סיפורה של אחת הכתובות העתיקות בעולם

הכתובה מהמאה ה-11 שנמצאה בגניזת קהיר לא משאירה כל פתח לטעויות

אפשר לחשוב על מסמכים רומנטיים ממנה (מכתבי אהבה למשל), אבל קשה לחשוב על מסמכים נחוצים כמוה. בטרם יוכלו בני זוג להקים בית ומשפחה כדת משה וישראל, נכנסת ביניהם הכתובה, ובה מפורטות חובות הבעל כלפי אשתו במקרה שתגורש או תתאלמן. בספרייה הלאומית שמורה אחת הכתובות העתיקות ביותר ששרדו עד ימינו.

ביום חמישי, בתאריך ה-28 בנובמבר 1023, חוברה ונחתמה הכתובה שלפנינו. הכתובה אומנם חוברה בעיר צור (לבנון של ימינו), אבל היא ניתנה לבני הזוג נתן הכהן בן שלמה ולאשתו רחל, אשר קבעו את מקום מגורם בצפת. מדוע חוברה בצור ולא בצפת? כיוון שכתובות נכתבו בדרך כלל עפ"י מנהג משפחת הכלה (ובמימונה), והכתובה שלפנינו מזכירה כתובות אחרות שנכתבו בעיר צור – סביר שרחל היא בת העיר צור.

בדומה לכתובות אחרות, גם לכתובה שלפנינו נוסח קבוע המפרט את החובות הבסיסיות שאמור הבעל לספק לאשתו. נכתב בה, למשל, שהבעל נתן לאביה 5 דינרים מוהר, והתחייב על 20 דינרים נוספים לאשתו, שאותם היא אינה יכולה לתבוע "כל זמן דהוא חאיי והיא תחות רשותיה בטב" (ובעברית: כל זמן שהוא חי, והיא תחת רשותו בטוב).

 

לצפייה בכתובה באתר הספרייה הלאומית

 

נראה שלא נחסך כל מאמץ בכיסוי כל אפשרות, שכן בסוף הכתובה מופיעים ענייני "שנתא ורחמתא, חייא ומיתותא" (שנאה ואהבה, חיים ומוות), ובהם מפורטות ההשלכות הכלכליות של פירוק הנישואים. אם תמות האישה בחיי בעלה – התכשיטים והכסף שהביאה יעברו לילדיה, ואם לא יהיו לה ילדים יחזור מחצית רכושה לבית אביה. ברשימת התכשיטים נזכרים "שירין דהב", שהם צמידי זהב, ו"זוג קדשין דהב" שהם זוג עגילי זהב. במידה שיסתיימו הנישואים בנסיבות שאינן קשורות במות אחד מבני הזוג, יספוג האשם את הנזק: אם בעלה ישנא אותה שנאת חינם, ישלם לה את המוהר המאוחר – אותם 20 דינרים ("ולא ירצא בשותפתה שנאת מגן יהווי משלם לה כל מה דכתיב ומפרש בהדן"). ואם היא תשנא אותו, תאבד את המוהר המאוחר ותיקח רק מה שהביאה איתה מבית אביה.

שם הסופר שחיבר את הכתובה מוכר לחוקרי הגניזה הקהירית – שם היא נשמרה. שמו יוסף בן יעקב הכהן תושב צור, החתום על תעודות רבות מצור בשנים 1037-1011. לדעת אוצר אוסף היהדות יואל פינקלמן כתובה זו היא "אחת מהעדויות הראשונות והבודדות שקיימות של הקהילה היהודית בצפת באותה תקופה".

 

בפרויקט הגניזה של אוניברסיטת פרינסטון תוכלו לקרוא את התעתיק המלא של הכתובה שנכתבה בשילוב עברית, ארמית וערבית-יהודית.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

זעקתו של זכריה בעת הירצחו: קינה לתשעה באב

בפיוט לתשעה באב מימי הביניים, זכריה הנביא מדבר אלינו מן הקבר וקורא לנו מתוך סבלו

הקינה במחזור ארם צובה דפוס ונציה רפז

כשאנחנו מתבוננים בקינות שנוהגים לומר בעדות השונות בתשעה באב, אנחנו מוצאים בהן דוברים הרבה: יש שהדובר הוא הקדוש ברוך הוא, או כנסת ישראל (עם ישראל המואנש כדמות נקבית), או החזן, או כל יהודי בקהל. כאן נעיין בקינה מיוחדת, ובה הדובר הוא הדמות המקראית זכריה בן יהוידע הנביא, שדובר מהקבר.

סוגה של שיר הספד הנאמר כביכול מפיו של המת ידועה כבר מהמאה השלישית לספירה, משירים ביוונית החקוקים על מצבות של יהודים. מאוחר יותר היא נמצאת גם בעברית. בשירים האלה המת אומר: אני הייתי כך וכך בחיי, ואחר כך חליתי ומַתִּי, אנא ספדו עלי, ודברים דומים.

בימי הביניים כתב פייטן אלמוני פיוט לתשעה באב מן הסוגה הזאת; כך הוא העביר את הסוגה החילונית הזאת אל העולם של בית הכנסת. בשיר הזה, 'שמעו קולי אני זכריה', מדבר אלינו זכריה הנביא, בנו של יהוידע הכהן, שהיה מורו של המלך יואש שהנחה אותו ללכת בדרך טובה וישרה, והסיפור אירע זמן מה אחר מותו של יהוידע (אין להתבלבל בינו לבין זכריה הנביא של ספר זכריה, שאביו נקרא ברכיה והוא חי יותר מ-250 מאוחר מזכריה בן יהוידע.). הסיפור מסופר בדברי הימים ב פרק כד, ונביא אותו כאן כלשונו:

יז וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. יח וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים, וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. יט וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה', וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ. כ וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. כא וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. כב וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ, וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ.

המדרש באיכה רבה (פרשה ב, סימן ד) מקשר בין הסיפור הזה לחורבן הבית, שהיה יותר ממאתים שנים אחריו; לפי המדרש, דמו של זכריה נשאר 'רותח' (=מבעבע) על רצפת בית המקדש עד שניקם ע"י נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר בעת החורבן. המדרש הוא הקישור בין הסיפור הזה לתשעה באב, והוא הבסיס לפיוט 'יום אכפי' של ר' יהודה הלוי, שנאמר בתשעה באב עד ימינו בין שבקהילות הספרדים ובין שבקהילות האשכנזים.

מאידך, הפיוט שנציג פה אינו מביא דבר מהמדרש, אלא מהווה שופר לצעקתו של זכריה שנמסרה לנו בסיפור המקראי בשלוש מילים בלבד: 'ירא ה' וידרוש'. המת פונה אלינו, העם הנאספים עתה בבית הכנסת, ואומר לנו שאבותינו הרגו אותו. הוא מביא בהרחבה את דברי צעקותיו בעת הרצח, וכאן הוא פונה להורגיו, העם שנאספו בבית המקדש; המעבר בין דבריו עכשיו ודבריו של אז עושה כעין זיהוי בינינו ובין אבותינו שהרגוהו, כאילו כולנו אשמים במותו. הוא מביא גם דמויות של נביאים אחרים שישראל עוללו בהם: אוריהו (עי' ירמיהו כו כ-כד), ירמיהו, ואפילו משה.

הקינה במחזור ארם צובה דפוס ונציה רפז

ראוי להבליט כאן עוד פרט אחד. בין הדברים שזכריה צועק בשעת רציחתו, הוא קורא גם לאביו: 'אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי / יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי / אוּלַי יַצִּילֵנִי / מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי'. כזכור, יהוידע נפטר כבר לפני סיפורנו, ובכל זאת, בעת הפאתוס, הבן צועק אל האב המת. במאי 2020 נרצח ג'ורג' פלויד ע"י שוטרים במיניאפוליס, וכל העולם ראו את הסרטון של הרצח. בין הדברים שהוא צעק היה 'אמא, אמא'; אימו כפר נפטרה לפני שנתיים, ובכל זאת, ברגעיו האחרונים צעק אליה. אף כאן, זכריה צועק אל אביו המת.

בסוף הפיוט, הדובר מבקש מהקהל הנוכחי לחזור בתשובה, כמו שהטיף גם לבני דורו; והוא מתפלל שהקב"ה יביא את הגאולה וישוב לירושלים.

לפי מה שידוע לנו, אין הפיוט נאמר בימינו בשום מנהג קיים, אבל היה נפוץ בימי הביניים. הוא מועתק בכתבי יד רבים של מנהגי כמה עדות, וגם נדפס במחזור ארם צובה דפוס ונציה בשנת רפז (1527), ושם מיד לאחריו הדפיסו את 'יום אכפי' של יהודה הלוי, העוסק באותה הדמות.

