סוכני המוזיקה החשאיים של ישראל באירוויזיון

זהו סיפור על מדינה שלא מוכנה לקחת "לא" כתשובה, ועל ישראלים ששרים בשביל ישראל רחוק מהבית, מתחת לרדאר ותוך סיכון עצמי גדול (לא באמת)

אודי אדרי | 13.05.19 |
Share
אירוויזיון
אירוויזיון 1979 בירושלים. אוסף דן הדני

מאז הצטרפותה של מדינת ישראל לפסטיבל הזמר האירופאי בשנת 1973, נדמה שאירופה תנצל כל הזדמנות כדי "לפספס" הופעה ישראלית. אבל בישראל כמו בישראל יודעים כיצד לעבוד מאחורי הקלעים, ולא רק למוסד יש סוכנים. זהו סיפור על מדינה שלא מוכנה לקחת "לא" כתשובה, ועל ישראלים ששרים בשביל ישראל רחוק מהבית, מתחת לרדאר ותוך סיכון עצמי גדול (לא באמת).

לא פחות משישה אמנים ישראלים נתנו קולם למדינות אחרות, וישנן עוד הרבה אושיות יהודיות פופולריות שזכו לתשומת לב צבעונית ותרמו לפסטיבל הזמר האירופי בחלוף השנים – כולל אחד חזן, אבל זה לא בדיוק מי שאתם חושבים.

ידוע שבמשך השנים ישראל נהנית או לא נהנית מפופולריות בתחרות הזמר המושפעת בעיקר מתדמיתה העולמית. מדי פעם בפעם מצליחים הישראלים "להרים להנחתה", ופעם בעשרים שנה יוצא "טוי". אבל מה עם ה"בין לבין"? ישראל תמיד הייתה מדינה גאה שאהבה לקדם את המוניטין שלה ושל העם היהודי איפה שאפשר. אתם אמרתם להידחף, לא אנחנו. אבל איך עושים את זה הלכה למעשה? זה פשוט מאוד: ישראל לקחה דוגמה מהקוקייה: בדיוק באותו האופן שבו ציפור הקוקייה "שותלת" את גוזליה בקנים אחרים, כך ישראל יודעת היטב לשתול את מייצגיה בבמות של אחרות.

ולמה לא בעצם? נתחיל ראשית בברור: בתור אחת המדינות היחידות שאני מכיר שקבעה את כל חגי הלאום שלה באותו חודש בערך סופך פסח בואך שבועות, ישראל תמיד הייתה בעמדת נחיתות. הרבה אירוויזיונים (יחסית) בוטלו בגלל שהתחרות נפלה ביום זיכרון, או ביום עצמאות, או בערב חג, או "יש לי אלרגיות כרגע", וכמו שאנחנו מכירים את אירופה: היא פחות אוהבת לשנות תוכניות, ולכן ישראל תמיד הייתה הבוגרת בין המדינות והייתה לזו שאמרה: "בסדר בסדר, לא לריב, אני אשאר ביציאה". לכן, נראה לכולם לגיטימי שאם "עושים לנו דווקא" ומשתמשים בימי הזיכרון שלנו "נגדנו", יהיה בסדר לאזן את המאזן ולהיכנס בדלת הצדדית מדי פה ושם.

הדבר המפתיע באמת הוא שכשמשתתפים נציגים ישראלים או יהודים מפורסמים – הם נוטים להצליח די טוב. קחו למשל את הדוגמה מאירווזיון 1965 בנאפולי, איטליה, שבו השיר המנצח של צרפת "בובת שעווה ששרה" נכתב בידי היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינזבורג.

באירווזיון 1963 (לפני הצטרפותה של ישראל לתחרות בשנת 1973), התרחש קרב ענקיות על בימת אירופה, כשהזמרת כרמלה קורן, שייצגה את אוסטריה באותה שנה, שרה ראש בראש מול אסתר עופרים, שייצגה את שוויץ באותה שנה. למרות כותרת שירה "אולי יקרה נס" – הגיעה כרמלה למקום השביעי. אסתר עופרים לעומת זאת, הגיעה בגאון למקום השני עם "אל תלך".

שני זמרים ישראלים הצליחו יחסית היטב בטבלאות הדירוגים בשנים האחרונות: האחת, ליאל קולט, שייצגה את שוויץ בשנת 2006 והגיעה למקום ה-16 (מתוך 47). השני – עשר שנים לאחר מכן – בשנת 2016, עמיר חדד (כוכב נולד מישהו?) שלא הצליח לעבור את הקאט ולייצג את ישראל, מצליח להעפיל לבימת האירווזיון ולייצג את צרפת עם השיר "חיפשתי". הוא מצא את עצמו במקום השישי והמכובד ביותר.

אבל לא בכל המקרים מדובר בהצלחה מסחררת. לפעמים אנחנו פשוט "נקלעים לסיטואציה", כמו המקרה המוזר של סיימון ספירו בשעת קדם מאוחרת. סיימון היה לחזן בבית כנסת בלונדון, ובשנת 1990 החליט שמצא את ייעודו: להפוך לזמר פופ, ולמרות הרמת הגבות המתבקשת – הוא דווקא זכה לפופלריות יחסית בממלכה. איך הופכים לכוכב פופ? משתתפים באירווזיון. לכן החליט סיימון להשתתף בקדם האירוויזיון האנגלי ולהפציע לכל אירופה אחר כך. למרות סיפורו המרגש – החלמה מסרטן הגרון שבו לקה בשנה שלפני הקדם – הוא לא הצליח הגיע לבמה הגדולה, והזמרת אמה זכתה לייצג את בריטניה באירווזיון 1990. אל תדאג סיימון, זה קרה גם לבועז שרעבי.

מקרה נוסף אחרון מתייחס לאורטל מלכה (אתם לא חייבים להכיר, אין לה אפילו ויקיפדיה) שבשנת 2005 החליטה להביא את המהפכה הצרפתית ולנצח את האירוויזיון עבור הריזיסטנס. אבל, באירווזיון כמו באירווזיון ועם שיר כמו "כולם חושבים על עצמם" אל תצפי שמישהו יחשוב עלייך. בעקבות אורטל שלנו, שסיימה במקום ה-23 והמאוד "הייתה לי זכות לחלוק את החוויה המיוחדת הזו עם כל המשתתפים ואזכור אותה כל חיי", החליטו הצרפתים להתרחק מאמנים ישראליים לעשור שלם.

ישראל לא יושבת ומחכה שאף אחד יזמין אותה. גם לפני שנות השמונים, בשנים שבהן לא הורשנו להיכלל בתחרות, ידענו להשתחל אליה ולשרבב את המילה "ישראל" או "ישראלי/ת" לשיח. עולה מכך תמונה מעניינת מאוד: יחסי האהבה-שנאה של ישראל והאירוויזיון יכולים לשקף לעיתים את היחסים המורכבים שלנו עם אירופה: אנחנו חלק מעמי העולם – או לפחות מאירופה – גם אם אתם לא אוהבים את זה.

ואם זה אומר לשיר "חי" על אדמת גרמניה או להראות את אנדרטת יד ושם בפתיח אירווזיון 1979 (ישראל), וגם אם זה אומר לשגר את אסתר עופרים שתראה למדינה "ניטרלית" איך עושים את זה, אין יותר ישראלי מלדחוף לאירוויזוין אצבע בעין – בין שאירופה תאהב את זה ובין שלאו. אבל אין מה לדאוג: העקשנות של ישראל להיות חלק מהפסטיבל האירופאי הזה נעשתה בחלוף השנים לחלק מהאירוויזיון עצמו, בערך כמו שיוון מפרגנת לקפריסין בכל שנה, וקפריסין מפרגנת בחזרה ליוון.

בהצלחה לקובי, לפחות הוא בבית.

כתבות נוספות

אירוויזיון 2019: בית – HOME של קובי מרימי בתרגום המילים לעברית

הסיפור מאחורי השיר "דיווה" שהביא לדנה אינטרנשיונל את הזכייה באירוויזיון

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

אודי אדרי

אודי אדרי הוא רכז המדיה החברתית של הספרייה הלאומית. בעברו שידר, כתב וערך ברדיו קול הים האדום באילת, הפיק עשרות פסטיבלים בינלאומיים באילת ובתל-אביב ולאחרונה ניהל את הדיגיטל במרכז האקדמי שלם בירושלים.

לכתבות נוספות של אודי אדרי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו