אברהם הורוויץ (הורעוויטש), בדחן חתונות במקצועו, כתב גם פיוטים, רומנים ונובלות ביידיש ובעברית. הוא עיבד ושינה גם יצירות של אחרים, ואת יצירותיו חתם בשמו או בשמות עט שונים ביידיש וברוסית.
תזמורת כליזמרים יהודית של משפחת פאוסט מהעיירה רוהאטין ב-1912. (ויקיפדיה)
אוסף אברהם הורוויץ נמסר לידיו של פרופ' דב נוי בשנת 1974 ע"י נכדו מאיר הורוויץ, במטרה להפקידו לצמיתות בספרייה הלאומית. הפקדה זו יצאה לפועל כשארכיון דב נוי הועבר לספרייה הלאומית בשנת 2018. דב נוי שמר אצלו את האוסף מתוך כוונה לפרסם לקסיקון בנושא כליזמרים ובדחנות. הארכיון כולל כתבי יד, שירים, רומנים, מאמרים, אנקדוטות וכתבים אחרים בנושא בדחנות, וכן ביוגרפיה והתכתבות עם בנו שאול-הושע הורוויץ (1956-1886) ועם משפחתו מברוקלין.
אברהם הורוויץ (הורעוויטש) נולד להוריו ישראל ואלקה בז' באדר ה'תרכ"ג (26.02.1863), בעיר בוריסוב שבמחוז מינסק ברוסיה הלבנה. משפחתו, שמנתה תשע נפשות, לא הייתה מן העשירות בעיירה. אביו היה מלמד. כדי להשלים את הכנסותיו של האב, הייתה אימו לטבחית במטבחי חתונות של גבירים.
בצעירותו למד אברהם בחדר אצל אביו ואצל אחד מדודיו. לאחר מכן היה תלמיד הישיבה המקומית בבוריסוב כשלוש עשרה שנים.
לאברהם לא היה חשק רב ללימודים, אך הוא אהב את האווירה השמחה בחתונות עשירי העיירה שבהן נכח כשהתלווה לאימו בעבודתה. שם הוא נהנה מהאווירה העליזה ונקשר לבדחנים ולנגני הכליזמרים. הכול נעשה כך שהדבר לא ייוודע לאביו.
הוא קרא בסתר ספרי מעשיות של ספרות זולה שאותם שאל מאת הסופר ומוכר הספרים המקומי הלל קליבנוב (קליבאַנאָוו). קליבנוב היה בעל מוגבלות גופנית, ואברהם נהג לעזור לו ולכתוב את השירים שקליבנוב היה מכתיב לו.
בגיל שש עשרה חיבר אברהם את השיר הראשון שלו, "א ליד פון חייע-ראָנע-מערען" (שיר אודות חנה-רונה-מירי), שעסק בסיפורם של בנים ובנות שנהגו לטייל ביער בשבתות ובחגים. השיר נכתב בנימה שלא הייתה מקובלת במגזר שאליו השתייכה משפחתו. כשנודע לאביו על השיר שכתב בנו, אברהם אפילו קיבל בגללו מלקות.
כשהסכסוך בינו לבין אביו החריף הוא עזב את הבית והתגורר אצל קרוב משפחה שהיה בעל מזנון בתחנת הרכבת בבוריסוב. שם עבד אברהם בסבלות, סחב מזוודות ופרק וטען קרונות. לאחר מכן התקבל לעבודה בתור שומר במפעל בדים. שם קרתה לו תאונה – ידו הימנית נתפסה בגלגל מכונת האריגה ונשברה בשלושה מקומות. הוא הובא לבית החולים במינסק, והרופאים נאלצו לקטוע את ידו עד מעבר למרפק. אחרי שהשתחרר מבית החולים חזר הביתה לאביו ולאמו כדי להתאושש. בבית הוא קיבל תמיכה ועידוד. בחלוף הזמן למד אברהם לכתוב בידו השמאלית. בשנת 1881 לערך, חיבר את השיר "דער אוּמגליקליכער" (האומלל), ובו הביע חרטה עזה על מרדנותו נגד הוריו אשר בגללה עזב את הקן המשפחתי. אין לבלבל שיר זה עם השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" (היהודי האומלל), שנכתב ב-1884 ועוסק בנושא חיי היהודים בגלות.
הבית הראשון מתוך שש של השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" שנכתב בשנים שבהן נפקדה האוכלוסייה היהודית מפוגרומים ברוסיה הלבנה. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן הבית הראשון בתרגומי החופשי מהמקור שביידיש:
אברהם נעשה בדחן אירועים במקרה: נגני הכליזמרים מהתזמורת המקומית בבוריסוב היו באים אל הלל קליבנוב, ובדחן בשם חיים'קה (חיימקע), שהיה גם הוא ממשפחת קליבנוב (קליובאַנאָוו) היה מגיע איתם. פעם אחת נחגגו שתי חתונות באותו היום – אחת בבוריסוב והשנייה באחד הכפרים. הבדחן חיימקה, שלא היה לו תחליף באזור, החליט להופיע בחתונה שבבוריסוב. אז הוצע לאברהם לנסוע לחתונה שבכפר ולהופיע שם כבדחן במקום חיים'קה. אברהם הסכים, שהרי הוא בעצמו חיבר שירים, ידע לשיר ולומר אמירות עוקצניות.
חמישה מתוך שבעת הבתים של שיר בדחני "אחד מי יודע" שהורוויץ היה שר בחתונות (ככל הנראה כתב היד אינו של הורוויץ עצמו). זהו שיר עממי יהודי שהיה נהוג לשיר בחתונות באותה התקופה. השיר הוא שילוב של שלושה דברים: פיוט המבוסס על המשנה מתפילת יום הכיפורים, 'אחד מי יודע' של הגדת הפסח ושבע הברכות שנאמרות בחופה. הורוביץ השתמש בהרבה מונחים, ביטויים ואף משפטים שלמים בעברית (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן הבית השישי של השיר בתרגומי החופשי מהמקור שביידיש:
להקלטה של שיר החתונה הבדחני "אחד מי יודע" בביצועו של סם טרופובר משנת 1955 בספרייה הלאומית לחצו כאן
אברהם קנה לעצמו מחברת עבה, ובה כתב את השירים שנהגו לשיר באותם הימים. הוא עיבד את אמרות הבדחנות של הלל קליבנוב והתאים אותן לאלה שהיו מקובלות בחתונות היהודיות. אברהם חיבר גם שירים משלו, ואף אותם שר או דיקלם כאמרות בדחנות בהופעותיו בחתונות. לבד מהופעותיו בעיר בוריסוב, ששם פעל לרוב חיימקה קליבנוב הבדחן הקבוע, אברהם הופיע בערים ובכפרים רבים בסביבה. לבסוף השתקע בעיר ברזינו (ברזין), שם לא היה בדחן קבוע בקהילה, קנה לעצמו שם, התחתן ונשאר בברזינו עד סוף ימיו.
נאמר עליו שהוא נראה ככסיל שקט. מאחורי גבו דיברו עליו כ"אברהמל מאַרשעליק" (אברהם הליצן הקטן), בפניו קראו לו "רבי אברהם בדחן" ובעיירות הסובבות את ברזינו הוזכר כ"דער בערעזינער מאַרשעליק" (הליצן מברזינו) או "דער אָדנאָרוּקער" (הגידם), מלשון однорук ברוסית שפירושו "קטוע יד".
לאברהם הורוויץ היה קול בריטון יפה, שערות ארוכות, על הזרת שלו ענד בקביעות טבעת עבה ולבש מעיל קצר. מלבושיו לא היו חדשים, אך מצוחצחים ונקיים למופת. בחופות ובהושבות כלה אברהם חבש כיפה משושית ממשי.
הוא התפרנס כבדחן במשך יותר משלושים שנה, אך עשרים השנים האחרונות היו קשות לפרנסתו. מנהגי הקהילה היהודית השתנו, החתונות נערכו ונחגגו בצמצום, וכבר כמעט שלא היה צורך בבדחנים. לכן, כדי להוסיף לפרנסתו, הורוויץ קנה בשותפות מגרסה. לאחר מכן פתח מכולת קטנה ואפילו השכיר דירה לחברי הבונד (האיגוד הכללי של הפועלים היהודים ברוסיה), ובה הם קיימו את מפגשיהם. בימים הנוראים נהג להתחזן בתפילת המוסף ביישוב קטן אחד. גם אחרי המהפכה הרוסית הוא סבל ממצוקה כלכלית והיה לשומר באחוזתו של פריץ.
אברהם הורוויץ חיבר גם שיר ליום השנה של תיאודור הרצל:
בדף זה בין השאר מופיע השיר "הערצעלס יאָרצייט" שהורוויץ כתב לכבוד יום השנה של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן שני הבתים הראשונים של השיר בתרגומי החופשי:
במשך חייו פורסמו במינסק רק שני הפרקים הראשונים של הרומן שלו "דער שוואַרצער פעלץ מיטן ווייסן קאָלנער" (מעיל הפרווה השחור עם הצווארון הלבן) בשנת 1928. הוא היה בן שישים ושמונה כשהחל לכתוב מחדש את יצירותיו ושלח אותן לבנו שאול-הושע, אשר חי בארה"ב וניסה לעזור לו בפרסומן. בהמלצתו של ד"ר יעקב שאצקי כתב אברהם הורוויץ זיכרונות, מקצתם מפי אנשים ומקצתם ממקורות אחרים, כדי להנציח את מנהגי החתונות של אותם הימים. אוסף הזיכרונות הזה אמור היה להתפרסם בכרך ב' של הספר "אַרכיוו פאַר דער געשיכטע פוּן יידישן טעאַטער אוּן דראַמע" (הארכיון לתולדות התיאטרון היידי והדרמה) שמעולם לא יצא לאור עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.
אברהם הורוויץ התעוור לעת זקנה וניסה לטפל בראייתו אצל הרופאים במינסק, אך ללא הצלחה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא סבל משיתוק, ונפטר, כשהוא כבר עיוור לחלוטין, ב-30.12.1940, שלושה עשר ימים לאחר מות אשתו. הוא נקבר בבית העלמין בברזינו.
השיר "האלוקים אנה לידי" שנשלח על ידי בנו של אברהם, שאול הורוויץ, למערכת השבועון הארצישראלי "הדאר" ופרסומו נדחה ב-09.06.1939 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)
שני מכתבים ביידיש מאת מאיר הורוויץ (נכדו של אברהם הורוויץ) מניו יורק אל דב נוי בירושלים שבהם הוא מביע את רצונו להפקיד לצמיתות בספרייה הלאומית את אוסף סבו. ברוקלין, 22.10.1974 ו-26.01.1975 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)
אילונה גרדוני נולדה בשנת 1899 בבודפשט שבהונגריה. היא היתה בת למשפחה יהודית גדולה ואדוקה, שהיתה נחושה להבטיח, שילדיה יזכו לפתח קריירות מוצלחות. חרף הרקע הכלכלי הצנוע של המשפחה, היו שניים מאחיה של אילונה לרופאים.
אילונה סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים, למדה שנה אחת בבית ספר למסחר ולאחר מכן התקבלה לעבודה כקצרנית במשרד. היא עבדה קשה ולקחה על עצמה שעות נוספות ופרויקטים עודפים. אחד מעמיתיה לעבודה במשרד היה בחר צנום מאוד וביישן מאוד בשם אימרה קינסקי.
אימרה היה צעיר משכיל מאוד ששלט בחמש שפות. אילונה צדה את עינו והוא החל להקניט אותה ולשגר אל שולחנה מטוסי נייר קטנים. הדבר הציק לאילונה, שהיתה עובדת שקדנית מאוד, והיא אמרה לו להפסיק, תוך שהיא מכנה אותו "ילד קטן וטיפש".
אילונה גרדוני, 1922. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
אבל יחסה לא רק שלא הרתיע את אימרה, אלא אף עודד אותו להמשיך. הוא היה ביישן מכדי להציע לה פנים-אל-פנים, ולכן כתב לה פתק, קיפל אותו בצורת מטוס נייר נוסף, ושיגר גם אותו לשולחנה. בפתק נכתב, "האם תרצי להיפגש אחרי העבודה?"
שני העמיתים נפגשו אחרי שעות העבודה בבית הקברות פרקאשרטי. אימרה, שהתקשה עדיין להתגבר על ביישנותו הטבעית, התיישב על ספסל והניח את מגבעתו לצידו – כדי שאילונה לא תוכל לשבת קרוב מדי אליו. הזוג בילה יחדיו שעות בשיחה על מדע. כשהגיע הביתה באותו ערב, הכריז אימרה בגאווה בפני משפחתו, שבכוונתו לשאת את אילונה גארדוני לאישה.
לא כולם היו מרוצים. משפחת קינסקי השתייכה למעמד הביניים העליון, היתה משכילה מאוד ולא הקפידה על קיום מסורות יהודיות רבות – אם בכלל. כשהודיע אימרה על רצונו להתחתן עם אילונה, הביעה משפחתו את הסתייגותה הקשה: איך יוכל בנם להתחתן עם נערה ממעמד כה נחות משלו?
אימרה קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
משפחת קינסקי התכנסה על מנת להחליט כיצד לטפל בשערורייה. הם גמרו אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להפעיל את קשריהם כדי להביא לפיטוריה של אילונה ממקום עבודתה.
אילונה לא הניחה לדבר להפיל את רוחה. היא היתה קצרנית מוכשרת ועל כן יכלה בנקל למצוא משרה חדשה. כשגילה אימרה מה עוללה משפחתו, הוא התייצב במקום עבודתה החדש של אילונה והציע לה נישואים בו-במקום. אחרי עידוד מסוים ממשפחתה-שלה, נישאו אילונה ואימרה בשנת 1925.
הם היו יחד כמעט 20 שנה. במהלך תקופה זו נולדו להם שני ילדים: גאבור נולד ב-1926 ויודית ב-1934. אימרה הפגין כישרון של ממש בצילום ועד מהרה היה לאחד מגדולי הצלמים המודרניים ההונגרים.
גאבור ואימרה קינסקי, 1930. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
אבל אז התערבה ההיסטוריה בסיפור. אימרה לא חזר מהמלחמה.
בדומה לכל המשפחות היהודיות בהונגריה באותה עת, סבלה גם משפחת קינסקי סבל עצום בשואה. אימרה נלקח לעבודות כפייה, בתחילה בהונגריה ומאוחר יותר בגרמניה. גאבור, שבדיוק מלאו לו 18, נשלח לבוכנוואלד. אילונה ויודית הקטנה שרדו את זוועותיו של גטו בודפשט. יודית, שהיתה רק בת 10, שמרה מכל משמר על צילומיו של אביה, בציפייה ליום שישוב.
יודית קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
גטו בודפשט שוחרר ביום 17 בינואר, 1945. מייד עם שוך האלימות, החלו אילונה ויודית לפקוד מדי יום את תחנת הרכבת, שם הביטו ברכבות החולפות, בתקווה נואשת לחזות בזו שתשיב אליהן את אימרה ואת גאבור – בציפייה לאיחוד שלא יקרה לעולם.
זמן רב לא הגיעו אליהן כל ידיעות על גורלו של גאבור, עד שיום אחד איתרה אילונה צעיר שהכיר את גאבור ועבד איתו. החבר סיפר להן שכשהגיעה הקבוצה לבוכנוואלד, הורידו אותם מהרכבת בכוח ושאלו אותם אלו כישורים יש להם. גאבור השיב בכנות, שהוא סטודנט. הצעיר הסביר לשתי הנשים שהגרמנים מייד כפתו את גאבור, ובכפור של אותו בוקר בדצמבר שטפו אותו במים מצינור כדי לראותו קופא למוות יחד עם שאר האומללים שלא החזיקו במשלח יד מעשי.
אדם שהכיר את אימרה מצא את אילונה ומסר לה את מעט המידע שהיה ברשותו על גורלו של בעלה. הוא סיפר שקרון הרכבת שבו נסעו הוא ואימרה התנתק מהרכבת, וזו המשיכה לגרמניה בלעדיהם. שומרים נאצים הורידו את הקבוצה מהרכבת והצעידו אותם לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן. מכרו של אימרה תיאר כיצד נלקחו הגברים לאסם, שם עבר עליהם הלילה.
האיש, שסבל פציעות חמורות שמנעו ממנו להוסיף ללכת, החליט להסתתר בחציר. הנאצים לא מצאו אותו וכך עלה בידו להינצל. שאר חברי הקבוצה, ובהם אימרה, המשיכו בדרך, במסגרת מה שמוכר היום בשם 'צעדת מוות' – אבל המכר לא ידע זאת, ואילונה הוסיפה להיאחז באמונתה, שבעלה עוד ישוב.
אילונה קינסקי נפטרה בשנת 1983. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
על אף המידע המאוחר יותר על אותן צעדות, וחרף העובדה שכל העדויות הצביעו בכיוון המנוגד, מיאנה אילונה להכריז על מותו של אימרה וציפתה בקוצר רוח לשובו, עד למותה-שלה בשנת 1983.
צילומיו של אימרה קינסקי נחשבים כיום ליצירות מופת מודרניסטיות. ביתו, יודית, היא משתתפת פעילה בתוכניות השונות של 'קפה סנטרופה' ונפגשת תדיר עם קבוצות של סטודנטים כדי לשוחח איתם על חוויותיה.
מקורו של הסיפור שלהלן בריאיון שקיים פרויקט 'סנטרופה' עם יודית קינסקי, ביתם של אילונה ואימרה קינסקי. הסיפור המלא שמסרה יודית בעל-פה זמין לקריאה כאן.
יודית קינסקי באירוע של 'קפה סנטרופה'. התמונה באדיבות 'סנטרופה'. צלם: רוברט באצ'י
מי הייתה המאיירת שמאות מאיוריה ליוו את הספרים והעיתונים של ילדי ישראל, אך בצניעותה פורסמו רובם רק בשמה הפרטי? אילו איורים שלה התחבבו על ילדי המעברה? ואיך קרה ששכחו אותה בתוך טאבון?
"ביום ט"ו תמוז תר"פ הופעת לעולם ילדתי החביבה. בשעה הרביעית בבוקר הופעת ובייסורים רבים ילדתיך, ילדתי. ברוכה היי לי תמיד, ברוכה לעולמנו ולארצנו"
(הציטוטים המודגשים בכתבה הם מתוך יומנה של אמה של תרצה – רחל קטינקא)
תרצה טנאי נולדה בהולנד, להורים ארץ ישראליים ששהו שם בשליחות חקלאית. את שנותיה הראשונות ליווה יומן שכתבה לה אמה המורה, רחל קטינקא. אביה היה יהושע ברנדשטטר, מומחה לחקלאות, ובהמשך היה למנהל הבימה ומחלוצי הקולנוע בארץ.
"מאבא קיבלנו היום מכתב. הוא כותב כי הוא שלנו ואוהב אותנו מאד מאד. הוא דואג לנו לדירה ויבוא לקחת אותנו. מה טוב יהיה להיות אתו. ובקרוב, כשאת תגדלי מעט, נרחיק, נרחיק לארצנו. ואראה לך את מולדתך. זו שהנך בה עתה אינה המולדת שלך. שם שמש לרוב, לרוב"
תרצה הייתה בת שנה כאשר חזרה עם הוריה לישראל. הם הגיעו ליבנאל, שם היה המשק המשפחתי. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ בית אלפא, ולתקופה מסוימת הייתה תרצה הילדה היחידה שם. בדף סידור העבודה של הקיבוץ הופיעו השיבוצים של החברים לתורנויות ברפת, במכבסה ובמטבח, ובכל יום מונה תורן גם לענף המשק הייחודי "תרצה".
באחד הימים חששו אנשי הקיבוץ מפני פורעים. כדי להגן על התינוקת הקטנה החביאו אותה בטאבון לאפיית לחם, שאת דלתו השאירו פתוחה. כשהכול הסתיים בטוב, יצאו כולם בריקודים, ורק כעבור שעות נזכרו בתינוקת, שעדיין ישנה בשלווה בתוך הטאבון.
"חושך קצת לפני עיני. שכחתי את צחוקך עתה, ואבא הן אינו יזכור אותנו. ועתה החלטתי שוב להתחיל לחיות את חיי אני. בעצמי אפרנס אותנו, אדאג לנו. ונחיה כמו שאנחנו רוצים"
הוריה של תרצה נפרדו, ויחד עם אמה ואחותה הצעירה הגר עברה לתל אביב. הפרידה מהקיבוץ לא הייתה קלה, ובלילה האחרון שלה שם ישבה תרצה על המדרגות של צריף הילדים, הסתכלה על הגלבוע וחשבה: "את הערב הזה, הערב האחרון שלי פה, אני לא אשכח לנצח".
אבל הרבה טוב יצא משהותן בתל אביב. תרצה תמיד אהבה לצייר, אבל רק בתל אביב נולדה ההבנה מה רב כשרונה. היא החלה ללמוד ציור ולקחה שעורים פרטיים אצל מיטב הציירים, ואח"כ גם למדה בבצלאל. בספר "הילד בארץ ישראל" שכולל טקסטים ואיורים שנאספו מילדים ברחבי הארץ, ניתן למצוא עדויות מוקדמות לכשרונה – באיור ובכתיבה.
הילד בארץ ישראל: איור מאת תרצה
ועוד זוכרת אני: בימים קדומים היתה מלחמה בארץ. לא אדע מדוע?
אמנם, נדמה לי, שנלחמו בגללי. לא, זה לא יתכן! האם לא הבינו
האנשים, שצריך רק לחרוש, לזרוע ולנטוע בי – והשלום יבוא
מאליו. אילו ידעו האנשים את העבודה, אילו הרגישו את העץ,
אילו הבינו שהאדמה לא כדי לריב בגללה, להכות, להרוג . . .
(מתוך הסיפור "האדמה" שכתבה תרצה בגיל 13.5 ופורסם בספר "הילד בארץ ישראל")
"הארשום לזיכרון לך ימי אושר של אמא? אני עתה מאושרת בעבודתי. בי"
לאחר שהוריה נפרדו, נישאה אמה רחל למחנך והמשורר אהרן זאב (על שמו פרס זאב לספרות ילדים) ונפשה של תרצה נקשרה בנפשו של אביה החורג. בעוד מספר שנים יוציא זאב את ספרי הילדים שלו ויבחר בתרצה לאייר את כל ספריו.
תל אביב גם הפגישה את תרצה עם המשורר והסופר שלמה טנאי והשניים נישאו בט"ו באב, 1946. הם נסעו לתקופת מה לפריז, שם למדה תרצה באקדמיה לציור, ובשובם ארצה פרחה קריירת האיור שלה. היא קיבלה שפע בקשות לאייר בעיתונים ובספרים, ובהם גם ספרי הילדים וספרי השירה של שלמה טנאי עצמו. השניים חיו באהבה גדולה וביצירה משותפת עד מותו של שלמה בשנת 2000.
אחד הספרים הראשונים שאיירה תרצה היה הספר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. כאשר הגיע הטלפון מההוצאה לאור, ובו ההצעה לאייר את הספר, נטייתה הראשונה של טנאי הייתה לסרב. כל חייה התעצבו בנוף ובהוויה הישראלית, והיא הרגישה שהיא לא המאיירת המתאימה לשירים שמתארים את הווי החיים בפולין. בסופו של דבר השתכנעה לקבל את העבודה, ומיד כשהתחילה לאייר הרגישה, "שכל התמונות וההוויה של העולם היהודי הזה קיימים בי ואני חלק ממנו".
עבור הקוראים הצעירים, האיורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהספר ועוררו הזדהות רבה גם בקרב הקוראים בארץ. סבינה שביד מתארת כיצד ילדי המעברה בקטמון, שם עבדה, הזדהו עם ילדי ורשה העניים שבשירים ועם האיורים שתיארו אותם. לאיור של פרץ השובב הוסיף אחד מהילדים את השם ניסים – שמו של הילד השובב מהמעברה.
"יש אומרים דומה הנך לאבא שלך ולא לי, ואני מאחלת לך כי תדמי לך. רק לך, ילדתי"
בערוב ימיו, החל אביה של תרצה, יהושע ברנדשטטר, לצייר בעצמו, ואף הציג כמה תערוכות של ציוריו. בשלב זה בתו כבר הייתה מאיירת ותיקה, מאחוריה מאות איורים בספרים ובעיתונים. טנאי המשיכה בעבודתה עד שנות ה-90. בשלב זה איורי הקו העדינים ומלאי הרגש שלה כבר לא תאמו את דרישות השוק, שהאיורים בו הפכו צבעוניים ומפוארים יותר. אך למעשה, גם היום, התבוננות באיורים של תרצה טנאי היא חוויה מרגשת עד דמעות. זו התרגשות שלא נובעת רק מנוסטלגיה של מי שגדלו על הספרים והאיורים הללו, אלא כזו שנובעת מקווים מלאי הבעה, שדווקא בפשטותם מצליחים לשרטט בפנינו עולם ילדי מלא בטבע, אופטימיות ותום.