והנה הטקסט:

שִׁמְעוּ קוֹלִי אֲנִי זְכַרְיָה
עֲשׂוּ עָלַי נְהִי נִהְיָה
אֲבוֹתֵיכֶם בִּצְדִיָּה
בְּיָד רָמָה הֲרָגוּנִי

דָּרַשְׁתִּי טוֹבָתָם
בְּהוֹכִיחִי לְאֻומָּתָם
וְעָשׂוּ בִי נִקְמָתָם
וְאָמְנָם לֹא רִיחֲמוּנִי

פִּשְׁעֵיהֶם כְּרָאִיתִי
רוּחַ אֱלֹהִים לָבַשְׁתִּי
וּמֵעַל לָעָם עָמַדְתִּי
לְהָרִים קוֹל חֶזְיוֹנִי

וְנִבֵּאתִי בְּקוֹל לְהָרִים
כֹּה־אָמַר יוֹצֵר הָרִים
וְלָמָּה־זֶּה אַתֶּם עוֹבְרִים
מִצְוַת צוּרִי וַאֲדוֹנִי

לֹא תַצְלִיחוּ בִּימֵיכֶם
כִּי עֲזַבְתֶּם אֱלֹהֵיכֶם
וְלָכֵן עָזַב אֶתְכֶם
וּלְהוֹכִיחֶם שְׁלָחַנִי

אֵלַי רָצוּ בְּהִתְוַועֲדָם
כְּמִצְוַת יוֹאָשׁ נְגִידָם
גַּם שָׁלְחוּ בִי יָדָם
וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל תַּחֲנוּנִי

קָשְׁרוּ הַכֹּל עָלַי
וְהָיוּ הַכֹּל סוֹקְלַי
בְּחֵימָה בָּ֫אוּ אֵלַי
בְּאֶבֶן הִכְאִיבוּנִי

וּבַחֲצַר בֵּית מִקְדָּשִׁי
נְתָנוּנִי בְּיַד מוֹקְשִׁי
לִפְנֵיהֶם שָׁחָה נַפְשִׁי
וְנָזְלָה דְּמָעוֹת עֵינִי

פַּצְתִּי מֶה עָשִׂיתִי
מַה־פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי
לָהֶם טוֹב גָּמַלְתִּי
וְהֵם רָעָה גְמָלוּנִי

לֹא תַחְמְלוּ עָלַי, אֻומִּי
חִמְלוּ עַל אוּלָמִי
וְאֵיכָה תִשְׁפְּכוּ דָמִי
וּתְטַמְּאוּ בֵּית מְעוֹנִי

וְהָאֲבָנִים מִסְּבִיבִי
עֲלֵי רֹאשִׁי וְעַל גַּבִּי
וָאֶצְעַק מִכְּאֵב לִבִּי
וְלֹא תִדּוֹם אִישׁוֹנִי

וְנָפַלְתִּי לִפְנֵיהֶם
מִתְחוֹלֵל לְעֵינֵיהֶם
מְלָאָם גַּם הֵם וּבְנֵיהֶם
שׂוֹחֲקִים עַל רוֹב יְגוֹנִי

יוֹאָשׁ חֶסֶד לֹא זָכָר
וְהָיָה זֶה הַשָּׂכָר
הֲרָגָנִי כְּבֶן נֵכָר
צָעַקְתִּי וְלֹא חַנַּנִי

אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי
יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי
אוּלַי יַצִּילֵנִי
מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי

מַמְרִים לָאֵל בְּכוֹחֲהֶם
סְבָבוּנִי בְכַחֲשֵׁיהֶם
וּמֹשֶׁה זָעַק מֵהֶם
עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי

הֵם הָרְגוּ אֶת אוּרִיָּה
גַּם אָסְרוּ אֶת יִרְמְיָה
סְקָלוּנִי אֲנִי זְכַרְיָה
כְּמוֹ עָכָן חֲשָׁבוּנִי

וּבְמוֹתִי נָשָׂאתִי רֹאשׁ
לַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ
תִּרְאֶה יי וְתִדְרוֹשׁ
תִּקַּח מִשְׁפָּטִי וְדִינִי

בְּנֵיהֶם שׁוּבוּ לָאֵל
אֶל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִשְׁלַח לָכֶם גּוֹאֵל
אֵלִי סִתְרִי וּמָגִינִּי

יָשׁוּב אֶל דְּבִיר צִיּוֹן
וִישַׁכְלֵל אַפִּירְיוֹן
וְיַשְׁמִיעַ לְעִיר צִיּוֹן
עֲנִיָּה סוֹעֲרָה רוֹנִּי

כך הפך הכותל המערבי לאתר המקודש ביותר ליהודים

מתי ואיך התחילו היהודים להתפלל בכותל המערבי?

1

מבט אל הכותל המערבי ואל הר הבית

הבקיאים במקורות היהודים יקראו את הכותרת השערורייתית שלעיל וימהרו לצטט את המדרש: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי". אבל אותם בקיאים יודעים ודאי כי הכותל המערבי שהזכירו חכמינו זכרונם לברכה לא היה אותו הקיר העצום שאנו מכנים כיום הכותל המערבי. כיצד הפך אם כן קיר התמך המערבי של הר הבית ההרודיאני לאתר הדתי־לאומי המקודש ביותר ליהודים ברחבי העולם?

1
נשים יהודיות עטויות שביסים מתפללות לפני הכותל המערבי. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

נתחיל בהתחלה. כפי שהזכרנו, הכותל המערבי שלידו מתפללים היום הוא אחד מארבעת קירות התמך שבנה הורדוס מלך יהודה במסגרת הרחבת ושיפוץ מתחם הר הבית ובית המקדש שעליו. אם נזכיר עוד ציטוט אהוב של חז"ל, על בית המקדש ההרודיאני, נאמר: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא). בית המקדש הזה הגיע לסופו בשנת 70 הידועה לשמצה, כשלגיונות הרומאים שרפו אותו בזמן כיבוש ירושלים ודיכוי המרד הגדול.

כשכתבו חז"ל את דבריהם על הכותל המערבי, הם כנראה עדיין היו עדים לכותל המערבי האמיתי, זה של בית המקדש עצמו, שריד מרשים שככל הנראה נותר עומד על תילו אחרי השריפה הרומאית. הקיר הזה היה הקרוב ביותר לקודש הקודשים, והישרדותו הפלאית כנראה הוסיפה לתחושת היראה והקודש של המקום. על פי ההערכות הוא חרב סופית לכל המאוחר במאה השביעית, אז הקימו המוסלמים שזה מקרוב באו את כיפת הסלע באותו המקום. עוד נשוב אל הכותל האבוד הזה.

1
הכותל המערבי וירושלים מתוך מפת מקומות קדושים בארץ ישראל. לצפייה במפה המלאה לחצו כאן

אם כן, בשלב מסוים חרב כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, ונותרנו עם הכותל המערבי של הר הבית. אבל כל מי שצפה פעם אל העיר העתיקה, ודאי הבחין שזהו לא הכותל היחיד של הר הבית שנשאר עומד על תילו. גם הכותל הדרומי והמזרחי ממפעל הבנייה האדיר של הורדוס עדיין קיימים, עדיין עומדים, ועדיין תומכים ברחבת הר הבית. רק הכותל הצפוני לא נשתמר במלואו. הכותל הדרומי והמזרחי שולבו למעשה בחומת העיר העתיקה עצמה. שער הרחמים המפורסם, שממנו עתיד להיכנס לירושלים משיח צדקנו, נפער בכותל המזרחי.

ואכן, עדויות של נוסעים שביקרו בארץ ישראל עוד בתקופה הביזנטית לא מעידות דווקא על תפילות מצד מערב של הר הבית. התייר האלמוני מבורדו שביקר בארץ ישראל בשנת 333 מעיד כי יהודים עוד עלו אחת לשנה (ככל הנראה ב-ט' באב) אל הר הבית, "ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת שנשארה מבית מקדשם וימשחו אותה בשמן". האם זוהי אבן השתייה? על כל פנים, בין שמסיבות הלכתיות ובין שעקב התנגדות השליטים, הפסיקו יהודים לעלות אל ההר עצמו והסתפקו בביקורים סביבו.

1
תפילה בכותל המערבי. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

עדויות מאוחרות יותר אומנם מזכירות את הכותל המערבי, אך לאו דווקא את מקום התפילה הנוכחי המוכר לנו כיום. טקסט מן הגניזה הקהירית שנכתב במאה ה-11 מזכיר אומנם תפילה ליד כותל המערב, אך צפונה יותר, ממש מול קודש הקודשים החרֵב. הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה מן המאה ה-12 מזכיר את הכותל המערבי בשמו, טוען כי יהודים מתפללים בו, אך גם קובע בו את שער הרחמים – שכזכור ממוקם בכלל בכותל המזרחי. לכך יש להוסיף את העובדה שהקהילה היהודית בירושלים כמעט שהוכחדה בתקופת ביקורו של בנימין, ועל כן לא סביר שאכן ראה במו עיניו יהודים מתפללים שם.

1
הכותל מעטר מפה של ירושלים מן המאה ה-19. רק מפות מעטות של העיר הראו באופן בולט את האתר החשוב, משום שרובן נהגו להציג את העיר במבט מן המזרח. לצפייה במפה המלאה לחצו כאן

נוסעים אחרים בני אותה תקופה מזכירים אומנם את הכותל המערבי, אך לא מציינים את מנהג התפילה במקום. חלקם אף מציינים כיצד הכותל עומד לבדו, כלומר אין מי שיבוא לחזות באבניו. במאה ה-14 כתב אשתורי הפרחי, גיאוגרף מפורסם אחר של ארץ ישראל, על תפילות של יהודים בכל כתלי הר הבית שאליהם הצליחו להגיע, ללא העדפה מסוימת דווקא לזה שממערב. התיאור הזה מחוזק בכתובות שחרטו עולי הרגל על הכתלים השונים (כולל על הכותל המערבי) – מנהג נפוץ בעבר בקרב מבקרים באתרים קדושים.

1
גברים ונשים מתפללים בכותל, אמצע המאה ה-19. צילום: פליקס בונפיל

רק במאה ה-17 מתחילות להופיע עדויות מובהקות על תפילת יהודים במקום. בתחילה זוהי רק תפילת יחיד, ולאט לאט, בחלוף השנים, מתרבים הדיווחים על התפילות שהפכו גם לתפילות בציבור. בתחילה היו אלו תפילות מיוחדות של ט' באב, ובהמשך אתר תפילה כללי שתפס מקום בליבותיהם של כלל היהודים. מה חיזק את מעמדו של הכותל המערבי על פני שאר קירות התמך של ההר הקדוש? נראה ששתי סיבות עיקריות. האחת, היא אותו כותל מערבי שהוזכר בדברי חז"ל. גם אם חל בלבול בזיהוי הכותל המדובר, הכותל המערבי הנוכחי הוא אכן עדיין הנקודה הקרובה ביותר לקודש הקודשים, שהעלייה אליו נאסרה בשלב מסוים. הסיבה השנייה היא אולי פרוזאית יותר: באמצע המאה ה-15 עזבו היהודים את שכונתם שעל הר ציון והתיישבו במקום חדש, הפינה הדרומית־מזרחית של העיר העתיקה, היא הרובע היהודי של ימינו. הקרבה היתרה של הרובע החדש אל הכותל המערבי סייעה מאוד להפיכתו לאתר התפילה המועדף על היהודים הירושלמים. רעידת אדמה שאירעה במאה ה-16 כנראה סייעה לחשוף חלקים נוספים של הכותל ואפשרה את יצירת מקום התפילה המוכר לנו כיום. נראה שאפשר לקבוע את התקדשותו הבלעדית של הכותל המערבי למאה הזאת.

1
תפילה בכותל, תחילת המאה ה-20. ניתן לראות את הכתובות החרוטות על הקיר. צילום: צדוק בסן, מתוך ארכיון משה דוד גאון

זהו סיפורו של האתר הדתי־לאומי החשוב ביותר ליהדות של ימינו. כך הפך הקיר לַסמל בה"א הידיעה של געגועי היהודים לציון. וזהו הסיפור שסיפרו נציגי היישוב היהודי בארץ ישראל לועדת החקירה הבריטית שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, שפרצו בעקבות סכסוך על התפילה בכותל. ואגב, מה לגבי הפתקים? נראה שזהו מנהג "חדש" יותר, שהתפשט רק במאה ה-19, והשתרש סופית בעקבות האיסור הבריטי על חריטת שמות על הכותל, נוהג שכבר אינו מקובל בימינו. גם מנהגי תפילה אחרים בכותל השתנו במרוצת השנים: היום, למשל, לא מקובל בקרב הזרם האורתודוקסי תפילה שגברים ונשים יתפללו בסמוך ליד הכותל, כפי שהייתה נהוגה בתקופה העת'מאנית. מתברר, שהמנהגים שנראים לנו כה נצחיים אומנם נשענים על מסורות ארוכות שנים, אבל גם הם משתנים לעיתים.

 

כתבות נוספות

הצצה לירושלים של המאה ה-19

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון?

"קינת שרופי אנקונא": הקינה שקראו יהודי איטליה בבוקר תשעה באב

"שבי אלמנה שכולה וגלמודה כל היום וכל הלילה. הורידי כנחל דמעה". קינת יהודי איטליה לזכר הנרצחים

ב-14 ביולי 1555 פרסם המנהיג החדש של העולם הקתולי, האפיפיור פאולוס הרביעי, בולה אפיפיורית שמטרתה להגביל את צעדי היהודים באיטליה, וכך "לטפל" באיום חדש שזיהה האפיפיור: חזרתם של יהודים מומרים ממגורשי ספרד ופורטוגל אל חיק היהדות.

תחת הצו האפיפיורי נדרשו יהודי איטליה לשאת סימן מזהה – כובע ירוק לגברים ומטפחת ירוקה לנשים. הם קובצו בגטאות, ונוסף על כך פורסמה רשימה ארוכה של עיסוקים הסגורים מעתה בפני היהודים.

תוצאותיה הקטסטרופליות של הבולה לא איחרו לבוא. בעיר הנמל אנקונה נעצרו מאות יהודים מומרים ונוצרים חדשים שחזרו ליהדותם לאחר שעזבו את מולדתם פורטוגל. 24 מהעצורים נתלו והועלו על המוקד בשנה שלאחר מכן. מות ה-24 הונצח בקינות רבות שחוברו לזכר האירוע והושרו בתשעה באב.

בספרייה הלאומית שמורה "הקינה על שרופי אנקונה" שחיבר מרדכי יהודה דבלאניש. בפתיחת כתב היד ציין מעתיק כתב היד ששמע את הקינה מפי דודו יחיאל מונדולפו, שהיה מקריא אותה "בכל יום תשעה באב שבכל שנה ושנה בבית הכנסת ספרדים אשר בעיר פיזרו". קריאת הקינה בציבור, מעיד המעתיק, הייתה "עושה בשרי חידודין חידודין ומכל אנחה דבקה עצמי לבשרי".

קינה על שרופי אנקונה

 

בעזרתו של איש מחלקת כתבי היד בספרייה, יעקב פוקס, תעתקנו את פתיחת הקינה המרגשת:

"שבי אלמנה בית אביך בת יהודא וישראל רבת בנים אומללה שכולה וגלמודה כל היום וכל הלילה. הורידי כנחל דמעה ועפעפיך יזלו מים מאין הפוגות. טרם אכלה לדבר וחבר בעבורך על שברך אמרים מרים כלענה. ענה מרדכי מ"ר רב"א ושפל רוח ועצב ונאנח גם היום מרי שיחי רוחי חובלה כי נפלה עטרת בנים נבונים נכונים לעומת בני ישראל למשמרת, חסידים מיוסדים על אדני פז השלימות כשרים טהורים עמודי הגולה אנשים טהורים הנגשים אל ה' צדיקים חזקים כראי מוצק".

 

בן התקופה, בנימין נחמיה בן אלנתן, חיבר כרוניקה ובה תיאר את ארבע השנים הקשות שבהן כיהן האפיפיור פאולוס הרביעי (1559-1555). בחיבורו מקדיש בנימין נחמיה מקום נכבד לפרשת שריפת 24 יהודי אנקונה, ועליה הוא כותב:

"וברצות בית דין הגדול אשר ברומה [= רומא] כשמוע השמועה הזאת חתם גזר דינם ופירש ענשם של כ"ד מהם [= 24 מהם] נכתבו ונחתמו שמם למותתם בחנק ושרפה עם זקנה אחת. וכ"ז הנותרים [27 היהודים העצורים שלא הומתו] גזר דינם לשרת בספינות הנקרא גאלירי במושטות כל ימי חייהם בכבלי ברזל על רגלם".

דברי הימים של האפיפיור פאולוס הרביעי מאת בנימין נחמיה בן אלנתן

 

גם במות פאולוס הרביעי בשנת 1559 לא בוטלו ההגבלות שהטיל האפיפיור על יהודי איטליה וממשיכו, פול הרביעי המשיך ליישמן. הקינות שחוברו לזכר היהודים שביקשו לחזור לדתם הנשכחת ימשיכו להיות מושרות בבתי הכנסת באיטליה בבוקר תשעה באב במאות השנים הבאות.

 

כתבות נוספות

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח