.

שיחה עם סמיח אל־קאסם

מתוך הספר "כתבו לכם את השירה הזאת: שיחות על שירה" / ענת שרון בלייס

.

צילום של הורים שאינם על קיר הבית החדש

אָבִי זָע בְּאִי-שֶׁקֶט בַּתְּמוּנָה עַכְשָׁו. הִנֵּה רִשְׁרוּשׁ הָעֲבָּאיָה שֶׁלּוֹ. הִנֵּה תִּקְתּוּק שְׁעוֹן הָ"אוֹמֵגָה" שֶׁלּוֹ. הוּא מַשְׁלִיךְ בִּי מַבָּט מַרְצֶה, מוֹכִיחַ, מֻדְאָג. עַכְשָׁו מַשְׁמִיעַ אַבָּא אֲנָחָה הַמְּנַסָּה לַחֲמֹק. אִמָּא אָצָה אֵלָיו, שׁוֹלַחַת כַּף-יָד לְעֵבֶר מִצְחוֹ הַמְּקֻמָּט בְּקִמְטֵי הַגְּסִיסָה, מַעֲנִיקָה לַכָּרִית לֵב מְהַרְהֵר. אַבָּא זָע בַּתְּמוּנָה עַכְשָׁו. אִמָּא עוֹזֶבֶת אֶת הַתְּמוּנָה כְּדֵי לְעָרֹךְ סִיּוּר קַל בְּחַדְרֵי הַבַּיִת הַהֲרָרִי שֶׁלָּנוּ, מְבָרֶכֶת אוֹתוֹ וּמִתְגַּעְגַּעַת לְבַיִת יָשָׁן שֶׁנָּטַשְׁנוּ אוֹתוֹ לְטוֹבַת הַזִּכְרוֹנוֹת וּלְטוֹבַת צְעִיר בָּנֶיהָ. הִיא נִזְכֶּרֶת בִּימֵי בֵּית אָבִיהָ אֵי-אָז, לְפָנִים, וּמִסַּנְטֵרָהּ זוֹלֶגֶת דִּמְעָה עַל סִפְרִי הֶחָדָשׁ. בְּזִכְרוֹנִי מִצְטַיֵּר פַּחְדּוֹ שֶׁל אַבָּא כְּשֶׁבְּנוֹ הַמְּשׁוֹרֵר נָסַע אֶל תּוֹךְ הָאֹפֶק הָרָחוֹק. לֹא שֶׁשָּׂנָא שִׁירָה. הוּא מְאֹד אָהַב אֶת שַׁאֲגוֹתָיו שֶׁל אַל־מֻתַנַבִּי וְשָׁמַר אֶת נַפְשׁוֹ מִפְּסוּקֵי הַזִּמָּה שֶׁל אַבּוּ־נֻוַאס. לָא שָׂנָא אֶת הַשִּׁירָה אֲבָל לֹא רָצָה שֶׁבָּנָיו יַעַסְקוּ בָּהּ. פְּעָמִים רַבּוֹת, אֲנִי זוֹכֵר, הָיָה אוֹמֵר לִי: הֱיֵה רוֹפֵא אִם תִּרְצֶה אוֹ לְמַד מִשְׁפָּטִים, בֵּן. הַשִּׁירָה לֹא תָּנִיב פַּת-לֶחֶם. וְזוֹכֵר גַּם זוֹכֵר אֲנִי, פְּנִים שֶׁל חִטָּה וּוְרָדִים נְתוּנִים בְּכַפּוֹת-יָדַיִם הַנֶּעֱלָמוֹת לְאִטָּן מִתַּחַת לַעֲרֵמוֹת הַשֶּׁלֶג. יוֹם אֶחָד אֵצֵא אֲנִי מִתְּמוּנָתִי וְאַעֲבִיר אֶת קְלַסְתֵּרִי לְזֶרַע חָדָשׁ. (מערבית: ששון סומך)

 

פתיחה

חורף 2005, גשם זלעפות בחוץ. בחדר קטן בעיתון "כֻּל אל עַרַבּ" בנצרת, יושב המשורר סמיח אל-קאסם, מתקן עוד מחזור שירים ושולח לדפוס. אני מצטרפת אליו לשיחה על הכתיבה שלו, של מי שפרסם עשרות ספרי שירה ופרוזה וקנה לעצמו מקום של אחד המשוררים המרכזיים בשירה הערבית ברחבי העולם. אבל שיחה על כתיבה מחייבת גם שיחה על הקריאה, כלומר מה קוראים, אלה שקוראים את שיריו? האם הם מפרשים את שורותיו באופן אישי או פוליטי? האם במיקום שלי אני יכולה לקרוא את שיריו מעבר ל"פוליטיקת הזהויות"? או האם אפשר שהנוף יהיה פשוט נוף? סמיח אל-קאסם עונה לי דרך הסיפורים על ביתו בכפר ראמה, שבגליל, על המולדת שנלקחה ממנו, ולבסוף מסביר כיצד משורר יכול להגן על החיוך גם באמצעות המילים.

סמיח: את מכירה את ג'ורג' אורוול, הוא אמר על המאה ה-20: "אנחנו חיים במאה פוליטית", ופוליטיקה נכנסת לכל תחומי החיים שלנו. זה לא עניין של פוליטיקאים שלא נוגע לנו, זה עניין של חיים ומוות. פוליטיקה זה גם כלכלה, זה גם חברה, זה גם שוני תרבותי, זה אישי. כך שאי אפשר להרחיק את היצירה מהכאב האנושי, מהכאב החברתי. אי אפשר. סופרים, משוררים אמנים הם לא יצורים מכוכב אחר, אנחנו בני אותו כדור ארץ, בני אותה אנושות, ומה שכואב למין האנושי בוודאי כואב לי.

עכשיו, בואי נדבר בלי חוכמות: המולדת שלי זה לא מפה, וגם המפה שקיימת, לא אני ציירתי ולא את ציירת. המפה של מה שנקרא פלשתינה-ארץ ישראל. לא הפלסטינים ציירו ולא הישראלים, לא הערבים ולא היהודים. שני פקידים, אנגלי וצרפתי: מיסטר סייקס ומסיה פיקו. שרי חוץ, פקידים גבוהים, ישבו ושרטטו מפה. הם לא התייחסו לאדמה הזו כאל מולדת של אף אחד. הם התייחסו אליה כאל רכוש של האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית ושרטטו מפות. לכן המולדת שלי זה לא מפה.

ענת: אז תספר לי מה זאת המולדת שלך?

סמיח: המולדת מתחילה בנוף הקטן של בית אבי. הקירות, התמונות, ראשי איילות שהוא צד בירדן, כשהוא היה קצין בצבא בירדן בזמן מלחמת העולם השנייה, האורחים של המשפחה, ריח הקפה המר, הקולות של סבא וסבתא ואבא ואמא ושכנים ואחים ואחיות וידידים – שם מתחילה המולדת בשבילי. אחר כך יש בית ספר ויש בית קברות ויש גינה ויש מטעי זיתים ויש שקדיות ויש חיטה ויש סלעים, ויש סלע משלי, ויש חורשה. סבא שלי כנראה השאיר איזו חורשה קטנה ליד מטעי הזיתים שלנו, ליד ראמה, שכל שנה כרתו כמה ענפים ועשו מהם פחם או עצים לאש. ושמרו את החורשה הזו מאות בשנים. מאות בשנים. ואני בילדותי נהגתי ללכת עם אבא שלי, הוא טיפל בזיתים ואני טיפלתי בקני הציפורים בתוך העצים האלה. הכרתי כל עץ ועץ, כל סלע וסלע באותה חורשה קטנה של אולי עשרים, שלושים דונם. ויום אחד הפקיעו את החורשה הזו. מנהל מקרקעי ישראל הפקיע, אמר זו אדמת טרשים לא מעובדת לכן מפקיעים אותה. אני נהגתי לרוץ שמה יחף עם דבורים, פרפרים, ציפורים. זה חלק מהילדות שלי. אז אם אני בא לכתוב על הפקעת החורשה הזו, יגידו לי זה, זו כתיבה פוליטית. אבל זה לא פוליטי בשבילי. אם במקרה זה יוצא גם פוליטי, אז מה? כאן אני אומר, אז מה? שיהיה פוליטי. זה מולדת. זה זיכרונות. זה חלומות. זה אהבה ראשונה ילדותית, עם ילדה מהכפר שרוצה לראות את הקסקט החדש שקנו לי ההורים ואני לוקח אותה לאיזה חדר ומחבק אותה. זה מולדת. לא מפות, לא מלכים ולא ממשלות.

