המגפה שהשיבה יהודים לירושלים

בבריחתם מפני מגפת הדבר בגליל, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה הגיעו לעיר הקודש, ושיכתבו, אגב כך, את ההיסטוריה שלה

לפני מאה שנה, מגפת השפעת הספרדית הרגה מיליוני אנשים ברחבי העולם.

מאה שנה קודם לכן, קהילות מזרח הים התיכון סבלו מהתפרצות מגפת הדבר. ב-1812 המגפה הגיעה עד לעיר הגלילית העתיקה, צפת, שאוכלוסייתה התדלדלה במהרה.

שנים בודדות קודם לכן, כחמש מאות חסידים של הגאון מווילנה (הגר"א) – אחד מענקי היהדות האינטלקטואלית והרוחנית – עלו לארץ ישראל מרוסיה הלבנה בשלושה גלי עלייה, מגשימים את חלום מנהיגם הרוחני עשור לאחר מותו. מדובר היה בזינוק דמוגרפי משמעותי בקהילה היהודית המצומצמת שהתיישבה במה שהיה אז פלסטין העות'מאנית, ושהורכבה בעיקר מיהודים ספרדים.

איור של הגאון מווילנה. מתוך: אוסף הדיוקנאות של אברהם שבדרון (שרון), ארכיון הספרייה הלאומית.

כמעט מאה שנה לפני הרצל, יש המחשיבים את עליית תלמידי הגאון מווילנה לקו פרשת המים בתולדות הציונות המודרנית.

אך תלמידיו של הגר"א נדרשו להתפשר על מקום מושבם, ולהתמקם בעיר צפת, הקדושה מעט פחות מירושלים. כישלון העלייה הקודמת של יהודים אשכנזים לארץ ישראל, היווה סיבה מרכזית לכך. בסוף המאה ה-17, קבוצת יהודים פולנים בהנהגתו של יהודה החסיד ביססה לעצמה קהילה בירושלים. קהילה זו התקשתה לממן את עצמה, והלכה וצברה חובות. כתוצאה מכך, חל איסור גורף על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר הקודש. חלקם עזבו את העיר, בעוד אחרים הסתוו לאחיהם הספרדים. הרשויות המקומיות לא התעניינו במיוחד בהבדלים בין ליטאים לחסידים או בהבחנות פנים-דתיות אחרות, לצורך העניין, והתייחסו לכל היהודים האשכנזים כנושאים באחריות לחובות שהצטברו.

למותר לציין כי קבוצה גדולה של יהודים המגיעה מרוסיה הלבנה לא תרגיש רצויה במיוחד במצב עניינים זה. מגפת הדבר היא שתחזיר בסופו של דבר את יהודי אשכנז לירושלים.

לקראת סוף 1815, ולאחר שהמגפה גבתה את חייהם של כ-80% מקהילת יהודי ספרד, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה החליטו כי הגיע הזמן לשוב לציון.

צפת במאה ה-19. מתוך: אוספי התצלומים של משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה.

קבוצה זו הונהגה על ידי רבי מנחם מנדל משקלוב, אדם שהוביל את המאמצים לארגן ולהדפיס את כתבי הגר"א אחרי מותו ב-1797, ומראשי העולים של תלמידי הגר"א בגל העלייה הראשון ב-1808. רבי ישראל משקלוב, מנהיג נוסף בקהילה, נמלט גם הוא לירושלים, אך בסופו של דבר התמקם בצפת. מאמצים מסוימים הושקעו כדי להבטיח שקבוצתו של רבי מנחם מנדל תישאר מצומצמת. זאת, כדי שלא לרוקן את הקופה שלה, שהתבססה על תרומות ומגבית שנאספו מפטרוני הקהילות ברחבי אירופה, ושעמם טיפח רבי ישראל קשר במסגרת מסעות ההתרמה שלו ברחבי היבשת.

האגדה מספרת שקהילה האשכנזית בירושלים הייתה קטנה כל כך שלא יכלה לקיים מניין, וכי השלמת המניין נעשתה לבסוף באחת משלוש הדרכים הבאות: תשלום ליהודי ספרדי; ניצול פרצה בחוק לפיה ילד המחזיק בספר תורה יכול להיחשב כאחד החברים; או החשבת ספר התורה בהשלמת מניין.

למרות זאת, רבי מנחם מנדל וקבוצתו היו נחושים לבסס מחדש נוכחות אשכנזית בעיר הקודש.

זה לקח בערך חמש שנים וכלל שליחת נציגים כל הדרך לאיסטנבול, כדי לערוך משא ומתן עם השלטונות העות'מאניים, אבל אנשיו של רבי מנחם מנדל הצליחו לבסוף להשיג צו מלכותי המורה על ביטול החובות של הקהילה האשכנזית שהתגוררה בירושלים עשורים קודם לכן. לאחר מכן, הם ריכזו את מאמציהם בהשגת מסמכים נוספים מרשויות אזרחיות ואסלאמיות, בארץ ובעולם. מסמכים אלה אפשרו להם בסופו של דבר לפתח את האזור, שננטש על ידי הקהילה האשכנזית הקודמת והושמד על ידי הנושים שלה. היחסים החמים, שטיפחו בינתיים עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים, סייעו במאמצים אלה.

מכתב מרבי ישראל משקלוב לשליח, שבו הרב מבקש לזרז את המאמצים להשגת אישור תורכי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת החורבה בירושלים. בנוסף, נמסר לשליח כי לא יהסס לנסוע לווילנה לאסוף תרומות עבור הקהילה באזור. מתוך: ארכיון הספרייה הלאומית.

רבי מנחם מנדל והקבוצה שהנהיג הצליחו, אם כן, גם לפטור עצמם מחובותיה של הקהילה הקודמת באזור, שעמה לא היה להם כל קשר, וגם להשיג הכרה מסוימת כיורשים החוקיים של זכויות הקניין של אותה קהילה ממש.

בעת ביקור בירושלים ב-1837 של רבי ישראל משקלוב, שהיה מנהיג הקהילה בצפת, פגעה רעידת אדמה קשה באזור הגליל. העיר צפת נחרבה עד היסוד ו-4,000 מחברי הקהילה היהודית נהרגו. ייתכן כי רבי ישראל ראה בכך סימן משמיים או ייתכן כי לא היו לו יותר מדי ברירות, אך כך או כך, הוא בחר להישאר בירושלים למשך השנתיים האחרונות של חייו. פליטים רבים מצפת עשו כמוהו, חוברים לחסידיו של רבי מנחם מנדל וצאצאיהם.

בסופו של דבר, המשלחת הקטנה של תלמידיו של הגאון מווילנה הניחה את היסודות לפיתוח החיים היהודיים בירושלים – פיתוח שנמשך עד ימינו אלה.

***

נשיא ישראל, ראובן ריבלין, הוא אחד מצאצאיהם המכובדים של אותם ציונים מוקדמים. חיבור מסתורי ומעורר מחלוקת בשם "קול התור" הועבר לכאורה במשפחת ריבלין במשך דורות, עד לפרסומו במאה ה-20. הוא כולל לימודים קבליים המיוחסים לגאון מווילנה וקשורים בעידן המשיחי. בחיבור זה, מצוינים שני תאריכים בלוח השנה היהודי בעלי תכונות רוחניות יוצאות דופן, הקשורים לכאורה בגאולת העם היהודי. התאריך הראשון הוא ה' באייר, שבו אנו מציינים את יום העצמאות. התאריך השני הוא כ"ז באייר, שבו בשיא הקרב על ירושלים ב-1967, התקבלה ההחלטה על איחוד העיר תחת ריבונות יהודית, לראשונה מזה אלפיים שנה.

חיילים ישראלים צופים לעבר הכותל המערבי והעיר העתיקה בירושלים, לאחר שחרורם ביוני 1967. צילום: דן הדני. מתוך: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

שירה | ארשת פניי נזקקת לעומק זולת

שירים מאת עומר ברקמן, מיכל מוגרבי, אהוד עינת וענת חנה לזרע

טובה לוטן, דקלים בערבה, דיו על נייר, 40X30 ס"מ, 2018

.

עומר ברקמן

פריחה

עֵץ הַדֻּבְדְּבָן פָּרַח בְּבִטְנִי

אוֹ בְּבִטְנֵךְ

אוֹ שֶׁזֶּה אוֹתוֹ הַדָּבָר

מַרְאֶה מוּזָר

אֲבָל כָּזֶה הוּא הַטֶּבַע

בְּיִשְׂרָאֵל וְגַם בְּיַפָּן.

.

כְּגִבְעוֹלִים הִשְׂתָּרַגְנוּ זֶה בָּזֶה

פַּעַם אַתְּ עֵץ פְּרִי

פַּעַם אֲנִי מְטַפֵּס

הַשַּׁלֶּכֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת

אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ אֶת חֹסֶר הַשְּׁלִיטָה

בַּנְּשִׁירָה אוֹ בַּצְּמִיחָה

אוֹ אֶת הַלִּבְלוּב

אוֹ אֶת הַכְּמִישָׁה

אוֹ שֶׁזֶּה אוֹתוֹ הַדָּבָר.

.

בְּכַוָּנָה אֵינִי אוֹמֵר: קָטַפְתִּי אֶת הַמָּתוֹק שֶׁבַּפֵּרוֹת

זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר

מֵעוֹלָם גַּם לֹא בִּקַּרְתִּי בְּיַפָּן.

.

בְּכָל זֹאת פָּרַחְתְּ בְּגִנָּתִי

אֶת הָעַלְוָה כִּסּוּ טִפּוֹת טַל

בְּעוֹנַת הַדֻּבְדְּבָן

חַרְצָן.

.

מילים

אֲנִי חוֹשֵׁב לָאַחֲרוֹנָה עַל הַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁלֹּא הָיָה אָמוּר לְהִכָּתֵב

וְהִנֵּה נִכְתַּב

עַל הַשּׁוּרוֹת שֶׁנּוֹטֵף מֵהֵן דָּם

עַל הַמִּלִּים הָאֵלּוּ

שֶׁנּוֹעֲדוּ לְמִישֶׁהוּ אַחֵר בִּכְלָל

אִם יֵשׁ שָׂכָר וְעֹנֶשׁ בָּעוֹלָם

אֲנִי בַּר־מִינַן

.

וְעַל הָאַהֲבָה

שֶׁלָּמַדְנוּ לַחְצֹב מִן הָעוֹלָם

וְעָלַיִךְ

עַל הַשִּׁנַּיִם שֶׁנִּנְעֲצוּ בִּבְשַׂר הַצַּוָּאר

נֵרוֹת שֶׁהִדְלַקְתְּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת

עוּגָה שֶׁאָפִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי

חַיַּת בַּר נִכְחֶדֶת

נֶעֱלֶמֶת מִן הָעוֹלָם

אֲבָל כְּשֶׁהֵסַטְתְּ אֶת מַבָּטֵךְ

רָאִיתִי

.

עומר ברקמן, יליד 1974, פרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליון 57..

.

מיכל מוגרבי

אילמוּת

מִתּוֹךְ הַנַּעַל הַקְּטַנָּה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ

עַל הָאֶדֶן

אֲנִי צָמַחְתִּי כְּמוֹ מִצֶּדֶף

.

הַשָּׁמַיִם הִתְיַצְּבוּ לְצִדִּי,

כְּמָגֵן יָהִיר חָצַץ הֶעָנָן בֵּין הַחַלּוֹן

לִתְכוּלָתוֹ הַחַדְפַּעֲמִית שֶׁל הֶחָלָל הַפּוֹעֵם

.

בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹל מָחַק מִן הַזֵּכֶר

בְּכִי תִּינוֹק

שֶׁלֹּא

.

*

חָשׁוּב מְאוֹד הָיָה הַסֵּדֶר הַזֶּה

דָּחוּף מְאוֹד לְהַנִּיחַ כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ

וְכָל מָקוֹם בִּדְבָרוֹ

רַק מִתּוֹךְ הַסֵּדֶר הַזֶּה תַּעֲלֶה

אֵלַת הַחֲפָצִים הַקְּטַנִּים

הַנִּשְׁכָּחִים בְּפִנַּת הַדַּף

.

כְּמוֹ הַקִּיר הַמָּעֳדָף, פָּנַי

נִבָּטוֹת מִמֶּנּוּ

וּמַכְפִּילוֹת אֶת שַׁבְרִירוּתָן.

.

בְּלִי הַסֵּדֶר אֵיךְ אֶמְצָא אֶת רֹאשִׁי,

אֶת נַעֲלַי הַבֻּצִּיּוֹת,

וְאוֹתְךָ,

מִסְתַּתֵּר מֵעָלַי

אוֹ מֵאֲחוֹרַי,

מַקִּיף בְּהִלָּתְךָ הַמְּשֻׁעְתֶּקֶת

אֶת הָאֵיבָר הֶחָסֵר

שֶׁלֹּא זָכוּר הֵיכָן הֻנַּח

וּבִידֵי מִי הֻשְׁלַךְ

וּבְסַכִּינוֹ שֶׁל מִי נִפְרַס

דַּק דַּק

.

(וַהֲלֹא זֶה מָה שֶׁהוּא

הַלֵּב הֶחָשׁוּךְ הַזֶּה, לֹא?)

.

מהומה רבה

כְּשֶׁהַחֵיק נִמְלָא אֹשֶׁר עַד גֻּמּוֹת הַמָּחָר

נוֹטֶפֶת הַמַּשְׁמָעוּת מִכָּל תְּנוּעוֹתָיו,

וּמָה כְּבָר חָשׁוּב לָאָדָם כְּשֶׁהוּא

כֹּה מְאֻשָּׁר, כֹּה מְאֻשָּׁר עַד קֵץ?

.

מָה כְּבָר נוֹתָר לַמִּלָּה לַהֲגוֹת? עַל מָה

תּוֹסִיף לְהָגֵן כַּאֲשֶׁר רְסִיסֵי הָאֹשֶׁר

חוֹדְרִים אֶת הַבָּשָׂר, מַמְתִּיקִים אֶת הָעוֹר,

נִנְעָצִים בַּלֵּב, לְלֹא כְּאֵב, כַּמּוּבָן, לְלֹא

.

כָּל תְּחוּשָׁה פְּרָט לְמִצְמוּצִים זְעִירִים

שֶׁמַּסְגִּירִים אֶת אִי־הַשֶּׁקֶט הַשָּׁתוּק

שֶׁל הָעַיִן, זוֹ הָאֲמִתִּית, שֶׁכָּזָב לֹא דָּבַק

בְּעִגּוּלָהּ הַמֻּשְׁלָם, שֶׁחֶסֶר לֹא פָּגַע

.

בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ לְכָל שָׁעָה. עַל מָה

כְּבָר נוֹתָר לַשְּׁתִיקָה לְהוֹדוֹת

בְּאָזְנֵי הָאֹשֶׁר הַצּוֹעֵד עַל חוּט תַּיִל

מְנֻתָּק מֵעוֹלָם, מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכַת לֵיצָן?

.

מיכל מוגרבי פרסמה שני ספרי שירה: ״החלומות נטו על צידם״ (קשב לשירה, 2016), ו״דוֹּ״ (עיתון 77, 2019). שיריה ראו אור בגיליונות 36 ו-71 של המוסך..

.

אהוד עינת

*

עֶשֶׂר שְׁנוֹת טִפּוּל אִישִׁי

שָׁלוֹשׁ שְׁנוֹת הִתְמַחוּת

עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה יְמֵי אַזְכָּרָה

.

וְדָבָר לֹא הֵכִין אוֹתִי

לִהְיוֹת מְטַפֵּל בְּלִי אִמָּא

שֶׁמַּקְשִׁיב לִמְטֻפָּל

עִם.

.

בבית קפה

אֵין טִבְעִי יוֹתֵר מֵאִמָּא

שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת שָׁדֶיהָ

.

וּמְנִיקָה

.

בעוד שְׂפָתֶיהָ

נִצְמָדוֹת לְכוֹס הַקָּפֶה שֶׁלָּהּ

הַמְּלֵאָה חָלָב פָּרָה

שֶׁכְּבָר לֹא תָּנִיק.

.

ספר ילדים

1.

.
הִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

לְהַקְשִׁיב אִם יֵשׁ נְשִׁימוֹת.

לֹא נָשַׁמְתִּי,

שֶׁלֹּא יְגַלּוּ שֶׁהִתְגַּנַּבְתִּי

מֵהַמִּטָּה בַּלַּיְלָה.

נִשְׁכַּבְתִּי, עָצַמְתִּי עֵינַיִים,

וּנְשִׁימוֹתַיִךְ הִקְרִיאוּ לִי

אֶת "מִיץ פֶּטֶל".

כָּכָה עֶרֶב אַחַר עֶרֶב,

עַד שֶׁלֹּא נָשַׁמְתְּ.

.

2.

.
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מְקַנֵּא

לֹא רַק בַּיְּלָדִים,

אֶלָּא גַּם בְּאַרְנָבִים וּבַנְּמֵרִים:

גַּם לָהֶם יֵשׁ אִמָּהוֹת.

.

אהוד עינת, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, עוסק בעריכה ספרותית ולשונית. בוגר תואר ראשון בספרות ולשון עברית. יצירותיו השונות פורסמו באתרים בתחום הטיפול. ספר שיריו הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה..

.

ענת חנה לזרע

*

מַה לָךְ לִשְׁמֹר כָּךְ עַל הָאֲדָמָה, הַמָּסֹרֶת,

אֲנִי בְּהִנָּצֵל מִלֶּס מִדְבָּר, כְּמִקְשַׁת נָהָר נַעֲשֵׂית.

בָּאתִי לָתוּר אִתָּךְ יַחַד בַּיַּעַר

.

לְחַלֵּץ עִיר אֲבוּדָה, בָּאתִי

לְנַפּוֹת זֶהוּת פְּדוּיָה, לְכַבֵּד אִתָּךְ יַחַד

הַשְּׂרִידִים, רְאִי אֵיךְ נִבָּטִים מִבַּעַד לְעַנְנֵי מִשְׁחָק

מִתְחַשְּׁרִים בְּשׁוּחוֹת, סְיָגִים, בַּעֲבִי צַעַר.

אֵיךְ בְּקֵץ יוֹם מֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם הַיָּרֵחַ שִׁכְבוֹת חֹשֶׁךְ

מַעֲרֶה זִקָּתֵנוּ, אֲלֵיהֶם, שֶׁל אַחַת לָאַחֶרֶת,

מַכְרִית זֶה הַדִּין:

.

הַזְּמַן מְחַיֵּב נְפָשׁוֹת

בִּפְעֻלַּת הַלֵּב.

.

*

קַשּׁוּבָה לְעוֹנָתִיּוּת הַמַּיִם מֵרֵאשִׁית, אֲנִי נָעָה

בְּמִישׁוֹר מַצְהִיב, רְאֵנִי

בֵּין אוֹרְבַי, לִסְתוֹת גַעְגּוּעַי וְנִיבִים, עֲקָרוּת

רְגָבִים, שִׂיחַ סוֹטֵר

לֵב,

.

כְּמוֹ פְּרַט עֵדֶר מְשַׁחֶרֶת לְגִבְעוֹת יֶרֶק

מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שְׁמָעֵנִי:

נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת, אֲגַם לִצְלֹחַ

וְרָאִיתִי בָּם רְחָמִים,

.

אֲרֶשֶׁת פָּנַי נִזְקֶקֶת לְעֹמֶק זוּלָת, אֱמֶת, הֶצְדֵּק

נוֹקֵף, מַקֵּד אֵלַי שֶׁמֶשׁ, מֵעֲפַר הַשָּׂדֶה הָפְכֵנִי נָא עָנָן,

מֵעֶצֶם אִוְשָׁה, מִבּוֹר בְּרָא נִמְשָׁל,

.

עֲשׂוּיֵי יוֹם הַחֲשָׁשׁוֹת, לַיְלָה הַפְּחָדִים, סוֹפָם

תְּחִנָּה אֵלֶיךָ שְׁכִינָה,

.

הָסֵב רוּחַ, הוֹרֵד בְּרָכָה בְּעִתָּהּ מֵעַל חֶלְקַת עוֹלָמִים,

הָשֵׁב רוּחַ, אָנָּא, אֶל

יָמֶיהָ הַטּוֹבִים,

.

שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלוֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדֶיךָ

לֵדָה, גְּשָׁמִים וּתְחִיַּת הַמֵּת.

.

טבעות צער

"הַמֵּתִים רוֹאִים אוֹתָנוּ בְּאוֹר יָרֵחַ"

מִישֶׁהוּ בַּטֶּלֶוִיזְיָה מְבַשֵּׂר,

רוּחַ נוֹשֶׁפֶת בַּחוּץ וּבֵין קִפְלֵי הַוִּילוֹן

מִתְחַיֶּה בִּזְעִירוּת רַעַד

.

אֵי זוֹ עִלָּה לַחֲלִיפַת מִכְתָּבִים רְהוּיָה

לְהַקְצָעַת טַבְּעוֹת צַעַר

רַק לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים בְּבֵית עִירִיָּה

מֵתֵינוּ לִוּוּנוּ

מֵתֵינוּ עֵדִים

.

הָרֵי עֲנָק לְשֶׁעָבַר, אַתָּה מְהַרְהֵר,

חֲלָלִים וּכְתָלִים מְשִׁיבֵי הֵדִים,

מַכְתְּשִׁים פְּעוּרֵי מַבָּט, תַּמְצִית, סֵבֶר

אֲנִי מוֹסִיפָה, הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת צְנוּפוֹת

.

רוֹאִים אוֹתָנוּ

בְּאוֹר מָלֵא, רוֹאִים בְּאוֹר

דַּק

.

ענת חנה לזרע, ילידת תל אביב, משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עתון 77 ב־2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס ב־2017. שיריה ראו אור בגיליון 30 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גרגורי גורדון, דניאל באומגרטן וחוה פנחס־כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אפליקציית המשאלות

"היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג." סיפור מאת לי ממן

רחל רבינוביץ, מתוך הסדרה "מסעותיי עם סמארטי", דיו על נייר, 50X37 ס"מ, 2016

.

You have one wish left

לי ממן

לנועה, לינון

 

הכללים היו פשוטים למדי: שלוש הודעות. כלומר, משאלות. שש מילים לכל היותר עבור כל אחת. משניצלת את כולן, זכית לחזות באנימציה מטופשת של דג זהב צולל למים, עולה שוב לרגע ומנופף בסנפיר לשלום אחרון, ואז – המסך השחור סוגר על חור ההצצה העגול, המתכווץ והולך, כמו בסופו של סרט מצויר. זהו. כמה שניות אחר כך כבר התקבלה הודעה באנגלית שמבשרת כי אפליקציית דג הזהב מחקה את עצמה מכל המכשירים השייכים למשתמש זה. We hope all your wishes will come true.

בהתחלה האפליקציה הייתה פופולרית בעיקר בקרב מתבגרים. הם ביקשו מדג המשאלות המצויר הצלחה במבחן חשוב או בראיון עבודה או בדייט, כאלה דברים. רק חודשים אחר כך, בגלל כמה מפורסמים שנשבעו שזה עובד והפיצו ברשת צילומי מסך עם משאלות שלטענתם התגשמו, זה הפך לשיגעון של ממש.

משום מה, אף אחד לא ניסה לרמות או לאתר פרצות. ההקצבה המוסכמת הזו של שלוש משאלות – כחוק יסוד, כגבולות הקארמה, הייתה חזקה יותר מכל תחבולה מתחכמת וכמו כבלה את המשתמשים לקוד התנהגות של הגינות מדומה; לרמות את הדג היה כמו להתעסק עם הגורל. ואולי, כמו בסיפור המפורסם ההוא על הדייג ודג הזהב, לסכן את כל מה שעלה בידך להשיג עד עכשיו.

**

אופירה הייתה בת שלושים ושתיים כשהאפליקציה הפכה למגיפה. היא לא לגמרי הבינה במה מדובר, וזה גם לא עניין אותה. היא אמנם קלטה שברי שיחות פה ושם, היה בלתי אפשרי לפספס את זה. רק שנה לאחר השקת האפליקציה, התפרסם כי שני הצעירים שהוציאו אותה לשוק העפילו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם. בשלב הזה כבר היה נדמה שכל כתבות המגזין ותוכניות התרבות עסקו רק בזה. ההצלחה הייתה מפתיעה, בייחוד לאור הרעיון הפשוט למדי. במוספי הדעות ובמדורי הטורים האישיים לא הפסיקו להתעסק בתופעה: היו כאלה שהשוו את הדג לגרסה החילונית לעלייה לקברי צדיקים – עדות ניצחת לטבענו האנושי החלש, שאינו מסוגל לשאת מצבים נטולי ודאות או תקווה. היו מי שהכריזו עליו כסמל לכל הרעות החולות, הסממן המובהק לפסיביות ולנרקיסיזם של דור ה־Y שיושב בחיבוק ידיים ומחכה שאיזה דג מצויר ישיג לו את העבודה שתמיד חלם עליה, את הזוגיות שתמיד רצה, את הכסף שירוויח מבלי שיצטרך להזיע.

אופירה הייתה רחוקה מכל זה. לא היה אכפת לה מדג משאלות מטופש, וממילא הדבר האחרון שהייתה צריכה עכשיו זו עוד אפליקציה בטלפון. הייתה לה כבר את זו שבאמצעותה ניהלה את לוח הזמנים של המפגשים עם הילדים ברווחה ושל ההדרכות שלה, את האפליקציה של הכושר שסתם תפסה מקום (כבר חודשים שלא פתחה אותה, אבל עדיין לא העזה למחוק), את האפליקציה של הקלוריות ואת זו של המעקב של חשבון הבנק וזו של המוזיקה, ועכשיו נוספה לכל אלה גם האפליקציה של קופת החולים שעוזרת לה לעקוב אחרי השבועות של ההיריון ומסבירה לה מדי שבוע באיזה גודל העובר עכשיו ואיך הוא נראה, וגם מזכירה לה איזו בדיקה לעשות מתי. זה היה מספיק.

היא תכננה לסיים את ההתמחות שלה ברווחה עוד לפני שתצטרך לספר לכולם על ההיריון ולענות על כל השאלות שוודאי ישאלו אותה: מתי החליטה וכמה זמן לקח עד שנקלטה, ולמה דווקא עכשיו ולמה לבד, מה בוער, היא עוד צעירה. יש לה רק עוד שלושה וחצי שבועות לטשטש את הבטן שכבר התחילה לבלוט, ואם תצליח היא תוכל לסיים שם כמו כל הבנות לפניה, במסיבת פרידה עם עוגה ודיאט קולה, ואסתי האחראית שתגיד כמה מלים יפות וחדוה שתקרא משהו, וזהו. היא בחוץ.

היא ישבה אז במשרד, בדיוק הכינה סיכומי פגישות כשהתקשרו לעדכן אותה לגבי התוצאות של בדיקת השקיפות העורפית. אמרו שעדיף שתיגש לבדיקת מי שפיר כי יש סיכוי אחד לשבעים ושישה שמשהו לא בסדר. היא לא ממש הבינה מה אומרים לה ולא ידעה לפענח את משמעות המספרים. אמנם היא כבר קראה בלי סוף אינפורמציה באפליקציה ובאתרים והתכוננה, אבל באותו רגע לא זכרה כלום מכל זה. היא לקחה מהר את התיק ובלי לחשוב אמרה משהו על מקרה חירום ושהיא צריכה לרוץ, ומיהרה לאוטו והתיישבה שם עם התיק על הברכיים ולא ידעה לאן תיסע. אפילו את טניה לא התחשק לה לראות עכשיו. היא צפתה בעצמה כמו מישהי זרה, איך היא שולפת בלי לחשוב, בבהילות, את הסלולרי מהתיק, ולוחצת על הסמל של חנות האפליקציות ומקלידה באצבעות לא יציבות בשורת החיפוש: GOLDEN FISH.

ואז ראתה אותו לראשונה, את הדג. פתח עגול קטן שהלך והתרחב סביב פרצופו המחויך סילק את הרקע השחור, שהלך ופינה את מקומו למרחב מאויר של ים ושמיים תכולים. הוא הזכיר לה את דג הזהב הדאגן שאהבה מ"חתול תעלול" של דוקטור סוס, אותו ספר שבילדותה הייתה מבקשת מטניה לקרוא לה שוב ושוב בערבים הארוכים שבהם בילו יחד בבית, אחרי שהייתה מכינה לה ולאחיה צהריים. לטניה היה קול מיוחד בשביל הדג, כמו של ילד קטן ומצונן, ולפעמים היו המילים משתבשות בפיה כשקראה. אופירה הייתה מקפידה לתקן אותה וטניה הייתה מנסה שוב, חוזרת אחרי מה ששמעה ושואלת: ככה? ככה אומרים? ואופירה הייתה צוחקת – לא, לא ככה, ולא בטוחה מתי טניה באמת מתבלבלת ומתי היא משבשת בכוונה כדי להצחיק אותם.

הזיכרון ההוא של ד"ר סוס והשיבושים של טניה הרגיעו אותה קצת, והיא חשבה לעצמה שזה כנראה סימן טוב.
לא היה לה מושג איך הדבר הזה עובד – איך מבקשים? ממי מבקשים? – אבל במהרה היא הבינה שזה אפילו פשוט יותר ממה ששיערה. אחרי שהזינה כמה פרטים בסיסיים – שם מלא באנגלית, זיהוי באמצעות חשבון ווטסאפ וכתובת מייל, סיסמה מועדפת – הדג של דוקטור סוס הנחה אותה צעד אחר צעד, באנגלית: "חשבי היטב על ניסוח בהיר ותמציתי של המשאלה שלך. היא מוכרחה להיות מנוסחת בשש מילים לכל היותר (40 תווים לכל היותר, בשפה לבחירתך). לאחר מכן לחצי על הכפתור הירוק בתחתית המסך. דג המשאלות כבר ידאג לכל השאר!"

היא הרגישה פתאום שיש משמעות גורלית לכל מילה. כתבה: התינוק שלי. מחקה. כתבה: העובר שלי. מחקה מיד.

בסוף היא כתבה: אני רוצה שהתינוק שלי יהיה בסדר.

ולחצה על הכפתור הירוק.

**

הפרצוף המטופש של הדג המחייך היה הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו בבדיקה, כשהחדירו את המזרק לבטנה. משך כל אותו לילה רווי חרדות שקדם לבוקר הבדיקה היא בהתה בפרצופו הכתום, שוב ושוב לחצה על אייקון האפליקציה במסך כדי לראות אותו מחייך אליה, עולה מן המים ומנופף בסנפיר, ומעליו מתנוסס הכיתוב: you have two wishes left.

אני צריכה רק אחת, חשבה.

היא לא סיפרה כלום לטניה, שחיכתה לה מחוץ לקליניקה. אולי יום אחד, כשכל זה ייראה רחוק ומטופש – אבל לא עכשיו. עכשיו את כל התקוות שלה היא תלתה בדג הזה. היא לא ידעה איך להתפלל לאלוהים ולא הכירה קברי צדיקים. היה לה רק הדג. ויותר משחששה להיראות מגוחכת, חששה שמה שאומרים על משאלות יום הולדת תקף גם פה – אם היא תספר זה לא יתגשם. אז היא לא סיפרה.

זה לא היה אופייני לה, והיא ידעה שהיא מגוחכת, נאחזת באמונות טפלות. אבל לא היה לה אכפת. היא כבר התרגלה לדמיין את התינוק הזה בחייה, חלמה איך תגדל אותו עם טניה. למה בכלל לחכות לגבר כשיש לה את טניה קומה מעליה.

אופירה עברה לגור בבניין של טניה לפני ארבע שנים, אחרי שטניה סיפרה לה שהשכנים מתחתיה עוזבים – למרות שבכלל לא חיפשה אז דירה, ובדיוק התחילה אז את השנה השנייה ללימודיה בבית הספר לעבודה סוציאלית. אבל לטניה מצאו גוש בשד השמאלי ומישהו היה צריך להיות שם ולטפל בה. ומלבדה לא היה אף אחד. אחרי שנה וחצי טניה יצאה מזה. כשבישרו לה סוף־סוף אחרי שלושה סבבי טיפולים שאין גרורות והכול נקי הן יצאו לחגוג וחזרו שיכורות ואופירה עלתה אליה לישון בסלון, כמו שהייתה עושה לפעמים, ובבוקר, עוד לפני שהיא ממש התעוררה טניה נכנסה עם הקפה והתיישבה לידה ואמרה לה: חשבתי על זה, ואם תעשי ילד אני אעזור לך. למרות שאופירה מעולם לא דיברה על להביא ילד. אבל היא כן דיברה על הילדים שהיא טיפלה בהם ברווחה, ועל הציורים שהיו מכינים לה ועל שמות החיבה שלא הייתה מתאפקת וממציאה להם, ועל העיניים שלהם שזרחו בהפתעה של מישהו שאף פעם אף אחד לא קרא לו בשם של חיבה. וגם על הדייטים העייפים שיצאה אליהם, עם הגברים שהתחלפו אבל בעצם היו כמו שידור חוזר של עצמם – גם עליהם אופירה סיפרה. וטניה כבר הבינה לבד.

**

סוף־סוף התקשרו מהמרפאה להודיע שהכול בסדר. אופירה לא ידעה את נפשה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, היא בדיוק התארגנה לצאת, ומעדה בדרך לקומה של טניה וחבטה את הברך במעקה המדרגות כשעלתה לספר לה, ובכל זאת שתיהן קפצו וקפצו כמו ילדות, וטניה שהתנשפה שמה לב שאופירה קופצת על רגל אחת ושאלה מה יש לך, ואופירה אמרה קיבלתי מכה וגם הרגליים לא מצליחות לסחוב אותי, אבל מה נהיה איתך תראי איך רזית, וטניה אמרה ככה זה כשחיים על קפה וסיגריות.

**

כשהסתיימה ההתמחות ברווחה אופירה כבר כמעט שכחה מהדג. רק מדי פעם הייתה רואה את פרצופו מבליח כשהחליקה אצבע על גבי המסך כדי למצוא את האפליקציה של ההיריון.

נדמה לה שאף אחד בצוות לא ניחש שהיא בהריון, אפילו שהעלתה במשקל. הם ידעו שהיא חיה לבד וכנראה לא הייתה להם סיבה מיוחדת לחשוד במשהו. והיא גם הייתה מאלה שמשמינות לכל הכיוונים, אז לא הייתה סיבה לשים לב לבטן דווקא.

כמה שבועות עברו, ואז זה הגיע, ממש כמו שתכננה: עוגה, דיאט קולה, מסיבת פרידה קלילה מאסתי ומהצוות. הרבה יותר קשה היה להיפרד מהילדים. היא הכינה להם מתנות קטנות וכתבה פתקים אבל הרגישה שהיא נוטשת אותם. זה הגביר אצלה את הכמיהה לתינוק שטרם הגיע אבל גם גרף אותה הרחק ממנו, כיוון שעדיין הייתה שלהם. לפעמים חשבה לעצמה בבהלה: הבטן שלי ריקה. ומיד הייתה מושיטה ידיים למשש עד שחשה בתנודות הצוללן שלו, ונרגעה.
זה היה לקראת סוף החודש השמיני, כשנזכרה שוב בדג. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה אחוזת בהלה. לא זכרה דבר ממה שחלמה, אבל הייתה אפופה תחושה ודאית של אסון מתקרב. ולמרות קורס ההכנה ללידה והביקור המקדים במחלקת היולדות והנוכחות המרגיעה של טניה שהבטיחה להיות לצידה כל הזמן – למרות כל אלה היא לא הצליחה בשום אופן להירגע, ובאחת היקיצות הליליות היא נזכרה בדג ובתחושה המרגיעה שנסך עליה פרצופו המחייך אז, והחליטה בהקלה שעכשיו, לקראת הלידה, היא תביע את אותה המשאלה בדיוק. הפעם כתבה את מה שבפעם הראשונה לא העזה, נקטה לשון פנייה מפורשת: תעשה שהתינוק שלי יהיה בסדר. הדג נופף וחייך אליה את חיוכו המרגיע: you have one wish left.

**

ארבעה חודשים אחר כך היא תשב על כורסה בסלון ביתה, כשבזרועותיה תינוק שלם ובריא, לגמרי שלה, שיגמע משדיה ביניקות קצובות. עיניה ייפערו אל מול מסך שישדר את אחת מתוכניות הבוקר ההן, והיא תמלמל לעצמה כל הזמן: איזו מטומטמת אני, איזו מטומטמת, כשתריץ שוב בראשה את הביקור ההוא של טניה במחלקת היולדות, ואיך רק אז הבחינה פתאום כמה באמת רזתה, מרוב שהייתה מרוכזת בעצמה ובתינוק שלה ובפרידה מהילדים בכלל לא שמה לב איך טניה הולכת ונקלשת אל מול עיניה, נמוגה, ורק כששאלה אותה ישירות סוף־סוף מה קורה סיפרה לה שזה חזר, שנתנו לה בהתחלה איזו תרופה ניסיונית אבל מהר מאוד הבינו שאין מה הרבה מה לעשות הפעם, אז החליטה לספר לה רק אחרי הלידה כי ראתה איך היא משתגעת מדאגה. איזו מטומטמת אני איזו מטומטמת, ככה היא תגיד לעצמה, למרות שלא תרצה להזין את התינוק שלה בכל הקולות המכלים האלה, אבל היא לא תוכל להפסיק, והכי מטומטמת היא תרגיש כשתיזכר בדג ובמשאלה האחרונה שבזבזה כי נבהלה נורא כשהרופא אמר צהבת ילודים, למרות שאחד מכל חמישה תינוקות נולד עם זה, וזה שטויות, זה שטויות, אבל הרופא אמר צהבת והיא שמעה צהבת וכבר הייתה עייפה והורמונלית וממילא חשבה ששום דבר אחר לא משנה, רק שהתינוק הזה יהיה בסדר, רק להוציא אותו משם ולהביא אותו הביתה ולגדל אותו כמו שרצתה וחלמה, וזו האמת, אופירה, היא תאמר לעצמה, עם כל הסיפורים האלה שאת מספרת לעצמך על התיקון שאת עושה עם הילדים והרווחה – בסוף רק לעצמך את דואגת, שלוש משאלות ביקשת ושלושתן בדיוק אותו דבר, את והתינוק והתינוק ואת, לא ראית שום דבר ממטר, לא את טניה ואולי גם לא את כל הילדים האלה, ותיזכר איך הדבר הראשון שרצתה לעשות אחרי שטניה סיפרה לה בבית חולים זה לקום ולסטור לה חזק, איך לא סיפרת לי, אבל התינוק ישן בעריסה לצידה והיא עדיין הייתה כאובה מהתפרים ולא הצליחה לקום, אז היא רק צעקה עליה, למה לא אמרת כלום, מה יש לך, אני כבר לא ילדה, והמשפחה של השכנה שלה לחדר שבדיוק נכנסה עם כל הבלונים הסתכלה עליה כאילו היא משוגעת, וטניה קמה מהר להסיט את הווילון, ואופירה התרוממה קצת ותפסה לה בפרק היד שהיה דק ולבן ונידף, תפסה אותו חזק־חזק, וטניה חשקה את הכאב ואמרה לה אבל אופירי, מה כבר היית עושה, מה כבר יש לעשות. ואופירה אמרה בלי לשחרר את היד – הייתי, הייתי עושה, היה מה, וכמעט הוסיפה – נשארה לי עוד משאלה אחת, את לא מבינה, אבל פחדה להישמע משוגעת, ואולי באותו רגע באמת הייתה משוגעת, עובדה שהדבר הראשון שעשתה אחרי שעזבה את היד של טניה היה לבקש ממנה שתביא לה את הטלפון, אבל הדג כבר לא היה שם, היא ידעה שהוא כבר לא שם, במו עיניה ראתה את העיגול השחור הולך וסוגר עליו כשנופף לה לשלום לתמיד.

.

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב־2017, וזיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. מנחת סדנאות כתיבה וחברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגוזל", סיפור מאת זהבה כלפה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | פואטיקה של שיר אחרון

"מה שעושה את השיר הזה לשיר אחרון הוא האופן הדחוס ובה בעת הרופף שבו הוא אוסף דברים וחלקי דברים מכל שירתה למעין מכירת חיסול." רתם פרגר וגנר קוראת ב"חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה", במלאת 15 שנה למותה של דליה רביקוביץ

דליה רביקוביץ (צילמה: נורית אביב; באדיבות עידו קָליר)

.

פואטיקה של שיר אחרון: קריאה בשיר של דליה רביקוביץ במלאת חמש־עשרה שנים למותה

רתם פרגר וגנר

.

כשיצא הקובץ חצי שעה לפני המונסון (אבן חושן, 1998) ישבנו ש' ואני וקראנו בו. ש' אמרה: "השיר הנפלא הזה שבסוף הקובץ, 'חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה', הוא השיר האחרון של דליה רביקוביץ." אני רוצה להבין את האמירה הזו, שכן עבור שתינו שירתה של דליה רביקוביץ היא דבר שאין לו שיעור.

השיר "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" חותם את הקובץ האחרון שיצא לאור בחייה של המשוררת. לא יכולנו לדעת את זה אז, כמובן, וגם רביקוביץ עצמה לא יכלה לדעת זאת, מן הסתם. גם אם גמלה בליבה החלטה נחרצת לחדול מכתיבת שירים, קשה לסמוך על החלטה שכזו, שהרי בני אנוש אינם כה יציבים ולמשוררים לא קל להפסיק לכתוב שירים.

אני רוצה אם כן לקרוא בשיר הזה בתור השיר האחרון של דליה רביקוביץ. אני לא עוסקת, לענייננו, במשוררת עצמה, בחייה ובמותה, אלא בשירה שמסכמת את עצמה מתוך תחושה ודאית של מוות. תחושה שיכולה להתבדות שוב ושוב, או להתאמת, ובכל מקרה היא מתאפיינית באיזו פנייה של השירה אל עצמה מתוך תודעה חריפה, נוכחת, של סוף. התופעה הזו, שאקרא לה פואטיקה של שיר אחרון, אינה ייחודית לרביקוביץ. ניתן למצוא אותה בשירתם של ט. כרמי, אמיר גלבע, אבות ישורון, לאה גולדברג, יונה וולך ורבים אחרים. יש בה תמיד פער מצמית בין ידיעה לאי־ידיעה, בין תחושת הסוף של אדם חי שכותב שיר, כלומר עושה פעולה מתוך החיים ובתוכם, לבין מותו הממשי, שאינו בהכרח סמוך או דומה למותו המדומיין. לעיתים, אמנם, שיר אחרון אכן נכתב מתוך סמיכות למוות קונקרטי מאוד, אבל מה שאני מבקשת להדגיש הוא שפואטיקה של שיר אחרון אינה תלויה בהכרח בנסיבות אלה. יש טעם, אם כן, להתבונן בשירים "אחרונים" באופן מובחן, כיוון שיש בהם מבט רטרוספקטיבי של משורר/ת על חייו/ה ועל מעשה הכתיבה, מעין סיכום, שאחוז בתחושת מוות חזקה, נוכחת.

.

חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

עֲרֵמַת הַבְּגָדִים מִתְגַּבַּהַת עַל כִּסֵּא

וְאֵינֶנִּי מוֹצֵאת בְּתוֹכָהּ אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

זֹאת הַחֻלְצָה שֶׁרָצִיתִי לִלְבֹּשׁ

בִּכְדִי לִקְנוֹת אֶת לִבְּךָ.

אֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת כָּל שִׂמְלוֹתַי

וְגַם לֹא מַמָּשׁ זוֹכֶרֶת אוֹתְךָ.

לַיְלָה אֶחָד עָשִׂינוּ שַׁמּוֹת

בִּי וּבְךָ.

הַיָּמִים חוֹלְפִים שָׁנָה עוֹבֶרֶת

בְּלִי מַנְגִּינָה אֲנִי נִשְׁאֶרֶת.

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁאַף פַּעַם בְּשׁוּם מָקוֹם

לֹא לָמְדָה לְנַגֵּן.

תִּשְׁמֹר עָלַי הַפַּעַם שֶׁנּוּכַל לְנַחֵשׁ כְּמֵיטַב הַיְּכֹלֶת

מַה קָּרוֹב יוֹתֵר,

מוֹתִי אוֹ מוֹתְךָ?

וּבֵין אֶפְשָׁרוּת כָּזוֹ וְאַחֶרֶת

הַמַּנְגִּינָה אֵינֶנָּה נִשְׁאֶרֶת.

כָּל לַיְלָה אֲנִי צוֹלַחַת נְהָרוֹת חַמִּים שׁוֹרְצֵי תַנִּינִים.

מַה שֶּׁהָיָה הָיָה.

לֹא יְאֻמַּן בְּאֵיזוֹ קַלּוּת דַּעַת

שָׁכַחְתָּ אֵיךְ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים

הָיִיתִי אִשָּׁה חַיָּה.

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלֹא מִשְׁתַּכְּחִים

בִּמְיֻחָד בַּלַּיְלָה הַזֶּה

שֶׁצּוֹרֵב אוֹתִי כִּכְוִיָּה.

מָה שֶׁהָיָה הָיָה.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם אֹמַר עוֹד פַּעַם מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה.

.

דְּבַשׁ וּבְשָׂמִים וְרֵיחוֹת רוֹזְמָרִין

הֵם מַה שֶּׁנּוֹתַר לִי מִמְּךָ.

וְהַלַּיְלָה הַזֶּה אָרֹךְ כָּל כָּךְ

וְאָיֹם כְּנִדְגָּלוֹת

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה

מִכָּל הַלֵּילוֹת.

לֹא אָהֲבָה אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

רַק מַיִם רַבִּים

מֵעַל לְרֹאשִׁי

שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הָאַהֲבָה.

כָּל מֵימֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן

וְהַיָּם הָאָדֹם וְהַיָּם הַשָּׁחוֹר

הֵם מַיִם שֶׁל שַׁלְוָה.

.

וַתֵּר לִי הַפַּעַם שְׁלַח אוֹתִי לַחָפְשִׁי

וַאֲנִי אֶהְיֶה מְנֻחֶמֶת וְחָפְשִׁיָּה.

לֹא יִמְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בַּחוּץ

לֹא יִפְצְעוּנִי וְלֹא יַכּוּנִי

פַּעַם שְׁלִישִׁית אוֹ שְׁנִיָּה.

אֲבָל אַתָּה יָשֵׁן שֵׁנָה שֶׁל שִׁכְחָה

וְחוֹלֵם עָלֶיךָ וְעַל עַצְמְךָ

וְגַם לִי יֵשׁ כֹּחַ בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

לִשְׁכֹּחַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׁכֹּחַ

בְּעִקָּר לִשְׁכֹּחַ אוֹתְךָ.

.

"חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה". יכולה הייתה לכתוב חיפשתי את חולצתי השחורה ולא מצאתי. ההשתהות על הפעולה דוחה את מושא החיפוש לסוף הטור, זו החולצה השחורה שקשורה בזיכרון ליל אהבה שמבקש להשתכח, אבל היא גם מעין הרמת דגל של סכנה, סכנת מוות. דגל שחור ולא לבן. או אדום (דליה רביקוביץ הרי אהבה אדום). אבל מה שהופך את "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" לטור שירי, כלומר מה שממיר אותו ממשפט פרוזאי לדבר הזה שנקרא טור שירי, הוא הריתמוס. בהמשך השיר היא אמנם מעידה על עצמה "הימים חולפים שנה עוברת / בלי מנגינה אני נשארת." ובכל זאת, ובניגוד להצהרתה, היא מחוללת את הטרנספורמציה הזו, שעושה את המילים לחומר מוזיקלי. זו תמציתה של השירה.

אני קוראת וחוזרת וקוראת עד שצף לו הריתמוס שהטור מהדהד: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה…" (שיר השירים ה 3), גם בטור גם בפסוק אותו מספר הברות, אותה אתנחתה קלה לאחר שלוש המילים הראשונות ואותה חריזה פנימית ביניהן: פ-ש-טתי / חי-פש-תי; את-כו-תנ-תי / ולא-מ-צא-תי; אי-כ-כה / את-חול-צ-תי; אל-בש-נה / ה-שחו-רה. כלומר, הקלף שבו כתוב הטור הזה הכתוב בעברית בת ימינו, תקנית ולא מעוררת חשד בארכאיזמים ושאר מאפיינים "שיריים", הוא זה שבו מחוק הפסוק, ורישומיו מציפים את הסבטקסט של השיר כולו, אבל מאיזה רובד שקודם לסמנטיקה. זה הריתמוס הפנימי של קול האישה הדוברת הקדומה, האוהבת המבוזה, ששב ומתגלם בטור הנפלא הזה, בקול של הדוברת הנוכחת הבאה חשבון עם אהבתה ועם חייה, חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה.

גם לו מצאה איככה תלבשנה. העירום ששוב אינו מבקש להתלבש מתוך איזו עייפות פנימית או הישמטות, החיפוש חסר התכלית אחר החולצה הנכונה בערמת הבגדים שמתגבהת על הכיסא, נרתמים לסיטואציה הנמשכת על פני החיים כולם. הרי בהמשך מתברר שלא מדובר באירוע אחד, המתרחש בזמן קונקרטי. החיפוש אחר החולצה השחורה הוא חיפוש אחר חיים שלמים, אחר עבר מתמשך שמתנקז לערמת בגדים על כיסא, על כל האי־סדר הגובל בעזובה שעולה מתמונה זו. התרוששות היא קראה לזה בשיר אחר.

דברים רבים נכתבו על השינוי שעברה השפה הפואטית של רביקוביץ מראשיתה המקראית, ה"גבוהה", ההשבעתית, ועד לטורים פרוזאים, דמויי דיבור, שהלכו ותפסו את מקומה של תמונת עולם כמו־מיתית. זה נכון במידה רבה, אבל בשיר הזה השפה כמו סבה על עקביה, גם בריתמוס שחותר תחת כותרתו וגם בעירוב שבין טורים פרוזאיים כגון "אני אישה שאף פעם בשום מקום / לא למדה לנגן" לבין טורים גדושים שמהדהדים את לשונה המוקדמת של שירת רביקוביץ: "כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים". השפה השירית הסבה על עקביה היא אחד המאפיינים של השיר הזה כשיר אחרון. המאוחר האחוז בדרכים שונות במוקדם, חוזר אליו ומצטט אותו ובה בעת מפרק אותו, מטביע בו צורה של סיכום. אבל בכך לא די.

החיפוש אחר החולצה השחורה הוא הציר המטפורי שמבריח את השיר ומאייך את האופן שבו באה הדוברת חשבון עם החיפוש אחר אהבה, עם חיי האהבה שלה, ועם אהוביה. זה חשבון נוקב, נוטר ואכזרי, ובעיקר ניכר בו הניסיון למחות מן הגוף ומן הזיכרון הטמון בגוף את הסימנים שהותיר בו אהוב מסוים – הנמען – שהוא בה בעת לא מסוים כלל. כלומר הוא סך כל הנמען־אב־גבר־אהוב, שאליו פנתה בגוף שני נוכח, על פני שירי אהבה רבים, מ"תזכֹר שהבטחת לבוא אלי בחג" ("השתדלות", חורף קשה) ועד כה.

הפנייה אל נמען אהוב, כלומר, הדין וחשבון על אודות האהבה, נעשה כאן לתמצית של השירה. היא אנלוגית לה, וכשם שהיא מבקשת להכחיד כל זכר לאהובה כך היא מבקשת להכחיד את הכוח הארוטי הגדול שהניע את שירתה. מות האהבה, כלומר עצם החיפוש אחריה, מתאחד עם מות המנגינה, ועם מותה של השירה.

הסיכום השירי מתרחש גם דרך אזכורים של שירים וחלקי שירים שלה עצמה. גם כאן זהו סיכום אכזר: מה שהיה רווי בתשוקה עובר היפוך אירוני, או ריקון גמור:"אני לא מכירה את כל שמלותיי / וגם לא ממש זוכרת אותך".
טורי השיר מהדהדים טורים רבים , אבל דומה שהשיחה הפנים־שירית מתרחשת בעיקר עם "שיר חצות 1970", מתוך תהום קורא:

.

שׁוּב כְּמוֹ בַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמוֹת,

חֲדַר הַשֵּׁנָה הָפוּךְ,

וְאֵפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת.

וּבְגָדִים מֻטָּלִים בַּעֲרֵמָה,

וְגַל מִכְתָּבִים שֶׁלֹּא נַעֲנוּ

וּמִטָּה אַחַת חַמָּה.

וְנוֹסָף לָזֶה יֵש עַכְשָׁו מַגֵּפַת שַׁפַּעַת

וַאֲנִי חוֹלָה בְּכָל הָכָּבוֹד.

בַּשָּׁנָה הָזֹּאת

וּבְכָל הָשָּׁנִים הָבָּאוֹת

לֹא אַסְכִּים לְוַתֵּר עַל צִפּוֹר קְטַנָּה אַחַת

שֶׁעָפָה בְּגַנִּי,

וְלֹא אָמִיר צִפּוֹר קְטַנָּה בְּיוֹנָה אוֹ בְּדוּכִיפַת.

וְעוֹד שָׁנָה תָּבוֹא

וְשוּב כְּמוֹ תָּמִיד

גְּרוֹנִי חָנוּק מֵאַהֲבָה.

.

בפתיחה של שני השירים יש תמונה מטונימית, שמעתיקה את העזובה הפנימית אל מרחב של חדר. בשניהם הזמן – שנים קודמות ובאות, הימים חולפים שנה עוברת – הוא עילת הדין וחשבון של הדוברת עם עצמה, מעין שיר לשנה החדשה, אבל בשיר המוקדם האני הדוברת מוליכה מתמונת החדר ההפוך אל ההצהרה שלא תוותר על ציפור אחת קטנה, ואל הטור האחרון: "ושוב כמו תמיד / גרוני חנוק מאהבה." כלומר, הדוברת מבטיחה־מצהירה שהחידלון בדמות השַפַּעת והחדר הסתור אין בו כדי להקהות את התשוקה, את השירה ואת האהבה. בשיר המאוחר אותה תמונה עצמה היא נקודת מוצא לבקשת מוות, הן מוות שירי, הן מות האהבה והן מוות גמור: "לא אהבה אני מבקשת / רק מים רבים / מעל לראשי / שיכבו את האהבה."

הרפרנס העיקרי שביחס אליו ממקמת הדוברת הזו את משאלת המוות שלה, הכרוכה במחיקה של הזיכרון ובהכחדת ההיסטוריה הפרטית של אהבתה, הוא שיר השירים, השיר שהוא התשתית של שיח האהבה – במובן שהעניק לו רולאן בארת – בשפה העברית. טורי שיר השירים נוכחים כאן במובלע ובמפורש, בריתמוס ובטקסט, ועוברים היפוכים, שלילה וקיטוע. מים רבים מתוך הפסוק "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ…" (שה"ש ח 7) נשלפים מתוכו וננעצים בו כנשק אחרון: משאלת המוות מבטלת את הצהרת האהבה הגדולה והופכת אותה על פיה. הפסוק שמתאר את האלימות המופנית כלפי דמות האישה האוהבת מצד שומרי החומות: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי…" (שה"ש ה 7), עובר שורה של שלילות: "לא ימצאוני … לא יפצעוני ולא יכוני". כלומר, שפת האהבה העברית מונכחת ובה בעת מפורקת ונאלמת. "כוח בלתי משוער" מופעל כדי "לשכוח מה שצריך לשכוח / בעיקר לשכוח אותך".

מה שעושה אם כן את השיר הזה לשיר אחרון הוא האופן הדחוס ובה בעת הרופף שבו הוא אוסף דברים וחלקי דברים מכל שירתה של רביקוביץ למעין מכירת חיסול. במהלכו היא נוקטת את כל שלל פניותיה: היא מבקשת, מתחננת, מתאכזרת, מגלה את ליבה, זוכרת ונוטרת, משיחה לפי תומה, וכל זאת תוך מעברים תכופים ולא סדורים מאסטרטגיה אחת לאחרת. כל טור מטוריו מהדהד, כאמור, צירוף משירים קודמים ו/או אלוזיה טעונה, אבל הם ממוקמים במין מבנה שהקשרים בין חלקיו אסוציטיביים ו"חלשים", נוטים להתפרק ולהתפורר, כמו רשימת חשבונות ישנים שקהה טעמם. אל אלה מצטרפות ההתנערות מכל נמעניה הפנימיים, וההסתלקות הגמורה מהחיפוש אחר האהבה, משפת האהבה, ובעיקר מהשירה עצמה, זו שנכתבה וזו שכבר לא תיכתב: "תדבק לשוני לחיכי אם אומַר עוד פעם מילים של אהבה."

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רשימה פרי עטה, על הילדה הראשונה בספרות הילדים, התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: אנה קוונצל חוזרת ל"אחוזת האוורד"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן