סיפורי המדרש מראים לנו לא אחת כי ישנם מצבים שבהם האדם עוזב את עולמו או את המשימה שבה הוא עוסק, אך לא אותיותיו. כך המדרש על האותיות שפרחו מן הלוחות עם שבירתם על הר סיני, כך הסיפור התלמודי הידוע על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו את גופו כשהוא עטוף בספר התורה שבו נהג ללמד, ובעוד האש עולה – האותיות מן הספר פרחו באויר, וכך גם היה עם פטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ז"ל.

האות העברית כיסוד ספרי הקודש היא תופעה ששורשיה כבר נטועים בתקופת התלמוד. חכמים ייחסו משקל רב, קדושה וכוחות מיסטיים לאות, שעל פי המדרש נברא בה העולם. דברי המשנה במסכת ברכות על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שבהם "הכתב והמכתב", מְמַצבים את הכתב בדרגה רוחנית גבוהה השמורה למספר מצומצם של בריאות אשר יש בהן חיבור בין רוח לחומר. לפיכך מלמדת אותנו הטיפוגרפיה המקראית והתלמודית לשים לב לא רק לנכתב אלא גם למה שלא נכתב: הרווחים, האותיות הגדולות, הקטנות, התלויות בין השורות, לא פחות מאשר למה שעליהן.

מעמדו המיוחד של ספר הקודש ביהדות מחייבו בעיצוב מהודר, העוטף ומלביש את התוכן בלבוש חיצוני, המעיד על תוכנו.

סיפורה של הטיפוגרפיה החדשה של התלמוד בהוצאת הרב שטיינזלץ הוא סיפור מרתק על המאבק שאינו נגמר בין שימור לבין חידוש בעולם בית המדרש. סיפור שראשיתו בדפוס האלמנה רום בוילנא באמצע המאה הי"ט, עת עיצבה דבורה רום, בעלת הדפוס, את המבנה הסופי של דפי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם עד היום. מבנה אשר הפך לסמל ולאייקון בתרבות החזותית היהודית גם ללא הטקסט שבתוכו.

 

אישה היא זו שאחראית לפריצת הדרך הראשונה ולהפיכתו של העמוד לפסגת הטיפוגרפיה התורנית. עיצוב הדף היה מהפכני באותם השנים ושימש בעצם כ"היפר לינק" הראשון בעולם. כשכל שינוי בצורה מעיד על שינוי בתוכן, אות לטקסט, אות לתרגום, כוכבית המפנה לפרשנות אחת וריבוע קטן לאחרת. שנים ילוו אותנו אותיותיה של דבורה מדפוס רום שעד היום נקראות בשם "וילנא" על שם בית הדפוס שלה. לימים יספר לנו המשורר אברהם סוצקבר ז"ל איך בזמן הכיבוש הנאצי התיכו בגטו וילנא את אותיות העופרת הישנות מבית הדפוס הנטוש והפכו אותן לכלי נשק רוחני ומלא הוד.

כדרכה של דבורה רום גם ממשיכה היה בעל חזון. שטיינזלץ הבין כי אומנם שמירה על אוצרות הטיפוגרפיה הישנים כמוה כשמירה על דפוסי הלימוד מקדמת דנא, אך המחיר של אי־הנגשת הספר למתקשים בלימודו גבוה מידי. וכך, קיבל על עצמו לשנות את צורת הדף, את הטיפוגרפיה, הרווחים והעימוד כולו כדי לחבר את הלימוד ולהנגישו לכמה שיותר אנשים.

 

שימור וחידוש גם בכריכה החיצונית

לא רבים יודעים, אך למלאכת העיצוב הגרפי והטיפוגרפי של שערי התלמוד גייס הרב שטיינזלץ את האמן בצלאל שץ. תהליך עיצוב עטיפת ספר מתחיל בראיית המחבר את תפקיד העטיפה כחלק מן היצירה כולה, ודרישותיו לעיצוב הן בדרך כלל ברוח הדברים הכתובים בספר. עיצוב הכריכה משמעותי בשל היותו משקף את אופיו, רוחו ואווירתו של הספר.

גם המוטיבים שהעסיקו את בצלאל שץ בשימור וחידוש. העבר היהודי, הבא לידי ביטוי בסמלים יהודיים, וההווה הארצישראלי, הבא לידי ביטוי בסמלים השאובים מעולם החי והצומח בארץ. בוריס שץ (האב) בז לאומנות המודרנית המנותקת מן העבר, ואילו בנו, בצלאל, מנסח קישוט ואורנמנטיקה "ישראלית", המשלבת בין אסתטיקה סביבתית מקורית, היסטוריה וטבע.

סגנון עיצוב האות של שץ נשמר גם בספרי החול שאותם עיצב. הספר "עטלפי עכו" (1961) בעיצובו, עשוי אף הוא מאותן אותיות בסגנון "הצבי", מאוירות בצורות גיאומטריות שונות ביד חופשית. אולי הוכחה למודרניות ולחדשנות שאותן רצה להטביע בעיצוב הכריכה לספרי הגמרא. אך בעוד בספר "עטלפי עכו" הצורות הגיאומטריות נראות אקראיות, בעיצוב לכריכת התלמוד הצורות הגיאומטריות יוצרות צורות של מגן דוד, לוחות הברית, שערים, כתרים, אותיות, בתים, פרחים ועוד.

 

את הרעיון החדשני של הרב שטיינזלץ, המחבר בין עבר לעתיד, בין גלות לארצישראליות, ניתן למצוא בשילוב הטיפוגרפי שבין הכריכה החיצונית לכריכה הפנימית. האותיות שעל גבי הכריכה החיצונית בנויות מאות הדומה בצורתה לגופן "הצבי" של הטיפוגרף צבי האוסמן משנת 1954. ומקורותיה של אלו הם כתובות עבריות עתיקות מן האלף הראשון. האות זוויתית, מתבססת על צורת המשולש, חסרת תגים ודומה יותר לצורת כתב החקוק באבן. האות בשער הפנימי דומה בצורתה לאות האשכנזית, הנכתבת בציפורן.

המהדורה התאפיינה בעיצוב מחודש, צבעוני ובהיר, אך ביטול כריכת העור המסורתית, השימוש בגופן הישראלי וההתנתקות מסגנון האות המקושטת ה"כבדה" לטובת "פרנק־-ריהל" מנוקדת, דקה יותר ושחורה פחות, שמטרתה הייתה הנגשה והבהרה של הטקסט, הביאו להדרה של זו מישיבות רבות.

כמה אומץ צריך כדי להיות פורץ דרך לרבים וכמה נחת יש בעובדה שעוד בחייו ראה הרב שטיינזלץ את התלמוד לא רק כספר לימוד, אלא כדרך חיים המקדשת את הדיאלוג המתמשך בין התורה הכתובה, הבאה לידי ביטוי באות הטקסט, לאנושיות וריבוי הדעות, הבאים לידי ביטוי בכל ההערות, התוספות שמסביב לטקסט המרכזי, הצבע והטיפוגרפיה הרעננה. ההמונים המצטרפים לשורות הלומדים, גברים ונשים, שומרי מסורת ושאינם שארון הספרים היהודי הפך לנגיש עבורם בזכותו, זוכרים אותו היום.

 

השוו בין הגרסאות:

ש"ס וילנא:

 

תלמוד שטיינזלץ:

אפשר לחשוב על מסמכים רומנטיים ממנה (מכתבי אהבה למשל), אבל קשה לחשוב על מסמכים נחוצים כמוה. בטרם יוכלו בני זוג להקים בית ומשפחה כדת משה וישראל, נכנסת ביניהם הכתובה, ובה מפורטות חובות הבעל כלפי אשתו במקרה שתגורש או תתאלמן. בספרייה הלאומית שמורה אחת הכתובות העתיקות ביותר ששרדו עד ימינו.

ביום חמישי, בתאריך ה-28 בנובמבר 1023, חוברה ונחתמה הכתובה שלפנינו. הכתובה אומנם חוברה בעיר צור (לבנון של ימינו), אבל היא ניתנה לבני הזוג נתן הכהן בן שלמה ולאשתו רחל, אשר קבעו את מקום מגורם בצפת. מדוע חוברה בצור ולא בצפת? כיוון שכתובות נכתבו בדרך כלל עפ"י מנהג משפחת הכלה (ובמימונה), והכתובה שלפנינו מזכירה כתובות אחרות שנכתבו בעיר צור – סביר שרחל היא בת העיר צור.

בדומה לכתובות אחרות, גם לכתובה שלפנינו נוסח קבוע המפרט את החובות הבסיסיות שאמור הבעל לספק לאשתו. נכתב בה, למשל, שהבעל נתן לאביה 5 דינרים מוהר, והתחייב על 20 דינרים נוספים לאשתו, שאותם היא אינה יכולה לתבוע "כל זמן דהוא חאיי והיא תחות רשותיה בטב" (ובעברית: כל זמן שהוא חי, והיא תחת רשותו בטוב).

 

 

נראה שלא נחסך כל מאמץ בכיסוי כל אפשרות, שכן בסוף הכתובה מופיעים ענייני "שנתא ורחמתא, חייא ומיתותא" (שנאה ואהבה, חיים ומוות), ובהם מפורטות ההשלכות הכלכליות של פירוק הנישואים. אם תמות האישה בחיי בעלה – התכשיטים והכסף שהביאה יעברו לילדיה, ואם לא יהיו לה ילדים יחזור מחצית רכושה לבית אביה. ברשימת התכשיטים נזכרים "שירין דהב", שהם צמידי זהב, ו"זוג קדשין דהב" שהם זוג עגילי זהב. במידה שיסתיימו הנישואים בנסיבות שאינן קשורות במות אחד מבני הזוג, יספוג האשם את הנזק: אם בעלה ישנא אותה שנאת חינם, ישלם לה את המוהר המאוחר – אותם 20 דינרים ("ולא ירצא בשותפתה שנאת מגן יהווי משלם לה כל מה דכתיב ומפרש בהדן"). ואם היא תשנא אותו, תאבד את המוהר המאוחר ותיקח רק מה שהביאה איתה מבית אביה.

שם הסופר שחיבר את הכתובה מוכר לחוקרי הגניזה הקהירית – שם היא נשמרה. שמו יוסף בן יעקב הכהן תושב צור, החתום על תעודות רבות מצור בשנים 1037-1011. לדעת אוצר אוסף היהדות יואל פינקלמן כתובה זו היא "אחת מהעדויות הראשונות והבודדות שקיימות של הקהילה היהודית בצפת באותה תקופה".

 

בפרויקט הגניזה של אוניברסיטת פרינסטון תוכלו לקרוא את התעתיק המלא של הכתובה שנכתבה בשילוב עברית, ארמית וערבית-יהודית.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

טקס החתונה היהודית-מסורתית הוא אירוע של אהבה ושמחה על התאחדות החתן והכלה. אולם נישואין הם גם הסדר כלכלי, ולכן נישואין יהודיים כוללים גם מסמך משפטי יבש.

למעשה, בכתובה המסורתית, הנמצאת בשימוש בחתונות יהודיות כבר כאלפיים שנה, אין כל זכר לאהבה. הכתובה עוסקת בסידורים כספיים, כולל הסכום שהכלה תקבל במקרה של גירושין או מות הבעל, ושווי הרכוש שהאישה מביאה איתה לבית בעלה.

שרידים של כתובות עתיקות מאוד קיימות גם היום, וחלקן שמורות באוסף הכתובות הגדול ביותר בעולם ששמור בספרייה הלאומית.

אולם, מהמאה ה-17 והלאה מופיע משהו חדש, ואולי קצת מפתיע: שלל כתובות עם איורים צבעוניים מרהיבים. רוב הכתובות המאוירות הראשונות נכתבו עבור חתונות שהתקיימו בקהילות היהודיות בערים שונות באיטליה.

וכך, באיטליה של המאה ה-17, הכתובה הפכה ממסמך משפטי בלבד, ליצירת אומנות מרשימה הכוללת בתוכה גם היבטים משפטיים. תחילה הכתובות היו מאוירות בצדדיהן, ובחלוף השנים נוספו עוד ועוד מוטיבים אומנותיים. "אופנה" יהודית-איטלקית זו של איורים לא פסחה גם על מסמכים משפטיים אחרים, אולם ניתן לשער שהשינוי המשמעותי בעיצוב הכתובות נבע גם מהרצון להכניס אווירה של אהבה ורומנטיקה בדרך אסתטית ואומנותית לטקס הנישואין.

בספרייה הלאומית שמורות 127 כתובות מאיטליה של המאה ה-17 וה-18. מרבית כתובות אלו מאוירות בשלל צבעים. האיורים כוללים תמות חוזרות: פרחים וצמחים, העיר ירושלים ודמויות מקראיות. בכתובות רבות מופיעים סרטים קשורים, שכנראה מסמלים את הקשר הנרקם בין בני הזוג, וכן מצוירים בכתובות איורים שנראים כמו מבנה של בית, המסמלים, כמו החופה עצמה, את הבית המשותף של בני הזוג.

בכתובות משולבים גם פסוקים מהמקרא המעטרים אותה, בעיקר פסוקים מסיפורי נישואין מקראיים או פסוקים בשבח הזוגיות והאהבה.

עיון בכתובות יכול להעניק ידע רב על אופיה של הקהילה היהודית ומצבה הכלכלי. כך למשל, יש בכתובות, לצד שמות החתן והכלה, גם את שם העיר שבה התקיימה החתונה; דמויות מצוירות על פי האופנה האיטלקית של התקופה; חלק מהדמויות מצוירות ערומות כמקובל באומנות איטלקית וכאמור, חלק מהשמות של החתנים והכלות הן שמות איטלקיים ולא שמות יהודים.

ציורים ואיורים אלו של כתובות מקהילות יהודיות מאיטליה ומכל רחבי העולם היהודי הן פרק מרתק בתולדות האומנות היהודית.