סיפורי המדרש מראים לנו לא אחת כי ישנם מצבים שבהם האדם עוזב את עולמו או את המשימה שבה הוא עוסק, אך לא אותיותיו. כך המדרש על האותיות שפרחו מן הלוחות עם שבירתם על הר סיני, כך הסיפור התלמודי הידוע על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו את גופו כשהוא עטוף בספר התורה שבו נהג ללמד, ובעוד האש עולה – האותיות מן הספר פרחו באויר, וכך גם היה עם פטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ז"ל.
האות העברית כיסוד ספרי הקודש היא תופעה ששורשיה כבר נטועים בתקופת התלמוד. חכמים ייחסו משקל רב, קדושה וכוחות מיסטיים לאות, שעל פי המדרש נברא בה העולם. דברי המשנה במסכת ברכות על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שבהם "הכתב והמכתב", מְמַצבים את הכתב בדרגה רוחנית גבוהה השמורה למספר מצומצם של בריאות אשר יש בהן חיבור בין רוח לחומר. לפיכך מלמדת אותנו הטיפוגרפיה המקראית והתלמודית לשים לב לא רק לנכתב אלא גם למה שלא נכתב: הרווחים, האותיות הגדולות, הקטנות, התלויות בין השורות, לא פחות מאשר למה שעליהן.
מעמדו המיוחד של ספר הקודש ביהדות מחייבו בעיצוב מהודר, העוטף ומלביש את התוכן בלבוש חיצוני, המעיד על תוכנו.
סיפורה של הטיפוגרפיה החדשה של התלמוד בהוצאת הרב שטיינזלץ הוא סיפור מרתק על המאבק שאינו נגמר בין שימור לבין חידוש בעולם בית המדרש. סיפור שראשיתו בדפוס האלמנה רום בוילנא באמצע המאה הי"ט, עת עיצבה דבורה רום, בעלת הדפוס, את המבנה הסופי של דפי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם עד היום. מבנה אשר הפך לסמל ולאייקון בתרבות החזותית היהודית גם ללא הטקסט שבתוכו.
אישה היא זו שאחראית לפריצת הדרך הראשונה ולהפיכתו של העמוד לפסגת הטיפוגרפיה התורנית. עיצוב הדף היה מהפכני באותם השנים ושימש בעצם כ"היפר לינק" הראשון בעולם. כשכל שינוי בצורה מעיד על שינוי בתוכן, אות לטקסט, אות לתרגום, כוכבית המפנה לפרשנות אחת וריבוע קטן לאחרת. שנים ילוו אותנו אותיותיה של דבורה מדפוס רום שעד היום נקראות בשם "וילנא" על שם בית הדפוס שלה. לימים יספר לנו המשורר אברהם סוצקבר ז"ל איך בזמן הכיבוש הנאצי התיכו בגטו וילנא את אותיות העופרת הישנות מבית הדפוס הנטוש והפכו אותן לכלי נשק רוחני ומלא הוד.
כדרכה של דבורה רום גם ממשיכה היה בעל חזון. שטיינזלץ הבין כי אומנם שמירה על אוצרות הטיפוגרפיה הישנים כמוה כשמירה על דפוסי הלימוד מקדמת דנא, אך המחיר של אי־הנגשת הספר למתקשים בלימודו גבוה מידי. וכך, קיבל על עצמו לשנות את צורת הדף, את הטיפוגרפיה, הרווחים והעימוד כולו כדי לחבר את הלימוד ולהנגישו לכמה שיותר אנשים.
שימור וחידוש גם בכריכה החיצונית
לא רבים יודעים, אך למלאכת העיצוב הגרפי והטיפוגרפי של שערי התלמוד גייס הרב שטיינזלץ את האמן בצלאל שץ. תהליך עיצוב עטיפת ספר מתחיל בראיית המחבר את תפקיד העטיפה כחלק מן היצירה כולה, ודרישותיו לעיצוב הן בדרך כלל ברוח הדברים הכתובים בספר. עיצוב הכריכה משמעותי בשל היותו משקף את אופיו, רוחו ואווירתו של הספר.
גם המוטיבים שהעסיקו את בצלאל שץ בשימור וחידוש. העבר היהודי, הבא לידי ביטוי בסמלים יהודיים, וההווה הארצישראלי, הבא לידי ביטוי בסמלים השאובים מעולם החי והצומח בארץ. בוריס שץ (האב) בז לאומנות המודרנית המנותקת מן העבר, ואילו בנו, בצלאל, מנסח קישוט ואורנמנטיקה "ישראלית", המשלבת בין אסתטיקה סביבתית מקורית, היסטוריה וטבע.
סגנון עיצוב האות של שץ נשמר גם בספרי החול שאותם עיצב. הספר "עטלפי עכו" (1961) בעיצובו, עשוי אף הוא מאותן אותיות בסגנון "הצבי", מאוירות בצורות גיאומטריות שונות ביד חופשית. אולי הוכחה למודרניות ולחדשנות שאותן רצה להטביע בעיצוב הכריכה לספרי הגמרא. אך בעוד בספר "עטלפי עכו" הצורות הגיאומטריות נראות אקראיות, בעיצוב לכריכת התלמוד הצורות הגיאומטריות יוצרות צורות של מגן דוד, לוחות הברית, שערים, כתרים, אותיות, בתים, פרחים ועוד.
את הרעיון החדשני של הרב שטיינזלץ, המחבר בין עבר לעתיד, בין גלות לארצישראליות, ניתן למצוא בשילוב הטיפוגרפי שבין הכריכה החיצונית לכריכה הפנימית. האותיות שעל גבי הכריכה החיצונית בנויות מאות הדומה בצורתה לגופן "הצבי" של הטיפוגרף צבי האוסמן משנת 1954. ומקורותיה של אלו הם כתובות עבריות עתיקות מן האלף הראשון. האות זוויתית, מתבססת על צורת המשולש, חסרת תגים ודומה יותר לצורת כתב החקוק באבן. האות בשער הפנימי דומה בצורתה לאות האשכנזית, הנכתבת בציפורן.
המהדורה התאפיינה בעיצוב מחודש, צבעוני ובהיר, אך ביטול כריכת העור המסורתית, השימוש בגופן הישראלי וההתנתקות מסגנון האות המקושטת ה"כבדה" לטובת "פרנק־-ריהל" מנוקדת, דקה יותר ושחורה פחות, שמטרתה הייתה הנגשה והבהרה של הטקסט, הביאו להדרה של זו מישיבות רבות.
כמה אומץ צריך כדי להיות פורץ דרך לרבים וכמה נחת יש בעובדה שעוד בחייו ראה הרב שטיינזלץ את התלמוד לא רק כספר לימוד, אלא כדרך חיים המקדשת את הדיאלוג המתמשך בין התורה הכתובה, הבאה לידי ביטוי באות הטקסט, לאנושיות וריבוי הדעות, הבאים לידי ביטוי בכל ההערות, התוספות שמסביב לטקסט המרכזי, הצבע והטיפוגרפיה הרעננה. ההמונים המצטרפים לשורות הלומדים, גברים ונשים, שומרי מסורת ושאינם שארון הספרים היהודי הפך לנגיש עבורם בזכותו, זוכרים אותו היום.
השוו בין הגרסאות:
ש"ס וילנא:
תלמוד שטיינזלץ:
