קצר | טמפו טמפו טמפו טמפו

"'אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?' ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד." סיפור קצר מאת עיליי אשדות

לירון כהן, Puma in the living room, דיו, צבעי מים וטיפקס על נייר, 50X40 ס"מ, 2014

.

חדוות חולפות

עיליי אשדות

.

לא נדבר על זה?

לא.

בינתיים השמש נשברת על המצח של אנה למיליוני פרקטלים של אדום־ירוק־כחול ואין אף אחד שיאסוף אותם. אני מעביר יד לרוחבו ומנסה בכל זאת. ענן מתאבל חוצה את השמיים לרגע ומניח לחדר להיות. אלו הימים האחרונים שלנו יחד.

— — —

אנחנו רוקדים — רוקדים את זה החוצה, ליתר דיוק. ג'יג אירי עקום שמתנגן בווליום מחריש קורע אותנו מצחוק בזמן שאנחנו בועטים לתוך הפרקט, מתים בקול רם, מצליחים שלא לחשוב. (השכנים כבר הוגים תוכניות נקם מורכבות, אינקוגניטו מוֹד על ״איך לא להשאיר טביעות אצבע״ ושעות ארוכות בסטיפס…) הסלון נושם. מהקיר בוהה בנו ציור של גוגן, הנוף הערפילי הארוך ההוא, עם הנשים הדהויות שמטשטשות את הגבול בין גוף לרוח, כשברקע עבודת אלוה כחולה חוצה את המסגרת ואת האוויר שבינינו. היא רואה אותי אבל אני לא רואה אותה, ושם טמונה כל האימה. אנה אומרת בצעקה, "אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?" ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד ושיש לה משהו בין השיניים, אז אני לוקח את הזרוע שלה בתנועת ריקוד, מרים מעל לראש שלי ומסובב בחצי סהר לאורך החדר. היא אומרת שזה לא ג׳יג, ואני מגהק בתשובה. "זה כל מה שאני יודע."

— — —

יש לנו שבועיים בדירה הזו. חבר עשיר של ההורים של אנה, ששם המשפחה שלו אבותירס, היה צריך שישמרו לו על החתול, והציע לקמבן אותנו בטענה שאנחנו נראים לו ״זוג צעיר ואוהב למדי״ (זאת כנראה למעט העובדה שכבר שנים הוא מת לזיין את אמא של אנה בלי בושה ורק מחכה לרגע שזו תקרא ״בוא״. אבל אני לא מאשים אותו, והנידונים לישון לבד יהיו שמורים מכל משמר). במהלך הסיור בדירה העצומה להחריד אמרנו את כל הווריאנטים של "תודה", ומיד כשיצא הזדיינו עם הגב לדלת ולברכת הדרך. היינו בקומה השלושים ושש, והנוף היה עשרות זקפות גורדות שחקים והגבול הבלתי נראה שבין כחול לכחול־יותר, כאילו אלוהים מעולם לא הפריד בין המים. תוך יומיים החתול קפץ – ממש קפץ, על גבול החופשית – מהחלון, ומת מיד. החלטנו להתמודד עם זה מול אבותירס כשנצטרך. קברנו אותו באותו הלילה בפארק שליד הבית. הדשא הרטוב מתלהב לנו מבעד למכנסיים הקצרים ומשאיר עקצוצי תאווה לימים הבאים, והריח הוא של טל שיודע את מקומו בסך הדברים הפשוטים. הקראנו בטעות את הקדיש של גינסברג במקום זה הארמי אבל נשארנו איתו כי ממילא אנחנו מנציחים רפאי רעיונות, ואם כבר אז עד הסוף,

Blessed be He who builds Heaven in Darkness!

Blessed Blessed Blessed be He! Blessed be He!

Blessed be Death on us All!

וכל הפרחים וענפי האילנות מרכינים את ראשם למשמע הקול האבל למחצה של אנה והצעדים הרחוקים של אצני הלילה, מבורכים גם הם, מהדהדים בקדושה יומיומית לתוך הדמדומים.

— — —

במיטה היא מתחפרת בשקערוריות עצמות הבריח שלי כמו אנטומיסטית סמויה. היא מבקשת שאספר לה פרט טריוויה מטומטם. ״אני אתן לך שלושה ואת תבחרי אחד: הראשון הוא שההופעה הארוכה ביותר של בוב דילן הייתה ארבע שעות וכולן היו גרועות, השני הוא שאני אזכור את הנשיקות שלך רק אם תתני לי אותן בפה פתוח, והשלישי הוא שהזמן קורה כל הזמן.״

״בא לי את השלישי."

״אוקיי. אז הזמן קורה כל הזמן." אבל רואים לה בעיניים שהיא לא מאמינה.

— — —

ביום הלפני־אחרון היא יושבת על המרפסת וסופרת כוכבים, ולי תקוע בראש השיר ההוא של קייטנו ולוסו על הזמן. טמפו טמפו טמפו טמפו, טמפו טמפו טמפו טמפו. אני סופר סדקים במדרכה הבלתי נראית של הלא־מודע שלה וצועד בהם כמו ילד קטן – אחד, שתיים, שלוש – כשהיא שואלת אותי שאלה, אחת האחרונות שתשאל אותי אי פעם, מקועקעת עליי לנצח, הצבעים הגשמיים חושפים את הזהוב־סגול שמאחוריהם וההווה נפרס כאילו זכה בפרס: ״תרצה לבוא אליי מחר או שאני אבוא אליך?"

אני נזכר בדבר שאנחנו לא מדברים עליו. בלילות שבהם היא לא עונה, ברגעים שבהם מישהו שואל ״מי רוצה?״ ולא ברור אם הוא תוהה מי זו הישות שמפעמת בתוכו ובוראת בו את הרצון או רק שואל "מי רוצה אבטיח״; בעיניים שמאחורי העיניים שלה; במחשבה שבכל פעם שאני קורא בשמה – ״אנה״ – אני יכול להמשיך ולומר לה ששמה הוא שם האלוהים המפורש בה במידה שאני יכול לבקש ממנה להעביר לי את השלט של המזגן, ואף אחד (אפילו לא הוא) לא יכול לדעת באיזה מהם אבחר. אני נאחז במארג האפשרויות הבלתי מסוים שעומד בפניי, מסתכל לסוף ולאינסוף בעיניים, ואומר באהבה, ״בואי אליי.״

.

עיליי אשדות בן 22, גר בתל אביב, מוזיקאי היוצר תחת השם "חיים מקסימליים".

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים קצרים על אִמָּהוּת, מאת חיה משב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המגפה שהשיבה יהודים לירושלים

בבריחתם מפני מגפת הדבר בגליל, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה הגיעו לעיר הקודש, ושיכתבו, אגב כך, את ההיסטוריה שלה

לפני מאה שנה, מגפת השפעת הספרדית הרגה מיליוני אנשים ברחבי העולם.

מאה שנה קודם לכן, קהילות מזרח הים התיכון סבלו מהתפרצות מגפת הדבר. ב-1812 המגפה הגיעה עד לעיר הגלילית העתיקה, צפת, שאוכלוסייתה התדלדלה במהרה.

שנים בודדות קודם לכן, כחמש מאות חסידים של הגאון מווילנה (הגר"א) – אחד מענקי היהדות האינטלקטואלית והרוחנית – עלו לארץ ישראל מרוסיה הלבנה בשלושה גלי עלייה, מגשימים את חלום מנהיגם הרוחני עשור לאחר מותו. מדובר היה בזינוק דמוגרפי משמעותי בקהילה היהודית המצומצמת שהתיישבה במה שהיה אז פלסטין העות'מאנית, ושהורכבה בעיקר מיהודים ספרדים.

איור של הגאון מווילנה. מתוך: אוסף הדיוקנאות של אברהם שבדרון (שרון), ארכיון הספרייה הלאומית.

כמעט מאה שנה לפני הרצל, יש המחשיבים את עליית תלמידי הגאון מווילנה לקו פרשת המים בתולדות הציונות המודרנית.

אך תלמידיו של הגר"א נדרשו להתפשר על מקום מושבם, ולהתמקם בעיר צפת, הקדושה מעט פחות מירושלים. כישלון העלייה הקודמת של יהודים אשכנזים לארץ ישראל, היווה סיבה מרכזית לכך. בסוף המאה ה-17, קבוצת יהודים פולנים בהנהגתו של יהודה החסיד ביססה לעצמה קהילה בירושלים. קהילה זו התקשתה לממן את עצמה, והלכה וצברה חובות. כתוצאה מכך, חל איסור גורף על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר הקודש. חלקם עזבו את העיר, בעוד אחרים הסתוו לאחיהם הספרדים. הרשויות המקומיות לא התעניינו במיוחד בהבדלים בין ליטאים לחסידים או בהבחנות פנים-דתיות אחרות, לצורך העניין, והתייחסו לכל היהודים האשכנזים כנושאים באחריות לחובות שהצטברו.

למותר לציין כי קבוצה גדולה של יהודים המגיעה מרוסיה הלבנה לא תרגיש רצויה במיוחד במצב עניינים זה. מגפת הדבר היא שתחזיר בסופו של דבר את יהודי אשכנז לירושלים.

לקראת סוף 1815, ולאחר שהמגפה גבתה את חייהם של כ-80% מקהילת יהודי ספרד, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה החליטו כי הגיע הזמן לשוב לציון.

צפת במאה ה-19. מתוך: אוספי התצלומים של משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה.

קבוצה זו הונהגה על ידי רבי מנחם מנדל משקלוב, אדם שהוביל את המאמצים לארגן ולהדפיס את כתבי הגר"א אחרי מותו ב-1797, ומראשי העולים של תלמידי הגר"א בגל העלייה הראשון ב-1808. רבי ישראל משקלוב, מנהיג נוסף בקהילה, נמלט גם הוא לירושלים, אך בסופו של דבר התמקם בצפת. מאמצים מסוימים הושקעו כדי להבטיח שקבוצתו של רבי מנחם מנדל תישאר מצומצמת. זאת, כדי שלא לרוקן את הקופה שלה, שהתבססה על תרומות ומגבית שנאספו מפטרוני הקהילות ברחבי אירופה, ושעמם טיפח רבי ישראל קשר במסגרת מסעות ההתרמה שלו ברחבי היבשת.

האגדה מספרת שקהילה האשכנזית בירושלים הייתה קטנה כל כך שלא יכלה לקיים מניין, וכי השלמת המניין נעשתה לבסוף באחת משלוש הדרכים הבאות: תשלום ליהודי ספרדי; ניצול פרצה בחוק לפיה ילד המחזיק בספר תורה יכול להיחשב כאחד החברים; או החשבת ספר התורה בהשלמת מניין.

למרות זאת, רבי מנחם מנדל וקבוצתו היו נחושים לבסס מחדש נוכחות אשכנזית בעיר הקודש.

זה לקח בערך חמש שנים וכלל שליחת נציגים כל הדרך לאיסטנבול, כדי לערוך משא ומתן עם השלטונות העות'מאניים, אבל אנשיו של רבי מנחם מנדל הצליחו לבסוף להשיג צו מלכותי המורה על ביטול החובות של הקהילה האשכנזית שהתגוררה בירושלים עשורים קודם לכן. לאחר מכן, הם ריכזו את מאמציהם בהשגת מסמכים נוספים מרשויות אזרחיות ואסלאמיות, בארץ ובעולם. מסמכים אלה אפשרו להם בסופו של דבר לפתח את האזור, שננטש על ידי הקהילה האשכנזית הקודמת והושמד על ידי הנושים שלה. היחסים החמים, שטיפחו בינתיים עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים, סייעו במאמצים אלה.

מכתב מרבי ישראל משקלוב לשליח, שבו הרב מבקש לזרז את המאמצים להשגת אישור תורכי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת החורבה בירושלים. בנוסף, נמסר לשליח כי לא יהסס לנסוע לווילנה לאסוף תרומות עבור הקהילה באזור. מתוך: ארכיון הספרייה הלאומית.

רבי מנחם מנדל והקבוצה שהנהיג הצליחו, אם כן, גם לפטור עצמם מחובותיה של הקהילה הקודמת באזור, שעמה לא היה להם כל קשר, וגם להשיג הכרה מסוימת כיורשים החוקיים של זכויות הקניין של אותה קהילה ממש.

בעת ביקור בירושלים ב-1837 של רבי ישראל משקלוב, שהיה מנהיג הקהילה בצפת, פגעה רעידת אדמה קשה באזור הגליל. העיר צפת נחרבה עד היסוד ו-4,000 מחברי הקהילה היהודית נהרגו. ייתכן כי רבי ישראל ראה בכך סימן משמיים או ייתכן כי לא היו לו יותר מדי ברירות, אך כך או כך, הוא בחר להישאר בירושלים למשך השנתיים האחרונות של חייו. פליטים רבים מצפת עשו כמוהו, חוברים לחסידיו של רבי מנחם מנדל וצאצאיהם.

בסופו של דבר, המשלחת הקטנה של תלמידיו של הגאון מווילנה הניחה את היסודות לפיתוח החיים היהודיים בירושלים – פיתוח שנמשך עד ימינו אלה.

***

נשיא ישראל, ראובן ריבלין, הוא אחד מצאצאיהם המכובדים של אותם ציונים מוקדמים. חיבור מסתורי ומעורר מחלוקת בשם "קול התור" הועבר לכאורה במשפחת ריבלין במשך דורות, עד לפרסומו במאה ה-20. הוא כולל לימודים קבליים המיוחסים לגאון מווילנה וקשורים בעידן המשיחי. בחיבור זה, מצוינים שני תאריכים בלוח השנה היהודי בעלי תכונות רוחניות יוצאות דופן, הקשורים לכאורה בגאולת העם היהודי. התאריך הראשון הוא ה' באייר, שבו אנו מציינים את יום העצמאות. התאריך השני הוא כ"ז באייר, שבו בשיא הקרב על ירושלים ב-1967, התקבלה ההחלטה על איחוד העיר תחת ריבונות יהודית, לראשונה מזה אלפיים שנה.

חיילים ישראלים צופים לעבר הכותל המערבי והעיר העתיקה בירושלים, לאחר שחרורם ביוני 1967. צילום: דן הדני. מתוך: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בין דת לחילוניות: מפגש בין שטיינזלץ, שמר וזלדה

האם יש דבר כזה "יהדות חילונית"? האם יש חשש מפילוג של ממש בחברה הישראלית? שיח מרתק עם שלושה אנשים גדולים: הרב עדין שטיינזלץ, נעמי שמר וזלדה

בתמונה (מימין לשמאל): נעמי שמר (צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987), הרב עדין שטיינזלץ (צילום: ישיבת תקוע) וזלדה

פעמים שמפגש עם חומרי ארכיון נושנים מוביל את המתבונן בהם מבלי משים אל פריטים חבויים שהמעיין כלל לא נתכוון לפוגשם. לפני שנים אחדות נתבקשתי על ידי מחלקת התוכן הדיגיטאלי בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לרגל יום השואה. בחרתי בשירה של המשוררת הירושלמית זלדה "לכל איש יש שם".

בניסיון לאתר את כתב היד המקורי של השיר בקשתי לעיין בחומרים ארכיונים קשורים. ד"ר גיל וייסבלאי שטיפל בארכיון עזה צבי, חברתה הקרובה של זלדה, הגיש לי ערמת מסמכים ואמר: "את הראשונה שמעיינת בזה." אלו היו בעיקר מכתבים בכתב ידה של זלדה אל ידידתה המחנכת והסופרת רחל לרר. בכמה מהם נוסף בחלקו העליון של הדף משפט מתומצת כתוב בעיפרון בכתב יד שונה: "זהו כתב ידה של עזה" אמר. דפדפתי בין המסמכים מנסה לאתר את השיר ללא הצלחה. בין מכתב למכתב נתקלתי באופן מפתיע באזכורים של דמויות שונות. חלקן, ידעתי או שיערתי, קיימו קשר כזה או אחר עם זלדה, ובכל זאת הרגע בו מצאתי עדויות ארכיוניות לכך היה חריג ומעניין.

מכתב אחד הסב את תשומת לבי במיוחד, שלושה עמודים מהודקים בסיכת מתכת קטנה: "שלום רחל יקירתי," כתבה זלדה, "ותודה על האור שבלבך ועל הזהב של הפרחים שהביאו חג לחדר ופאר לבית ומן תנועה על כנפי פרפרים באוויר. איזה שפע איזה עושר ואיזו רעננות. האיש הצעיר שאני שומעת מפיו על ספר 'התניא' יש לו זקן זהב שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית. פתאום הם נראו לי הפרחים הללו כפסוקים בוערים מספר הקבלה.

"תמיד מול היופי יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר. כי החיים קצרים עד אימה גם כאשר הם נמשכים 90 שנה. ויפים ומסוכנים ועצובים ושמחים. היי בריאה ושמחה יפה ומאושרה ותודה על הפרחים ורק חבל שאת עצמך לא באת כי לעיתים פגישה איתך היא גם כן כעין כריזנטמה של זהב." למעלה, בצדו השמאלי של הדף הוסיפה עזה צבי בכתב ידה את המשפט: "שטיינזלץ עם זקן הכריזנטמה / שושנים שעלים לה כתומים."

 

 

 

 

מכתב מאת זלדה אל חברתה רחל לרר. (ארכיון עזה צבי, ARC. 4* 2009 04 65)

 

הרב אברהם יהודה חן נולד בשנת 1878 בצ'רניגוב למשפחה מיוחסת שהשתייכה לחסידות חב"ד. אביו, הרב דוד צבי חן (כונה: הרד"ץ), היה מגדולי וחשובי חסידי חב"ד. הרב אברהם חן כיהן כרב ברוסיה, בפולין ובצרפת. בשנת 1935 עלה ארצה והתגורר תחילה בתל אביב ובהמשך בירושלים. הוא היה איש הגות, עסקן ופעיל ציבור. בשנת 1957 הלך לעולמו. זמן קצר לאחר פטירתו החליטו ידידיו לייסד שיעור בתורת החסידות לזכרו. השיעור התקיים בביתו שבשכונת רחביה בירושלים ונמסר על ידי הרב שלמה יוסף זוין. בין משתתפי השיעור ניתן היה למנות את נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, פרופ' שמואל הוגו ברגמן ומלומדים ואישי ציבור נוספים. לימים נבצר מהרב זוין להמשיך להעביר את השיעור והוא פנה אל בחור צעיר, אדמוני, ירושלמי ומשכיל – עדין שטיינזלץ שמו, בבקשה שימלא את מקומו. ברבות השנים זכה השיעור לשם "חוגי חן למשנת חב"ד".

זלדה הייתה אחייניתו של הרב אברהם חן וסביר להניח שהלימוד בספר התניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) שהזכירה במכתבה התרחש במסגרת זו. את השיעור העביר כהגדרתה "איש צעיר" בעל "זקן שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית", מי שהרב חן היה סנדקו ובין האישים שטבעו בו את חותמם בנעוריו בירושלים. ה"איש הצעיר" הלך וגדל ובשנת 1965 הקים את "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים" שמטרתו הייתה הנגשת התלמוד באופן השווה לכל נפש.

"שבשבת" היה שמו של מדור שכתבה נעמי שמר לעיתון דבר בין השנים 1979-1976. בטור שכותרתו "תלפיות בגשם" משנת 1977 כתבה: "בשכונת תלפיות, מדרום לירושלים, מחתל הערפל האפור של סוף דצמבר את הבתים הקטנים והפיוטיים. לכל בית גינה פרועה, עזוּבית, רטובה ורבת-חן: עץ חרוב בפניני-גשם, רקפות, רוזמרין בתכלת-עשן, ירוק חי של שיחי דפנה, ירוק אפל של הברושים ולפעמים נרקיס. בבית-עגנון אשר בקצה רחוב קלוזנר עוסק הרב עדין שטיינזלץ במלאכתו האינסופית: הוצאתו המחודשת של התלמוד כשהוא מנוקד, מתורגם לעברית ומבואר, לטובת בורים שכמותנו."

"באותם הימים הייתי מאוד פסימי," סיפר שטיינזלץ לשמר "חשבתי שהעם בישראל עתיד להתפלג באופן ברור לשני עמים נפרדים, חילוני ודתי – ממש כמו ממלכת ישראל וממלכת יהודה… עדיין אני חש כי חובתי לבנות גשרי נייר קטנים, עדינים, בין שני המחנות – וזה פשר המלאכה… אינני חושש מפני האפיקורסים, אלא מפני הבורים. אפיקורסים יודעים לפחות במה מדובר, וכעומק ידיעתם כן להט כפירתם. אבל הבור הממוצע, פרי החינוך הישראלי, כלל אינו יודע מה הוא סח כשהוא אומר 'יהדות' וזה כבר מצב בלי הפיך, שמפניו אני חרד ושאותו הייתי רוצה למנוע בעבודתי."

הוא גם סיפר על "תהליך השיבה עצמו" המכאיב והאינטימי ש"כל החפץ בו חייב להתנסות בו אישית, ממש כמו בלידה, אהבה, מוות. אם אני מוכן לשוחח עליו – הרי זה שוב מאותה סיבה: עוד גשר-נייר, עוד מעבורת בין שני המחנות."

"אני עצמי חציתי פעם את מחסום האמונה" אמר, "בגיל הנעורים התברר לי כי יהדות חילונית היא מצב כלאיים חסר שחר וחסר תקוה, לפחות בשבילי. התברר לי כי כל האמונות החילוניות שבהן דבקתי עד אז – ערכן כקליפת השום לעומת האמונה העמוקה האחת."

 

 

 

 

"תלפיות בגשם" (ארכיון נעמי שמר, MUS 0250 A 105). להגדלה לחצו על התמונה

 

לימים דיברה שמר גם היא על פרדוקס "היהדות החילונית". בראיון לרבקה מיכאלי בשנת 1991 (תוכנית הרדיו "לחם האוהבים" בעריכת דליה און-פריזנט) אמרה: "גאולת היהדות נורא מסקרנת אותי. אני כבר הרבה פעמים הכרזתי שבעיניי זה הנס הבא – אחרי גאולת האדמה ואחרי גאולת השפה. אלו שני נסים שמאוד מרתקים אותי ושאני גדלתי איתם ולאורם. אלו שני נסים, גם השפה וגם האדמה, שנחשבו בלתי אפשריים. האדמה הייתה חולה, מורעלת, יבשה וריקה, וכל מי שמספר לכם אחרת משקר… השפה – זה היה בשעתו נראה כמו משימה בלתי אפשרית להוציא את השפה מן הקודש אל החול, ואל הרחוב ואל החיים ועשינו את זה.

"להוציא את הדת מהדתיות לשתול את היהדות במאה שלנו ובתוך העתיד במאות הבאות זה גם נראה משימה בלתי אפשרית. אבל בעיניי גם יהדות חילונית זה בלתי אפשרי, זה חסר שחר. המילים נושכות את עצמן בתוך הצירוף הזה. זה כמו 'שלג שחור'. אז אמנם אומרים לי שעכשיו אחרי השריפה בהימלאיה יש שלג שחור, ועובדה אנחנו 'שלג שחור' – הקיום הפרום שלנו, המלא סתירות, החילוני. הציונות החילונית שלנו היא בכל זאת אפשרות זמנית לקיום. אבל הסתירה קיימת והגחלת לוחשת ונצטרך לנסח יהדות חדשה, לא חילונית, אחרת. וזה בעיניי הנעלם הבא וצריך להשאיר משהו גם לדורות הבאים לעשות…"

לאחרונה במסגרת סידור וארגון ארכיון הצליל נתקלתי בקטע וידאו מהלווייתה של נעמי שמר. הלילה כבר ירד על בית הקברות של כנרת ורבים נצבו סמוך לקברה הטרי: "שעה ארוכה אחרי שנטמנה נעמי שמר עוד נותרו בבית העלמין רבים רבים ששרו משיריה שהם נחלת הכלל" דיווח הכתב. תהיתי על הקושי האנושי בפרידה מגופו הפיזי של אדם קרוב שהלך לעולמו ועל תופעת השירה והנגינה הספונטנית בסמוך לקבר שנכרה זה עתה.

לא חלפו ימים רבים והרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) הלך לעולמו. שם, בירושלים, בבית העלמין העתיק שבהר הזיתים, בתפר שבין ימי החול והשבת, התקשו המלווים להיפרד. הם שרו, ניגונים, וביניהם ניגונו של שאמיל, האימאם הַסוּפִי, מנהיג השבט הפראי, החופשי, איש ההרים, שנפל בשבי, שניגן, מתגעגע לשוב למקורו.

כי אז "יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר."

 

כתבות נוספות

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

1967: חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת

שירה | ארשת פניי נזקקת לעומק זולת

שירים מאת עומר ברקמן, מיכל מוגרבי, אהוד עינת וענת חנה לזרע

טובה לוטן, דקלים בערבה, דיו על נייר, 40X30 ס"מ, 2018

.

עומר ברקמן

פריחה

עֵץ הַדֻּבְדְּבָן פָּרַח בְּבִטְנִי

אוֹ בְּבִטְנֵךְ

אוֹ שֶׁזֶּה אוֹתוֹ הַדָּבָר

מַרְאֶה מוּזָר

אֲבָל כָּזֶה הוּא הַטֶּבַע

בְּיִשְׂרָאֵל וְגַם בְּיַפָּן.

.

כְּגִבְעוֹלִים הִשְׂתָּרַגְנוּ זֶה בָּזֶה

פַּעַם אַתְּ עֵץ פְּרִי

פַּעַם אֲנִי מְטַפֵּס

הַשַּׁלֶּכֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת

אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ אֶת חֹסֶר הַשְּׁלִיטָה

בַּנְּשִׁירָה אוֹ בַּצְּמִיחָה

אוֹ אֶת הַלִּבְלוּב

אוֹ אֶת הַכְּמִישָׁה

אוֹ שֶׁזֶּה אוֹתוֹ הַדָּבָר.

.

בְּכַוָּנָה אֵינִי אוֹמֵר: קָטַפְתִּי אֶת הַמָּתוֹק שֶׁבַּפֵּרוֹת

זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר

מֵעוֹלָם גַּם לֹא בִּקַּרְתִּי בְּיַפָּן.

.

בְּכָל זֹאת פָּרַחְתְּ בְּגִנָּתִי

אֶת הָעַלְוָה כִּסּוּ טִפּוֹת טַל

בְּעוֹנַת הַדֻּבְדְּבָן

חַרְצָן.

.

מילים

אֲנִי חוֹשֵׁב לָאַחֲרוֹנָה עַל הַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁלֹּא הָיָה אָמוּר לְהִכָּתֵב

וְהִנֵּה נִכְתַּב

עַל הַשּׁוּרוֹת שֶׁנּוֹטֵף מֵהֵן דָּם

עַל הַמִּלִּים הָאֵלּוּ

שֶׁנּוֹעֲדוּ לְמִישֶׁהוּ אַחֵר בִּכְלָל

אִם יֵשׁ שָׂכָר וְעֹנֶשׁ בָּעוֹלָם

אֲנִי בַּר־מִינַן

.

וְעַל הָאַהֲבָה

שֶׁלָּמַדְנוּ לַחְצֹב מִן הָעוֹלָם

וְעָלַיִךְ

עַל הַשִּׁנַּיִם שֶׁנִּנְעֲצוּ בִּבְשַׂר הַצַּוָּאר

נֵרוֹת שֶׁהִדְלַקְתְּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת

עוּגָה שֶׁאָפִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי

חַיַּת בַּר נִכְחֶדֶת

נֶעֱלֶמֶת מִן הָעוֹלָם

אֲבָל כְּשֶׁהֵסַטְתְּ אֶת מַבָּטֵךְ

רָאִיתִי

.

עומר ברקמן, יליד 1974, פרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליון 57..

.

מיכל מוגרבי

אילמוּת

מִתּוֹךְ הַנַּעַל הַקְּטַנָּה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ

עַל הָאֶדֶן

אֲנִי צָמַחְתִּי כְּמוֹ מִצֶּדֶף

.

הַשָּׁמַיִם הִתְיַצְּבוּ לְצִדִּי,

כְּמָגֵן יָהִיר חָצַץ הֶעָנָן בֵּין הַחַלּוֹן

לִתְכוּלָתוֹ הַחַדְפַּעֲמִית שֶׁל הֶחָלָל הַפּוֹעֵם

.

בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹל מָחַק מִן הַזֵּכֶר

בְּכִי תִּינוֹק

שֶׁלֹּא

.

*

חָשׁוּב מְאוֹד הָיָה הַסֵּדֶר הַזֶּה

דָּחוּף מְאוֹד לְהַנִּיחַ כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ

וְכָל מָקוֹם בִּדְבָרוֹ

רַק מִתּוֹךְ הַסֵּדֶר הַזֶּה תַּעֲלֶה

אֵלַת הַחֲפָצִים הַקְּטַנִּים

הַנִּשְׁכָּחִים בְּפִנַּת הַדַּף

.

כְּמוֹ הַקִּיר הַמָּעֳדָף, פָּנַי

נִבָּטוֹת מִמֶּנּוּ

וּמַכְפִּילוֹת אֶת שַׁבְרִירוּתָן.

.

בְּלִי הַסֵּדֶר אֵיךְ אֶמְצָא אֶת רֹאשִׁי,

אֶת נַעֲלַי הַבֻּצִּיּוֹת,

וְאוֹתְךָ,

מִסְתַּתֵּר מֵעָלַי

אוֹ מֵאֲחוֹרַי,

מַקִּיף בְּהִלָּתְךָ הַמְּשֻׁעְתֶּקֶת

אֶת הָאֵיבָר הֶחָסֵר

שֶׁלֹּא זָכוּר הֵיכָן הֻנַּח

וּבִידֵי מִי הֻשְׁלַךְ

וּבְסַכִּינוֹ שֶׁל מִי נִפְרַס

דַּק דַּק

.

(וַהֲלֹא זֶה מָה שֶׁהוּא

הַלֵּב הֶחָשׁוּךְ הַזֶּה, לֹא?)

.

מהומה רבה

כְּשֶׁהַחֵיק נִמְלָא אֹשֶׁר עַד גֻּמּוֹת הַמָּחָר

נוֹטֶפֶת הַמַּשְׁמָעוּת מִכָּל תְּנוּעוֹתָיו,

וּמָה כְּבָר חָשׁוּב לָאָדָם כְּשֶׁהוּא

כֹּה מְאֻשָּׁר, כֹּה מְאֻשָּׁר עַד קֵץ?

.

מָה כְּבָר נוֹתָר לַמִּלָּה לַהֲגוֹת? עַל מָה

תּוֹסִיף לְהָגֵן כַּאֲשֶׁר רְסִיסֵי הָאֹשֶׁר

חוֹדְרִים אֶת הַבָּשָׂר, מַמְתִּיקִים אֶת הָעוֹר,

נִנְעָצִים בַּלֵּב, לְלֹא כְּאֵב, כַּמּוּבָן, לְלֹא

.

כָּל תְּחוּשָׁה פְּרָט לְמִצְמוּצִים זְעִירִים

שֶׁמַּסְגִּירִים אֶת אִי־הַשֶּׁקֶט הַשָּׁתוּק

שֶׁל הָעַיִן, זוֹ הָאֲמִתִּית, שֶׁכָּזָב לֹא דָּבַק

בְּעִגּוּלָהּ הַמֻּשְׁלָם, שֶׁחֶסֶר לֹא פָּגַע

.

בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ לְכָל שָׁעָה. עַל מָה

כְּבָר נוֹתָר לַשְּׁתִיקָה לְהוֹדוֹת

בְּאָזְנֵי הָאֹשֶׁר הַצּוֹעֵד עַל חוּט תַּיִל

מְנֻתָּק מֵעוֹלָם, מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכַת לֵיצָן?

.

מיכל מוגרבי פרסמה שני ספרי שירה: ״החלומות נטו על צידם״ (קשב לשירה, 2016), ו״דוֹּ״ (עיתון 77, 2019). שיריה ראו אור בגיליונות 36 ו-71 של המוסך..

.

אהוד עינת

*

עֶשֶׂר שְׁנוֹת טִפּוּל אִישִׁי

שָׁלוֹשׁ שְׁנוֹת הִתְמַחוּת

עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה יְמֵי אַזְכָּרָה

.

וְדָבָר לֹא הֵכִין אוֹתִי

לִהְיוֹת מְטַפֵּל בְּלִי אִמָּא

שֶׁמַּקְשִׁיב לִמְטֻפָּל

עִם.

.

בבית קפה

אֵין טִבְעִי יוֹתֵר מֵאִמָּא

שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת שָׁדֶיהָ

.

וּמְנִיקָה

.

בעוד שְׂפָתֶיהָ

נִצְמָדוֹת לְכוֹס הַקָּפֶה שֶׁלָּהּ

הַמְּלֵאָה חָלָב פָּרָה

שֶׁכְּבָר לֹא תָּנִיק.

.

ספר ילדים

1.

.
הִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

לְהַקְשִׁיב אִם יֵשׁ נְשִׁימוֹת.

לֹא נָשַׁמְתִּי,

שֶׁלֹּא יְגַלּוּ שֶׁהִתְגַּנַּבְתִּי

מֵהַמִּטָּה בַּלַּיְלָה.

נִשְׁכַּבְתִּי, עָצַמְתִּי עֵינַיִים,

וּנְשִׁימוֹתַיִךְ הִקְרִיאוּ לִי

אֶת "מִיץ פֶּטֶל".

כָּכָה עֶרֶב אַחַר עֶרֶב,

עַד שֶׁלֹּא נָשַׁמְתְּ.

.

2.

.
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מְקַנֵּא

לֹא רַק בַּיְּלָדִים,

אֶלָּא גַּם בְּאַרְנָבִים וּבַנְּמֵרִים:

גַּם לָהֶם יֵשׁ אִמָּהוֹת.

.

אהוד עינת, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, עוסק בעריכה ספרותית ולשונית. בוגר תואר ראשון בספרות ולשון עברית. יצירותיו השונות פורסמו באתרים בתחום הטיפול. ספר שיריו הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה..

.

ענת חנה לזרע

*

מַה לָךְ לִשְׁמֹר כָּךְ עַל הָאֲדָמָה, הַמָּסֹרֶת,

אֲנִי בְּהִנָּצֵל מִלֶּס מִדְבָּר, כְּמִקְשַׁת נָהָר נַעֲשֵׂית.

בָּאתִי לָתוּר אִתָּךְ יַחַד בַּיַּעַר

.

לְחַלֵּץ עִיר אֲבוּדָה, בָּאתִי

לְנַפּוֹת זֶהוּת פְּדוּיָה, לְכַבֵּד אִתָּךְ יַחַד

הַשְּׂרִידִים, רְאִי אֵיךְ נִבָּטִים מִבַּעַד לְעַנְנֵי מִשְׁחָק

מִתְחַשְּׁרִים בְּשׁוּחוֹת, סְיָגִים, בַּעֲבִי צַעַר.

אֵיךְ בְּקֵץ יוֹם מֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם הַיָּרֵחַ שִׁכְבוֹת חֹשֶׁךְ

מַעֲרֶה זִקָּתֵנוּ, אֲלֵיהֶם, שֶׁל אַחַת לָאַחֶרֶת,

מַכְרִית זֶה הַדִּין:

.

הַזְּמַן מְחַיֵּב נְפָשׁוֹת

בִּפְעֻלַּת הַלֵּב.

.

*

קַשּׁוּבָה לְעוֹנָתִיּוּת הַמַּיִם מֵרֵאשִׁית, אֲנִי נָעָה

בְּמִישׁוֹר מַצְהִיב, רְאֵנִי

בֵּין אוֹרְבַי, לִסְתוֹת גַעְגּוּעַי וְנִיבִים, עֲקָרוּת

רְגָבִים, שִׂיחַ סוֹטֵר

לֵב,

.

כְּמוֹ פְּרַט עֵדֶר מְשַׁחֶרֶת לְגִבְעוֹת יֶרֶק

מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שְׁמָעֵנִי:

נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת, אֲגַם לִצְלֹחַ

וְרָאִיתִי בָּם רְחָמִים,

.

אֲרֶשֶׁת פָּנַי נִזְקֶקֶת לְעֹמֶק זוּלָת, אֱמֶת, הֶצְדֵּק

נוֹקֵף, מַקֵּד אֵלַי שֶׁמֶשׁ, מֵעֲפַר הַשָּׂדֶה הָפְכֵנִי נָא עָנָן,

מֵעֶצֶם אִוְשָׁה, מִבּוֹר בְּרָא נִמְשָׁל,

.

עֲשׂוּיֵי יוֹם הַחֲשָׁשׁוֹת, לַיְלָה הַפְּחָדִים, סוֹפָם

תְּחִנָּה אֵלֶיךָ שְׁכִינָה,

.

הָסֵב רוּחַ, הוֹרֵד בְּרָכָה בְּעִתָּהּ מֵעַל חֶלְקַת עוֹלָמִים,

הָשֵׁב רוּחַ, אָנָּא, אֶל

יָמֶיהָ הַטּוֹבִים,

.

שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלוֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדֶיךָ

לֵדָה, גְּשָׁמִים וּתְחִיַּת הַמֵּת.

.

טבעות צער

"הַמֵּתִים רוֹאִים אוֹתָנוּ בְּאוֹר יָרֵחַ"

מִישֶׁהוּ בַּטֶּלֶוִיזְיָה מְבַשֵּׂר,

רוּחַ נוֹשֶׁפֶת בַּחוּץ וּבֵין קִפְלֵי הַוִּילוֹן

מִתְחַיֶּה בִּזְעִירוּת רַעַד

.

אֵי זוֹ עִלָּה לַחֲלִיפַת מִכְתָּבִים רְהוּיָה

לְהַקְצָעַת טַבְּעוֹת צַעַר

רַק לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים בְּבֵית עִירִיָּה

מֵתֵינוּ לִוּוּנוּ

מֵתֵינוּ עֵדִים

.

הָרֵי עֲנָק לְשֶׁעָבַר, אַתָּה מְהַרְהֵר,

חֲלָלִים וּכְתָלִים מְשִׁיבֵי הֵדִים,

מַכְתְּשִׁים פְּעוּרֵי מַבָּט, תַּמְצִית, סֵבֶר

אֲנִי מוֹסִיפָה, הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת צְנוּפוֹת

.

רוֹאִים אוֹתָנוּ

בְּאוֹר מָלֵא, רוֹאִים בְּאוֹר

דַּק

.

ענת חנה לזרע, ילידת תל אביב, משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עתון 77 ב־2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס ב־2017. שיריה ראו אור בגיליון 30 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גרגורי גורדון, דניאל באומגרטן וחוה פנחס־כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן