כיצד נראתה ירושלים לפני 150 שנה? אנחנו, כנראה, הדור הראשון שיכול לענות על כך די בבטחה, בזכות הדפסים מוקדמים שנשתמרו בספרייה הלאומית, מאותם ימים של ראשית הצילום בארץ ישראל
העשורים האחרונים של המאה ה-19 התאפיינו בגל גואה של תיירים, חוקרים וצליינים שפקדו את "ארץ הקודש", כחלק ממסלול קבוע מראש של אתרי תיור במזרח הקרוב. למרביתם לא היתה מצלמה, מכשיר כבד ומסורבל להפעלה באותם הימים. ה"אוריינט" ורוח התנ"ך שביקשו לספוג, ניכרים היטב בתצלומים שהפיקו עבורם הצלמים המקצועיים הבודדים שפעלו כאן, ובראשם פליקס בונפיס.
הנופים ריקים, רחבי ידיים, אולי גם בשל הקושי לצלם את העוברים ושבים בשל החשיפות הארוכות שדרשו לוחות הזכוכית המשוחים בתחליב הרגיש לאור. לעיתים, כאשר הקומפוזיציה דרשה זאת, דווקא נראים אזרחי ירושלים של אותם ימים רחוקים, כניצבים בתוך תפאורה רבת הוד.
רחוב הגיא, ירושלים – מבט אל עבר "בית האיש העשיר". צילום: פליקס בונפיס, בערך 1860. לחצו להגדלה
הכניסה לעיר: שער יפו. צילום: בית בונפיס, בערך 1899. צולם זמן קצר לאחר מילוי החפיר, שאיפשר את כניסתן של עגלות לעיר העתיקה. לחצו להגדלה
שער יפו בסוף המאה ה-19. צילום: בית בונפיס. לחצו להגדלה
מצודת דוד ורחבת המסחר שלפני שער יפו, בערך 1870. צילום: פליקס בונפיס. לחצו להגדלה
מבט לעבר הרובע הנוצרי מכיוון מצודת דוד. צילום: לואיג'י פיורילו, בערך 1875. לחצו להגדלה
רחוב ברובע הנוצרי, בערך 1880. צילום: פליקס בונפיס. לחצו להגדלה
מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי. צילום: פליקס בונפיס, בערך 1880. לחצו להגדלה
שער שכם, 1900. צילום: ברונו הנטשל. לחצו להגדלה
קבוצת תיירים גרמנים בהר הבית, 1903
בריכת חזקיהו. צילום: פליקס בונפיס, בערך 1865. לחצו להגדלה
תצפית אל ירושלים מהר הזיתים. צילום: פרנק מייסון גוד, 1875. לחצו להגדלה
החומה המזרחית ושער הרחמים. צילום: פרנק מייסון גוד, 1875. לחצו להגדלה
בתל אביב של שנת 1926 ראה אור בהוצאת דביר ספרון בן ארבעה עמודים ושמו 'ספר התמונות הראשון של הילד'. מבט חטוף מספיק כדי לקבוע ששום הנחות לא נעשו בבחירת התמונות ובעיצובן: בהנחה שאכן כוון הספר לילדי הארץ העושים את צעדיהם הראשונים בעברית, מוארים בין דפי הספר כמה וכמה אובייקטים השייכים במובהק לעולם המבוגרים. בכדור יכול הילד לבעוט, את הקוביה יכולה הילדה להטיל ובבובה ("בַּר תְּמַלִיוֹן" בשפת התקופה) יוכלו שניהם לשחק. אך מה אמור לעשות הילד ברובה? ולמי תכתוב הילדה מכתב בעזרת קסת הדיו (ה"דְּיוֹתָה")?
ספר התמונות הראשון של הילד
עם החלת החינוך המודרני ביישוב העברי במסגרת ה"חדר המתוקן" שפותח במזרח אירופה בידי מחנכים יהודיים, נשלחו ילדי הארץ לבית הספר בגיל 6, ולא בגיל 3 כפי שהיה נהוג ב"חדר המסורתי". הפער שנוצר התמלא, בין השאר, בספרות מתאימה.
ספרי הילדים הראשונים שראו אור בעברית לא הכילו תמונות; את המסרים ומוסר ההשכל שביקשו ההורים להנחיל לבתם ולבנם דרך ספרי הילדים המתחברים מאז אמצע המאה התשע-עשרה בקצב מסחרר, אמורים היו להנחיל המילים המתחברות למשפטים, המרכיבים פסקאות, הבונות סיפור. בצד המחסור במאיירים עבריים ובצד העלויות העצומות הכרוכות בהדפסת איוריהם בספרים שאיכות הנייר שלהם לא תמיד הייתה מן המובחרות, המחסור באיור – אותה תמונה מצוירת שתתכתב עם הטקסט – כמעט שלא הורגש. אחרי הכול, האם לא היה לימוד העברית הכתובה – ועם התקדמות העשורים הראשונים של המאה העשרים גם המדוברת – אחת ממטרות העל של היהודים המתחילים לראות עצמם כעם אחד?
רק בתחילת המאה העשרים החלה לחדור אל עולם הספר העברי סוגת הספר המאויר. אם עד אז נחשב האיור להפרעה מקושטת למילה הכתובה, הספר המאויר לילד הפך גישה זו על ראשה: "בבסיסו של הספר המאויר עומדת תפיסת עולם חינוכית שהנחת-היסוד שלה היא כי הילד לומד קודם כל באמצעות חושיו, ועל כן האיור איננו בבחינת קישוט לספר אלא מכשיר פדגוגי מובהק", כותבת אילה גורדון בספרה 'איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים'.
זהו בדיוק המקרה ב'ספר התמונות הראשון של הילד', שהתפרסם באותן השנים שבהן עבר מרכז המו"לות העברית מאירופה לארץ בעקבות התפשטות המהפכה הבולשיווקית שריסקה את התרבות העברית בשטחה, עליית האנטישמיות הנאצית במרכז אירופה ולהבדיל – התבססות הפרויקט הציוני בארץ. בשנת 1924 נפתחה מחדש בארץ הוצאת דביר, הוצאת הספרים שהקים חיים נחמן ביאליק כבר בשנת 1901 ברוסיה (בגלגולה הראשון כהוצאת מוריה, שהתפצלה לימים למוריה ולדביר). 'ספר התמונות הראשון של הילד' נחשב לאחד מספרי הילדים הראשונים שהדפיסה ההוצאה בארץ.
שם המאייר, אגב, לא נזכר בשום מקום בספר. עובדה זו לא צריכה להפתיע אותנו. יעברו עוד שנים רבות עד שזהות רבים מהעוסקים במלאכת הספר העברי נזכרו בשם – כולל, בין השאר, שם העורך או העורכת.
בוורשה של שנת 1901 נדפס ספר הלימוד "לפי הטף" שחיבר המחנך הירושלמי הנודע דוד ילין. הספר כתוב בשיטת "עברית בעברית" – שיטה המבוססת על הרעיון הגאוני והכה פשוט. באותה תקופה העברית אינה נחשבת לשפת אם חיה (אולי רק במשפחת בן-יהודה הקנאית כל כך לעברית), עובדה שלא הפריעה למפיצי שיטת "העברית בעברית" להתייחס אל השפה הנלמדת ככזאת. אם דובר צרפתית צעיר אינו צריך בשפה זרה נוספת כדי לרכוש את שפת אימו, מדוע שיזדקק לה הילד היהודי – ואפילו הוא מחזיק בשפה נוספת, ככל הנראה ביידיש? לשם כך נהגתה השיטה: את העברית ילמדו הילדים בעזרת ספרים ותמונות, בליווי מורה הדובר את השפה, וללא תיווך של שפה זרה נוספת.
שער הספר 'לפי הטף' לדוד ילין
הספר של ילין מתהדר בשלל ציורים המתארים סצינות מהחיים בארץ ישראל. אולם, המתבונן היטב יבחין בכמה פערים מעניינים. באיור כיתת לימוד העברית, למשל, ניצב תנור חימום גדול מאחורי התלמידים. ההסבר לכך נעוץ בזהות המאייר, הוא גבריאל טשורני הוורשאי. אפשר שפשוט אייר כיתה הבנויה לפי מזג אוויר מזרח אירופאי, ולא למידותיו של המדבר הארץ ישראלי.
כיתת לימוד עברית בירושלים
אנומליה נוספת נוגעת לבגדי העבריים החדשים, אותם חלוצים מפריחי שממות. את בגדי האיכר הפשוט החליפו החלוצים המצוירים בבגדים תורכיים עירוניים.
ואיך אפשר לייצר בו בזמן אווירה אירופאית ואוריינטלית? מקבצים בתמונה אחת איכר ארץ-ישראלי ולידו, חייל במדים אירופאיים מודרניים רוכב על סוס.
ליד כל תמונה צירף ילין מקבץ שאלות שעל המורה לשאול את תלמידיו, כשמרבית המילים העבריות מתורגמות לגרמנית, לרוסית ולצרפתית.
גם בכך אין כל רע: הספר נכתב בירושלים, נדפס בוורשה והופץ ברחבי העולם היהודי – זה שבו למדו עברית ב"חדר המתוקן". לפעמים ליד תנור דולק ולפעמים בלִיוּוּיָהּ המצנן של מניפה.
המשטרה הגרמנית העבירה לספרייה כתבי יד מאת ברוד, חברו של קפקא
בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא, בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו
כתבי יד מאת מקס ברוד, חברו של הסופר פרנץ קפקא ומי שהביא לדפוס את ספריו, הועבר בשגרירות ישראל בגרמניה ע"י נציג המשטרה בברלין לראשי הספרייה הלאומית של ישראל.
האירוע התקיים במסגרת תהליכי ההתחדשות של הספרייה והרחבת שיתופי הפעולה הבינלאומיים של הספרייה הלאומית ובכללם עם מוסדות מחקר ותרבות גרמנים.
העברת החומרים ליו"ר הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג. צילום: בועז ארד
השבוע הגיעו ראשי הספרייה הלאומית לברלין לצורך הצגת אוספי הספרייה ויעדיה. במסגרת הביקור המיוחד הגיעו היו"ר דוד בלומברג והמנכ"ל אורן וינברג לביתו של שגריר ישראל בברלין, ג'רמי יששכרוף. באירוע הציג מנהל הספרייה בפני אנשי ציבור, תרבות ותקשורת גרמנים את תהליכי ההתחדשות של הספרייה ואת תהליך בניית משכן הספרייה החדש המוקם בימים אלו בקריית הלאום בירושלים.
שיריו של ברוד
שיאו של האירוע יהיה מסירתם של מאות דפים הכוללים מכתבים, טיוטות של מחזות, יומנים וכתב יד נוספים של הסופר, המלחין והמחזאי מקס ברוד, שנמסרו לראשי הספרייה הלאומית ע"י נציג בכיר ממשטרת גרמניה (BKA).
תמונותיו של ברוד
הכתבים הם חלק מעיזבונו של מקס ברוד, שהיה חברו הקרוב ביותר של הסופר פרנץ קפקא ומי שפעל ללא לאות לפרסום ספריו וכתביו של קפקא. בעשור האחרון עמד עיזבון ברוד במרכזו של משפט שהתקיים בין בנותיה של מזכירתו, אסתר הופה, לבין הספרייה הלאומית. שלוש ערכאות – בית המשפט למשפחה, בית המשפט המחוזי בתל אביב ובית המשפט העליון, פסקו כי עיזבונו, הכולל גם את כתבי קפקא, יוצא מידי משפחת הופה, ויופקד בספרייה הלאומית, כפי שהוא ביקש בצוואתו.
גלויה עם חתימתו של קפקא
מקצת הפריטים שהועברו לספרייה
ואכן, בשנים הקרובות, בהתאם לרצונו של מקס ברוד שארכיונו שלו, ובכלל זה כתביו של קפקא, יחשפו לציבור וישמרו בארכיון ציבורי, פועלת הספרייה הלאומית לממש את צוואתו. במסגרת פעילות זו נאספו כתבי יד רבים של ברוד, לרבות יומנים אישיים שבהם הוא תיאר את מערכת יחסיו הענפה עם חברי "חוג פראג" (חוג הסטודנטים הציונים מפראג, בני דורו וסביבתו האינטלקטואלית של פרנץ קפקא, שהיו הראשונים בתנועה הציונית לנסח את רעיון המדינה הדו-לאומית בארץ ישראל), שארכיוני אישים רבים מקבוצה זו נמצאים גם כן בספרייה הלאומית. במשך כל אותן שנים היה ידוע לספרייה שפריטים מעיזבון ברוד התגלגלו בדרך-לא-דרך לגרמניה, מתוך ניסיון למכור אותם.
כתבי יד אלו נתפסו בידי המשטרה הגרמנית ולאחר תהליך משפטי הוכרע שאלו שייכים לעיזבון ברוד ויוחזרו לספריה הלאומית. בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו.
דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית אמר כי הספרייה הלאומית גאה לקבל לידיה בחזרה את כתביו של מקס ברוד, כפי שהוא ביקש לממש בצוואתו. "אנחנו שמחים שגם לאחר הזמן הרב שחלף מאז נגזלו כתבי היד של ברוד, שהיה מלחין, מחזאי וסופר פורה, הם שבים עתה לספרייה ובכך למעשה נסגר מעגל וארכיונו של ברוד יצטרף במלואו למאות הארכיונים השמורים בספרייה ובהם ארכיוני הסופרים שהיו חברי "חוג פראג", שבו היו חברים גם מקס ברוד ופרנץ קפקא", אמר בלומברג.
