.

You have one wish left

לי ממן

לנועה, לינון

 

הכללים היו פשוטים למדי: שלוש הודעות. כלומר, משאלות. שש מילים לכל היותר עבור כל אחת. משניצלת את כולן, זכית לחזות באנימציה מטופשת של דג זהב צולל למים, עולה שוב לרגע ומנופף בסנפיר לשלום אחרון, ואז – המסך השחור סוגר על חור ההצצה העגול, המתכווץ והולך, כמו בסופו של סרט מצויר. זהו. כמה שניות אחר כך כבר התקבלה הודעה באנגלית שמבשרת כי אפליקציית דג הזהב מחקה את עצמה מכל המכשירים השייכים למשתמש זה. We hope all your wishes will come true.

בהתחלה האפליקציה הייתה פופולרית בעיקר בקרב מתבגרים. הם ביקשו מדג המשאלות המצויר הצלחה במבחן חשוב או בראיון עבודה או בדייט, כאלה דברים. רק חודשים אחר כך, בגלל כמה מפורסמים שנשבעו שזה עובד והפיצו ברשת צילומי מסך עם משאלות שלטענתם התגשמו, זה הפך לשיגעון של ממש.

משום מה, אף אחד לא ניסה לרמות או לאתר פרצות. ההקצבה המוסכמת הזו של שלוש משאלות – כחוק יסוד, כגבולות הקארמה, הייתה חזקה יותר מכל תחבולה מתחכמת וכמו כבלה את המשתמשים לקוד התנהגות של הגינות מדומה; לרמות את הדג היה כמו להתעסק עם הגורל. ואולי, כמו בסיפור המפורסם ההוא על הדייג ודג הזהב, לסכן את כל מה שעלה בידך להשיג עד עכשיו.

**

אופירה הייתה בת שלושים ושתיים כשהאפליקציה הפכה למגיפה. היא לא לגמרי הבינה במה מדובר, וזה גם לא עניין אותה. היא אמנם קלטה שברי שיחות פה ושם, היה בלתי אפשרי לפספס את זה. רק שנה לאחר השקת האפליקציה, התפרסם כי שני הצעירים שהוציאו אותה לשוק העפילו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם. בשלב הזה כבר היה נדמה שכל כתבות המגזין ותוכניות התרבות עסקו רק בזה. ההצלחה הייתה מפתיעה, בייחוד לאור הרעיון הפשוט למדי. במוספי הדעות ובמדורי הטורים האישיים לא הפסיקו להתעסק בתופעה: היו כאלה שהשוו את הדג לגרסה החילונית לעלייה לקברי צדיקים – עדות ניצחת לטבענו האנושי החלש, שאינו מסוגל לשאת מצבים נטולי ודאות או תקווה. היו מי שהכריזו עליו כסמל לכל הרעות החולות, הסממן המובהק לפסיביות ולנרקיסיזם של דור ה־Y שיושב בחיבוק ידיים ומחכה שאיזה דג מצויר ישיג לו את העבודה שתמיד חלם עליה, את הזוגיות שתמיד רצה, את הכסף שירוויח מבלי שיצטרך להזיע.

אופירה הייתה רחוקה מכל זה. לא היה אכפת לה מדג משאלות מטופש, וממילא הדבר האחרון שהייתה צריכה עכשיו זו עוד אפליקציה בטלפון. הייתה לה כבר את זו שבאמצעותה ניהלה את לוח הזמנים של המפגשים עם הילדים ברווחה ושל ההדרכות שלה, את האפליקציה של הכושר שסתם תפסה מקום (כבר חודשים שלא פתחה אותה, אבל עדיין לא העזה למחוק), את האפליקציה של הקלוריות ואת זו של המעקב של חשבון הבנק וזו של המוזיקה, ועכשיו נוספה לכל אלה גם האפליקציה של קופת החולים שעוזרת לה לעקוב אחרי השבועות של ההיריון ומסבירה לה מדי שבוע באיזה גודל העובר עכשיו ואיך הוא נראה, וגם מזכירה לה איזו בדיקה לעשות מתי. זה היה מספיק.

היא תכננה לסיים את ההתמחות שלה ברווחה עוד לפני שתצטרך לספר לכולם על ההיריון ולענות על כל השאלות שוודאי ישאלו אותה: מתי החליטה וכמה זמן לקח עד שנקלטה, ולמה דווקא עכשיו ולמה לבד, מה בוער, היא עוד צעירה. יש לה רק עוד שלושה וחצי שבועות לטשטש את הבטן שכבר התחילה לבלוט, ואם תצליח היא תוכל לסיים שם כמו כל הבנות לפניה, במסיבת פרידה עם עוגה ודיאט קולה, ואסתי האחראית שתגיד כמה מלים יפות וחדוה שתקרא משהו, וזהו. היא בחוץ.

היא ישבה אז במשרד, בדיוק הכינה סיכומי פגישות כשהתקשרו לעדכן אותה לגבי התוצאות של בדיקת השקיפות העורפית. אמרו שעדיף שתיגש לבדיקת מי שפיר כי יש סיכוי אחד לשבעים ושישה שמשהו לא בסדר. היא לא ממש הבינה מה אומרים לה ולא ידעה לפענח את משמעות המספרים. אמנם היא כבר קראה בלי סוף אינפורמציה באפליקציה ובאתרים והתכוננה, אבל באותו רגע לא זכרה כלום מכל זה. היא לקחה מהר את התיק ובלי לחשוב אמרה משהו על מקרה חירום ושהיא צריכה לרוץ, ומיהרה לאוטו והתיישבה שם עם התיק על הברכיים ולא ידעה לאן תיסע. אפילו את טניה לא התחשק לה לראות עכשיו. היא צפתה בעצמה כמו מישהי זרה, איך היא שולפת בלי לחשוב, בבהילות, את הסלולרי מהתיק, ולוחצת על הסמל של חנות האפליקציות ומקלידה באצבעות לא יציבות בשורת החיפוש: GOLDEN FISH.

ואז ראתה אותו לראשונה, את הדג. פתח עגול קטן שהלך והתרחב סביב פרצופו המחויך סילק את הרקע השחור, שהלך ופינה את מקומו למרחב מאויר של ים ושמיים תכולים. הוא הזכיר לה את דג הזהב הדאגן שאהבה מ"חתול תעלול" של דוקטור סוס, אותו ספר שבילדותה הייתה מבקשת מטניה לקרוא לה שוב ושוב בערבים הארוכים שבהם בילו יחד בבית, אחרי שהייתה מכינה לה ולאחיה צהריים. לטניה היה קול מיוחד בשביל הדג, כמו של ילד קטן ומצונן, ולפעמים היו המילים משתבשות בפיה כשקראה. אופירה הייתה מקפידה לתקן אותה וטניה הייתה מנסה שוב, חוזרת אחרי מה ששמעה ושואלת: ככה? ככה אומרים? ואופירה הייתה צוחקת – לא, לא ככה, ולא בטוחה מתי טניה באמת מתבלבלת ומתי היא משבשת בכוונה כדי להצחיק אותם.

הזיכרון ההוא של ד"ר סוס והשיבושים של טניה הרגיעו אותה קצת, והיא חשבה לעצמה שזה כנראה סימן טוב.
לא היה לה מושג איך הדבר הזה עובד – איך מבקשים? ממי מבקשים? – אבל במהרה היא הבינה שזה אפילו פשוט יותר ממה ששיערה. אחרי שהזינה כמה פרטים בסיסיים – שם מלא באנגלית, זיהוי באמצעות חשבון ווטסאפ וכתובת מייל, סיסמה מועדפת – הדג של דוקטור סוס הנחה אותה צעד אחר צעד, באנגלית: "חשבי היטב על ניסוח בהיר ותמציתי של המשאלה שלך. היא מוכרחה להיות מנוסחת בשש מילים לכל היותר (40 תווים לכל היותר, בשפה לבחירתך). לאחר מכן לחצי על הכפתור הירוק בתחתית המסך. דג המשאלות כבר ידאג לכל השאר!"

היא הרגישה פתאום שיש משמעות גורלית לכל מילה. כתבה: התינוק שלי. מחקה. כתבה: העובר שלי. מחקה מיד.

בסוף היא כתבה: אני רוצה שהתינוק שלי יהיה בסדר.

ולחצה על הכפתור הירוק.

**

הפרצוף המטופש של הדג המחייך היה הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו בבדיקה, כשהחדירו את המזרק לבטנה. משך כל אותו לילה רווי חרדות שקדם לבוקר הבדיקה היא בהתה בפרצופו הכתום, שוב ושוב לחצה על אייקון האפליקציה במסך כדי לראות אותו מחייך אליה, עולה מן המים ומנופף בסנפיר, ומעליו מתנוסס הכיתוב: you have two wishes left.

אני צריכה רק אחת, חשבה.

היא לא סיפרה כלום לטניה, שחיכתה לה מחוץ לקליניקה. אולי יום אחד, כשכל זה ייראה רחוק ומטופש – אבל לא עכשיו. עכשיו את כל התקוות שלה היא תלתה בדג הזה. היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג. ויותר משחששה להיראות מגוחכת, חששה שמה שאומרים על משאלות יום הולדת תקף גם פה – אם היא תספר זה לא יתגשם. אז היא לא סיפרה.

זה לא היה אופייני לה, והיא ידעה שהיא מגוחכת, נאחזת באמונות טפלות. אבל לא היה לה אכפת. היא כבר התרגלה לדמיין את התינוק הזה בחייה, חלמה איך תגדל אותו עם טניה. למה בכלל לחכות לגבר כשיש לה את טניה קומה מעליה.

אופירה עברה לגור בבניין של טניה לפני ארבע שנים, אחרי שטניה סיפרה לה שהשכנים מתחתיה עוזבים – למרות שבכלל לא חיפשה אז דירה, ובדיוק התחילה אז את השנה השנייה ללימודיה בבית הספר לעבודה סוציאלית. אבל לטניה מצאו גוש בשד השמאלי ומישהו היה צריך להיות שם ולטפל בה. ומלבדה לא היה אף אחד. אחרי שנה וחצי טניה יצאה מזה. כשבישרו לה סוף־סוף אחרי שלושה סבבי טיפולים שאין גרורות והכול נקי הן יצאו לחגוג וחזרו שיכורות ואופירה עלתה אליה לישון בסלון, כמו שהייתה עושה לפעמים, ובבוקר, עוד לפני שהיא ממש התעוררה טניה נכנסה עם הקפה והתיישבה לידה ואמרה לה: חשבתי על זה, ואם תעשי ילד אני אעזור לך. למרות שאופירה מעולם לא דיברה על להביא ילד. אבל היא כן דיברה על הילדים שהיא טיפלה בהם ברווחה, ועל הציורים שהיו מכינים לה ועל שמות החיבה שלא הייתה מתאפקת וממציאה להם, ועל העיניים שלהם שזרחו בהפתעה של מישהו שאף פעם אף אחד לא קרא לו בשם של חיבה. וגם על הדייטים העייפים שיצאה אליהם, עם הגברים שהתחלפו אבל בעצם היו כמו שידור חוזר של עצמם – גם עליהם אופירה סיפרה. וטניה כבר הבינה לבד.

**

סוף־סוף התקשרו מהמרפאה להודיע שהכול בסדר. אופירה לא ידעה את נפשה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, היא בדיוק התארגנה לצאת, ומעדה בדרך לקומה של טניה וחבטה את הברך במעקה המדרגות כשעלתה לספר לה, ובכל זאת שתיהן קפצו וקפצו כמו ילדות, וטניה שהתנשפה שמה לב שאופירה קופצת על רגל אחת ושאלה מה יש לך, ואופירה אמרה קיבלתי מכה וגם הרגליים לא מצליחות לסחוב אותי, אבל מה נהיה איתך תראי איך רזית, וטניה אמרה ככה זה כשחיים על קפה וסיגריות.

**

כשהסתיימה ההתמחות ברווחה אופירה כבר כמעט שכחה מהדג. רק מדי פעם הייתה רואה את פרצופו מבליח כשהחליקה אצבע על גבי המסך כדי למצוא את האפליקציה של ההיריון.

נדמה לה שאף אחד בצוות לא ניחש שהיא בהריון, אפילו שהעלתה במשקל. הם ידעו שהיא חיה לבד וכנראה לא הייתה להם סיבה מיוחדת לחשוד במשהו. והיא גם הייתה מאלה שמשמינות לכל הכיוונים, אז לא הייתה סיבה לשים לב לבטן דווקא.

כמה שבועות עברו, ואז זה הגיע, ממש כמו שתכננה: עוגה, דיאט קולה, מסיבת פרידה קלילה מאסתי ומהצוות. הרבה יותר קשה היה להיפרד מהילדים. היא הכינה להם מתנות קטנות וכתבה פתקים אבל הרגישה שהיא נוטשת אותם. זה הגביר אצלה את הכמיהה לתינוק שטרם הגיע אבל גם גרף אותה הרחק ממנו, כיוון שעדיין הייתה שלהם. לפעמים חשבה לעצמה בבהלה: הבטן שלי ריקה. ומיד הייתה מושיטה ידיים למשש עד שחשה בתנודות הצוללן שלו, ונרגעה.
זה היה לקראת סוף החודש השמיני, כשנזכרה שוב בדג. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה אחוזת בהלה. לא זכרה דבר ממה שחלמה, אבל הייתה אפופה תחושה ודאית של אסון מתקרב. ולמרות קורס ההכנה ללידה והביקור המקדים במחלקת היולדות והנוכחות המרגיעה של טניה שהבטיחה להיות לצידה כל הזמן – למרות כל אלה היא לא הצליחה בשום אופן להירגע, ובאחת היקיצות הליליות היא נזכרה בדג ובתחושה המרגיעה שנסך עליה פרצופו המחייך אז, והחליטה בהקלה שעכשיו, לקראת הלידה, היא תביע את אותה המשאלה בדיוק. הפעם כתבה את מה שבפעם הראשונה לא העזה, נקטה לשון פנייה מפורשת: תעשה שהתינוק שלי יהיה בסדר. הדג נופף וחייך אליה את חיוכו המרגיע: you have one wish left.

**

ארבעה חודשים אחר כך היא תשב על כורסה בסלון ביתה, כשבזרועותיה תינוק שלם ובריא, לגמרי שלה, שיגמע משדיה ביניקות קצובות. עיניה ייפערו אל מול מסך שישדר את אחת מתוכניות הבוקר ההן, והיא תמלמל לעצמה כל הזמן: איזו מטומטמת אני, איזו מטומטמת, כשתריץ שוב בראשה את הביקור ההוא של טניה במחלקת היולדות, ואיך רק אז הבחינה פתאום כמה באמת רזתה, מרוב שהייתה מרוכזת בעצמה ובתינוק שלה ובפרידה מהילדים בכלל לא שמה לב איך טניה הולכת ונקלשת אל מול עיניה, נמוגה, ורק כששאלה אותה ישירות סוף־סוף מה קורה סיפרה לה שזה חזר, שנתנו לה בהתחלה איזו תרופה ניסיונית אבל מהר מאוד הבינו שאין מה הרבה מה לעשות הפעם, אז החליטה לספר לה רק אחרי הלידה כי ראתה איך היא משתגעת מדאגה. איזו מטומטמת אני איזו מטומטמת, ככה היא תגיד לעצמה, למרות שלא תרצה להזין את התינוק שלה בכל הקולות המכלים האלה, אבל היא לא תוכל להפסיק, והכי מטומטמת היא תרגיש כשתיזכר בדג ובמשאלה האחרונה שבזבזה כי נבהלה נורא כשהרופא אמר צהבת ילודים, למרות שאחד מכל חמישה תינוקות נולד עם זה, וזה שטויות, זה שטויות, אבל הרופא אמר צהבת והיא שמעה צהבת וכבר הייתה עייפה והורמונלית וממילא חשבה ששום דבר אחר לא משנה, רק שהתינוק הזה יהיה בסדר, רק להוציא אותו משם ולהביא אותו הביתה ולגדל אותו כמו שרצתה וחלמה, וזו האמת, אופירה, היא תאמר לעצמה, עם כל הסיפורים האלה שאת מספרת לעצמך על התיקון שאת עושה עם הילדים והרווחה – בסוף רק לעצמך את דואגת, שלוש משאלות ביקשת ושלושתן בדיוק אותו דבר, את והתינוק והתינוק ואת, לא ראית שום דבר ממטר, לא את טניה ואולי גם לא את כל הילדים האלה, ותיזכר איך הדבר הראשון שרצתה לעשות אחרי שטניה סיפרה לה בבית חולים זה לקום ולסטור לה חזק, איך לא סיפרת לי, אבל התינוק ישן בעריסה לצידה והיא עדיין הייתה כאובה מהתפרים ולא הצליחה לקום, אז היא רק צעקה עליה, למה לא אמרת כלום, מה יש לך, אני כבר לא ילדה, והמשפחה של השכנה שלה לחדר שבדיוק נכנסה עם כל הבלונים הסתכלה עליה כאילו היא משוגעת, וטניה קמה מהר להסיט את הווילון, ואופירה התרוממה קצת ותפסה לה בפרק היד שהיה דק ולבן ונידף, תפסה אותו חזק־חזק, וטניה חשקה את הכאב ואמרה לה אבל אופירי, מה כבר היית עושה, מה כבר יש לעשות. ואופירה אמרה בלי לשחרר את היד – הייתי, הייתי עושה, היה מה, וכמעט הוסיפה – נשארה לי עוד משאלה אחת, את לא מבינה, אבל פחדה להישמע משוגעת, ואולי באותו רגע באמת הייתה משוגעת, עובדה שהדבר הראשון שעשתה אחרי שעזבה את היד של טניה היה לבקש ממנה שתביא לה את הטלפון, אבל הדג כבר לא היה שם, היא ידעה שהוא כבר לא שם, במו עיניה ראתה את העיגול השחור הולך וסוגר עליו כשנופף לה לשלום לתמיד.

.

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב־2017, וזיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. מנחת סדנאות כתיבה וחברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגוזל", סיפור מאת זהבה כלפה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פואטיקה של שיר אחרון: קריאה בשיר של דליה רביקוביץ במלאת חמש־עשרה שנים למותה

רתם פרגר וגנר

.

כשיצא הקובץ חצי שעה לפני המונסון (אבן חושן, 1998) ישבנו ש' ואני וקראנו בו. ש' אמרה: "השיר הנפלא הזה שבסוף הקובץ, 'חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה', הוא השיר האחרון של דליה רביקוביץ." אני רוצה להבין את האמירה הזו, שכן עבור שתינו שירתה של דליה רביקוביץ היא דבר שאין לו שיעור.

השיר "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" חותם את הקובץ האחרון שיצא לאור בחייה של המשוררת. לא יכולנו לדעת את זה אז, כמובן, וגם רביקוביץ עצמה לא יכלה לדעת זאת, מן הסתם. גם אם גמלה בליבה החלטה נחרצת לחדול מכתיבת שירים, קשה לסמוך על החלטה שכזו, שהרי בני אנוש אינם כה יציבים ולמשוררים לא קל להפסיק לכתוב שירים.

אני רוצה אם כן לקרוא בשיר הזה בתור השיר האחרון של דליה רביקוביץ. אני לא עוסקת, לענייננו, במשוררת עצמה, בחייה ובמותה, אלא בשירה שמסכמת את עצמה מתוך תחושה ודאית של מוות. תחושה שיכולה להתבדות שוב ושוב, או להתאמת, ובכל מקרה היא מתאפיינית באיזו פנייה של השירה אל עצמה מתוך תודעה חריפה, נוכחת, של סוף. התופעה הזו, שאקרא לה פואטיקה של שיר אחרון, אינה ייחודית לרביקוביץ. ניתן למצוא אותה בשירתם של ט. כרמי, אמיר גלבע, אבות ישורון, לאה גולדברג, יונה וולך ורבים אחרים. יש בה תמיד פער מצמית בין ידיעה לאי־ידיעה, בין תחושת הסוף של אדם חי שכותב שיר, כלומר עושה פעולה מתוך החיים ובתוכם, לבין מותו הממשי, שאינו בהכרח סמוך או דומה למותו המדומיין. לעיתים, אמנם, שיר אחרון אכן נכתב מתוך סמיכות למוות קונקרטי מאוד, אבל מה שאני מבקשת להדגיש הוא שפואטיקה של שיר אחרון אינה תלויה בהכרח בנסיבות אלה. יש טעם, אם כן, להתבונן בשירים "אחרונים" באופן מובחן, כיוון שיש בהם מבט רטרוספקטיבי של משורר/ת על חייו/ה ועל מעשה הכתיבה, מעין סיכום, שאחוז בתחושת מוות חזקה, נוכחת.

.

חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

עֲרֵמַת הַבְּגָדִים מִתְגַּבַּהַת עַל כִּסֵּא

וְאֵינֶנִּי מוֹצֵאת בְּתוֹכָהּ אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

זֹאת הַחֻלְצָה שֶׁרָצִיתִי לִלְבֹּשׁ

בִּכְדִי לִקְנוֹת אֶת לִבְּךָ.

אֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת כָּל שִׂמְלוֹתַי

וְגַם לֹא מַמָּשׁ זוֹכֶרֶת אוֹתְךָ.

לַיְלָה אֶחָד עָשִׂינוּ שַׁמּוֹת

בִּי וּבְךָ.

הַיָּמִים חוֹלְפִים שָׁנָה עוֹבֶרֶת

בְּלִי מַנְגִּינָה אֲנִי נִשְׁאֶרֶת.

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁאַף פַּעַם בְּשׁוּם מָקוֹם

לֹא לָמְדָה לְנַגֵּן.

תִּשְׁמֹר עָלַי הַפַּעַם שֶׁנּוּכַל לְנַחֵשׁ כְּמֵיטַב הַיְּכֹלֶת

מַה קָּרוֹב יוֹתֵר,

מוֹתִי אוֹ מוֹתְךָ?

וּבֵין אֶפְשָׁרוּת כָּזוֹ וְאַחֶרֶת

הַמַּנְגִּינָה אֵינֶנָּה נִשְׁאֶרֶת.

כָּל לַיְלָה אֲנִי צוֹלַחַת נְהָרוֹת חַמִּים שׁוֹרְצֵי תַנִּינִים.

מַה שֶּׁהָיָה הָיָה.

לֹא יְאֻמַּן בְּאֵיזוֹ קַלּוּת דַּעַת

שָׁכַחְתָּ אֵיךְ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים

הָיִיתִי אִשָּׁה חַיָּה.

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלֹא מִשְׁתַּכְּחִים

בִּמְיֻחָד בַּלַּיְלָה הַזֶּה

שֶׁצּוֹרֵב אוֹתִי כִּכְוִיָּה.

מָה שֶׁהָיָה הָיָה.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם אֹמַר עוֹד פַּעַם מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה.

.

דְּבַשׁ וּבְשָׂמִים וְרֵיחוֹת רוֹזְמָרִין

הֵם מַה שֶּׁנּוֹתַר לִי מִמְּךָ.

וְהַלַּיְלָה הַזֶּה אָרֹךְ כָּל כָּךְ

וְאָיֹם כְּנִדְגָּלוֹת

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה

מִכָּל הַלֵּילוֹת.

לֹא אָהֲבָה אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

רַק מַיִם רַבִּים

מֵעַל לְרֹאשִׁי

שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הָאַהֲבָה.

כָּל מֵימֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן

וְהַיָּם הָאָדֹם וְהַיָּם הַשָּׁחוֹר

הֵם מַיִם שֶׁל שַׁלְוָה.

.

וַתֵּר לִי הַפַּעַם שְׁלַח אוֹתִי לַחָפְשִׁי

וַאֲנִי אֶהְיֶה מְנֻחֶמֶת וְחָפְשִׁיָּה.

לֹא יִמְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בַּחוּץ

לֹא יִפְצְעוּנִי וְלֹא יַכּוּנִי

פַּעַם שְׁלִישִׁית אוֹ שְׁנִיָּה.

אֲבָל אַתָּה יָשֵׁן שֵׁנָה שֶׁל שִׁכְחָה

וְחוֹלֵם עָלֶיךָ וְעַל עַצְמְךָ

וְגַם לִי יֵשׁ כֹּחַ בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

לִשְׁכֹּחַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׁכֹּחַ

בְּעִקָּר לִשְׁכֹּחַ אוֹתְךָ.

.

"חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה". יכולה הייתה לכתוב חיפשתי את חולצתי השחורה ולא מצאתי. ההשתהות על הפעולה דוחה את מושא החיפוש לסוף הטור, זו החולצה השחורה שקשורה בזיכרון ליל אהבה שמבקש להשתכח, אבל היא גם מעין הרמת דגל של סכנה, סכנת מוות. דגל שחור ולא לבן. או אדום (דליה רביקוביץ הרי אהבה אדום). אבל מה שהופך את "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" לטור שירי, כלומר מה שממיר אותו ממשפט פרוזאי לדבר הזה שנקרא טור שירי, הוא הריתמוס. בהמשך השיר היא אמנם מעידה על עצמה "הימים חולפים שנה עוברת / בלי מנגינה אני נשארת." ובכל זאת, ובניגוד להצהרתה, היא מחוללת את הטרנספורמציה הזו, שעושה את המילים לחומר מוזיקלי. זו תמציתה של השירה.

אני קוראת וחוזרת וקוראת עד שצף לו הריתמוס שהטור מהדהד: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה…" (שיר השירים ה 3), גם בטור גם בפסוק אותו מספר הברות, אותה אתנחתה קלה לאחר שלוש המילים הראשונות ואותה חריזה פנימית ביניהן: פ-ש-טתי / חי-פש-תי; את-כו-תנ-תי / ולא-מ-צא-תי; אי-כ-כה / את-חול-צ-תי; אל-בש-נה / ה-שחו-רה. כלומר, הקלף שבו כתוב הטור הזה הכתוב בעברית בת ימינו, תקנית ולא מעוררת חשד בארכאיזמים ושאר מאפיינים "שיריים", הוא זה שבו מחוק הפסוק, ורישומיו מציפים את הסבטקסט של השיר כולו, אבל מאיזה רובד שקודם לסמנטיקה. זה הריתמוס הפנימי של קול האישה הדוברת הקדומה, האוהבת המבוזה, ששב ומתגלם בטור הנפלא הזה, בקול של הדוברת הנוכחת הבאה חשבון עם אהבתה ועם חייה, חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה.

גם לו מצאה איככה תלבשנה. העירום ששוב אינו מבקש להתלבש מתוך איזו עייפות פנימית או הישמטות, החיפוש חסר התכלית אחר החולצה הנכונה בערמת הבגדים שמתגבהת על הכיסא, נרתמים לסיטואציה הנמשכת על פני החיים כולם. הרי בהמשך מתברר שלא מדובר באירוע אחד, המתרחש בזמן קונקרטי. החיפוש אחר החולצה השחורה הוא חיפוש אחר חיים שלמים, אחר עבר מתמשך שמתנקז לערמת בגדים על כיסא, על כל האי־סדר הגובל בעזובה שעולה מתמונה זו. התרוששות היא קראה לזה בשיר אחר.

דברים רבים נכתבו על השינוי שעברה השפה הפואטית של רביקוביץ מראשיתה המקראית, ה"גבוהה", ההשבעתית, ועד לטורים פרוזאים, דמויי דיבור, שהלכו ותפסו את מקומה של תמונת עולם כמו־מיתית. זה נכון במידה רבה, אבל בשיר הזה השפה כמו סבה על עקביה, גם בריתמוס שחותר תחת כותרתו וגם בעירוב שבין טורים פרוזאיים כגון "אני אישה שאף פעם בשום מקום / לא למדה לנגן" לבין טורים גדושים שמהדהדים את לשונה המוקדמת של שירת רביקוביץ: "כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים". השפה השירית הסבה על עקביה היא אחד המאפיינים של השיר הזה כשיר אחרון. המאוחר האחוז בדרכים שונות במוקדם, חוזר אליו ומצטט אותו ובה בעת מפרק אותו, מטביע בו צורה של סיכום. אבל בכך לא די.

החיפוש אחר החולצה השחורה הוא הציר המטפורי שמבריח את השיר ומאייך את האופן שבו באה הדוברת חשבון עם החיפוש אחר אהבה, עם חיי האהבה שלה, ועם אהוביה. זה חשבון נוקב, נוטר ואכזרי, ובעיקר ניכר בו הניסיון למחות מן הגוף ומן הזיכרון הטמון בגוף את הסימנים שהותיר בו אהוב מסוים – הנמען – שהוא בה בעת לא מסוים כלל. כלומר הוא סך כל הנמען־אב־גבר־אהוב, שאליו פנתה בגוף שני נוכח, על פני שירי אהבה רבים, מ"תזכֹר שהבטחת לבוא אלי בחג" ("השתדלות", חורף קשה) ועד כה.

הפנייה אל נמען אהוב, כלומר, הדין וחשבון על אודות האהבה, נעשה כאן לתמצית של השירה. היא אנלוגית לה, וכשם שהיא מבקשת להכחיד כל זכר לאהובה כך היא מבקשת להכחיד את הכוח הארוטי הגדול שהניע את שירתה. מות האהבה, כלומר עצם החיפוש אחריה, מתאחד עם מות המנגינה, ועם מותה של השירה.

הסיכום השירי מתרחש גם דרך אזכורים של שירים וחלקי שירים שלה עצמה. גם כאן זהו סיכום אכזר: מה שהיה רווי בתשוקה עובר היפוך אירוני, או ריקון גמור:"אני לא מכירה את כל שמלותיי / וגם לא ממש זוכרת אותך".
טורי השיר מהדהדים טורים רבים , אבל דומה שהשיחה הפנים־שירית מתרחשת בעיקר עם "שיר חצות 1970", מתוך תהום קורא:

.

שׁוּב כְּמוֹ בַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמוֹת,

חֲדַר הַשֵּׁנָה הָפוּךְ,

וְאֵפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת.

וּבְגָדִים מֻטָּלִים בַּעֲרֵמָה,

וְגַל מִכְתָּבִים שֶׁלֹּא נַעֲנוּ

וּמִטָּה אַחַת חַמָּה.

וְנוֹסָף לָזֶה יֵש עַכְשָׁו מַגֵּפַת שַׁפַּעַת

וַאֲנִי חוֹלָה בְּכָל הָכָּבוֹד.

בַּשָּׁנָה הָזֹּאת

וּבְכָל הָשָּׁנִים הָבָּאוֹת

לֹא אַסְכִּים לְוַתֵּר עַל צִפּוֹר קְטַנָּה אַחַת

שֶׁעָפָה בְּגַנִּי,

וְלֹא אָמִיר צִפּוֹר קְטַנָּה בְּיוֹנָה אוֹ בְּדוּכִיפַת.

וְעוֹד שָׁנָה תָּבוֹא

וְשוּב כְּמוֹ תָּמִיד

גְּרוֹנִי חָנוּק מֵאַהֲבָה.

.

בפתיחה של שני השירים יש תמונה מטונימית, שמעתיקה את העזובה הפנימית אל מרחב של חדר. בשניהם הזמן – שנים קודמות ובאות, הימים חולפים שנה עוברת – הוא עילת הדין וחשבון של הדוברת עם עצמה, מעין שיר לשנה החדשה, אבל בשיר המוקדם האני הדוברת מוליכה מתמונת החדר ההפוך אל ההצהרה שלא תוותר על ציפור אחת קטנה, ואל הטור האחרון: "ושוב כמו תמיד / גרוני חנוק מאהבה." כלומר, הדוברת מבטיחה־מצהירה שהחידלון בדמות השַפַּעת והחדר הסתור אין בו כדי להקהות את התשוקה, את השירה ואת האהבה. בשיר המאוחר אותה תמונה עצמה היא נקודת מוצא לבקשת מוות, הן מוות שירי, הן מות האהבה והן מוות גמור: "לא אהבה אני מבקשת / רק מים רבים / מעל לראשי / שיכבו את האהבה."

הרפרנס העיקרי שביחס אליו ממקמת הדוברת הזו את משאלת המוות שלה, הכרוכה במחיקה של הזיכרון ובהכחדת ההיסטוריה הפרטית של אהבתה, הוא שיר השירים, השיר שהוא התשתית של שיח האהבה – במובן שהעניק לו רולאן בארת – בשפה העברית. טורי שיר השירים נוכחים כאן במובלע ובמפורש, בריתמוס ובטקסט, ועוברים היפוכים, שלילה וקיטוע. מים רבים מתוך הפסוק "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ…" (שה"ש ח 7) נשלפים מתוכו וננעצים בו כנשק אחרון: משאלת המוות מבטלת את הצהרת האהבה הגדולה והופכת אותה על פיה. הפסוק שמתאר את האלימות המופנית כלפי דמות האישה האוהבת מצד שומרי החומות: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי…" (שה"ש ה 7), עובר שורה של שלילות: "לא ימצאוני … לא יפצעוני ולא יכוני". כלומר, שפת האהבה העברית מונכחת ובה בעת מפורקת ונאלמת. "כוח בלתי משוער" מופעל כדי "לשכוח מה שצריך לשכוח / בעיקר לשכוח אותך".

מה שעושה אם כן את השיר הזה לשיר אחרון הוא האופן הדחוס ובה בעת הרופף שבו הוא אוסף דברים וחלקי דברים מכל שירתה של רביקוביץ למעין מכירת חיסול. במהלכו היא נוקטת את כל שלל פניותיה: היא מבקשת, מתחננת, מתאכזרת, מגלה את ליבה, זוכרת ונוטרת, משיחה לפי תומה, וכל זאת תוך מעברים תכופים ולא סדורים מאסטרטגיה אחת לאחרת. כל טור מטוריו מהדהד, כאמור, צירוף משירים קודמים ו/או אלוזיה טעונה, אבל הם ממוקמים במין מבנה שהקשרים בין חלקיו אסוציטיביים ו"חלשים", נוטים להתפרק ולהתפורר, כמו רשימת חשבונות ישנים שקהה טעמם. אל אלה מצטרפות ההתנערות מכל נמעניה הפנימיים, וההסתלקות הגמורה מהחיפוש אחר האהבה, משפת האהבה, ובעיקר מהשירה עצמה, זו שנכתבה וזו שכבר לא תיכתב: "תדבק לשוני לחיכי אם אומַר עוד פעם מילים של אהבה."

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רשימה פרי עטה, על הילדה הראשונה בספרות הילדים, התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: אנה קוונצל חוזרת ל"אחוזת האוורד"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

3 בספטמבר 2011, כיכר פריז, ירושלים

פתיחה לרומן בכתובים

צבי פרידלנדר

.

יש זמן. מבריקים מתוך מסגרות חפוזות של נייר דבק, חורגים מהסימטריה הנהוגה על לוחות המודעות, הפוסטרים הצהובים־שחורים מדברים על זה שהעצרת תתחיל בעשר, כך שיש זמן. יש, אבל זה מתחיל: הבניינים מדלגים את הקולות שעולים מקינג ג'ורג' הלאה ברחובות, מקינג ג'ורג' החוצה בצנטריפוגה של סאונד, כאפה מתמשכת שמדלגת מחיפוי אבן לחיפוי אבן ומאותתת בזמזום שמשהו כן קורה עכשיו. מתוך הבאז אפשר מדי פעם לזקק קול פרטי, עמום אך לרגע מובחן, צעקה או הברה של צחוק, 'חת־שתיים ממיקרופון, עד שהקול משתטח ונבלע שוב בממוצע.

סמיך בחוץ. שבת וירושלים, אז התנועה הכבדה היא לא במכוניות – התנועה באורנים ובגלי הקול, על המדרכות, בשרירים, בצעדים. אנשים מטפטפים החוצה מחדרי מדרגות ומחניות רחוקות וצועדים, הולכים ברווחים אבל פחות או יותר בטור, סטודנטים מחושמלים בצמדים ושלשות מנהלים שיחות בסולם הטונים שמגיעים משם, שכנים ושותפים לדירה מתהלכים צמוד לאותו כיוון, זוגות מהדור שמעל בנעלי ספורט, חבורות מהתנועות הכחולות עם שרוכים בהיכון, סטיקרים קורצים מגבות החניכים, דבוקים בנונשלנט, ותיכוניסטים אחרים ולא מסופחים, גם הם הריחו אקשן, שרוף וסקסי.

הנזכרים הם האחרונים שעוד יֵצאו מהבית ויהיו להמון. למה הם בחוץ?

בכלל אנשים מוצאים את עצמם בחוץ. ההנאה הראשונה בחוץ היא שהחוץ הוא לא הבית. אין תסריט בחוץ, וההתרחשויות של האוויר הפתוח הן טעונות, קטועות אבל שלמות. גם התפאורה בחוץ היא חד־פעמית. בגיל שלוש, ספסל עירייה פשוט, כזה שמשאיר עיגולים חנוקים על כפות הידיים, הוא לא פחות מחפץ קדוש. עלים הם חפצים שצריך לספור ולקחת הביתה: יש עלים שמגיע לאחרים לראות אותם גם. כנ״ל מקלות וכנ״ל אבנים, כולל אבנים שהן אספלט. אחר כך החוץ מספק הנאה שנייה: הלבד. בבית יש ציפיות, זכויות וחובות, בבית זוכרים לך ומתכננים, אבל בחוץ אדם הולך מנקודה אל״ף לנקודה בי״ת ונולד בלי הקשר. אתה ילד שקונה פיתה עם פלאפל. אתה ילד שעוצר וקורא שלט, ״מלבי ליָמִין״. ואחרונה, הנאה שלישית: הלא־לבד. הולכים בזוג על מדרכה בחושך ומחכים שיד תיגע ביד אחרת. הולכים כך ומחליטים – אני שייך לאדם שלידי. ״אני אוהב אותך״ אומרים לראשונה בחוץ. ובכלל אתה נהיה אתה בחוץ, מקבל על עצמך את התפקיד בחבורה שתבגוד בו אחר כך, הולך בצד החברים ומגרד את הצלעות, מתאמץ לשמוע מה נאמר, או שאתה הולך בין החברים, מדלג, מופיע, קופץ ונוגע בעמודים, בתחנות מלוכלכות של האוטובוס. כנ״ל את, את הולכת לְפָנים ומדלגת חצי צעד קדימה או נמשכת אחורה ולמטה, הימין על המדרכה, השמאל על הכביש. רגל אחרי רגל מדייקים, אני כזה או כזאת, ואחר כך ממשיכים ואומרים, אני אחת מאלה, אחד מהם.

שבכל השבועות הראשונים של ספטמבר אנו מוכנים שהקיץ יפסיק. שבכל ספטמבר אנו שוכבים, ממצמצים ומזיעים על הסדינים, מחכים שאוויר יזוז, פותחים שיחות בציון הטמפרטורה, במילים קבועות כמו "תנור" ו"די" ו"שואה", בציפייה המרפרפת לעונה הבאה. בספטמבר הזה? שלא ייגמר. הרי הקיץ התגלה שוב שאנחנו שוחים יחד בפלזמה אחת, מצפים, עייפים. אמרו שהגרעין התבקע ב־67' ואז התפוצץ ב־77', שהשמאל סיים ב־95' עם חרחור קולקטיבי אחרון ומאז נסוג לקומראן, אבל הקיץ מוכיח שלא – הנה, יצאנו מהזעזוע, הוצאנו ראש מהחול, לא ויתרנו על גוף ראשון רבים.

יש גרפיטי של המילים "כבר לא טמבל" בספריי שחור. הריסוס פספס את קצה השבלונה כך שיש סביב מלבן שפריצים עדין.

בטוש על קופסת חשמל קוצנית: גרפיטי של המילים "אני כל כך כועס שכתבתי על קיר".

על הרצפה? פמפלט מקופל של "קבלה לעם".

מישהו ברחוב בלפור מצייר אוהל על החלונות המלוכלכים של מאזדה אפורה, עדכון אחרון לקשקושים שישנם. הוא מקיף את האוהל בעיגול, לאט, מבסוט. לא הכול מצדיק ציטוט אבל מישהי עוברת ליד משרד ראש הממשלה ומחייכת לשוטר שקושר את הנעל על עמוד שמן, ועם פסיקים מודגשים כמו בהקלטה היא אומרת לו: אדוני, השוטר, גם אתה שווה יותר.

כיכר פריז עוד זֶן, מוכנה אך נטושה כמו מגרש בית ספר בלילה, ריקה חוץ מחמישים שוטרים שמפוזרים בין המעברים לעזה, רמב״ן, קינג ג'ורג', אגרון וקרן היסוד. השוטרים במצב רוח טוב בממוצע. הם עומדים ליד רכבים עם דלתות פתוחות, הצ'קלקלות פועמות בשקט, נשענים על מחסומי ברזל ניידים ומחכים על הכביש הרך, שותים קפה בשלוקים מכוסות פלסטיק עקומות מהחום.

במת העצרת מוקמת עם הגב לבית ראש הממשלה, גדולה וזמנית ושחורה במין מָט מאובק של אולם אירועים. בעומק הבמה יש סטודנטים שמהדקים לרקע דפים צהובים היוצרים יחד מוזאיקה בלונדינית מתנופפת. החולצות שלהם לחות אבל הן כהות אז לא רואים. קבוצה אחרת של סטודנטים מדביקה לרקע הצהוב שתי ידיים עצומות, רפרנס למחווה שאימצו במאהל התל אביבי, סיבובי ידיים פרקינסוניים שנועדו להחליף מחיאות כפיים רגילות. (בירושלים המניירה לא תפסה אבל אין סרטון שיצא מתל אביב שלא כולל את המחווה: ברי סחרוף לוחש משהו בין שירים ולפני סוף משפט הקהל כבר מגיב בכוריאוגרפיה.) הידיים העצומות של הבמה הירושלמית מפוקסלות כמו משהו של רוי ליכטנשטיין, זקופות כמו ברכת כהנים, קפואות באיחול חייזרי. שלושה אנשים מחזיקים כל יד כזו, מהדקים את האצבעות העצומות לקיר, מחכים שמישהי בשם סיון תחזור לבמה עם דבק.

אחרי שקיעה עכשיו, דרגה אחת לפני חושך, שעת המיגרנה הגדולה.

מי שמחזיק את האגודל העצום של יד ימין, ובעצם, מי שעיצב את הבמה כולה, הוא פליקס. שאר אנשי הבמה לובשים את חולצת המחאה הסטנדרטית, עם ה"מצב חירום" על הגב וה"בי״ת זה אוהל" על הפרוֹנְט, אבל פליקס לובש חולצת קריימר פתוחה בשלושה כפתורים, מקושטת בזרעונים השמנים המוּכרים מבנדנות ישנות. מחזיק את הקמיצה לשמאלו עומד בנימין מייזלז, בוגר טרי של האקדמיה לאמנות בצלאל. בשבוע השני של יולי, בערב שבו הועמד הניסיון הראשון להקים בירושלים סניף של המחאה, הוא הגיע להפגנה בכיכר ציון ישירות מתערוכת הסיום, ובלחץ הגיע כי דאג שמא יסגרו את ההפגנה אם לא יהיה, הרי השם שלו הוא שהתנוסס על הטפסים של המשטרה. בנימין הוא זה שלפני חודשיים עיצב לדפני את הלוגו עם האוהל המשולש והבי״ת והגֶרֶש המתנופף, זה שהזהיר אותה לא לגעת באדום ולהישאר בצבעי בית״ר. פליקס ובנימין הם שותפים לדירה ברחוב בצלאל, כך הכירו למעשה, כשפליקס נכנס והחליף כשותף את מי שעד אז מכרה לו שאכטות. היום, מתוך הדירה, מין אולם יחיד וארוך בעצם, נקניקיה תת־קרקעית עם מקלחון שמחובר למטבחון שמחובר לאזור של בנימין ולאזור של פליקס, הם מנהלים יחד מגזין סמי־חתרני בשם "המטבח", חוברת חודשית שתפחה עם הזמן לארבעים עמוד, שלושה מהם מוקדשים למניפסט נונסנסי ותקיף שניסחו השניים, ואחרי שמונה־עשר חודשים וגיליונות הם ביססו קהל משמעותי מספיק לכך שבבר הנכון ובשעה הנכונה הם סלבּים־זוטא בירושלים.

סיון עולה לבמה עם דלי דבק ומטאטא בשחי. היא מרטיבה את היד הגדולה בנוזל, מברישה אותה מכל כיוון ועוברת ליד השנייה. היא סוחבת נקע – רואים.

ליד המזרקה של הכיכר שוכבים שלטים מוכנים וחוטפים טיפות. על שניים מהם כתבו בגואש "ירושלים של זהב ושל עושק ושל הון", גואש אדום על בריסטול שעבר חורף־שניים על מרפסת שותפים בקטמון עד שמי שנזכר בקופסאות הריקות נזכר בהם והעביר אותם למאהל.

על שלט אחר כתבו "אנחנו מגש הפאקינג כסף". על אחר, "ברוכים הבאים למהפכה". על אחר, "אנחנו האנשים להם חיכינו".

במכנס קצר וחתום בגואש, מדריך מהנוער העובד מדלג מהחניכים ללוח מודעות שמשמאל לבמה, מוריד בזהירות פוסטר שמודיע על ההפגנה, מקפל את הסלוטייפ אחורה ומגלגל לתיק, שם הפוסטר מציץ כמו אנטנה.

על הבמה, סיון קוראת מהטלפון ואומרת, ״אורנה בנאי כותבת גשר המיתרים.״

מישהי אחרת עושה פנטומימה של מניקור ואומרת, ״גשר, עם מיתרים, שעה מתל אביב. אני אומרת לךְ – מנהטן.״

הזמבורות הן נוכחוּת, הדגמה באודיו לזיקה שבין חג לחירום.

קינג ג'ורג', כמו שאר הרחובות שמובילים לעיר, רחוק מהפוטנציאל אך הצפיפות עולה עם כל דקה עד שנדמה שהאנשים משתכפלים בהליכה. התחושה היא שכולם הגיעו, שכולם עושים את דרכם לאבן השואבת גן הסוס, חותרים לשם כמו סלמונים. כולם כאן. הרגילים כאן, הטיפוסים הרגילים של פּפּה, המשקפיים הצבעוניים של קול הנשמה, וירושלים חופשית ונוער מרצ, אך התווספו להם אחרים, חבר'ה רגילים על אופניים ועם עגלות ילדים, פקידים שיקומו מחר לאחד ממשרדי הממשלה, וגם הדתיים נמצאים, דתיים־לאומיים פרוֹפּר וגם שב״בניקים שבאו לראות מי נגד מי.

זו חתונה. או פורים. או יום העצמאות, או לוויה. או דרום אמריקה.

עכשיו נועם לא שומעת את הצלצול עולה מהכיס הקדמי ולא מרגישה את הרטט. עם ידיים מאוגרפות בצידי הגוף היא רצה מהמאהל ומחפשת על קינג ג'ורג' קו דמיוני שמאחוריו אפשר יהיה להתחיל את הצעדה. עד היום לא הייתה בעיה: הפגנות קודמות ראו פחות אנשים, וגם באחרונות, הגדולות, תמיד היה ברור מי בפנים ומי בחוץ, מי מוחה ומי לא. כולם נעמדו איפה שאמרו להם, ומי שמצאו את עצמם בשורה הקדמית של התהלוכה ידעו שהם בשורה הקדמית. בהפגנות האחרות נועם ועופר – מזכיר האגודה שרץ אחריה עכשיו עם מגאפון ב־90 מעלות – מתחו ביניהם חבל צופים והכתיבו אחורה את קצב ההליכה, היה קל וברור, אבל היום נועם מגיעה עד לביתן של הפיס וממשיכה להיתקל באנשים, ותוך כדי ריצה היא מבינה שהם לא ימצאו היום שום קו זינוק, שכן מכאן ועד ההסתדרות יש ראשים מתנדנדים על הכביש, שלוש מאות מטר רצופים בתזוזות כתומות.

נועם שומעת את הפלאפון. זה היו״ר.

זרת באוזן ומרפק באוויר, היא אומרת, ״אה?״

״השעה שמונה ורבע.״

״אתה פה להזנקה?״

״אני בליין־אפּ סוגר– –״

״אז בוא נדבר עוד חצי שעה. המקסימום נמצא אותך שם.״

העיניים מסתכלות, צורבות את המראות לזיכרון, והאוזניים שומעות חבורת ילדים שרה את "הון שלטון עולם תחתון" עם דרבוקה, שיר שעד לפני שבועות בודדים הזיז רק כלום ושום דבר, שיר שהיה רק שלךְ ושל קומץ חולצות כחולות, שיר שנוכח בלעדית באירועים מסכנים, שיר שמגדיר אירוע מסכן מהו. כבר שישה ימי שישי שנועם מחלקת פליירים מחוץ לסוּפרים של תלפיות, עומדת בחניה של רמי לוי כמו איזה ישו ומנסה לגייס את השכונות, מתייאשת, מרגישה את הבחילה נתפסת בעוד סנטימטרים בגוף, אבל עכשיו, ברגע השלם עם השיר והדרבוקה, הכול מתבהר: ירושלים הגיעה.

תראו את גן הסוס: מעוין דשא, מרובע פסטורלי מונח בין המשביר לבית פרומין; שמונים על שבעים מטר של דשא מקריח, עם אַמְפִי שקוע בחלק הפנימי וסוס אחד שמעניק למקום את שמו, סוס תמיר מברונזה תקוע על קבר בטון, צופה בשקט לרחוב, פס ריתוך מחבר בין חלקי המתכת שמרכיבים את הגוף שלו, צלקת ניתוח מהצוואר ועד לבטן, ששם הסוס ג'ינג'י מרוב שפשופים, ועם רגל כמעט פרופורציונלית לרגל של סוס אמיתי, רזה רק בקצת, הוא מצדיע לעוברים ולשבים, מנומס ואגבי, אגבי אבל נחוש. הראש שלו נראה כמו בולבול, ולא במובן האוניברסיטאי שלפיו הכול בולבול, אלא מאה אחוז, עם חישוק ופטרייה עצובה. על הסוס יש כובע דפני ליף ועל המצח מדבקת "העם דורש מדינת רווחה", הקצה השמאלי מתקלף לאמצע בגלגול. על האוכף יושב דובי־קייזר, אוזניו החומות מקופלות ושפתיו פתוחות בשוֹק רגיל של בובות, וליד של הדובי קשרו באזיקון דגל צהוב שכתוב עליו "דגל מחאה".

הקיץ הוא אמנם שיא קריירה מבחינת הסוס, אבל אחרי חודש וחודשיים של מחאה הוא נראה תשוש.

סביב הצוואר תלוי תקנון המאהל, ומתחת לכותרת "ברוכים הבאים למאהל" מפורטים עשרה סעיפים המסכמים את נהלי השהייה וההתנהלות במקום: אחת, כולם מוזמנים, לכו הביתה ותביאו אוהל, ואם אין לכם, יש לנו לתת; שתיים, אוזנינו כרויות לכל רעיון וכל בקשה שתהיה, המקום הזה הוא שלכם, הוא מורכב מסך האנשים שכאן, זה המנדט שלנו; שלוש, אנחנו מגישים במאהל בוקר, צהריים וערב, ויש פירות וקרח בכל שעות היום ובדרך כלל גם פירות יבשים, ומי שפנויים יכולים לעזור במטבח או להתנדב לסבבי התרומות אצל הבסטיונרים ובקוֹאוֹפֶּרָטִיב ברחוב הלל; שלוש כוכבית, בעוונותינו משתמשים כאן בכלים רב־פעמיים, אז בבקשה, למען הסועדים הבאים, תשטפו ותחזירו למקום, אריאלה הקימה מתקן ייבוש שלא מבייש את הפירמה; ארבע, לא נקי? חבר/ה, יש שקיות כתומות במטבח, המהפכה תתחיל בהיגיינה שלנו במאהל; חמש, פחים ירוקים יש במרחק יריקה ליד האמבולנס של התרומות־דם ופח מִחזור יש ליד הכספומט של לאומי, ולמצטיינים יש קומפוסטייה בבצלאל; שש, תברואה (בּוֹלְד + קו תחתון), חברים יקרים, אחים למאהל ולמאבק, בואו נדאג לתנאים הבסיסיים כאן; שש כוכבית (בטוש ובכתב אחר), רבותיי, האם באמת צריך לומר ששירותים עושים בשירותים? אני נבוך; שבע, המאהל מתקיים מתרומות וכל דבר יתקבל בברכה – כסף, אוכל, מוכן או מצרכים, כלים, סירים, בגדים, אוהלים, מזוודות, רהיטים, מנורות, קישוטים, חומרי יצירה וכלי כתיבה, סיגריות, נייר טואלט, זמן, ידע, אווירה, פלסטלינה, הכול, מה שיש; שמונה, נגיד את זה שוב כי זה העיקר – סו־לי־ד־רי־ות, המאהל הוא של כולנו, כמו המאבק, הוא של מי שכאן ומי שלא, ועל הכולנו הזה אנחנו פה; תשע, מבחינת מקלחות, אם כרמז ואם לא, יש לנו שכנים נפלאים שפתחו בפנינו את וילונות המקלחת והזמינו אותנו להתארח, ולכן, מי שמעוניין להסתבן ולחדש ימיו, מפת המקלחות נמצאת אצל רועי; עשר, יש כאן קבוצה מכובדת של אנשים שקמים בבוקר לעבוד, אז אנא, ואל תחכו שיעירו לכם, תימנעו מרעש, ובשתיים־עשרה תזוזו למשביר להמשך הנגינה והשמח.

בשלב הזה האוהלים לא נפתחים ונסגרים ואין את הגרגור הקבוע של הריצ'רצ'ים. משהו כמו עשרה אנשים נמצאים בחצי הירוק והשקוע של גן הסוס, סוחבים משהו מפה לשם, מורידים כביסה מחוטי הניילון שבאזור המפל. שאר דיירי המאהל נמצאים בחלק המרוצף, עם הסוס ועם האחרים, שרובם הופיעו לראשונה מוקדם יותר היום בסביבות הצהריים, עשו את הדרך למעגל הפנימי וביקשו הוראות, ולמרות שמחר אורזים אוהלים וסוגרים את הבסטה הם באו, כי צעדת המיליון היא הלילה.

מישהי קולעת זרי פרחים עגולים של יום הזיכרון, מצמידה להם רצועות נייר באמצע, מוציאה לשון תוך כדי העבודה. על זר אחד כתוב "מלחמה", על שני כתוב "הפרטה", על שלישי כתוב "שחיתות", על הרביעי "ציניות", על החמישי "יוהרה", על השישי "בדידות", על השביעי "ייאוש" ועל השמיני "שנאה". זֵרים ריקים מחכים נטויים על הקיר.

האנשים כולם פועלים, עושים פעולות, מסדרים, מקדמים, וחוץ מכמה כולם עסוקים עם ספריי אדום, כחול כהה ושחור, עם כפפות, נייר דבק, שבלונות של אותיות בודדות וסלוגנים מלאים, עם בריסטול – צבעוני, ביצוע, של סוּפר – עם ברזנט, עם צבעי גואש ומברשות בשלל עובָיִים, עם מקלות לשלטים, רובם ארוכים משהו, שדריות ומקלות מטאטא מפלסטיק ומעץ. מסלקים את החומרים שלא משתמשים בהם לקופסאות סַנוֹ. יושבים על הרצפה ומסיימים את השלטים. לוקחים לרחוב שלטים גמורים ומחלקים למוחים שאין להם משהו ביד. תופסים את השלטים ומשעינים על הכתפיים.

"יאושלים", כתוב על שלט.

"אם אשכחך ירושלים זה בגלל המחירים", כתוב.

"אנשי ירושלים אנחנו", כתוב.

"ירושלים של גנב".

"ירושלים אורו של עולם".

"ירושלים אורו של עולם?"

"צדק צדק נרדוף", כתוב.

כתוב "אדם לאדם עָרֵב".

כתוב "ארץ אוכלת יושביה".

"מהפך", כתוב. "מ־ה־פ־כה", כתוב.

"הפקר ומשול".

"אמא אמרה לי לשתף אחרים", כתוב.

"אהבת חינם", כתוב.

"העם דורש צדק חברתי", כתוב.

"העם עושה צדק חברתי", "העם דורש כנסת חברתית", "העם דורש הכול".

"לא נסתפק בפירורים".

"הוּ הא מי זה בא מדינת הרווחה", "זו לא בדיחה משנים את השיטה", "אנחנו חרדים משלטון ההון", "ומעמד הביניים מתרסק בינתיים".

"זו לא טעות זו מדיניות" ו"הפרטתם לנו את הנשמה" ו"הממשלה מופרטת מהעם".

"בוא'נה יקר", כתוב.

"התייבשנו מספיק", וגם, "משתינים עלינו".

"זה הטוב שבעולמות האפשריים?"

"ביבי תתעורר האזרח שווה יותר", "ביבי, אולי חלאס?", "ביבי, תוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלי", "ביבי, אתה אמיתי?", "בעל הבית השתגע", "על כל סיגר, מגאפון", "אחרי בחירות אתה לא פה", "אתה תלך ואנחנו כאן".

"אנחנו כאן", כתוב. "אנחנו עוֹדנוּ כאן".

"אני כאן".

"פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש כי הוא עם".

"מאוחר מדי לסתום לי את הפה".

"עוד לא אבדה תקוותנו". "הרצל אמר". "להיות עם חופשי בארצנו… חשבתם ששכחנו?"

"תם עידן".

"אתם מרגישים את זה?"

ו"אם תרצו זה קורה".

.

צבי פרידלנדר, יליד 1987, מתגורר בירושלים, מורה בתיכון לאמנויות ותקליטן במסיבות ואירועים. זכה בציון לשבח על יצירה ספרותית בתחרות ע״ש הרי הרשון ז״ל בשנת תשע״ז. זהו פרסום ראשון לפרי עטו.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ממואר בכתובים מאת נטלי תורג'מן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן