אוכל להיכנס עם כל הגוף בפנים. אם תגדילי עוד יותר, יישאר מקום גם לאוויר. ואז אפילו גם גיא יוכל להצטרף. להיכנס איתי בפנים.

אבל הפנים של אימא חמוצים. הפה קפוץ. אפילו שיש פה תה ועוגייה שכבר נפלה לבפנים. אפשר להגיד לאימא: הכול בסדר כפול שלוש. אבל היא תיעלב. אז אני עונה בסבלנות: הכול בסדר. הכול בסדר. הכול בסדר.

 

.

שבי תנשמי

ארבע־עשרה שנים אבי מנהל את האחזקה. אנשים נכנסים ויוצאים. שטיחים. מנורות. וילונות. אבק. אולם קבלה. בית מלון מפואר לגיל השלישי. האמת שיש פה גם רביעי, אבל מי סופר. ולקאם לשערי הזִקנה.

יש דלת לקבלה ודלת ליציאה. אלא שהיציאה היא רק ללמעלה, לשמיים. לא רואים אותה, אבל נמצאת. יודעים שהיא קיימת, אבל לאף אחד אין את המפתח ואף פעם לא יודעים, פתוחה? סגורה? אבל כשנפתחת – שואבת כל מי שנמצא.

אז מנסים לבנות דלת יותר חזקה. עם כל התחכום, אף אחד עוד לא הצליח. מנסים לפחות לסדר נעילה רצינית. כזאת עם שרשרת לדלת. משהו. שיהיה הדרגתי. שנוכל להגיד: הגעת? עכשיו חכי. רגע. קודם נראה מי את. תני להתלבש. להתארגן. להגיד שלום למי שנמצא. לא ככה נכנסים. אבל כשנפתחת – כמו רוח פרצים.

לפעמים אבי חושב, פה זה בית כלא או מלון? עם כל השנים שעובד פה, עוד לא החליט. המקום סגור או פתוח. יש אוויר או אין.

לאבא אין כסף לבוא לגור פה. הוא נשאר בבית. עם התמונות של אימא והעציצים. בית קטן, קומה אחת. בכניסה מרפסת. המדרגות בשביל אליו קצת עקומות ושבורות. נראות כמו פה מחייך בלי שיניים. שמח שהגעת, אבל עייף. בונה על זה שלא תקלוט עם המבט את השיניים שאין. ושעם המבט, רק תרפרף.

איפה אבא ואיפה פה. אבל אבא לא רוצה לזוז. כמה שלא ניסינו. אמרנו שנעזור עם הכסף. לא רוצה. בבית, יודע איפה המטבח. השירותים. איך הולכים בלילה בלי שרואים. אפילו את השמש שבבית, אבא אומר, מכיר. בגשם. בקיץ. איך עושה סיבובים. בהתחלה עשתה עליו אוואנטות, באה משמאל, מימין. זהרה. אמר לה, תירגעי. פה זה רק אני. שבי. תנשמי. יכולה להיות רגילה. מאז באה בשקט. מתיישבת. נינוחה. רק אבא יכול לדבר איתה ככה. והיא – מקשיבה.
פעם אבא ביקר פה. היה יום כיף למשפחות העובדים. אחרי חצי שעה כבר רצה הביתה. אפילו שאימא כבר לא. כי בבית אבא רגיל. אין כמו רגיל.

בחושך אצל אבא, רק המקרר מאיר. קוטג'. צנצנת ריבה. עוף. עדיף האור של המקרר, אבא אומר, על האור במסדרונות פה בפנים. בטח חושב שבבית אין דלת למעלה. רק בפנים. ככה עם שרשרת ומפתח, כמו שצריך. כשנפתחת עושה את זה בשקט. לא להפריע לשכנים. אומרת: בבקשה אדון אבא של אבי, הנה השביל. או: בבקשה אדון כהן, בוא תיכנס לבפנים. המקרר מחכה לך, הכורסה. העיתון. אפילו התה. בוא, כנס. ואבא נכנס. מתיישב. מרים רגליים. נאנח. צלצול בדלת. זאת השמש, שנכנסת גם כן אחריו.

 

אילנה אילתי־שליט, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפסיכואנליזה. מתגוררת בהוד השרון. סיפורה הראשון, ״לגור על עץ״, הופיע בגיליון 62 של המוסך. זהו סיפורה השני הרואה אור.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: חמישה סיפורונים מאת אברי הרלינג

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | מלקסיקון המלחמה

שלושה שירים מאת המשורר הכורדי ז'אן דוסת, בתרגום רים ע'נאיים

מרב סודאי, מניף דגל לבן (מהסדרה "גשמי אביב"), טכניקה מעורבת על בד, 100X82 ס"מ, 2013

.

שירים מתוך הקובץ "שירים שהמלחמה שכחה בכיסו של המשורר" (قصائد نسيتها الحرب في جيب الشاعر) / ז'אן דוסת

מערבית: רים ע'נאיים

 

נעל חלודה

הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים לֹא הִבְחִינוּ בָּהּ
בְּדַרְכָּם בַּגֶּשֶׁם אֶל שְׁלַל עִסּוּקֵיהֶם.
וּלְמִי אִכְפַּת מִנַּעַל חֲלוּדָה מִלְּבַד מְשׁוֹרֵר טְרוּף־דַּעַת?
חֲלוּדָה הָיְתָה
עֲשָׂרָה חֹרִים הָיוּ בָּהּ
בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּלִבִּי
שֶׁיְּרִיּוֹת הַמִּלְחָמָה בְּאַרְצִי לֹא חוֹרְרוּ אוֹתוֹ
אֶלָּא הָעֶצֶב
הַמִּתְעוֹרֵר כָּל לַיְלָה
וּפוֹעֵר בּוֹ חֹר חָדָשׁ.

 

نعلُ صدىء
لم يأبه به المارّة
وهم يمضون تحت المطر إلى أشغالهم المتنوعة
ومن يأبه بنعل صدئ سوى شاعر مجنون؟
كان صدئاً
بعشرة ثقوب
تماماً مثل قلبي
الذي لم تثقبه رصاصات الحرب في بلدي
بل الحزن
الذي يستيقظ كل ليلة
ليعمل فيه ثقباً جديداً.

 

מלקסיקון המלחמה

מָוֶת:
גָּדוֹל וְאַכְזָרִי מִן הַחַיִּים
מִלְחָמָה:
הֲפוּגָה בֵּין שְׁתֵּי תְּקוּפוֹת שָׁלוֹם
נֶשֶׁק:
שְׂפַת הַמְּשֻׁגָּעִים
שֶׁהַשְּׁפוּיִים מְשַׁלְּמִים אֶת מְחִירָהּ
תְּבוּנָה:
מַטְבֵּעַ שֶׁמְּאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ בְּבּוּרְסַת הַמִּלְחָמָה
מוֹלֶדֶת:
פָּנָיו הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁל דִּכּוּי
מִלְחָמוֹת צוֹדְקוֹת:
אֵלֶּה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפְרְצוּ
שָׁלוֹם:
מַסֵּכָה שֶׁהַמִּלְחָמָה עוֹטָה עַל פָּנֶיהָ
בְּעֵת קְבוּרַת הַגּוּפוֹת.

 

من قاموس الحرب
الموت:
أقسى أنواع الحياة
الحرب:
هدنةٌ بين مرحلتي سلام
السلاح:
لغة يتكلمها المجانين
ويدفع ضريبتها العقلاءُ
العقل:
عملةٌ تفقد قيمتَها في بورصة الحروب
الوطن:
الوجهُ الحقيقي للقهر
الحروب العادلة:
هي التي لن تقع أبداً
السلام:
قناع تضعُه الحربُ على وجهها
ريثما يتم دفنُ الجثث.

 

סנונית הבית

סוֹף־סוֹף
שָׁבָה הַסְּנוּנִית אֶל בֵּיתֵנוּ
כְּהֶרְגֵּלָהּ מִדֵּי אָבִיב
וּמִשֶּׁלֹּא מָצְאָה אֶת קִנָּהּ
שֶׁהֵקִימָה אֶשְׁתָּקַד
בִּקְצֵה תִּקְרַת הַבֵּטוֹן
עָפָה לָהּ מְעַט,
רִחֲפָה מֵעַל בֵּיתֵנוּ
וְאָז נָפְלָה
עַל הַתִּקְרָה שֶׁקָּרְסָה
וּמֵתָה מִשִּׁבְרוֹן לֵב.

 

سنونوة الدار
أخيراً
عادت السنونوة إلى بيتنا
كعادتها كل ربيع
ولما لم تجد عشها
الذي بَنَتْهُ العامَ الفائتَ
عند حافة السقف الإسمنتي
طارتْ قليلاً،
حامت فوق ما كان بيتنا
ثم سقطت
على السقف المنهار
ميتةً من القهر.

 

ז'אן דוסת הוא סופר, משורר ומתרגם כורדי יליד סוריה המתגורר בגרמניה. הוא נולד בעיר כובאני שבמחוז חאלב בשנת 1965. דוסת כותב בערבית ובכורדית, ופרסם עד כה חמישה רומנים וספר שירה אחד. הוא זכה בפרסי ספרות רבים, ביניהם פרס הסיפור הקצר הכורדי ב־1993, ופרס השירה הכורדית בשנת 2012.
רים ע'נאיים, משוררת ומתרגמת פלסטינית, נולדה בכפר ג'לג'וליה ב־1982. בעלת תואר דוקטור בתחום תיאטרון האבסורד, ועובדת כעורכת במדורי ספרות באתרי ספרות ערבית שונים. פרסמה עד כה שני קובצי שירה: "מאג – חיי גלות" ו"נבואות: דיוקן עצמי". תרגמה לערבית משירת ג'יימס ג'ויס וצ'רלס בוקובסקי, אנתולוגיית שירה אפרו־אמריקאית, את קובץ הסיפורים קצרים "האישה הכי יפה בעיר" מאת צ'רלס בוקובסקי, "ג'אנקי" ו"ארוחה עירומה" מאת ויליאס ס' בורוז, ושירת הייקו מאת ריצ'רד רייט. עורכת את מדור הערבית ב"מעבורת" – פרויקט הסיפור הקצר.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הווארד אלטמן, בתרגום טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן