זעקתו של זכריה בעת הירצחו: קינה לתשעה באב

בפיוט לתשעה באב מימי הביניים, זכריה הנביא מדבר אלינו מן הקבר וקורא לנו מתוך סבלו

גבריאל וסרמן
28.07.2020

כשאנחנו מתבוננים בקינות שנוהגים לומר בעדות השונות בתשעה באב, אנחנו מוצאים בהן דוברים הרבה: יש שהדובר הוא הקדוש ברוך הוא, או כנסת ישראל (עם ישראל המואנש כדמות נקבית), או החזן, או כל יהודי בקהל. כאן נעיין בקינה מיוחדת, ובה הדובר הוא הדמות המקראית זכריה בן יהוידע הנביא, שדובר מהקבר.

סוגה של שיר הספד הנאמר כביכול מפיו של המת ידועה כבר מהמאה השלישית לספירה, משירים ביוונית החקוקים על מצבות של יהודים. מאוחר יותר היא נמצאת גם בעברית. בשירים האלה המת אומר: אני הייתי כך וכך בחיי, ואחר כך חליתי ומַתִּי, אנא ספדו עלי, ודברים דומים.

בימי הביניים כתב פייטן אלמוני פיוט לתשעה באב מן הסוגה הזאת; כך הוא העביר את הסוגה החילונית הזאת אל העולם של בית הכנסת. בשיר הזה, 'שמעו קולי אני זכריה', מדבר אלינו זכריה הנביא, בנו של יהוידע הכהן, שהיה מורו של המלך יואש שהנחה אותו ללכת בדרך טובה וישרה, והסיפור אירע זמן מה אחר מותו של יהוידע (אין להתבלבל בינו לבין זכריה הנביא של ספר זכריה, שאביו נקרא ברכיה והוא חי יותר מ-250 מאוחר מזכריה בן יהוידע.). הסיפור מסופר בדברי הימים ב פרק כד, ונביא אותו כאן כלשונו:

יז וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. יח וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים, וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. יט וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה', וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ. כ וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. כא וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. כב וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ, וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ.

המדרש באיכה רבה (פרשה ב, סימן ד) מקשר בין הסיפור הזה לחורבן הבית, שהיה יותר ממאתים שנים אחריו; לפי המדרש, דמו של זכריה נשאר 'רותח' (=מבעבע) על רצפת בית המקדש עד שניקם ע"י נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר בעת החורבן. המדרש הוא הקישור בין הסיפור הזה לתשעה באב, והוא הבסיס לפיוט 'יום אכפי' של ר' יהודה הלוי, שנאמר בתשעה באב עד ימינו בין שבקהילות הספרדים ובין שבקהילות האשכנזים.

מאידך, הפיוט שנציג פה אינו מביא דבר מהמדרש, אלא מהווה שופר לצעקתו של זכריה שנמסרה לנו בסיפור המקראי בשלוש מילים בלבד: 'ירא ה' וידרוש'. המת פונה אלינו, העם הנאספים עתה בבית הכנסת, ואומר לנו שאבותינו הרגו אותו. הוא מביא בהרחבה את דברי צעקותיו בעת הרצח, וכאן הוא פונה להורגיו, העם שנאספו בבית המקדש; המעבר בין דבריו עכשיו ודבריו של אז עושה כעין זיהוי בינינו ובין אבותינו שהרגוהו, כאילו כולנו אשמים במותו. הוא מביא גם דמויות של נביאים אחרים שישראל עוללו בהם: אוריהו (עי' ירמיהו כו כ-כד), ירמיהו, ואפילו משה.

הקינה במחזור ארם צובה דפוס ונציה רפז

ראוי להבליט כאן עוד פרט אחד. בין הדברים שזכריה צועק בשעת רציחתו, הוא קורא גם לאביו: 'אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי / יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי / אוּלַי יַצִּילֵנִי / מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי'. כזכור, יהוידע נפטר כבר לפני סיפורנו, ובכל זאת, בעת הפאתוס, הבן צועק אל האב המת. במאי 2020 נרצח ג'ורג' פלויד ע"י שוטרים במיניאפוליס, וכל העולם ראו את הסרטון של הרצח. בין הדברים שהוא צעק היה 'אמא, אמא'; אימו כפר נפטרה לפני שנתיים, ובכל זאת, ברגעיו האחרונים צעק אליה. אף כאן, זכריה צועק אל אביו המת.

בסוף הפיוט, הדובר מבקש מהקהל הנוכחי לחזור בתשובה, כמו שהטיף גם לבני דורו; והוא מתפלל שהקב"ה יביא את הגאולה וישוב לירושלים.

לפי מה שידוע לנו, אין הפיוט נאמר בימינו בשום מנהג קיים, אבל היה נפוץ בימי הביניים. הוא מועתק בכתבי יד רבים של מנהגי כמה עדות, וגם נדפס במחזור ארם צובה דפוס ונציה בשנת רפז (1527), ושם מיד לאחריו הדפיסו את 'יום אכפי' של יהודה הלוי, העוסק באותה הדמות.

והנה הטקסט:

שִׁמְעוּ קוֹלִי אֲנִי זְכַרְיָה עֲשׂוּ עָלַי נְהִי נִהְיָה אֲבוֹתֵיכֶם בִּצְדִיָּה בְּיָד רָמָה הֲרָגוּנִי

דָּרַשְׁתִּי טוֹבָתָם בְּהוֹכִיחִי לְאֻומָּתָם וְעָשׂוּ בִי נִקְמָתָם וְאָמְנָם לֹא רִיחֲמוּנִי

פִּשְׁעֵיהֶם כְּרָאִיתִי רוּחַ אֱלֹהִים לָבַשְׁתִּי וּמֵעַל לָעָם עָמַדְתִּי לְהָרִים קוֹל חֶזְיוֹנִי

וְנִבֵּאתִי בְּקוֹל לְהָרִים כֹּה־אָמַר יוֹצֵר הָרִים וְלָמָּה־זֶּה אַתֶּם עוֹבְרִים מִצְוַת צוּרִי וַאֲדוֹנִי

לֹא תַצְלִיחוּ בִּימֵיכֶם כִּי עֲזַבְתֶּם אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֵן עָזַב אֶתְכֶם וּלְהוֹכִיחֶם שְׁלָחַנִי

אֵלַי רָצוּ בְּהִתְוַועֲדָם כְּמִצְוַת יוֹאָשׁ נְגִידָם גַּם שָׁלְחוּ בִי יָדָם וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל תַּחֲנוּנִי

קָשְׁרוּ הַכֹּל עָלַי וְהָיוּ הַכֹּל סוֹקְלַי בְּחֵימָה בָּ֫אוּ אֵלַי בְּאֶבֶן הִכְאִיבוּנִי

וּבַחֲצַר בֵּית מִקְדָּשִׁי נְתָנוּנִי בְּיַד מוֹקְשִׁי לִפְנֵיהֶם שָׁחָה נַפְשִׁי וְנָזְלָה דְּמָעוֹת עֵינִי

פַּצְתִּי מֶה עָשִׂיתִי מַה־פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי לָהֶם טוֹב גָּמַלְתִּי וְהֵם רָעָה גְמָלוּנִי

לֹא תַחְמְלוּ עָלַי, אֻומִּי חִמְלוּ עַל אוּלָמִי וְאֵיכָה תִשְׁפְּכוּ דָמִי וּתְטַמְּאוּ בֵּית מְעוֹנִי

וְהָאֲבָנִים מִסְּבִיבִי עֲלֵי רֹאשִׁי וְעַל גַּבִּי וָאֶצְעַק מִכְּאֵב לִבִּי וְלֹא תִדּוֹם אִישׁוֹנִי

וְנָפַלְתִּי לִפְנֵיהֶם מִתְחוֹלֵל לְעֵינֵיהֶם מְלָאָם גַּם הֵם וּבְנֵיהֶם שׂוֹחֲקִים עַל רוֹב יְגוֹנִי

יוֹאָשׁ חֶסֶד לֹא זָכָר וְהָיָה זֶה הַשָּׂכָר הֲרָגָנִי כְּבֶן נֵכָר צָעַקְתִּי וְלֹא חַנַּנִי

אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי אוּלַי יַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי

מַמְרִים לָאֵל בְּכוֹחֲהֶם סְבָבוּנִי בְכַחֲשֵׁיהֶם וּמֹשֶׁה זָעַק מֵהֶם עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי

הֵם הָרְגוּ אֶת אוּרִיָּה גַּם אָסְרוּ אֶת יִרְמְיָה סְקָלוּנִי אֲנִי זְכַרְיָה כְּמוֹ עָכָן חֲשָׁבוּנִי

וּבְמוֹתִי נָשָׂאתִי רֹאשׁ לַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ תִּרְאֶה יי וְתִדְרוֹשׁ תִּקַּח מִשְׁפָּטִי וְדִינִי

בְּנֵיהֶם שׁוּבוּ לָאֵל אֶל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁלַח לָכֶם גּוֹאֵל אֵלִי סִתְרִי וּמָגִינִּי

יָשׁוּב אֶל דְּבִיר צִיּוֹן וִישַׁכְלֵל אַפִּירְיוֹן וְיַשְׁמִיעַ לְעִיר צִיּוֹן עֲנִיָּה סוֹעֲרָה רוֹנִּי

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation