.
חדוות חולפות
עיליי אשדות
.
לא נדבר על זה?
לא.
בינתיים השמש נשברת על המצח של אנה למיליוני פרקטלים של אדום־ירוק־כחול ואין אף אחד שיאסוף אותם. אני מעביר יד לרוחבו ומנסה בכל זאת. ענן מתאבל חוצה את השמיים לרגע ומניח לחדר להיות. אלו הימים האחרונים שלנו יחד.
— — —
אנחנו רוקדים — רוקדים את זה החוצה, ליתר דיוק. ג'יג אירי עקום שמתנגן בווליום מחריש קורע אותנו מצחוק בזמן שאנחנו בועטים לתוך הפרקט, מתים בקול רם, מצליחים שלא לחשוב. (השכנים כבר הוגים תוכניות נקם מורכבות, אינקוגניטו מוֹד על ״איך לא להשאיר טביעות אצבע״ ושעות ארוכות בסטיפס…) הסלון נושם. מהקיר בוהה בנו ציור של גוגן, הנוף הערפילי הארוך ההוא, עם הנשים הדהויות שמטשטשות את הגבול בין גוף לרוח, כשברקע עבודת אלוה כחולה חוצה את המסגרת ואת האוויר שבינינו. היא רואה אותי אבל אני לא רואה אותה, ושם טמונה כל האימה. אנה אומרת בצעקה, "אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?" ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד ושיש לה משהו בין השיניים, אז אני לוקח את הזרוע שלה בתנועת ריקוד, מרים מעל לראש שלי ומסובב בחצי סהר לאורך החדר. היא אומרת שזה לא ג׳יג, ואני מגהק בתשובה. "זה כל מה שאני יודע."
— — —
יש לנו שבועיים בדירה הזו. חבר עשיר של ההורים של אנה, ששם המשפחה שלו אבותירס, היה צריך שישמרו לו על החתול, והציע לקמבן אותנו בטענה שאנחנו נראים לו ״זוג צעיר ואוהב למדי״ (זאת כנראה למעט העובדה שכבר שנים הוא מת לזיין את אמא של אנה בלי בושה ורק מחכה לרגע שזו תקרא ״בוא״. אבל אני לא מאשים אותו, והנידונים לישון לבד יהיו שמורים מכל משמר). במהלך הסיור בדירה העצומה להחריד אמרנו את כל הווריאנטים של "תודה", ומיד כשיצא הזדיינו עם הגב לדלת ולברכת הדרך. היינו בקומה השלושים ושש, והנוף היה עשרות זקפות גורדות שחקים והגבול הבלתי נראה שבין כחול לכחול־יותר, כאילו אלוהים מעולם לא הפריד בין המים. תוך יומיים החתול קפץ – ממש קפץ, על גבול החופשית – מהחלון, ומת מיד. החלטנו להתמודד עם זה מול אבותירס כשנצטרך. קברנו אותו באותו הלילה בפארק שליד הבית. הדשא הרטוב מתלהב לנו מבעד למכנסיים הקצרים ומשאיר עקצוצי תאווה לימים הבאים, והריח הוא של טל שיודע את מקומו בסך הדברים הפשוטים. הקראנו בטעות את הקדיש של גינסברג במקום זה הארמי אבל נשארנו איתו כי ממילא אנחנו מנציחים רפאי רעיונות, ואם כבר אז עד הסוף,
Blessed be He who builds Heaven in Darkness!
Blessed Blessed Blessed be He! Blessed be He!
Blessed be Death on us All!
וכל הפרחים וענפי האילנות מרכינים את ראשם למשמע הקול האבל למחצה של אנה והצעדים הרחוקים של אצני הלילה, מבורכים גם הם, מהדהדים בקדושה יומיומית לתוך הדמדומים.
— — —
במיטה היא מתחפרת בשקערוריות עצמות הבריח שלי כמו אנטומיסטית סמויה. היא מבקשת שאספר לה פרט טריוויה מטומטם. ״אני אתן לך שלושה ואת תבחרי אחד: הראשון הוא שההופעה הארוכה ביותר של בוב דילן הייתה ארבע שעות וכולן היו גרועות, השני הוא שאני אזכור את הנשיקות שלך רק אם תתני לי אותן בפה פתוח, והשלישי הוא שהזמן קורה כל הזמן.״
״בא לי את השלישי."
״אוקיי. אז הזמן קורה כל הזמן." אבל רואים לה בעיניים שהיא לא מאמינה.
— — —
ביום הלפני־אחרון היא יושבת על המרפסת וסופרת כוכבים, ולי תקוע בראש השיר ההוא של קייטנו ולוסו על הזמן. טמפו טמפו טמפו טמפו, טמפו טמפו טמפו טמפו. אני סופר סדקים במדרכה הבלתי נראית של הלא־מודע שלה וצועד בהם כמו ילד קטן – אחד, שתיים, שלוש – כשהיא שואלת אותי שאלה, אחת האחרונות שתשאל אותי אי פעם, מקועקעת עליי לנצח, הצבעים הגשמיים חושפים את הזהוב־סגול שמאחוריהם וההווה נפרס כאילו זכה בפרס: ״תרצה לבוא אליי מחר או שאני אבוא אליך?"
אני נזכר בדבר שאנחנו לא מדברים עליו. בלילות שבהם היא לא עונה, ברגעים שבהם מישהו שואל ״מי רוצה?״ ולא ברור אם הוא תוהה מי זו הישות שמפעמת בתוכו ובוראת בו את הרצון או רק שואל "מי רוצה אבטיח״; בעיניים שמאחורי העיניים שלה; במחשבה שבכל פעם שאני קורא בשמה – ״אנה״ – אני יכול להמשיך ולומר לה ששמה הוא שם האלוהים המפורש בה במידה שאני יכול לבקש ממנה להעביר לי את השלט של המזגן, ואף אחד (אפילו לא הוא) לא יכול לדעת באיזה מהם אבחר. אני נאחז במארג האפשרויות הבלתי מסוים שעומד בפניי, מסתכל לסוף ולאינסוף בעיניים, ואומר באהבה, ״בואי אליי.״
.
עיליי אשדות בן 22, גר בתל אביב, מוזיקאי היוצר תחת השם "חיים מקסימליים".
.
» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים קצרים על אִמָּהוּת, מאת חיה משב
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