ענת: אני רוצה לקרוא לך שיר שכתבת – "קטע מפרוטוקול חקירה" (מערבית: ששון סומך)

– וְאֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא לָאָרֶץ?

– אַרְצִי.
– אַתָּה מוֹדֶה, אִם-כֵּן?
– בְּהֶחְלֵט אֲדוֹנִי, מוֹדֶה אֲנִי
וְאֵין אֲנִי תַּיָּר בְּמִקְצוֹעִי.
– "אַרְצִי" אַתָּה אוֹמֵר?
– "אַרְצִי" אֲנִי אוֹמֵר.
– אִם-כֵּן, הֵיכָן אַרְצִי?
– אַרְצְךָ.
– וְאַרְצְךָ, הֵיכָן?
– אַרְצִי.
– וּמַפַּץ הָרַעַם?
– צָהֳלַת סוּסִי.
– וַהֲמֻלַּת הָרוּחַ?
– צָמְחָה מִתּוֹךְ תּוֹכִי.
– וְהַמִּישׁוֹרִים הַמּוֹרִיקִים?
– עֲמַל יָדִי.
– וְגֹבַהּ הֶהָרִים?
– גַּאֲוָתִי.
– וּמָה תִּקְרָא לָאָרֶץ?
– אַרְצִי.
– וְאַרְצִי, כֵּיצַד אֶקְרָא לָהּ?
– אַרְצִי.

סמיח: (צוחק) קראת יפה.

ענת: השתדלתי לעשות את החוקר הקשוח (צוחקת)

סמיח: אבל אני חושב שהשיר עונה על השאלה. אם החוקר אמר ארצי, אז מה, אין לי בעיה עם זה. אבל הבעיה היא, אם יגיד לי ארצך היא ארצי. לא, ארצי היא ארצי וארצך היא ארצך. אני חושב שבשיר הזה יש תשובה די ברורה לעליונות של המונח מולדת על תכסיסים פוליטיים וטיפשות ואווילות ואפילו הייתי אומר קהות חושים. אי אפשר להתווכח עם אדם על המונח מולדת; איפה שהוא חש מולדת זה מולדת.

 

למות בנֵכר

חוֹלֶפֶת הָרַכֶּבֶת, נוֹסְעֶיהָ עֲיֵפִים. / חוֹלֶפֶת, מַשְׂאוֹתֶיהָ כְּבֵדִים. / חוֹלֶפֶת, /חוֹלֶפֶת, /חוֹלֶפֶת. / חַלּוֹנוֹ הַסָּגוּר שֶׁל הַמֵּת מַעֲבִיר דּוּחוֹת לַוִּילוֹנוֹת / וְנוֹסֵעַ הוֹלֵךְ / וְנוֹסֵעַ בָּא / וְהַבָּרָק רוֹעֵם בֵּינוֹת לַאֲרֻבּוֹת, / מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת, /מִתַּחַת לַגְּשָׁרִים, / עַל טְבִיעוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, מֵעַל הַזְּכוּכִית /עַל גּוּפָתוֹ הַיְּבֵשָׁה שֶׁל הַמֵּת. / כַּף יָדוֹ הַנּוֹאֶשֶׁת / נוֹשֶׁכֶת אֶת הַבַּרְזֶל הַמְּשֻׁבָּץ בַּקֶּרַח / בַּפִּנָּה, / פִּנַּת הַזְּמַן, פִּנַּת הַמִּטָּה./ חוֹלֶפֶת הָרַכֶּבֶת / חוֹלְפִים הַפְּצָעִים / חוֹלְפוֹת הַתְּמוּנוֹת / וּבַכְּפָר הָרָחוֹק / סוּס שֶׁל יַסְמִין צוֹהֵל עַל גִּבְעָה מְעֻרְטֶלֶת. / וּבַכְּפָר הָרָחוֹק / חוֹלְפִים הַפְּצָעִים / חוֹלְפוֹת הַתְּמוּנוֹת / וַחֲדָשׁוֹת אַיִן!". (מערבית: ששון סומך)

סמיח: מבקר לבנוני אחד כתב על השירה שלי שזו בכלל לא שירה פוליטית, זו שירת חיים. גם בשירים שנקראים פוליטיים אצלי, אפילו שירים על האינתיפאדה, זה לא סלוגנז, אני לא מפריח סיסמאות. זו שירה של חיים. גם על אינתיפאדה, גם על בית ספר שנסגר, או פרח שנדרס על ידי טנק, או חתן וכלה שנקלעים ליריות בליל הכלולות שלהם. אז שוב אני רוצה להדגיש שגם השירה במירכאות פוליטית שלי היא מאוד אישית, מאוד אנושית ומאוד מאוד אינדיווידואליסטית. אני תיארתי פעם את השירה כמו מעיין. אני בן אזור כפרי הררי, בהרים אצלנו אחרי רעמים וברקים וסופות וממטרים חזקים, פתאום הרעם הזה מזעזע את האבנים והאדמה והמים התת-קרקעיים בוקעים. זה שיר.

ענת: לפני מספר שנים ראה אור בעברית הספר "בין שני חצאי התפוז". תרגום של חליפת מכתבים בינך לבין המשורר מחמוד דרוויש, ושם אתה כותב לו באחת הפעמים: "האם אני מחבר את שיריי או שזאת המולדת?"

סמיח: זה מצדיק מה שאני אומר. זה עוד הוכחה. אני לא קובע, לא עושה לי תוכנית. אני לא אומר "היום אני כותב שיר פוליטי, מחר אני כותב שיר אהבה". זה לא ככה. אני לא מתוכנת, ואני לא מתכנת, ואני לא עושה תוכניות. אני זורם, ככה שמה שקורה סביבי מכתיב לי. אם למולדת יש בעיות, ולא חסרות לה בעיות, אז היא מכתיבה לי משהו, אבל אני לא עושה תוכנית. אני לא כופה את עצמי על השירה. אני לא כופה את הצרכים הפוליטיים שלי על השירה, הם יוצאים. לאחרונה למשל, אני אתן לך דוגמה: ציינו שישים שנה לשחרור אשוויץ. רבים חושבים שזה נושא יהודי. בשבילי זה לא, לא רק נושא יהודי. זה נושא אנושי נוסף להיותו נושא יהודי. אני ביקרתי בזמנו במחנה הריכוז בוכנוולד, ובגרמניה שמעתי את הביטויים כמו "דויטשלנד אובר אלס", גרמניה מעל לכולם, ובאנגליה דקלמו לי את השירים של רודיארד קיפלינג: "East is east and west is west and the twins shall never meet", "מזרח הוא מזרח, מערב הוא מערב והתאומים לא יפגשו לעולם". אז מהביקור שלי בבוכנוולד לפני הרבה שנים, ומהוויכוחים שלי באנגליה לפני הרבה שנים יצא לי שיר. שיר שהוא בערבית, באנגלית, וגם יש בו ביטוי גרמני. זה לא יצא מפני ש… כדי לצאת ידי חובה, או כי אני צריך להשתתף בחגיגה הזו. לא, זה לא מעניין אותי מה העולם עושה. מעניין אותי מה נעשה בתוכי.

ענת: ועדיין יש לך שירים, שאני לא יכולה לקרוא אותם אלא קריאה פוליטית. אני מרגישה שאתה פונה אלי, אל הקוראת, כדי לספר לי על מי שנעקר מביתו ב – 48 או ב – 67. שאני אדע. שלא אעצום עיניים.

 

המזוודה

תִּקְרָתָהּ נְמוּכָה, / בֵּין קִירוֹתֶיהָ / נֶצַח חַמִּים./ הַאֹמַר, אֵפוֹא, שֶׁהִיא בֵּיתִי ? / וּבְכֵן / אֵין לִי בַּיִת זוּלָתָהּ, / אֵין לִי. (מערבית: ששון סומך)

סמיח: גם פה המזוודה זה משהו אחר לגמרי. אני הרגשתי ברגע מסוים שהמזוודה, מה שנקרא פעם ג'יימס בונד בסלנג הישראלי והבינלאומי, הרגשתי שהיא כבר חלק מהחיים שלי – איפה שאני הולך יש לי את המזוודה הזו. ולא רק לי, להמון אנשים. את יודעת מה, אולי ברגעים מסוימים היה נדמה לי שתינוק נולד עם מזוודה כזו, שהוא צריך אותה בחיים שלו. לכן ברגע מסוים הייתה לי הרגשה כאילו שהמזוודה הזו היא הבית שלי.

ענת: אז אתה רואה איך אני שבה ונופלת אל הקריאה הפוליטית? ומזה התחלתי איתך את השיחה, שאני לא רוצה ליפול איתך כל פעם לשם, לפירוש הזה. אני רוצה להישאר במקום האישי.

סמיח: וזה שיר מאוד אישי.

ענת: מאוד אישי?

סמיח: כן. ברור שזה מאוד אישי.

ענת: לפני שאמרת לי את זה, אז לא היה לי ברור. כי גם למחמוד דרוויש יש שיר על מזוודה.

סמיח: אצלו זה פוליטי.

ענת: ואני רוצה לצטט קטע ממכתב שלך, מתוך חליפת המכתבים עם מחמוד דרוויש, שהזכרתי קודם, ואתה כתבת לו כך:

"הנסיעה – על כל המילים הנרדפות שלה והמונחים המביעים אותה, הנסיעה על כל היבטיה ומשמעויותיה, על כל הנקודות הרגישות שלה ומשבריה, על כל קשייה ודמעותיה, על כל פרידותיה, מזוודותיה וצרורות בגדיה. הנסיעה בסתר ובגלוי. הנסיעה באמצעות אשרות מזויפות, היסטוריה מזויפת וכתובות מזויפות. הנסיעה הנראית תמיד כאילו היא לכיוון ההפוך, טעות, מקרה, השערה, תחנות חלופיות, היסטוריה חלופית – היא-היא תכולתנו האישית. היא-היא שירנו האוטוביוגרפי."

זה טקסט שהוא גם וגם. אני לא יכולה שלא לקרוא אותו פוליטית.

סמיח: לנסוע זה לא לעלות על מטוס או על רכבת או על אוניה. זה גם זה, וזה גם מעורבות בחיי אדם. ותרשי לי להגיד משהו שיישמע יומרני, אולי שחצני אפילו: לפעמים אני מרגיש שהמונח לאום או מולדת ותרבות וצבע, מין – לפעמים המושגים האלה נראים לי קטנים עליי. קטנים וצרים מאוד. ואפילו מגוחכים.

ענת: כלומר, אתה מרגיש שהנסיעה צריכה להיות חלק מהעשייה של המשורר? כדי לכתוב אתה צריך לצאת מהמקום שלך? להתרחק?

סמיח : כן. משוררים אמיתיים לאורך כל ההיסטוריה היו כמעט נוודים. בואי תיקחי משורר שאני מאוד אהבתי בילדות בבית ספר תיכון, לורד ביירון. כשהמורה לאנגלית לגלג עליי, הוא אמר לי: "אתם דומים מאוד: הוא משורר, אתה משורר; הוא רודף נשים, אתה רודף נשים; אבא שלו היה קפטן ואבא שלך היה קפטן". אני אהבתי את השירים של ביירון ותיראי איפה הוא מת ביירון: ביירון מת ביוון. הוא נלחם עם העם היווני נגד העריץ הטורקי. אז האם ביירון היה משורר פוליטי? זה לא מעניין אותי. הוא היה משורר גדול, שהפוליטיקה הייתה חלק מהחוויה שלו, מההוויה שלו גם. ותמיד אמרתי: הפוליטי ילך אחרי התרבותי ולא ההפך. כשהתרבותי נסחף אחרי הפוליטי, הוא מאבד את ערכו האנושי והתרבותי. לכן תיראי את היוצרים הגדולים, המשוררים הגדולים – אם זה לורקה, ואם זה נרודה, ואם זה לואי ארגון, ואם זה רפאל אלברטי, ואם זה מייקובסקי, ויאניס ריצוס. אלכסנדר פן –בעיניי הוא אחד הגדולים של המאה ה-20, למרות שכאן לא אוהבים אותו מפני שהוא היה קומוניסט. המשוררים הגדולים של המאה ה-20 היו אנשים מעורבים בפוליטיקה. אבל לא נתנו לפוליטיקה להשתלט עליהם. כששאלנו את לורקה פעם, למה אתה מתעסק עם נושאים כל כך קשים, הוא ענה בפשטות: "אני רוצה להגן על החיוך שלי". גם אני רוצה להגן על החיוך שלי. זו תשובה כל כך פוליטית שהיא בכלל לא פוליטית.

.

מחזור "שירי רכבות" (מערבית: ששון סומך)

 

רישום מספר 12

לֹא נוֹרָא שֶׁהָרַכֶּבֶת הַמְּהִירָה תְּבוֹשֵׁשׁ לְהַגִּיעַ / לִפְנֵי פְּגִישָׁתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה, הִגַּעְנוּ. / עָבַרְנוּ אֶת כָּל הַמֶּרְחַקִּים, מְבֻזִּים./ הַמֶּרְחַקִּים כֻּלָּם / עָבְרוּ אוֹתָנוּ. / לֹא נוֹרָא שֶׁהָרַכֶּבֶת הָאִטִּית תְּבוֹשֵׁשׁ לְהַגִּיעַ.

 

הרכבת

"בַּתַּחֲנָה שָׁאֲלָה הָרַכֶּבֶת: / אִם כֵּן אֵינְךָ נוֹסֵעַ? / אָמַרְתִּי: כֵּן / גְּבִרְתִּי, אֲנִי נוֹסֵעַ / אֲבָל אֲנִי מַמְתִּין לָרַכֶּבֶת. / צָחֲקוּ הַנּוֹסְעִים בְּקוֹל / כְּאִלּוּ הָיְתָה עַצְבוּתִי הֲלָצָה חֲדָשָׁה. / חַסְרֵי טַעַם הֵם הַבְּרִיּוֹת.

 

כרטיסי מסע

"כַּאֲשֶׁר בְּאַחַד הַיָּמִים אֵרָצַח / יִמְצָא הָרוֹצֵחַ בְּכִיסִי / כַּרְטִיסֵי נְסִיעָה: / אֶחָד אֶל הַשָּׁלוֹם / אֶחָד אֶל הַשָּׂדוֹת וְהַמָּטָר / אֶחָד / אֶל מַצְפּוּן הָאָדָם. / אָנָּא, אַל תַּנִּיחַ לַכַּרְטִיסִים / רוֹצְחִי הַיָּקָר / אָנָּא, סַע אִתָּם.

.

סמיח: אני חושב ששירה זו הדרך הכי טובה לשפר את איכות החיים של בני אדם.

ענת: אמרת פעם שהמילים יכולות לתקן את העולם, זה אומנם יהיה לאט לאט, כמו שהמים שוחקים את האבן, אבל הן תעשנה תיקון.

סמיח: נכון. ודרך אגב, ההבדל היחידי בין אדם לשאר הבריות זה המילים. זה ההבדל היחידי בין אדם לשאר הבריות. בין אדם לעץ, אדם לחיה, אדם להר, אדם לענן. ולכן אני טוען שמשורר קצת יותר חזק מגנרל. כך אני מאמין. אחרת, אם לא הייתי מאמין ככה, אין לי סיבה להמשיך לחיות. זאת אומרת, אין לי סיבה להמשיך לכתוב.

ענת: אני רוצה לדבר על פואמה מאוד ארוכה שלך, שתירגם המשורר נעים עריידי, ושמה "הטרגדיה של הודיני המופלא": "הנער היהודי אנריק בן רמי סמואל וייס, יליד מרס 1874, התפרסם מאוחר יותר כקוסם הארי הודיני. עושה הנפלאות בהתחמקות ממצבים מסוכנים ומאזיקים, מחנות שבויים, תנורי גז, גלות, פוגרומים. פעם הסתירה אימו עוגה שאפתה בארון נעול, כשחזרה הביתה גילתה שהבן הצליח לאכול את העוגה בהישאר הארון נעול כשם שהיה." אני מדלגת קצת, וכך אתה אתה ממשיך: "הנער הפלסטיני סמיח בן מוחמד קאסם חסין, יליד 1939, שהתפרסם מאוחר יותר כמשורר סמיח אל-קאסם, עושה הנפלאות בהתחמקות ממצבים מסוכנים ומאזיקים, מחנות שבויים, גלות, פוגרומים. האו"ם הסתיר את מולדתו בצינוק נעול, וכששב לבית גילה כי הצליח להוציא את גופתה מהצינוק בהישאר הצינוק נעול כשהיה."

סמיח: (צוחק)

ענת: וכך אתה כותב לקראת סוף השיר: "אני הוא הקוסם הודיני, אני הוא הסוד הפלסטיני, והקסם הפלסטיני. אני מזמינכם מן הנעלם ומן הנסתר לבוא ולראותני ולנסות להתבונן בי. נסו להכיר אותי. התבוננו בתוככם, שם תגלו אותי." כתבת את זה בשנת 1984.

סמיח: לא קשה לי להגיד שיש הרבה יהודים מופלאים בהיסטוריה. ומבחינתי היהודי הכי סימלי בהיסטוריה זה הודיני. למה? תיראי מה שהוא עשה בקסמים שלו. הוא לא עשה סתם קסמים בשביל להרוויח כסף, ככה אני מבין אותו. אני קלטתי אותו בתור אדם שאומר: "יא חלאות, יא אכזריים, יא גזעניים, אני יהודי, אתם רוצים במותי, אבל אני אחיה. לא יעזור לכם. אני חזק מכם ואני אחיה". ועובדה, הוא נזרק בתוך תיבות עם שרשראות והוא פירק את הכול ויצא. אני יודע את החוכמות מה שהוא עשה, שהוא נתן מפתח קטן לאשתו, שמה בפה, כשהתנשקה איתו העבירה את המפתח לפה שלו. ותמיד שקשרו אותו השאיר רווח לידיים. אז הוא בתוך התיבה פתח ויצא… זה אני מספר לכם, אני לא מוכן לספר לאנטישמים את הדברים האלה… (צוחק). הוא היה חכם והיה חזק והיה עקשן והיה אדם והיה יהודי והיה גם סמיח אל-קאסם. הוא היה הכול. הוא התעקש על הזכות שלו לחיות. זה הכול, זה הודיני, לא יותר מזה. לכן הדמות הזו של הודיני ממש הקסימה אותי. בזמנו, כשכתבתי את הפואמה הזו, באותה תקופה אני זוכר, שלא הצלחתי להבחין אם אני באמת סמיח אל-קאסם או אני הודיני. באמת היו לי רגעים של השתלבות כזו הארי הודיני הבן של הרבי וייס…שהוא זה אני ואני זה הוא. ופה יש האלמנט הפוליטי.

אני נעצרתי הרבה פעמים בישראל. ישבתי בבית סוהר בגלל השירים שלי. אני גורשתי מהעבודה שלי. זו עובדה היסטורית. סבלתי בגלל שאני ערבי ושאני פלסטיני ואולי גם בגלל שאני דרוזי. אני לא יודע, מכל מיני סיבות פוליטיות אני סבלתי. המשורר שבתוכי סבל. ואותו דבר הארי הודיני. אני בטוח שיש הרבה קוסמים שלא אהבו אותו לא מפני שהקסמים שלהם יותר טובים, אלא מפני שהוא יהודי. איך זה שיהודי יהיה יותר טוב מארי או מסקסוני או מאנגלי או מפרנקי או איטליינו? אז המאבק שלו, מאבק ההישרדות של הודיני הקסים אותי. וההתעקשות שלי, מהעמדה שלי נגד גזענות, אני לא מרשה ליהודים להיות גזענים כלפיי, ואני לא מרשה לערבים להיות גזענים כלפי יהודים. זו עמדה ידועה שלי.

 

סופו של דיון עם סוהר

מִן הֶחָרָךְ הַקָּטָן בְּדֶלֶת תָּאִי / אֲנִי רוֹאֶה עֵצִים מֵחַיָּכִים אֵלִי, / גַּגּוֹת מְלֵאִים בִּבְנֵי מִשְׁפַּחְתִּי / וְחַלּוֹנוֹת בּוֹכִים וּמִתְפַּלְּלִים עָלַי./ מִן הֶחָרָךְ הַקָּטָן בְּדֶלֶת תָּאִי / אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַתָּא שֶׁלְּךָ, הַגָּדוֹל בְּהַרְבֵּה. (מערבית: עידן בריר)

ענת: הכאב היהודי והכאב הפלסטיני – הם יכולים לחיות פה אחד ליד השני בארץ הזאת ? יש להם לשניהם מקום פה?

סמיח: כן. לאף אחד אין מונופול על הכאב. לכל אדם יש לו הכאב שלו, ואני לא נרתע מלהשתמש בכאב האנושי, ויש הרבה: גם לפלסטינים וגם לישראלים, גם לערבים וגם ליהודים. יש הרבה כאב. לצאת מזה לא על ידי תחרות למי כואב יותר, אלא איך אומרים בשפה של סלאח שבתי: לעשות חושבים. לעשות חושבים: מה כדאי, מה פחות כדאי, מה יותר כדאי. כדאיות. שפת השוק. הרי אי אפשר לזרוק את היהודים בחזרה לארצותיהם המקוריות. אי אפשר לעשות את זה. אין מספיק מטוסים (צוחק) אין מספיק אוניות. ואין אפשרות גם, כפי שפעם אמרו, נעלה אותם על אוטובוסים ונגיד להם ביי ביי, על הפלסטינים. איך אפשר להעלות מליוני פלסטינים על אוטובוסים ולהגיד להם ביי ביי? אין לאגד מספיק אוטובוסים (צוחק). לפני כמה חודשים קראתי שירים במשכנות שאננים בירושלים ובאו כמה חיילים יהודים, באו במדים, ומחאו לי כפיים, ובאו לשוחח איתי אחר כך. ומה את חושבת, איזו מחשבה יכולה לעלות לי בראש? שהנה, יש חייל של הכיבוש וצריך להרוג אותו, אבל אני חושב ואומר, תנו לחיילים האלה גם לשמוע שירה. לא רק למות. תנו להם לשמוע שירה. תשחררו אותם ממשימת המוות. אני בא בטענות לממשלות ישראל, לכל הממשלות בישראל, ואני בא בטענות גם כן לממשלות ערב, לכל ממשלות ערב. אני בא בטענות למנהיגות משני הצדדים. אבל אני חושב שעכשיו מי שהכדור במגרש שלו ומי שעליו מוטלת האחריות, הבכורה של האחריות זה ממשלת ישראל. כל פלסטין נמצאת בידיהם, ישראל היא החזקה, היא השלטון והיא יכולה לתת את האופציה לחיות בשתי מדינות לשני עמים, בלי גדרות. להרוס את הגדר המרושעת הזו. אחרי גדר ברלין, לא צריך את גדרות יותר.

ענת: מה משמח אותך, סמיח אל-קאסם?

סמיח: בלי התחכמויות, ככה באופן ישיר אני אומר את זה: עץ, צמח, פרח בר. פריצה של מעיין בהרים, בהרי הגליל שלי. בית חולים של יולדות, לא מעניין אותי מי הילד, אם הוא יהודי אשכנזי, אתיופי, ערבי, מוסלמי, נוצרי, בודהיסטי, אתאיסט. בתי חולים ליולדות זה דבר שמקסים אותי. הקופים, אני רואה את ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, הקופים האלה הנחמדים משחקים, עושים אהבה בצורה משוגעת. הכי הרבה עושים אהבה (צוחק) הקופים.

 

.

סמיח אל־קאסם (سميح القاسم; 1939–2014), משורר, סופר ועיתונאי דרוזי תושב ישראל, יליד עבר הירדן. כתב בשפה הערבית, ייצג קבוצה בציבור הדרוזי המעוניינת בחיזוק הזהות הערבית־פלסטינית של הדרוזים בישראל.

.

ענת שרון בלייס (עורכת), "כתבו לכם את השירה הזאת: שיחות על שירה", גמא, 2020.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "נטע זר", מאת שרית פליין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן