אפשר לחשוב על מסמכים רומנטיים ממנה (מכתבי אהבה למשל), אבל קשה לחשוב על מסמכים נחוצים כמוה. בטרם יוכלו בני זוג להקים בית ומשפחה כדת משה וישראל, נכנסת ביניהם הכתובה, ובה מפורטות חובות הבעל כלפי אשתו במקרה שתגורש או תתאלמן. בספרייה הלאומית שמורה אחת הכתובות העתיקות ביותר ששרדו עד ימינו.

ביום חמישי, בתאריך ה-28 בנובמבר 1023, חוברה ונחתמה הכתובה שלפנינו. הכתובה אומנם חוברה בעיר צור (לבנון של ימינו), אבל היא ניתנה לבני הזוג נתן הכהן בן שלמה ולאשתו רחל, אשר קבעו את מקום מגורם בצפת. מדוע חוברה בצור ולא בצפת? כיוון שכתובות נכתבו בדרך כלל עפ"י מנהג משפחת הכלה (ובמימונה), והכתובה שלפנינו מזכירה כתובות אחרות שנכתבו בעיר צור – סביר שרחל היא בת העיר צור.

בדומה לכתובות אחרות, גם לכתובה שלפנינו נוסח קבוע המפרט את החובות הבסיסיות שאמור הבעל לספק לאשתו. נכתב בה, למשל, שהבעל נתן לאביה 5 דינרים מוהר, והתחייב על 20 דינרים נוספים לאשתו, שאותם היא אינה יכולה לתבוע "כל זמן דהוא חאיי והיא תחות רשותיה בטב" (ובעברית: כל זמן שהוא חי, והיא תחת רשותו בטוב).

נראה שלא נחסך כל מאמץ בכיסוי כל אפשרות, שכן בסוף הכתובה מופיעים ענייני "שנתא ורחמתא, חייא ומיתותא" (שנאה ואהבה, חיים ומוות), ובהם מפורטות ההשלכות הכלכליות של פירוק הנישואים. אם תמות האישה בחיי בעלה – התכשיטים והכסף שהביאה יעברו לילדיה, ואם לא יהיו לה ילדים יחזור מחצית רכושה לבית אביה. ברשימת התכשיטים נזכרים "שירין דהב", שהם צמידי זהב, ו"זוג קדשין דהב" שהם זוג עגילי זהב. במידה שיסתיימו הנישואים בנסיבות שאינן קשורות במות אחד מבני הזוג, יספוג האשם את הנזק: אם בעלה ישנא אותה שנאת חינם, ישלם לה את המוהר המאוחר – אותם 20 דינרים ("ולא ירצא בשותפתה שנאת מגן יהווי משלם לה כל מה דכתיב ומפרש בהדן"). ואם היא תשנא אותו, תאבד את המוהר המאוחר ותיקח רק מה שהביאה איתה מבית אביה.

שם הסופר שחיבר את הכתובה מוכר לחוקרי הגניזה הקהירית – שם היא נשמרה. שמו יוסף בן יעקב הכהן תושב צור, החתום על תעודות רבות מצור בשנים 1037-1011. לדעת אוצר אוסף היהדות יואל פינקלמן כתובה זו היא "אחת מהעדויות הראשונות והבודדות שקיימות של הקהילה היהודית בצפת באותה תקופה".

בפרויקט הגניזה של אוניברסיטת פרינסטון תוכלו לקרוא את התעתיק המלא של הכתובה שנכתבה בשילוב עברית, ארמית וערבית-יהודית.

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

טקס החתונה היהודית-מסורתית הוא אירוע של אהבה ושמחה על התאחדות החתן והכלה. אולם נישואין הם גם הסדר כלכלי, ולכן נישואין יהודיים כוללים גם מסמך משפטי יבש.

למעשה, בכתובה המסורתית, הנמצאת בשימוש בחתונות יהודיות כבר כאלפיים שנה, אין כל זכר לאהבה. הכתובה עוסקת בסידורים כספיים, כולל הסכום שהכלה תקבל במקרה של גירושין או מות הבעל, ושווי הרכוש שהאישה מביאה איתה לבית בעלה.

שרידים של כתובות עתיקות מאוד קיימות גם היום, וחלקן שמורות באוסף הכתובות הגדול ביותר בעולם ששמור בספרייה הלאומית.

אולם, מהמאה ה-17 והלאה מופיע משהו חדש, ואולי קצת מפתיע: שלל כתובות עם איורים צבעוניים מרהיבים. רוב הכתובות המאוירות הראשונות נכתבו עבור חתונות שהתקיימו בקהילות היהודיות בערים שונות באיטליה.

וכך, באיטליה של המאה ה-17, הכתובה הפכה ממסמך משפטי בלבד, ליצירת אומנות מרשימה הכוללת בתוכה גם היבטים משפטיים. תחילה הכתובות היו מאוירות בצדדיהן, ובחלוף השנים נוספו עוד ועוד מוטיבים אומנותיים. "אופנה" יהודית-איטלקית זו של איורים לא פסחה גם על מסמכים משפטיים אחרים, אולם ניתן לשער שהשינוי המשמעותי בעיצוב הכתובות נבע גם מהרצון להכניס אווירה של אהבה ורומנטיקה בדרך אסתטית ואומנותית לטקס הנישואין.

בספרייה הלאומית שמורות 127 כתובות מאיטליה של המאה ה-17 וה-18. מרבית כתובות אלו מאוירות בשלל צבעים. האיורים כוללים תמות חוזרות: פרחים וצמחים, העיר ירושלים ודמויות מקראיות. בכתובות רבות מופיעים סרטים קשורים, שכנראה מסמלים את הקשר הנרקם בין בני הזוג, וכן מצוירים בכתובות איורים שנראים כמו מבנה של בית, המסמלים, כמו החופה עצמה, את הבית המשותף של בני הזוג.

בכתובות משולבים גם פסוקים מהמקרא המעטרים אותה, בעיקר פסוקים מסיפורי נישואין מקראיים או פסוקים בשבח הזוגיות והאהבה.

עיון בכתובות יכול להעניק ידע רב על אופיה של הקהילה היהודית ומצבה הכלכלי. כך למשל, יש בכתובות, לצד שמות החתן והכלה, גם את שם העיר שבה התקיימה החתונה; דמויות מצוירות על פי האופנה האיטלקית של התקופה; חלק מהדמויות מצוירות ערומות כמקובל באומנות איטלקית וכאמור, חלק מהשמות של החתנים והכלות הן שמות איטלקיים ולא שמות יהודים.

ציורים ואיורים אלו של כתובות מקהילות יהודיות מאיטליה ומכל רחבי העולם היהודי הן פרק מרתק בתולדות האומנות היהודית.

כשאנחנו מתבוננים בקינות שנוהגים לומר בעדות השונות בתשעה באב, אנחנו מוצאים בהן דוברים הרבה: יש שהדובר הוא הקדוש ברוך הוא, או כנסת ישראל (עם ישראל המואנש כדמות נקבית), או החזן, או כל יהודי בקהל. כאן נעיין בקינה מיוחדת, ובה הדובר הוא הדמות המקראית זכריה בן יהוידע הנביא, שדובר מהקבר.

סוגה של שיר הספד הנאמר כביכול מפיו של המת ידועה כבר מהמאה השלישית לספירה, משירים ביוונית החקוקים על מצבות של יהודים. מאוחר יותר היא נמצאת גם בעברית. בשירים האלה המת אומר: אני הייתי כך וכך בחיי, ואחר כך חליתי ומַתִּי, אנא ספדו עלי, ודברים דומים.

בימי הביניים כתב פייטן אלמוני פיוט לתשעה באב מן הסוגה הזאת; כך הוא העביר את הסוגה החילונית הזאת אל העולם של בית הכנסת. בשיר הזה, 'שמעו קולי אני זכריה', מדבר אלינו זכריה הנביא, בנו של יהוידע הכהן, שהיה מורו של המלך יואש שהנחה אותו ללכת בדרך טובה וישרה, והסיפור אירע זמן מה אחר מותו של יהוידע (אין להתבלבל בינו לבין זכריה הנביא של ספר זכריה, שאביו נקרא ברכיה והוא חי יותר מ-250 מאוחר מזכריה בן יהוידע.). הסיפור מסופר בדברי הימים ב פרק כד, ונביא אותו כאן כלשונו:

יז וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. יח וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים, וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. יט וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה', וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ. כ וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. כא וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. כב וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ, וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ.

המדרש באיכה רבה (פרשה ב, סימן ד) מקשר בין הסיפור הזה לחורבן הבית, שהיה יותר ממאתים שנים אחריו; לפי המדרש, דמו של זכריה נשאר 'רותח' (=מבעבע) על רצפת בית המקדש עד שניקם ע"י נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר בעת החורבן. המדרש הוא הקישור בין הסיפור הזה לתשעה באב, והוא הבסיס לפיוט 'יום אכפי' של ר' יהודה הלוי, שנאמר בתשעה באב עד ימינו בין שבקהילות הספרדים ובין שבקהילות האשכנזים.

מאידך, הפיוט שנציג פה אינו מביא דבר מהמדרש, אלא מהווה שופר לצעקתו של זכריה שנמסרה לנו בסיפור המקראי בשלוש מילים בלבד: 'ירא ה' וידרוש'. המת פונה אלינו, העם הנאספים עתה בבית הכנסת, ואומר לנו שאבותינו הרגו אותו. הוא מביא בהרחבה את דברי צעקותיו בעת הרצח, וכאן הוא פונה להורגיו, העם שנאספו בבית המקדש; המעבר בין דבריו עכשיו ודבריו של אז עושה כעין זיהוי בינינו ובין אבותינו שהרגוהו, כאילו כולנו אשמים במותו. הוא מביא גם דמויות של נביאים אחרים שישראל עוללו בהם: אוריהו (עי' ירמיהו כו כ-כד), ירמיהו, ואפילו משה.

ראוי להבליט כאן עוד פרט אחד. בין הדברים שזכריה צועק בשעת רציחתו, הוא קורא גם לאביו: 'אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי / יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי / אוּלַי יַצִּילֵנִי / מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי'. כזכור, יהוידע נפטר כבר לפני סיפורנו, ובכל זאת, בעת הפאתוס, הבן צועק אל האב המת. במאי 2020 נרצח ג'ורג' פלויד ע"י שוטרים במיניאפוליס, וכל העולם ראו את הסרטון של הרצח. בין הדברים שהוא צעק היה 'אמא, אמא'; אימו כפר נפטרה לפני שנתיים, ובכל זאת, ברגעיו האחרונים צעק אליה. אף כאן, זכריה צועק אל אביו המת.

בסוף הפיוט, הדובר מבקש מהקהל הנוכחי לחזור בתשובה, כמו שהטיף גם לבני דורו; והוא מתפלל שהקב"ה יביא את הגאולה וישוב לירושלים.

לפי מה שידוע לנו, אין הפיוט נאמר בימינו בשום מנהג קיים, אבל היה נפוץ בימי הביניים. הוא מועתק בכתבי יד רבים של מנהגי כמה עדות, וגם נדפס במחזור ארם צובה דפוס ונציה בשנת רפז (1527), ושם מיד לאחריו הדפיסו את 'יום אכפי' של יהודה הלוי, העוסק באותה הדמות.

והנה הטקסט:

שִׁמְעוּ קוֹלִי אֲנִי זְכַרְיָה
עֲשׂוּ עָלַי נְהִי נִהְיָה
אֲבוֹתֵיכֶם בִּצְדִיָּה
בְּיָד רָמָה הֲרָגוּנִי

דָּרַשְׁתִּי טוֹבָתָם
בְּהוֹכִיחִי לְאֻומָּתָם
וְעָשׂוּ בִי נִקְמָתָם
וְאָמְנָם לֹא רִיחֲמוּנִי

פִּשְׁעֵיהֶם כְּרָאִיתִי
רוּחַ אֱלֹהִים לָבַשְׁתִּי
וּמֵעַל לָעָם עָמַדְתִּי
לְהָרִים קוֹל חֶזְיוֹנִי

וְנִבֵּאתִי בְּקוֹל לְהָרִים
כֹּה־אָמַר יוֹצֵר הָרִים
וְלָמָּה־זֶּה אַתֶּם עוֹבְרִים
מִצְוַת צוּרִי וַאֲדוֹנִי

לֹא תַצְלִיחוּ בִּימֵיכֶם
כִּי עֲזַבְתֶּם אֱלֹהֵיכֶם
וְלָכֵן עָזַב אֶתְכֶם
וּלְהוֹכִיחֶם שְׁלָחַנִי

אֵלַי רָצוּ בְּהִתְוַועֲדָם
כְּמִצְוַת יוֹאָשׁ נְגִידָם
גַּם שָׁלְחוּ בִי יָדָם
וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל תַּחֲנוּנִי

קָשְׁרוּ הַכֹּל עָלַי
וְהָיוּ הַכֹּל סוֹקְלַי
בְּחֵימָה בָּ֫אוּ אֵלַי
בְּאֶבֶן הִכְאִיבוּנִי

וּבַחֲצַר בֵּית מִקְדָּשִׁי
נְתָנוּנִי בְּיַד מוֹקְשִׁי
לִפְנֵיהֶם שָׁחָה נַפְשִׁי
וְנָזְלָה דְּמָעוֹת עֵינִי

פַּצְתִּי מֶה עָשִׂיתִי
מַה־פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי
לָהֶם טוֹב גָּמַלְתִּי
וְהֵם רָעָה גְמָלוּנִי

לֹא תַחְמְלוּ עָלַי, אֻומִּי
חִמְלוּ עַל אוּלָמִי
וְאֵיכָה תִשְׁפְּכוּ דָמִי
וּתְטַמְּאוּ בֵּית מְעוֹנִי

וְהָאֲבָנִים מִסְּבִיבִי
עֲלֵי רֹאשִׁי וְעַל גַּבִּי
וָאֶצְעַק מִכְּאֵב לִבִּי
וְלֹא תִדּוֹם אִישׁוֹנִי

וְנָפַלְתִּי לִפְנֵיהֶם
מִתְחוֹלֵל לְעֵינֵיהֶם
מְלָאָם גַּם הֵם וּבְנֵיהֶם
שׂוֹחֲקִים עַל רוֹב יְגוֹנִי

יוֹאָשׁ חֶסֶד לֹא זָכָר
וְהָיָה זֶה הַשָּׂכָר
הֲרָגָנִי כְּבֶן נֵכָר
צָעַקְתִּי וְלֹא חַנַּנִי

אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי
יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי
אוּלַי יַצִּילֵנִי
מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי

מַמְרִים לָאֵל בְּכוֹחֲהֶם
סְבָבוּנִי בְכַחֲשֵׁיהֶם
וּמֹשֶׁה זָעַק מֵהֶם
עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי

הֵם הָרְגוּ אֶת אוּרִיָּה
גַּם אָסְרוּ אֶת יִרְמְיָה
סְקָלוּנִי אֲנִי זְכַרְיָה
כְּמוֹ עָכָן חֲשָׁבוּנִי

וּבְמוֹתִי נָשָׂאתִי רֹאשׁ
לַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ
תִּרְאֶה יי וְתִדְרוֹשׁ
תִּקַּח מִשְׁפָּטִי וְדִינִי

בְּנֵיהֶם שׁוּבוּ לָאֵל
אֶל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִשְׁלַח לָכֶם גּוֹאֵל
אֵלִי סִתְרִי וּמָגִינִּי

יָשׁוּב אֶל דְּבִיר צִיּוֹן
וִישַׁכְלֵל אַפִּירְיוֹן
וְיַשְׁמִיעַ לְעִיר צִיּוֹן
עֲנִיָּה סוֹעֲרָה רוֹנִּי