טקס החתונה היהודית-מסורתית הוא אירוע של אהבה ושמחה על התאחדות החתן והכלה. אולם נישואין הם גם הסדר כלכלי, ולכן נישואין יהודיים כוללים גם מסמך משפטי יבש.
למעשה, בכתובה המסורתית, הנמצאת בשימוש בחתונות יהודיות כבר כאלפיים שנה, אין כל זכר לאהבה. הכתובה עוסקת בסידורים כספיים, כולל הסכום שהכלה תקבל במקרה של גירושין או מות הבעל, ושווי הרכוש שהאישה מביאה איתה לבית בעלה.
אולם, מהמאה ה-17 והלאה מופיע משהו חדש, ואולי קצת מפתיע: שלל כתובות עם איורים צבעוניים מרהיבים. רוב הכתובות המאוירות הראשונות נכתבו עבור חתונות שהתקיימו בקהילות היהודיות בערים שונות באיטליה.
וכך, באיטליה של המאה ה-17, הכתובה הפכה ממסמך משפטי בלבד, ליצירת אומנות מרשימה הכוללת בתוכה גם היבטים משפטיים. תחילה הכתובות היו מאוירות בצדדיהן, ובחלוף השנים נוספו עוד ועוד מוטיבים אומנותיים. "אופנה" יהודית-איטלקית זו של איורים לא פסחה גם על מסמכים משפטיים אחרים, אולם ניתן לשער שהשינוי המשמעותי בעיצוב הכתובות נבע גם מהרצון להכניס אווירה של אהבה ורומנטיקה בדרך אסתטית ואומנותית לטקס הנישואין.
בספרייה הלאומית שמורות 127 כתובות מאיטליה של המאה ה-17 וה-18. מרבית כתובות אלו מאוירות בשלל צבעים. האיורים כוללים תמות חוזרות: פרחים וצמחים, העיר ירושלים ודמויות מקראיות. בכתובות רבות מופיעים סרטים קשורים, שכנראה מסמלים את הקשר הנרקם בין בני הזוג, וכן מצוירים בכתובות איורים שנראים כמו מבנה של בית, המסמלים, כמו החופה עצמה, את הבית המשותף של בני הזוג.
בכתובות משולבים גם פסוקים מהמקרא המעטרים אותה, בעיקר פסוקים מסיפורי נישואין מקראיים או פסוקים בשבח הזוגיות והאהבה.
עיון בכתובות יכול להעניק ידע רב על אופיה של הקהילה היהודית ומצבה הכלכלי. כך למשל, יש בכתובות, לצד שמות החתן והכלה, גם את שם העיר שבה התקיימה החתונה; דמויות מצוירות על פי האופנה האיטלקית של התקופה; חלק מהדמויות מצוירות ערומות כמקובל באומנות איטלקית וכאמור, חלק מהשמות של החתנים והכלות הן שמות איטלקיים ולא שמות יהודים.
ציורים ואיורים אלו של כתובות מקהילות יהודיות מאיטליה ומכל רחבי העולם היהודי הן פרק מרתק בתולדות האומנות היהודית.
הבקיאים במקורות היהודים יקראו את הכותרת השערורייתית שלעיל וימהרו לצטט את המדרש: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי". אבל אותם בקיאים יודעים ודאי כי הכותל המערבי שהזכירו חכמינו זכרונם לברכה לא היה אותו הקיר העצום שאנו מכנים כיום הכותל המערבי. כיצד הפך אם כן קיר התמך המערבי של הר הבית ההרודיאני לאתר הדתי־לאומי המקודש ביותר ליהודים ברחבי העולם?
נתחיל בהתחלה. כפי שהזכרנו, הכותל המערבי שלידו מתפללים היום הוא אחד מארבעת קירות התמך שבנה הורדוס מלך יהודה במסגרת הרחבת ושיפוץ מתחם הר הבית ובית המקדש שעליו. אם נזכיר עוד ציטוט אהוב של חז"ל, על בית המקדש ההרודיאני, נאמר: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא). בית המקדש הזה הגיע לסופו בשנת 70 הידועה לשמצה, כשלגיונות הרומאים שרפו אותו בזמן כיבוש ירושלים ודיכוי המרד הגדול.
כשכתבו חז"ל את דבריהם על הכותל המערבי, הם כנראה עדיין היו עדים לכותל המערבי האמיתי, זה של בית המקדש עצמו, שריד מרשים שככל הנראה נותר עומד על תילו אחרי השריפה הרומאית. הקיר הזה היה הקרוב ביותר לקודש הקודשים, והישרדותו הפלאית כנראה הוסיפה לתחושת היראה והקודש של המקום. על פי ההערכות הוא חרב סופית לכל המאוחר במאה השביעית, אז הקימו המוסלמים שזה מקרוב באו את כיפת הסלע באותו המקום. עוד נשוב אל הכותל האבוד הזה.
אם כן, בשלב מסוים חרב כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, ונותרנו עם הכותל המערבי של הר הבית. אבל כל מי שצפה פעם אל העיר העתיקה, ודאי הבחין שזהו לא הכותל היחיד של הר הבית שנשאר עומד על תילו. גם הכותל הדרומי והמזרחי ממפעל הבנייה האדיר של הורדוס עדיין קיימים, עדיין עומדים, ועדיין תומכים ברחבת הר הבית. רק הכותל הצפוני לא נשתמר במלואו. הכותל הדרומי והמזרחי שולבו למעשה בחומת העיר העתיקה עצמה. שער הרחמים המפורסם, שממנו עתיד להיכנס לירושלים משיח צדקנו, נפער בכותל המזרחי.
ואכן, עדויות של נוסעים שביקרו בארץ ישראל עוד בתקופה הביזנטית לא מעידות דווקא על תפילות מצד מערב של הר הבית. התייר האלמוני מבורדו שביקר בארץ ישראל בשנת 333 מעיד כי יהודים עוד עלו אחת לשנה (ככל הנראה ב-ט' באב) אל הר הבית, "ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת שנשארה מבית מקדשם וימשחו אותה בשמן". האם זוהי אבן השתייה? על כל פנים, בין שמסיבות הלכתיות ובין שעקב התנגדות השליטים, הפסיקו יהודים לעלות אל ההר עצמו והסתפקו בביקורים סביבו.
עדויות מאוחרות יותר אומנם מזכירות את הכותל המערבי, אך לאו דווקא את מקום התפילה הנוכחי המוכר לנו כיום. טקסט מן הגניזה הקהירית שנכתב במאה ה-11 מזכיר אומנם תפילה ליד כותל המערב, אך צפונה יותר, ממש מול קודש הקודשים החרֵב. הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה מן המאה ה-12 מזכיר את הכותל המערבי בשמו, טוען כי יהודים מתפללים בו, אך גם קובע בו את שער הרחמים – שכזכור ממוקם בכלל בכותל המזרחי. לכך יש להוסיף את העובדה שהקהילה היהודית בירושלים כמעט שהוכחדה בתקופת ביקורו של בנימין, ועל כן לא סביר שאכן ראה במו עיניו יהודים מתפללים שם.
נוסעים אחרים בני אותה תקופה מזכירים אומנם את הכותל המערבי, אך לא מציינים את מנהג התפילה במקום. חלקם אף מציינים כיצד הכותל עומד לבדו, כלומר אין מי שיבוא לחזות באבניו. במאה ה-14 כתב אשתורי הפרחי, גיאוגרף מפורסם אחר של ארץ ישראל, על תפילות של יהודים בכל כתלי הר הבית שאליהם הצליחו להגיע, ללא העדפה מסוימת דווקא לזה שממערב. התיאור הזה מחוזק בכתובות שחרטו עולי הרגל על הכתלים השונים (כולל על הכותל המערבי) – מנהג נפוץ בעבר בקרב מבקרים באתרים קדושים.
רק במאה ה-17 מתחילות להופיע עדויות מובהקות על תפילת יהודים במקום. בתחילה זוהי רק תפילת יחיד, ולאט לאט, בחלוף השנים, מתרבים הדיווחים על התפילות שהפכו גם לתפילות בציבור. בתחילה היו אלו תפילות מיוחדות של ט' באב, ובהמשך אתר תפילה כללי שתפס מקום בליבותיהם של כלל היהודים. מה חיזק את מעמדו של הכותל המערבי על פני שאר קירות התמך של ההר הקדוש? נראה ששתי סיבות עיקריות. האחת, היא אותו כותל מערבי שהוזכר בדברי חז"ל. גם אם חל בלבול בזיהוי הכותל המדובר, הכותל המערבי הנוכחי הוא אכן עדיין הנקודה הקרובה ביותר לקודש הקודשים, שהעלייה אליו נאסרה בשלב מסוים. הסיבה השנייה היא אולי פרוזאית יותר: באמצע המאה ה-15 עזבו היהודים את שכונתם שעל הר ציון והתיישבו במקום חדש, הפינה הדרומית־מזרחית של העיר העתיקה, היא הרובע היהודי של ימינו. הקרבה היתרה של הרובע החדש אל הכותל המערבי סייעה מאוד להפיכתו לאתר התפילה המועדף על היהודים הירושלמים. רעידת אדמה שאירעה במאה ה-16 כנראה סייעה לחשוף חלקים נוספים של הכותל ואפשרה את יצירת מקום התפילה המוכר לנו כיום. נראה שאפשר לקבוע את התקדשותו הבלעדית של הכותל המערבי למאה הזאת.
זהו סיפורו של האתר הדתי־לאומי החשוב ביותר ליהדות של ימינו. כך הפך הקיר לַסמל בה"א הידיעה של געגועי היהודים לציון. וזהו הסיפור שסיפרו נציגי היישוב היהודי בארץ ישראל לועדת החקירה הבריטית שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, שפרצו בעקבות סכסוך על התפילה בכותל. ואגב, מה לגבי הפתקים? נראה שזהו מנהג "חדש" יותר, שהתפשט רק במאה ה-19, והשתרש סופית בעקבות האיסור הבריטי על חריטת שמות על הכותל, נוהג שכבר אינו מקובל בימינו. גם מנהגי תפילה אחרים בכותל השתנו במרוצת השנים: היום, למשל, לא מקובל בקרב הזרם האורתודוקסי תפילה שגברים ונשים יתפללו בסמוך ליד הכותל, כפי שהייתה נהוגה בתקופה העת'מאנית. מתברר, שהמנהגים שנראים לנו כה נצחיים אומנם נשענים על מסורות ארוכות שנים, אבל גם הם משתנים לעיתים.
ב-14 ביולי 1555 פרסם המנהיג החדש של העולם הקתולי, האפיפיור פאולוס הרביעי, בולה אפיפיורית שמטרתה להגביל את צעדי היהודים באיטליה, וכך "לטפל" באיום חדש שזיהה האפיפיור: חזרתם של יהודים מומרים ממגורשי ספרד ופורטוגל אל חיק היהדות.
תחת הצו האפיפיורי נדרשו יהודי איטליה לשאת סימן מזהה – כובע ירוק לגברים ומטפחת ירוקה לנשים. הם קובצו בגטאות, ונוסף על כך פורסמה רשימה ארוכה של עיסוקים הסגורים מעתה בפני היהודים.
תוצאותיה הקטסטרופליות של הבולה לא איחרו לבוא. בעיר הנמל אנקונה נעצרו מאות יהודים מומרים ונוצרים חדשים שחזרו ליהדותם לאחר שעזבו את מולדתם פורטוגל. 24 מהעצורים נתלו והועלו על המוקד בשנה שלאחר מכן. מות ה-24 הונצח בקינות רבות שחוברו לזכר האירוע והושרו בתשעה באב.
בספרייה הלאומית שמורה "הקינה על שרופי אנקונה" שחיבר מרדכי יהודה דבלאניש. בפתיחת כתב היד ציין מעתיק כתב היד ששמע את הקינה מפי דודו יחיאל מונדולפו, שהיה מקריא אותה "בכל יום תשעה באב שבכל שנה ושנה בבית הכנסת ספרדים אשר בעיר פיזרו". קריאת הקינה בציבור, מעיד המעתיק, הייתה "עושה בשרי חידודין חידודין ומכל אנחה דבקה עצמי לבשרי".
בעזרתו של איש מחלקת כתבי היד בספרייה, יעקב פוקס, תעתקנו את פתיחת הקינה המרגשת:
"שבי אלמנה בית אביך בת יהודא וישראל רבת בנים אומללה שכולה וגלמודה כל היום וכל הלילה. הורידי כנחל דמעה ועפעפיך יזלו מים מאין הפוגות. טרם אכלה לדבר וחבר בעבורך על שברך אמרים מרים כלענה. ענה מרדכי מ"ר רב"א ושפל רוח ועצב ונאנח גם היום מרי שיחי רוחי חובלה כי נפלה עטרת בנים נבונים נכונים לעומת בני ישראל למשמרת, חסידים מיוסדים על אדני פז השלימות כשרים טהורים עמודי הגולה אנשים טהורים הנגשים אל ה' צדיקים חזקים כראי מוצק".
בן התקופה, בנימין נחמיה בן אלנתן, חיבר כרוניקה ובה תיאר את ארבע השנים הקשות שבהן כיהן האפיפיור פאולוס הרביעי (1559-1555). בחיבורו מקדיש בנימין נחמיה מקום נכבד לפרשת שריפת 24 יהודי אנקונה, ועליה הוא כותב:
"וברצות בית דין הגדול אשר ברומה [= רומא] כשמוע השמועה הזאת חתם גזר דינם ופירש ענשם של כ"ד מהם [= 24 מהם] נכתבו ונחתמו שמם למותתם בחנק ושרפה עם זקנה אחת. וכ"ז הנותרים [27 היהודים העצורים שלא הומתו] גזר דינם לשרת בספינות הנקרא גאלירי במושטות כל ימי חייהם בכבלי ברזל על רגלם".
גם במות פאולוס הרביעי בשנת 1559 לא בוטלו ההגבלות שהטיל האפיפיור על יהודי איטליה וממשיכו, פול הרביעי המשיך ליישמן. הקינות שחוברו לזכר היהודים שביקשו לחזור לדתם הנשכחת ימשיכו להיות מושרות בבתי הכנסת באיטליה בבוקר תשעה באב במאות השנים הבאות.
האדם, שהכריז על עצמו כעל נזר הבריאה, קורא משפט כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וכבר פוקעת סבלנותו. מתי יגיעו אליי? הוא דורש לדעת. מתי אני נכנס לסיפור? את השיר "כשאלהים אמר בפעם הראשונה" הקדיש המשורר נתן זך לשאלה מסוג אחר: למה התכוון אלהים באומרו "ויהי אור", ולא פחות חשוב מכך – מה הייתה התוצאה של המשפט התמים הזה?
אין כל קושי להוכיח כי אין "ראשית" במעשיהם וביצירתם של בני האדם. כל יצירה, מעשה או אמירה נבנים על נדבך קודם, ארוגים ברשת בלתי ניתנת להתרה של קודם ומאוחר. יוהאן גוטנברג לא המציא את הדפוס יותר משהסינים הקדומים המציאו אותו. האחים רייט שיפרו ושיכללו רעיונות קודמים בתעופה. העובדה הזאת עומדת בניגוד גמור למעשי האל, וכבר במשפט הראשון של ספר בראשית יוחדה היצירה האלהית במילה משלה – בריאה. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ שהייתה תוהו והחושך שהוטל על פני תהום חיכו לאור, ומאוחר יותר לעיניים רואות שישמשו עדות לחידוש הגמור הזה.
כמה אלפי שנים לפני שירו של זך, שפורסם לראשונה בשנת 1960, וגם חכמי התלמוד נחלקו ביניהם לגבי הדרך הנכונה להבין את הפתיחה של ספר בראשית. בפרק ב' של מסכת חגיגה במשנה אנחנו מוצאים איסור לעסוק ב"מעשה בראשית", שם קוד לבריאה שקדמה לבריאת האדם. שם נכתב כי:
בהיכרותנו עם הנפשות התלמודיות, אנו יודעים שאין דבר שאהבו חכמינו יותר מלהפר איסור דרשני שהם עצמם קבעו, ובאותה מסכת ובאותו הפרק אנחנו מוצאים דיון נרחב בסוגיית בריאת העולם, הוא "מעשה בראשית". בית שמאי ובית הלל, למשל, התווכחו ביניהם לגבי הסדר הנכון של הבריאה, והקדישו זמן ואנרגיה פרשנית לשאלה "האם נבראו קודם השמיים או הארץ?". בניסיון ליישב את הסתירה שבין הכתוב 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' לבין הכתוב 'ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים' נדרשו שני הבתים לפסוק שלישי ומכריע. בית שמאי, שהאמין שהשמיים נבראו תחילה, שלף מישעיה את הפסוק 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי' וטען שבכך המלך עושה לעצמו כיסא 'ואחר כך האיפופודין'. בית הלל, שחשב שדווקא קדמה הארץ לשמיים, לקח גם הוא מישעיה את 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים' והמשיל את האל 'למלך שבנה פלטין, משבנה תחתית ובנה העלית'.
חכמים אחרים חיפשו את היסודות מהן עוצב העולם. הם פירשו את קיומו של ה"תוהו ובוהו" – שבתנ"ך הוא המצב שבו נמצאת הארץ עם בריאתה – כחומר בראשתי שקדם לבריאת העולם ושממנו עיצב אלהים את עולמו. הקריאה המפתיעה הזו עוררה שלא במפתיע אי נוחות רבה בקרב מתנגדיהם שדרשו, וכי איך יכול האל המושלם לברוא את עולמו מחומרים פסולים? והיו חכמים שפירשו את תיאור זמני הבריאה ב"ויהי ערב, ויהי בוקר" בכך שקדמו ערבים ובקרים רבים ליום הראשון המתואר בבראשית. בזמנים אבודים אלו, האמינו, ברא האל עולמות והחריבם כדרך אמן יוצר טיוטות עד לגרסה סופית ושלמה. איך עשה זאת? ספר הזוהר מנסח את הרעיון הזה בצורה קולעת ותמציתית: איסתכל באורייתא וברא עלמא, לאמור: הסתכל בתורה וברא את העולם.
את הפרשנות הרלוונטית ביותר לעניינו, והמתאימה ביותר ברוחה לשירו של זך, הגה מי שנחשב לאחד מגדולי אמוראי בבל, רב יהודה בן המאה השלישית. לדעת ר' יהודה לא השמיים ולא הארץ נבראו ראשונים:
ר' יהודה אומר, האור נברא תחילה, (משל) שביקש לבנות פלטין, והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ופנס לידע.
רב יהודה ממשיל את האל לאדריכל המבקש לבנות פלטין [= ארמון], ולשם כך "מדליק נרות ופנס לידע". מכאן קובע רב יהודה שהאור הוא אחד מיסודות העולם, וכנראה שגם הבסיסי שבהם: "היאך קובע תימיליאוס [= יסוד], כך האור נברא תחילה". כי איך אפשר לברוא משהו שלא רואים? המשורר הצעיר נתך זך, שהכיר ונמשך למסורת ישראל אבל בהחלט שלא הרגיש מחויב לאיסוריה, החליט לכתוב שיר שעוסק בדיוק באותו רגע מסוים בבריאת העולם, רגע הדלקת האור.
השיר הופיע לראשונה בספר שיריו השני של זך, "שירים שונים" (שיצא תחילה בהוצאה פרטית ולאחר מכן בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שראה אור בשנת 1960. מתוך השיר ניתן להבין שחוסר האונים שייך לאל ולא לאדם; הוא הרי בסך הכל רצה להדליק את האור ולהביט בבריאה. אבל מרגע שאפשר לראות, אפשר גם להתפרע ולפרוץ גדר, וזה בדיוק מה שעושים בני האדם בשיר. הטעות הגורלית של האל היא שהוא שכח מבני האדם, והם בתמורה שכחו ממנו, ולמעשה – דמיינו עולם בלי אלים.
את השיר הלחין וביצע מתי כספי באלבומו הראשון שיצא לאור במאי 1974. את כל הלחנים באלבום הלחין כספי. הוא ניגן בכל הכלים (פסנתר, גיטרה אקוסטית, גיטרה פאז, גיטרה חשמלית, גיטרה לסלי, גיטרה בס, אורגן, מלוטרון, כלי הקשה, סינטיסייזר, ויבראפון), שר את קולות הרקע, והפיק ועיבד בעצמו את האלבום. יש המספרים שאפילו סייע בתפעול הציוד החדש של אולפני טריטון שהיו אז בימיהם הראשונים. "כשאלהים אמר בפעם הראשונה" שהופיע באלבומו הראשון של כספי היה למעשה חידוש. גרסה מוקדמת של השיר יצר כספי כבר בשנת 1972 כחלק משיתוף הפעולה שלו עם שלמה גרוניך, שיתוף פעולה בשם "מאחורי הצלילים". את "כשאלהים אמר בפעם הראשונה" הלחין כספי עבור ערב שירי משוררים הראשון של גלי צה"ל שבו השתתפו הוא וגרוניך.
מלבד "כשאלהים אמר בפעם הראשונה", כיכב בין עשרת שירי האלבום הסולו הראשון של כספי שיר נוסף של זך, "איך זה שכוכב" שהתפרסם שנתיים קודם לכן בביצועה של תיקי דיין ובלחן של כספי. בריאיון שהעניק נתן זך לאהוד מנור המנוח בשנת 1995, לרגל זכייתו של זך בפרס ישראל, סיפר המשורר לפזמונאי על הפעם הראשונה ששמע את העיבוד של כספי ל"כשאלהים אמר בפעם הראשונה":
"אני חזרתי לחופשת מולדת מאנגליה אחרי הרבה שנים שלא הייתי כאן ונסעתי ברכבת לחיפה ואיזה חייל החזיק רדיו. זה דבר שאני מאוד לא אוהב בדרך כלל. הוא ניגן בקולי קולות איזה שיר, בקולי קולות.
אני כמובן לא הכרתי את השיר מכיוון שלא הייתי כאן כשזה הולחן. ובשלב מסוים פקעה סבלנותי, וניגשתי אליו ואמרתי לו "אולי אתה יכול או להנמיך את זה או – תעשה לי טובה, תכבה את זה".
אז הוא אמר לי, יש לך משהו נגד נתן זך?
זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר מולחן שלי".
מאז, סיפר זך באותו הריאיון, שינה את דעתו לטובה על השיר המולחן, למרות שהמשיך להאמין שלא מדובר בשיר שנועד להיות מולחן. מרבית השירים של זך, הכתובים בריתמוס חופשי, מציבים אתגר למוזיקאי המבקש להלחין להם מנגינה מתאימה. "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" מציב אתגר מיוחד, וכיוון שגדלנו על השיר המופלא הזה, אנו יודעים שמתי שכספי עמד בו בגאון.
לקריאה נוספת:
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך א' (מרכז זלמן שזר, 2008)