בתל אביב של שנת 1926 ראה אור בהוצאת דביר ספרון בן ארבעה עמודים ושמו 'ספר התמונות הראשון של הילד'. מבט חטוף מספיק כדי לקבוע ששום הנחות לא נעשו בבחירת התמונות ובעיצובן: בהנחה שאכן כוון הספר לילדי הארץ העושים את צעדיהם הראשונים בעברית, מוארים בין דפי הספר כמה וכמה אובייקטים השייכים במובהק לעולם המבוגרים. בכדור יכול הילד לבעוט, את הקוביה יכולה הילדה להטיל ובבובה ("בַּר תְּמַלִיוֹן" בשפת התקופה) יוכלו שניהם לשחק. אך מה אמור לעשות הילד ברובה? ולמי תכתוב הילדה מכתב בעזרת קסת הדיו (ה"דְּיוֹתָה")?
ספר התמונות הראשון של הילד
עם החלת החינוך המודרני ביישוב העברי במסגרת ה"חדר המתוקן" שפותח במזרח אירופה בידי מחנכים יהודיים, נשלחו ילדי הארץ לבית הספר בגיל 6, ולא בגיל 3 כפי שהיה נהוג ב"חדר המסורתי". הפער שנוצר התמלא, בין השאר, בספרות מתאימה.
ספרי הילדים הראשונים שראו אור בעברית לא הכילו תמונות; את המסרים ומוסר ההשכל שביקשו ההורים להנחיל לבתם ולבנם דרך ספרי הילדים המתחברים מאז אמצע המאה התשע-עשרה בקצב מסחרר, אמורים היו להנחיל המילים המתחברות למשפטים, המרכיבים פסקאות, הבונות סיפור. בצד המחסור במאיירים עבריים ובצד העלויות העצומות הכרוכות בהדפסת איוריהם בספרים שאיכות הנייר שלהם לא תמיד הייתה מן המובחרות, המחסור באיור – אותה תמונה מצוירת שתתכתב עם הטקסט – כמעט שלא הורגש. אחרי הכול, האם לא היה לימוד העברית הכתובה – ועם התקדמות העשורים הראשונים של המאה העשרים גם המדוברת – אחת ממטרות העל של היהודים המתחילים לראות עצמם כעם אחד?
רק בתחילת המאה העשרים החלה לחדור אל עולם הספר העברי סוגת הספר המאויר. אם עד אז נחשב האיור להפרעה מקושטת למילה הכתובה, הספר המאויר לילד הפך גישה זו על ראשה: "בבסיסו של הספר המאויר עומדת תפיסת עולם חינוכית שהנחת-היסוד שלה היא כי הילד לומד קודם כל באמצעות חושיו, ועל כן האיור איננו בבחינת קישוט לספר אלא מכשיר פדגוגי מובהק", כותבת אילה גורדון בספרה 'איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים'.
זהו בדיוק המקרה ב'ספר התמונות הראשון של הילד', שהתפרסם באותן השנים שבהן עבר מרכז המו"לות העברית מאירופה לארץ בעקבות התפשטות המהפכה הבולשיווקית שריסקה את התרבות העברית בשטחה, עליית האנטישמיות הנאצית במרכז אירופה ולהבדיל – התבססות הפרויקט הציוני בארץ. בשנת 1924 נפתחה מחדש בארץ הוצאת דביר, הוצאת הספרים שהקים חיים נחמן ביאליק כבר בשנת 1901 ברוסיה (בגלגולה הראשון כהוצאת מוריה, שהתפצלה לימים למוריה ולדביר). 'ספר התמונות הראשון של הילד' נחשב לאחד מספרי הילדים הראשונים שהדפיסה ההוצאה בארץ.
שם המאייר, אגב, לא נזכר בשום מקום בספר. עובדה זו לא צריכה להפתיע אותנו. יעברו עוד שנים רבות עד שזהות רבים מהעוסקים במלאכת הספר העברי נזכרו בשם – כולל, בין השאר, שם העורך או העורכת.
המשטרה הגרמנית העבירה לספרייה כתבי יד מאת ברוד, חברו של קפקא
בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא, בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו
כתבי יד מאת מקס ברוד, חברו של הסופר פרנץ קפקא ומי שהביא לדפוס את ספריו, הועבר בשגרירות ישראל בגרמניה ע"י נציג המשטרה בברלין לראשי הספרייה הלאומית של ישראל.
האירוע התקיים במסגרת תהליכי ההתחדשות של הספרייה והרחבת שיתופי הפעולה הבינלאומיים של הספרייה הלאומית ובכללם עם מוסדות מחקר ותרבות גרמנים.
העברת החומרים ליו"ר הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג. צילום: בועז ארד
השבוע הגיעו ראשי הספרייה הלאומית לברלין לצורך הצגת אוספי הספרייה ויעדיה. במסגרת הביקור המיוחד הגיעו היו"ר דוד בלומברג והמנכ"ל אורן וינברג לביתו של שגריר ישראל בברלין, ג'רמי יששכרוף. באירוע הציג מנהל הספרייה בפני אנשי ציבור, תרבות ותקשורת גרמנים את תהליכי ההתחדשות של הספרייה ואת תהליך בניית משכן הספרייה החדש המוקם בימים אלו בקריית הלאום בירושלים.
שיריו של ברוד
שיאו של האירוע יהיה מסירתם של מאות דפים הכוללים מכתבים, טיוטות של מחזות, יומנים וכתב יד נוספים של הסופר, המלחין והמחזאי מקס ברוד, שנמסרו לראשי הספרייה הלאומית ע"י נציג בכיר ממשטרת גרמניה (BKA).
תמונותיו של ברוד
הכתבים הם חלק מעיזבונו של מקס ברוד, שהיה חברו הקרוב ביותר של הסופר פרנץ קפקא ומי שפעל ללא לאות לפרסום ספריו וכתביו של קפקא. בעשור האחרון עמד עיזבון ברוד במרכזו של משפט שהתקיים בין בנותיה של מזכירתו, אסתר הופה, לבין הספרייה הלאומית. שלוש ערכאות – בית המשפט למשפחה, בית המשפט המחוזי בתל אביב ובית המשפט העליון, פסקו כי עיזבונו, הכולל גם את כתבי קפקא, יוצא מידי משפחת הופה, ויופקד בספרייה הלאומית, כפי שהוא ביקש בצוואתו.
גלויה עם חתימתו של קפקא
מקצת הפריטים שהועברו לספרייה
ואכן, בשנים הקרובות, בהתאם לרצונו של מקס ברוד שארכיונו שלו, ובכלל זה כתביו של קפקא, יחשפו לציבור וישמרו בארכיון ציבורי, פועלת הספרייה הלאומית לממש את צוואתו. במסגרת פעילות זו נאספו כתבי יד רבים של ברוד, לרבות יומנים אישיים שבהם הוא תיאר את מערכת יחסיו הענפה עם חברי "חוג פראג" (חוג הסטודנטים הציונים מפראג, בני דורו וסביבתו האינטלקטואלית של פרנץ קפקא, שהיו הראשונים בתנועה הציונית לנסח את רעיון המדינה הדו-לאומית בארץ ישראל), שארכיוני אישים רבים מקבוצה זו נמצאים גם כן בספרייה הלאומית. במשך כל אותן שנים היה ידוע לספרייה שפריטים מעיזבון ברוד התגלגלו בדרך-לא-דרך לגרמניה, מתוך ניסיון למכור אותם.
כתבי יד אלו נתפסו בידי המשטרה הגרמנית ולאחר תהליך משפטי הוכרע שאלו שייכים לעיזבון ברוד ויוחזרו לספריה הלאומית. בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו.
דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית אמר כי הספרייה הלאומית גאה לקבל לידיה בחזרה את כתביו של מקס ברוד, כפי שהוא ביקש לממש בצוואתו. "אנחנו שמחים שגם לאחר הזמן הרב שחלף מאז נגזלו כתבי היד של ברוד, שהיה מלחין, מחזאי וסופר פורה, הם שבים עתה לספרייה ובכך למעשה נסגר מעגל וארכיונו של ברוד יצטרף במלואו למאות הארכיונים השמורים בספרייה ובהם ארכיוני הסופרים שהיו חברי "חוג פראג", שבו היו חברים גם מקס ברוד ופרנץ קפקא", אמר בלומברג.
ככל שהלכה והתהדקה טבעת החנק שהכינו בעלות הברית לרייך השלישי הקורס, כך הלכו והתנערו מנהיגי מחתרת האצ"ל בארץ ישראל ממדיניות הפיוס שנכפתה עליהם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הרימו חזרה את נשקם על אותו אויב נושן לעצמאות ישראל – שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה. הלח"י מלכתחילה סירב להשתתף בהפוגה היזומה, אך שאב עידוד מחזרת האצ"ל למערכה.
בתגובה ל"טרור" היהודי שאיים להצית מחדש את ארץ ישראל, מיהר המזכיר הראשי של שלטונות המנדט וממלא מקום הנציב העליון (הנציב התאושש באותה תקופה מניסיון התנקשות של לוחמי הלח"י ב-8 באוגוסט 1944), ג'ון שאו, לנסח כמה המלצות לטיפול בנושא. הסעיפים ההצהרתיים בהצעת המזכיר נסובו סביב שתי יוזמות: שאו המליץ ליזום סדרת כתבות בעיתונות הבריטית והאמריקנית נגד הטרור בארץ ישראל, ובד בבד לפרסם הכרזה משותפת של הצבא והמנהל האזרחי נגד "הטרור".
בצד שתי היוזמות הללו הופיעה ההמלצה המעשית של המזכיר הראשי, שבה תלו שלטונות המנדט את יהבם: גירוש כפוי של מאות צעירי האצ"ל והלח"י הכלואים במחנות המעצר בלטרון ובעכו הרחק מארץ ישראל. מבין שלוש החלופות שהציע שאו – קפריסין, קירנאיקה ואריתראה – נבחרה אריתראה ליעד הגירוש. המצב הפוליטי במדינה היה אומנם לוט בערפל, אך המרחק הרב מארץ ישראל שכנע את שלטונות המנדט שסיכויי הבריחה מאריתראה קלושים.
בשעות הבוקר המוקדמות ב-19 באוקטובר 1944 הועלו 251 עצורי לטרון ועכו על מטוסי חיל האוויר הבריטי. אף חברת מחתרת לא נשלחה לאפריקה. הנשים המעטות שהיו עצורות בבתי הכלא שוחררו מבעוד מועד. בצהרי ה-20 לחודש נחתו המגורשים בשדה התעופה באסמרה, ונלקחו משם ברכבי משא משוריינים אל מחנה סמבל, מחנה המעצר הראשון שייפגשו גולי המחתרות באפריקה.
הגולים מצטלמים במחנה סמבל שבאריתראה, המחנה הראשון אליו הגיעו
"השיבה ארצה עמדה בראש מעייניהם של העצורים למן היום שבו דרכה כף רגלם על אדמת אפריקה", כותבת שולמית אליאש בפרק השני של ספרה על גולי האצ"ל והלח"י. למרות שקשה לערער על אמינות הקביעה הזאת – גם בגלל שהיא נדמית ברורה (שלא לומר נכונה) מאליה, גם כי היא מקבלת אישוש מיומני העצורים – עמדה למולם מטרה נוספת שהצדיקה, או לפחות הקלה על הגלות הכפויה: יצירת תיעוד מפורט של הווי המחנה והחיים שהתקיימו בו בשנות הגלות הארורות.
כבר בימיו הראשונים של מחנה סמבל החלו העצורים העבריים לתעד את הגלות שאליה הושלכו. עובדה היא שכאשר התבקשו יושבי מחנה גילגיל שבקניה (המחנה השלישי והאחרון שאליו הועברו העצורים לקראת סוף שהותם באפריקה) לתרום "מאמרים, סיפורים, רשימות וציורים, זכרונות וקטעי-יומן, קטעי מכתבים הביתה ומהבית, תיאורי-הווי, דו"חות סטטיסטיים, שירים, פזמונים, הערות ותגובות, דברי הומור, בדיחה וחידוד", ובמילים אחרות – כל טקסט שיש לו איזשהו קשר עם שהותם במחנה, וזאת בעבור "חוברת מיוחדת" שתכננה המערכת הספרותית שקמה במחנה, תרמו כל 439 יושבי המחנה טקסטים פרי עטם.
"ספר המעצר והגלות", המהדורה המקורית
"הם לא ישברו אותנו", שיר מתוך "ספר המעצר והגלות"
למערכת "בדד", כפי שכינתה את עצמה, היה זה הקובץ הרביעי במספר שהוציאה לאור בזמן השהות באפריקה. בניגוד לשלוש החוברות המצומצמות שקדמו למקבץ המיוחד, הודיעה המערכת כי הפעם: "בגליון מיוחד זה לא תהיה הגבלה במספר העמודים, כך שכל חומר ראוי לפרסום יפורסם באותו קובץ ולא יידחה".
על מה כתבו הלוחמים הנועזים והצעירים ממחתרות ישראל? הטקסט הראשון בחוברת, שעם התקדמות העבודה תפחה למימדי ספר עב כרס, מודפס במכונת כתיבה ושמו "ספר המעצר והגלות", עסק ביציאה הבלתי צפויה של העצורים לגלות – וכך גם נקרא. "אנו באויר", כותב אריה מהולל תחת שמו המחתרתי אבי בקטע הפותח ומוסיף: "טסים. אין איש יודע, לאן. אך ברור – אל מחוץ לגבולות הארץ".
צבי הדס, המתעד את רשמיו הטריים מהגלות, שזכו לכינוי 'צעדים ראשונים', מציין כי עם הגעת העצורים הראשונים למחנה סמבל התייצבה משלחת עצורים בפני שלטונות המחנה: "המחנה לא ישלים עם הגירוש ויעשה את אשר ביכולתו, כדי לחזור ארצה", הודיעה המשלחת. שלטונות המחנה לא התרשמו מהמחווה, "ויותר ויותר השתרשה ההכרה, כי הגלות איננה מאורע של יום, וכי כל עוד לא תיפתר בעייתנו בארץ, נשמש שוט מתמיד לאיים בו על הסוררים והמורים".
בית הכנסת במחנה בסמבל. צייר ליאופולד פנחסוביץ
המצב הלא שגרתי נעשה עד מהרה לשגרת חיים משמימה. חוסר המעש של העצורים הוליד יוזמות תרבותיות ובידוריות שונות במחנה, ובראשן משחקי ספורט ואימוני התעמלות – נושא מרכזי בחיי המחנה, שלו הקדיש ההיסטוריון ברוך פורמן מאמר מרתק. השעמום מצא ביטוי גם בכתיבה. את שלושת חודשי המעצר הראשונים, שדמו לחודשים רבים שיבואו אחריהם, סיכם העצור דוד סיון כך: "החצוצרה העירה אותנו בבוקר – החצוצרה שלחה אותנו בערב אל יצועינו. ובין בוקר לערב, ומדי יום ביומו, נשאנו עינינו מהנוף בחוץ – העשיר והפורה – אל נפשנו בפנים – השוממה והתוהה. ימים ריקים, ימים שדופים, ימים של בוהו. המחשבה נוברת במלאי הזכרונות – רק מלאי נשאר. מעבר לגדר אין מודיע, מן הארץ אין מבשר; קירות הכלוב שלנו שקופים ואטומים. ימי דאגה עקרה, ימים של שיעמום עמום וחוסר ידיעה".
ביום ה-56 לשהותם במחנה סמבל פרצה שביתת הרעב הראשונה שהחזיקה מעמד ימים מספר. בימים אלו קיבלו העצורים המותשים את המכתבים הראשונים מן הארץ: "מייד נשמע הצלצול הקורא את אנשי המחנה לחדר-האוכל. מצחיק ומכאיב גם יחד, לראות את הבחורים רצים לחדר-האוכל, כדי לקבל את הדבר היקר לנו עתה מכול".
גולי האצ"ל והלח"י בארתיראה
ואולי מוטב שלא להאמין לכל מילה של אנשי המחתרת, או להזדהות במידה מופרזת עם סבלם ובייחוד עם כניעותם. בזמן שסיפרנו לנו על חוסר האונים המובנה שבמצבם, והתלוננו על השעמום המציק ועל הגעגועים הביתה, חושפת ההקדמה להוצאה המחודשת של 'ספר המעצר והגלות' (הוצאת משרד הביטחון, 1980) שמחנה המעצר רחש פעילות מחתרתית מהסוג שבגללו גורשו מלכתחילה אותם מאות עצורים את אלפי הקילומטרים האלה רחוק מהבית. לחלקם אולי מכל דבר שדומה לבית.
"מסמבל עד גילגיל", המהדורה המחודשת משנת 1980
לא רק שהתורמים לספר אינם נזהרים במיוחד בכבודה של מלכות, לפרקים נדמה שהם מתגרים בה בכוונה. כמעט כל ניסיונות הבריחה משלושת המחנות שבהם שהו העצורים באפריקה (סך הכל היו תשעה ניסיונות בריחה, כשהאחרון נהגה ותוכנן בעת העבודה על הספר) מתועדים בפירוט מדאיג.
מחנה גילגיל בקניה – ערוגות בצורת מגן דוד שבמרכזו קקטוס בצורת מנורה. רשויות המחנה לא ידעו זאת, אך החול שבמרכז הגינה נלקח מהמנהרה שחפרו העצורים
חשבו על כך: בעת פרסום הספר בנובמבר 1947 הייתה העברית חיה ומדוברת ברחובות ארצנו יותר משני עשורים. האם היה זה קשה כל כך לצבא הבריטי המהולל להשיג מתורגמן שיחשוף בנקל את החתרנות העומדת ביסוד "ספר המעצר והגלות"? האם הדיר הדבר שינה מעיניי חברי המערכת?
הד קלוש יחידי לאיזושהי דאגה מהצנזור מצאתי בהקדמה למהדורה המחודשת משנת 1980, שאותה חיברו שניים מחברי המערכת המקורית: "המגרעות של "ספר המעצר והגלות" נבעו מתנאי המחנה, מן הצורך בימים ההם לשמור בסוד מעשים ופרשיות על בריחות ושמות של בורחים. החסר מורגש ביותר לגבי המאורעות הדרמאטיים שידע המחנה בתקופה מחתימת הספר (ספטמבר 1947) ועד להודעה הסופית על שיבתנו לציון (יולי 1948). למאורעות הללו ניתן רק ביטוי כרוניקאלי – שרב בו הנסתר על הגלוי – בנספח שבסוף הספר".
דיאגרמה של "רבוי האוכלוסין" במחנה, אוקטובר 1944 – אוקטובר 1947
בהקדמה למהדורה המחודשת חושפים דוד ניב ודוד סיון את מהלך העבודה על הספר: "העבודה התנהלה בקדחתנות רבה. החומר התחיל זורם מייד, וידי העורכים מלאו עבודה – במיון ל"תחנות", בניפוי, בהזמנת רשימות לגיבוש בָּבוּאָה-קרובה-למלאה של הווי מחנה הגולים למוצאותיו ולגלגוליו. אחרי שהשגנו תיבת-שכפול ידנית – קופסת-עץ שטוחה, רשת, גליל-יד למריחת הצבע על כל דף בנפרד – וקיבלנו אשראי מקופת המחנה לרכישת הנייר בנאירובי, קבענו אומדון הוצאות – על פי 300 דפים ל-300 עותקים, 90,000 שכפולים, כריכה וכו' – 18 לירות ארצישראליות, כלומר: 600 מיל (ששים גרוש) העותק. 320 חברים שילמו והזמינו, ואנו פיתחנו את שרשרת תהליכי המיון, העריכה, ההדפסה בשעוונית (אחד מכתיב, אחד מתקתק) – בשש משמרות של שעה וחצי, 9 שעות הדפסה ביום – הגהה, תיקון שגיאות, שכפול 3 דפים ב-330 עותקים ליום. המלאכה התנהלה בקצב מהיר, והתנדבו אליה 80 מאנשי המחנה. אחרי שבעה שבועות, כאשר גרמנו לשכפל את פרטי המסע ממאסאווה למומבאסה, הושלמה עבודת מכונת-הכתיבה, עם מלאות שלוש שנים לגלותנו, ביום ב' במרחשוון תש"ח, ב-330 דפי פוליו. אותו זמן הרכיבו מומחים במחנה מכבש-של-יד להדפסת השער, הותקנו כריכות של נייר-בריסטול וגב-של-בד".
מכבש העץ הגדול שהותקן לצורך הדפסת הספר הטביע בסתר "את סמלי המדינות בדרכונים שהוכנו במחנה – של הונדוראס וסאלוודור – לקראת הבריחה הבאה", ציינו צמד העורכים בהערת שוליים.
דרכונים תוצרת המחנה – הונדורס ואל סלוודור
אחרוני העצורים עזבו את המחנה 56 ימים לאחר שהמדינה הוקמה ועגנו בנמל תל אביב ביולי 1948. את הבלבול האדיר שחוו רק מלהציץ בשינוי שהתחולל בשנות מאסרם, ולוותיקים שבהם הייתה זו השנה הרביעית, הם הצטרכו לאפסן בצד, עכשיו משנדחפו לזרועותיה של מדינה עברית צעירה שהוכרזה באולם מוזיאון לאומנות מודרנית. עם הקמת המדינה נהפכה שהותם של המגורשים להפרה על החוק הבינלאומי. הדרך לחזרתם המיוחלת ארצה נסללה. מלחמת העצמאות נכנסה לשלבה השני כשפלשו צבאות ערב לשטחי ארץ ישראל ביום הכרזת העצמאות. "מי לה' אלי" היה קורא המפקד לפני הפעולה באצ"ל. "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המות" היו מפזמים בלח"י. סוף דרמטי כל כך לסיפור על מעצר וגלות. אבל היו בטוחים שהגולים שחזרו הלכו ועשו חיל במדינה ששמעו על הקמתה מכל-כך כל-כך רחוק, מכונסים תחת מקלט רדיו יחידי.
הגולים מביאים ספר תורה בשובם לארץ (יולי 1948)הגולים בהגיעם לנמל תל-אביב, יולי 1948
בונוס: שני עותקים מקוריים של 'ספר המעצר והגלות' שמורים בספרייה הלאומית, ובשניהם הקדשה מרגשת: האחת לנשיא האוניברסיטה העברית פרופ' יהודה לייב מאגנס. השנייה, עבור הספרייה הלאומית עצמה (שבאותה תקופה שימשה כספריית האוניברסיטה העברית), וזהו לשונה: "לכבוד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תשורה ממחנה הגולים שבקניה".
מאז הצטרפותה של מדינת ישראל לפסטיבל הזמר האירופאי בשנת 1973, נדמה שאירופה תנצל כל הזדמנות כדי "לפספס" הופעה ישראלית. אבל בישראל כמו בישראל יודעים כיצד לעבוד מאחורי הקלעים, ולא רק למוסד יש סוכנים. זהו סיפור על מדינה שלא מוכנה לקחת "לא" כתשובה, ועל ישראלים ששרים בשביל ישראל רחוק מהבית, מתחת לרדאר ותוך סיכון עצמי גדול (לא באמת).
לא פחות משישה אמנים ישראלים נתנו קולם למדינות אחרות, וישנן עוד הרבה אושיות יהודיות פופולריות שזכו לתשומת לב צבעונית ותרמו לפסטיבל הזמר האירופי בחלוף השנים – כולל אחד חזן, אבל זה לא בדיוק מי שאתם חושבים.
ידוע שבמשך השנים ישראל נהנית או לא נהנית מפופולריות בתחרות הזמר המושפעת בעיקר מתדמיתה העולמית. מדי פעם בפעם מצליחים הישראלים "להרים להנחתה", ופעם בעשרים שנה יוצא "טוי". אבל מה עם ה"בין לבין"? ישראל תמיד הייתה מדינה גאה שאהבה לקדם את המוניטין שלה ושל העם היהודי איפה שאפשר. אתם אמרתם להידחף, לא אנחנו. אבל איך עושים את זה הלכה למעשה? זה פשוט מאוד: ישראל לקחה דוגמה מהקוקייה: בדיוק באותו האופן שבו ציפור הקוקייה "שותלת" את גוזליה בקנים אחרים, כך ישראל יודעת היטב לשתול את מייצגיה בבמות של אחרות.
ולמה לא בעצם? נתחיל ראשית בברור: בתור אחת המדינות היחידות שאני מכיר שקבעה את כל חגי הלאום שלה באותו חודש בערך סופך פסח בואך שבועות, ישראל תמיד הייתה בעמדת נחיתות. הרבה אירוויזיונים (יחסית) בוטלו בגלל שהתחרות נפלה ביום זיכרון, או ביום עצמאות, או בערב חג, או "יש לי אלרגיות כרגע", וכמו שאנחנו מכירים את אירופה: היא פחות אוהבת לשנות תוכניות, ולכן ישראל תמיד הייתה הבוגרת בין המדינות והייתה לזו שאמרה: "בסדר בסדר, לא לריב, אני אשאר ביציאה". לכן, נראה לכולם לגיטימי שאם "עושים לנו דווקא" ומשתמשים בימי הזיכרון שלנו "נגדנו", יהיה בסדר לאזן את המאזן ולהיכנס בדלת הצדדית מדי פה ושם.
הדבר המפתיע באמת הוא שכשמשתתפים נציגים ישראלים או יהודים מפורסמים – הם נוטים להצליח די טוב. קחו למשל את הדוגמה מאירווזיון 1965 בנאפולי, איטליה, שבו השיר המנצח של צרפת "בובת שעווה ששרה" נכתב בידי היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינזבורג.
באירווזיון 1963 (לפני הצטרפותה של ישראל לתחרות בשנת 1973), התרחש קרב ענקיות על בימת אירופה, כשהזמרת כרמלה קורן, שייצגה את אוסטריה באותה שנה, שרה ראש בראש מול אסתר עופרים, שייצגה את שוויץ באותה שנה. למרות כותרת שירה "אולי יקרה נס" – הגיעה כרמלה למקום השביעי. אסתר עופרים לעומת זאת, הגיעה בגאון למקום השני עם "אל תלך".
שני זמרים ישראלים הצליחו יחסית היטב בטבלאות הדירוגים בשנים האחרונות: האחת, ליאל קולט, שייצגה את שוויץ בשנת 2006 והגיעה למקום ה-16 (מתוך 47). השני – עשר שנים לאחר מכן – בשנת 2016, עמיר חדד (כוכב נולד מישהו?) שלא הצליח לעבור את הקאט ולייצג את ישראל, מצליח להעפיל לבימת האירווזיון ולייצג את צרפת עם השיר "חיפשתי". הוא מצא את עצמו במקום השישי והמכובד ביותר.
אבל לא בכל המקרים מדובר בהצלחה מסחררת. לפעמים אנחנו פשוט "נקלעים לסיטואציה", כמו המקרה המוזר של סיימון ספירו בשעת קדם מאוחרת. סיימון היה לחזן בבית כנסת בלונדון, ובשנת 1990 החליט שמצא את ייעודו: להפוך לזמר פופ, ולמרות הרמת הגבות המתבקשת – הוא דווקא זכה לפופלריות יחסית בממלכה. איך הופכים לכוכב פופ? משתתפים באירווזיון. לכן החליט סיימון להשתתף בקדם האירוויזיון האנגלי ולהפציע לכל אירופה אחר כך. למרות סיפורו המרגש – החלמה מסרטן הגרון שבו לקה בשנה שלפני הקדם – הוא לא הצליח הגיע לבמה הגדולה, והזמרת אמה זכתה לייצג את בריטניה באירווזיון 1990. אל תדאג סיימון, זה קרה גם לבועז שרעבי.
מקרה נוסף אחרון מתייחס לאורטל מלכה (אתם לא חייבים להכיר, אין לה אפילו ויקיפדיה) שבשנת 2005 החליטה להביא את המהפכה הצרפתית ולנצח את האירוויזיון עבור הריזיסטנס. אבל, באירווזיון כמו באירווזיון ועם שיר כמו "כולם חושבים על עצמם" אל תצפי שמישהו יחשוב עלייך. בעקבות אורטל שלנו, שסיימה במקום ה-23 והמאוד "הייתה לי זכות לחלוק את החוויה המיוחדת הזו עם כל המשתתפים ואזכור אותה כל חיי", החליטו הצרפתים להתרחק מאמנים ישראליים לעשור שלם.
ישראל לא יושבת ומחכה שאף אחד יזמין אותה. גם לפני שנות השמונים, בשנים שבהן לא הורשנו להיכלל בתחרות, ידענו להשתחל אליה ולשרבב את המילה "ישראל" או "ישראלי/ת" לשיח. עולה מכך תמונה מעניינת מאוד: יחסי האהבה-שנאה של ישראל והאירוויזיון יכולים לשקף לעיתים את היחסים המורכבים שלנו עם אירופה: אנחנו חלק מעמי העולם – או לפחות מאירופה – גם אם אתם לא אוהבים את זה.
ואם זה אומר לשיר "חי" על אדמת גרמניה או להראות את אנדרטת יד ושם בפתיח אירווזיון 1979 (ישראל), וגם אם זה אומר לשגר את אסתר עופרים שתראה למדינה "ניטרלית" איך עושים את זה, אין יותר ישראלי מלדחוף לאירוויזוין אצבע בעין – בין שאירופה תאהב את זה ובין שלאו. אבל אין מה לדאוג: העקשנות של ישראל להיות חלק מהפסטיבל האירופאי הזה נעשתה בחלוף השנים לחלק מהאירוויזיון עצמו, בערך כמו שיוון מפרגנת לקפריסין בכל שנה, וקפריסין מפרגנת בחזרה ליוון.
