פעמים שמפגש עם חומרי ארכיון נושנים מוביל את המתבונן בהם מבלי משים אל פריטים חבויים שהמעיין כלל לא נתכוון לפוגשם. לפני שנים אחדות נתבקשתי על ידי מחלקת התוכן הדיגיטאלי בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לרגל יום השואה. בחרתי בשירה של המשוררת הירושלמית זלדה "לכל איש יש שם".
בניסיון לאתר את כתב היד המקורי של השיר בקשתי לעיין בחומרים ארכיונים קשורים. ד"ר גיל וייסבלאי שטיפל בארכיון עזה צבי, חברתה הקרובה של זלדה, הגיש לי ערמת מסמכים ואמר: "את הראשונה שמעיינת בזה." אלו היו בעיקר מכתבים בכתב ידה של זלדה אל ידידתה המחנכת והסופרת רחל לרר. בכמה מהם נוסף בחלקו העליון של הדף משפט מתומצת כתוב בעיפרון בכתב יד שונה: "זהו כתב ידה של עזה" אמר. דפדפתי בין המסמכים מנסה לאתר את השיר ללא הצלחה. בין מכתב למכתב נתקלתי באופן מפתיע באזכורים של דמויות שונות. חלקן, ידעתי או שיערתי, קיימו קשר כזה או אחר עם זלדה, ובכל זאת הרגע בו מצאתי עדויות ארכיוניות לכך היה חריג ומעניין.
מכתב אחד הסב את תשומת לבי במיוחד, שלושה עמודים מהודקים בסיכת מתכת קטנה: "שלום רחל יקירתי," כתבה זלדה, "ותודה על האור שבלבך ועל הזהב של הפרחים שהביאו חג לחדר ופאר לבית ומן תנועה על כנפי פרפרים באוויר. איזה שפע איזה עושר ואיזו רעננות. האיש הצעיר שאני שומעת מפיו על ספר 'התניא' יש לו זקן זהב שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית. פתאום הם נראו לי הפרחים הללו כפסוקים בוערים מספר הקבלה.
"תמיד מול היופי יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר. כי החיים קצרים עד אימה גם כאשר הם נמשכים 90 שנה. ויפים ומסוכנים ועצובים ושמחים. היי בריאה ושמחה יפה ומאושרה ותודה על הפרחים ורק חבל שאת עצמך לא באת כי לעיתים פגישה איתך היא גם כן כעין כריזנטמה של זהב." למעלה, בצדו השמאלי של הדף הוסיפה עזה צבי בכתב ידה את המשפט: "שטיינזלץ עם זקן הכריזנטמה / שושנים שעלים לה כתומים."
הרב אברהם יהודה חן נולד בשנת 1878 בצ'רניגוב למשפחה מיוחסת שהשתייכה לחסידות חב"ד. אביו, הרב דוד צבי חן (כונה: הרד"ץ), היה מגדולי וחשובי חסידי חב"ד. הרב אברהם חן כיהן כרב ברוסיה, בפולין ובצרפת. בשנת 1935 עלה ארצה והתגורר תחילה בתל אביב ובהמשך בירושלים. הוא היה איש הגות, עסקן ופעיל ציבור. בשנת 1957 הלך לעולמו. זמן קצר לאחר פטירתו החליטו ידידיו לייסד שיעור בתורת החסידות לזכרו. השיעור התקיים בביתו שבשכונת רחביה בירושלים ונמסר על ידי הרב שלמה יוסף זוין. בין משתתפי השיעור ניתן היה למנות את נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, פרופ' שמואל הוגו ברגמן ומלומדים ואישי ציבור נוספים. לימים נבצר מהרב זוין להמשיך להעביר את השיעור והוא פנה אל בחור צעיר, אדמוני, ירושלמי ומשכיל – עדין שטיינזלץ שמו, בבקשה שימלא את מקומו. ברבות השנים זכה השיעור לשם "חוגי חן למשנת חב"ד".
זלדה הייתה אחייניתו של הרב אברהם חן וסביר להניח שהלימוד בספר התניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) שהזכירה במכתבה התרחש במסגרת זו. את השיעור העביר כהגדרתה "איש צעיר" בעל "זקן שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית", מי שהרב חן היה סנדקו ובין האישים שטבעו בו את חותמם בנעוריו בירושלים. ה"איש הצעיר" הלך וגדל ובשנת 1965 הקים את "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים" שמטרתו הייתה הנגשת התלמוד באופן השווה לכל נפש.
"שבשבת" היה שמו של מדור שכתבה נעמי שמר לעיתון דבר בין השנים 1979-1976. בטור שכותרתו "תלפיות בגשם" משנת 1977 כתבה: "בשכונת תלפיות, מדרום לירושלים, מחתל הערפל האפור של סוף דצמבר את הבתים הקטנים והפיוטיים. לכל בית גינה פרועה, עזוּבית, רטובה ורבת-חן: עץ חרוב בפניני-גשם, רקפות, רוזמרין בתכלת-עשן, ירוק חי של שיחי דפנה, ירוק אפל של הברושים ולפעמים נרקיס. בבית-עגנון אשר בקצה רחוב קלוזנר עוסק הרב עדין שטיינזלץ במלאכתו האינסופית: הוצאתו המחודשת של התלמוד כשהוא מנוקד, מתורגם לעברית ומבואר, לטובת בורים שכמותנו."
"באותם הימים הייתי מאוד פסימי," סיפר שטיינזלץ לשמר "חשבתי שהעם בישראל עתיד להתפלג באופן ברור לשני עמים נפרדים, חילוני ודתי – ממש כמו ממלכת ישראל וממלכת יהודה… עדיין אני חש כי חובתי לבנות גשרי נייר קטנים, עדינים, בין שני המחנות – וזה פשר המלאכה… אינני חושש מפני האפיקורסים, אלא מפני הבורים. אפיקורסים יודעים לפחות במה מדובר, וכעומק ידיעתם כן להט כפירתם. אבל הבור הממוצע, פרי החינוך הישראלי, כלל אינו יודע מה הוא סח כשהוא אומר 'יהדות' וזה כבר מצב בלי הפיך, שמפניו אני חרד ושאותו הייתי רוצה למנוע בעבודתי."
הוא גם סיפר על "תהליך השיבה עצמו" המכאיב והאינטימי ש"כל החפץ בו חייב להתנסות בו אישית, ממש כמו בלידה, אהבה, מוות. אם אני מוכן לשוחח עליו – הרי זה שוב מאותה סיבה: עוד גשר-נייר, עוד מעבורת בין שני המחנות."
"אני עצמי חציתי פעם את מחסום האמונה" אמר, "בגיל הנעורים התברר לי כי יהדות חילונית היא מצב כלאיים חסר שחר וחסר תקוה, לפחות בשבילי. התברר לי כי כל האמונות החילוניות שבהן דבקתי עד אז – ערכן כקליפת השום לעומת האמונה העמוקה האחת."
לימים דיברה שמר גם היא על פרדוקס "היהדות החילונית". בראיון לרבקה מיכאלי בשנת 1991 (תוכנית הרדיו "לחם האוהבים" בעריכת דליה און-פריזנט) אמרה: "גאולת היהדות נורא מסקרנת אותי. אני כבר הרבה פעמים הכרזתי שבעיניי זה הנס הבא – אחרי גאולת האדמה ואחרי גאולת השפה. אלו שני נסים שמאוד מרתקים אותי ושאני גדלתי איתם ולאורם. אלו שני נסים, גם השפה וגם האדמה, שנחשבו בלתי אפשריים. האדמה הייתה חולה, מורעלת, יבשה וריקה, וכל מי שמספר לכם אחרת משקר… השפה – זה היה בשעתו נראה כמו משימה בלתי אפשרית להוציא את השפה מן הקודש אל החול, ואל הרחוב ואל החיים ועשינו את זה.
"להוציא את הדת מהדתיות לשתול את היהדות במאה שלנו ובתוך העתיד במאות הבאות זה גם נראה משימה בלתי אפשרית. אבל בעיניי גם יהדות חילונית זה בלתי אפשרי, זה חסר שחר. המילים נושכות את עצמן בתוך הצירוף הזה. זה כמו 'שלג שחור'. אז אמנם אומרים לי שעכשיו אחרי השריפה בהימלאיה יש שלג שחור, ועובדה אנחנו 'שלג שחור' – הקיום הפרום שלנו, המלא סתירות, החילוני. הציונות החילונית שלנו היא בכל זאת אפשרות זמנית לקיום. אבל הסתירה קיימת והגחלת לוחשת ונצטרך לנסח יהדות חדשה, לא חילונית, אחרת. וזה בעיניי הנעלם הבא וצריך להשאיר משהו גם לדורות הבאים לעשות…"
לאחרונה במסגרת סידור וארגון ארכיון הצליל נתקלתי בקטע וידאו מהלווייתה של נעמי שמר. הלילה כבר ירד על בית הקברות של כנרת ורבים נצבו סמוך לקברה הטרי: "שעה ארוכה אחרי שנטמנה נעמי שמר עוד נותרו בבית העלמין רבים רבים ששרו משיריה שהם נחלת הכלל" דיווח הכתב. תהיתי על הקושי האנושי בפרידה מגופו הפיזי של אדם קרוב שהלך לעולמו ועל תופעת השירה והנגינה הספונטנית בסמוך לקבר שנכרה זה עתה.
לא חלפו ימים רבים והרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) הלך לעולמו. שם, בירושלים, בבית העלמין העתיק שבהר הזיתים, בתפר שבין ימי החול והשבת, התקשו המלווים להיפרד. הם שרו, ניגונים, וביניהם ניגונו של שאמיל, האימאם הַסוּפִי, מנהיג השבט הפראי, החופשי, איש ההרים, שנפל בשבי, שניגן, מתגעגע לשוב למקורו.
כי אז "יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר."
כתבות נוספות
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ
לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש
1967: חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת
