וַתִּקרא | פואטיקה של שיר אחרון

"מה שעושה את השיר הזה לשיר אחרון הוא האופן הדחוס ובה בעת הרופף שבו הוא אוסף דברים וחלקי דברים מכל שירתה למעין מכירת חיסול." רתם פרגר וגנר קוראת ב"חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה", במלאת 15 שנה למותה של דליה רביקוביץ

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
12.08.2020
דליה רביקוביץ. שם הצלם / צלמת אינו ידוע. באדיבות עידו קָליר

.

פואטיקה של שיר אחרון: קריאה בשיר של דליה רביקוביץ במלאת חמש־עשרה שנים למותה

רתם פרגר וגנר

.

כשיצא הקובץ חצי שעה לפני המונסון (אבן חושן, 1998) ישבנו ש' ואני וקראנו בו. ש' אמרה: "השיר הנפלא הזה שבסוף הקובץ, 'חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה', הוא השיר האחרון של דליה רביקוביץ." אני רוצה להבין את האמירה הזו, שכן עבור שתינו שירתה של דליה רביקוביץ היא דבר שאין לו שיעור.

השיר "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" חותם את הקובץ האחרון שיצא לאור בחייה של המשוררת. לא יכולנו לדעת את זה אז, כמובן, וגם רביקוביץ עצמה לא יכלה לדעת זאת, מן הסתם. גם אם גמלה בליבה החלטה נחרצת לחדול מכתיבת שירים, קשה לסמוך על החלטה שכזו, שהרי בני אנוש אינם כה יציבים ולמשוררים לא קל להפסיק לכתוב שירים.

אני רוצה אם כן לקרוא בשיר הזה בתור השיר האחרון של דליה רביקוביץ. אני לא עוסקת, לענייננו, במשוררת עצמה, בחייה ובמותה, אלא בשירה שמסכמת את עצמה מתוך תחושה ודאית של מוות. תחושה שיכולה להתבדות שוב ושוב, או להתאמת, ובכל מקרה היא מתאפיינית באיזו פנייה של השירה אל עצמה מתוך תודעה חריפה, נוכחת, של סוף. התופעה הזו, שאקרא לה פואטיקה של שיר אחרון, אינה ייחודית לרביקוביץ. ניתן למצוא אותה בשירתם של ט. כרמי, אמיר גלבע, אבות ישורון, לאה גולדברג, יונה וולך ורבים אחרים. יש בה תמיד פער מצמית בין ידיעה לאי־ידיעה, בין תחושת הסוף של אדם חי שכותב שיר, כלומר עושה פעולה מתוך החיים ובתוכם, לבין מותו הממשי, שאינו בהכרח סמוך או דומה למותו המדומיין. לעיתים, אמנם, שיר אחרון אכן נכתב מתוך סמיכות למוות קונקרטי מאוד, אבל מה שאני מבקשת להדגיש הוא שפואטיקה של שיר אחרון אינה תלויה בהכרח בנסיבות אלה. יש טעם, אם כן, להתבונן בשירים "אחרונים" באופן מובחן, כיוון שיש בהם מבט רטרוספקטיבי של משורר/ת על חייו/ה ועל מעשה הכתיבה, מעין סיכום, שאחוז בתחושת מוות חזקה, נוכחת.

.

חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

עֲרֵמַת הַבְּגָדִים מִתְגַּבַּהַת עַל כִּסֵּא

וְאֵינֶנִּי מוֹצֵאת בְּתוֹכָהּ אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

זֹאת הַחֻלְצָה שֶׁרָצִיתִי לִלְבֹּשׁ

בִּכְדִי לִקְנוֹת אֶת לִבְּךָ.

אֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת כָּל שִׂמְלוֹתַי

וְגַם לֹא מַמָּשׁ זוֹכֶרֶת אוֹתְךָ.

לַיְלָה אֶחָד עָשִׂינוּ שַׁמּוֹת

בִּי וּבְךָ.

הַיָּמִים חוֹלְפִים שָׁנָה עוֹבֶרֶת

בְּלִי מַנְגִּינָה אֲנִי נִשְׁאֶרֶת.

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁאַף פַּעַם בְּשׁוּם מָקוֹם

לֹא לָמְדָה לְנַגֵּן.

תִּשְׁמֹר עָלַי הַפַּעַם שֶׁנּוּכַל לְנַחֵשׁ כְּמֵיטַב הַיְּכֹלֶת

מַה קָּרוֹב יוֹתֵר,

מוֹתִי אוֹ מוֹתְךָ?

וּבֵין אֶפְשָׁרוּת כָּזוֹ וְאַחֶרֶת

הַמַּנְגִּינָה אֵינֶנָּה נִשְׁאֶרֶת.

כָּל לַיְלָה אֲנִי צוֹלַחַת נְהָרוֹת חַמִּים שׁוֹרְצֵי תַנִּינִים.

מַה שֶּׁהָיָה הָיָה.

לֹא יְאֻמַּן בְּאֵיזוֹ קַלּוּת דַּעַת

שָׁכַחְתָּ אֵיךְ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים

הָיִיתִי אִשָּׁה חַיָּה.

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלֹא מִשְׁתַּכְּחִים

בִּמְיֻחָד בַּלַּיְלָה הַזֶּה

שֶׁצּוֹרֵב אוֹתִי כִּכְוִיָּה.

מָה שֶׁהָיָה הָיָה.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם אֹמַר עוֹד פַּעַם מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה.

.

דְּבַשׁ וּבְשָׂמִים וְרֵיחוֹת רוֹזְמָרִין

הֵם מַה שֶּׁנּוֹתַר לִי מִמְּךָ.

וְהַלַּיְלָה הַזֶּה אָרֹךְ כָּל כָּךְ

וְאָיֹם כְּנִדְגָּלוֹת

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה

מִכָּל הַלֵּילוֹת.

לֹא אָהֲבָה אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

רַק מַיִם רַבִּים

מֵעַל לְרֹאשִׁי

שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הָאַהֲבָה.

כָּל מֵימֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן

וְהַיָּם הָאָדֹם וְהַיָּם הַשָּׁחוֹר

הֵם מַיִם שֶׁל שַׁלְוָה.

.

וַתֵּר לִי הַפַּעַם שְׁלַח אוֹתִי לַחָפְשִׁי

וַאֲנִי אֶהְיֶה מְנֻחֶמֶת וְחָפְשִׁיָּה.

לֹא יִמְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בַּחוּץ

לֹא יִפְצְעוּנִי וְלֹא יַכּוּנִי

פַּעַם שְׁלִישִׁית אוֹ שְׁנִיָּה.

אֲבָל אַתָּה יָשֵׁן שֵׁנָה שֶׁל שִׁכְחָה

וְחוֹלֵם עָלֶיךָ וְעַל עַצְמְךָ

וְגַם לִי יֵשׁ כֹּחַ בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

לִשְׁכֹּחַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׁכֹּחַ

בְּעִקָּר לִשְׁכֹּחַ אוֹתְךָ.

.

"חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה". יכולה הייתה לכתוב חיפשתי את חולצתי השחורה ולא מצאתי. ההשתהות על הפעולה דוחה את מושא החיפוש לסוף הטור, זו החולצה השחורה שקשורה בזיכרון ליל אהבה שמבקש להשתכח, אבל היא גם מעין הרמת דגל של סכנה, סכנת מוות. דגל שחור ולא לבן. או אדום (דליה רביקוביץ הרי אהבה אדום). אבל מה שהופך את "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" לטור שירי, כלומר מה שממיר אותו ממשפט פרוזאי לדבר הזה שנקרא טור שירי, הוא הריתמוס. בהמשך השיר היא אמנם מעידה על עצמה "הימים חולפים שנה עוברת / בלי מנגינה אני נשארת." ובכל זאת, ובניגוד להצהרתה, היא מחוללת את הטרנספורמציה הזו, שעושה את המילים לחומר מוזיקלי. זו תמציתה של השירה.

אני קוראת וחוזרת וקוראת עד שצף לו הריתמוס שהטור מהדהד: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה…" (שיר השירים ה 3), גם בטור גם בפסוק אותו מספר הברות, אותה אתנחתה קלה לאחר שלוש המילים הראשונות ואותה חריזה פנימית ביניהן: פ-ש-טתי / חי-פש-תי; את-כו-תנ-תי / ולא-מ-צא-תי; אי-כ-כה / את-חול-צ-תי; אל-בש-נה / ה-שחו-רה. כלומר, הקלף שבו כתוב הטור הזה הכתוב בעברית בת ימינו, תקנית ולא מעוררת חשד בארכאיזמים ושאר מאפיינים "שיריים", הוא זה שבו מחוק הפסוק, ורישומיו מציפים את הסבטקסט של השיר כולו, אבל מאיזה רובד שקודם לסמנטיקה. זה הריתמוס הפנימי של קול האישה הדוברת הקדומה, האוהבת המבוזה, ששב ומתגלם בטור הנפלא הזה, בקול של הדוברת הנוכחת הבאה חשבון עם אהבתה ועם חייה, חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה.

גם לו מצאה איככה תלבשנה. העירום ששוב אינו מבקש להתלבש מתוך איזו עייפות פנימית או הישמטות, החיפוש חסר התכלית אחר החולצה הנכונה בערמת הבגדים שמתגבהת על הכיסא, נרתמים לסיטואציה הנמשכת על פני החיים כולם. הרי בהמשך מתברר שלא מדובר באירוע אחד, המתרחש בזמן קונקרטי. החיפוש אחר החולצה השחורה הוא חיפוש אחר חיים שלמים, אחר עבר מתמשך שמתנקז לערמת בגדים על כיסא, על כל האי־סדר הגובל בעזובה שעולה מתמונה זו. התרוששות היא קראה לזה בשיר אחר.

דברים רבים נכתבו על השינוי שעברה השפה הפואטית של רביקוביץ מראשיתה המקראית, ה"גבוהה", ההשבעתית, ועד לטורים פרוזאים, דמויי דיבור, שהלכו ותפסו את מקומה של תמונת עולם כמו־מיתית. זה נכון במידה רבה, אבל בשיר הזה השפה כמו סבה על עקביה, גם בריתמוס שחותר תחת כותרתו וגם בעירוב שבין טורים פרוזאיים כגון "אני אישה שאף פעם בשום מקום / לא למדה לנגן" לבין טורים גדושים שמהדהדים את לשונה המוקדמת של שירת רביקוביץ: "כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים". השפה השירית הסבה על עקביה היא אחד המאפיינים של השיר הזה כשיר אחרון. המאוחר האחוז בדרכים שונות במוקדם, חוזר אליו ומצטט אותו ובה בעת מפרק אותו, מטביע בו צורה של סיכום. אבל בכך לא די.

החיפוש אחר החולצה השחורה הוא הציר המטפורי שמבריח את השיר ומאייך את האופן שבו באה הדוברת חשבון עם החיפוש אחר אהבה, עם חיי האהבה שלה, ועם אהוביה. זה חשבון נוקב, נוטר ואכזרי, ובעיקר ניכר בו הניסיון למחות מן הגוף ומן הזיכרון הטמון בגוף את הסימנים שהותיר בו אהוב מסוים – הנמען – שהוא בה בעת לא מסוים כלל. כלומר הוא סך כל הנמען־אב־גבר־אהוב, שאליו פנתה בגוף שני נוכח, על פני שירי אהבה רבים, מ"תזכֹר שהבטחת לבוא אלי בחג" ("השתדלות", חורף קשה) ועד כה.

הפנייה אל נמען אהוב, כלומר, הדין וחשבון על אודות האהבה, נעשה כאן לתמצית של השירה. היא אנלוגית לה, וכשם שהיא מבקשת להכחיד כל זכר לאהובה כך היא מבקשת להכחיד את הכוח הארוטי הגדול שהניע את שירתה. מות האהבה, כלומר עצם החיפוש אחריה, מתאחד עם מות המנגינה, ועם מותה של השירה.

הסיכום השירי מתרחש גם דרך אזכורים של שירים וחלקי שירים שלה עצמה. גם כאן זהו סיכום אכזר: מה שהיה רווי בתשוקה עובר היפוך אירוני, או ריקון גמור:"אני לא מכירה את כל שמלותיי / וגם לא ממש זוכרת אותך".
טורי השיר מהדהדים טורים רבים , אבל דומה שהשיחה הפנים־שירית מתרחשת בעיקר עם "שיר חצות 1970", מתוך תהום קורא:

.

שׁוּב כְּמוֹ בַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמוֹת,

חֲדַר הַשֵּׁנָה הָפוּךְ,

וְאֵפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת.

וּבְגָדִים מֻטָּלִים בַּעֲרֵמָה,

וְגַל מִכְתָּבִים שֶׁלֹּא נַעֲנוּ

וּמִטָּה אַחַת חַמָּה.

וְנוֹסָף לָזֶה יֵש עַכְשָׁו מַגֵּפַת שַׁפַּעַת

וַאֲנִי חוֹלָה בְּכָל הָכָּבוֹד.

בַּשָּׁנָה הָזֹּאת

וּבְכָל הָשָּׁנִים הָבָּאוֹת

לֹא אַסְכִּים לְוַתֵּר עַל צִפּוֹר קְטַנָּה אַחַת

שֶׁעָפָה בְּגַנִּי,

וְלֹא אָמִיר צִפּוֹר קְטַנָּה בְּיוֹנָה אוֹ בְּדוּכִיפַת.

וְעוֹד שָׁנָה תָּבוֹא

וְשוּב כְּמוֹ תָּמִיד

גְּרוֹנִי חָנוּק מֵאַהֲבָה.

.

בפתיחה של שני השירים יש תמונה מטונימית, שמעתיקה את העזובה הפנימית אל מרחב של חדר. בשניהם הזמן – שנים קודמות ובאות, הימים חולפים שנה עוברת – הוא עילת הדין וחשבון של הדוברת עם עצמה, מעין שיר לשנה החדשה, אבל בשיר המוקדם האני הדוברת מוליכה מתמונת החדר ההפוך אל ההצהרה שלא תוותר על ציפור אחת קטנה, ואל הטור האחרון: "ושוב כמו תמיד / גרוני חנוק מאהבה." כלומר, הדוברת מבטיחה־מצהירה שהחידלון בדמות השַפַּעת והחדר הסתור אין בו כדי להקהות את התשוקה, את השירה ואת האהבה. בשיר המאוחר אותה תמונה עצמה היא נקודת מוצא לבקשת מוות, הן מוות שירי, הן מות האהבה והן מוות גמור: "לא אהבה אני מבקשת / רק מים רבים / מעל לראשי / שיכבו את האהבה."

הרפרנס העיקרי שביחס אליו ממקמת הדוברת הזו את משאלת המוות שלה, הכרוכה במחיקה של הזיכרון ובהכחדת ההיסטוריה הפרטית של אהבתה, הוא שיר השירים, השיר שהוא התשתית של שיח האהבה – במובן שהעניק לו רולאן בארת – בשפה העברית. טורי שיר השירים נוכחים כאן במובלע ובמפורש, בריתמוס ובטקסט, ועוברים היפוכים, שלילה וקיטוע. מים רבים מתוך הפסוק "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ…" (שה"ש ח 7) נשלפים מתוכו וננעצים בו כנשק אחרון: משאלת המוות מבטלת את הצהרת האהבה הגדולה והופכת אותה על פיה. הפסוק שמתאר את האלימות המופנית כלפי דמות האישה האוהבת מצד שומרי החומות: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי…" (שה"ש ה 7), עובר שורה של שלילות: "לא ימצאוני … לא יפצעוני ולא יכוני". כלומר, שפת האהבה העברית מונכחת ובה בעת מפורקת ונאלמת. "כוח בלתי משוער" מופעל כדי "לשכוח מה שצריך לשכוח / בעיקר לשכוח אותך".

מה שעושה אם כן את השיר הזה לשיר אחרון הוא האופן הדחוס ובה בעת הרופף שבו הוא אוסף דברים וחלקי דברים מכל שירתה של רביקוביץ למעין מכירת חיסול. במהלכו היא נוקטת את כל שלל פניותיה: היא מבקשת, מתחננת, מתאכזרת, מגלה את ליבה, זוכרת ונוטרת, משיחה לפי תומה, וכל זאת תוך מעברים תכופים ולא סדורים מאסטרטגיה אחת לאחרת. כל טור מטוריו מהדהד, כאמור, צירוף משירים קודמים ו/או אלוזיה טעונה, אבל הם ממוקמים במין מבנה שהקשרים בין חלקיו אסוציטיביים ו"חלשים", נוטים להתפרק ולהתפורר, כמו רשימת חשבונות ישנים שקהה טעמם. אל אלה מצטרפות ההתנערות מכל נמעניה הפנימיים, וההסתלקות הגמורה מהחיפוש אחר האהבה, משפת האהבה, ובעיקר מהשירה עצמה, זו שנכתבה וזו שכבר לא תיכתב: "תדבק לשוני לחיכי אם אומַר עוד פעם מילים של אהבה."

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רשימה פרי עטה, על הילדה הראשונה בספרות הילדים, התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: אנה קוונצל חוזרת ל"אחוזת האוורד"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation