המשטרה הגרמנית העבירה לספרייה כתבי יד מאת ברוד, חברו של קפקא
בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא, בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו
כתבי יד מאת מקס ברוד, חברו של הסופר פרנץ קפקא ומי שהביא לדפוס את ספריו, הועבר בשגרירות ישראל בגרמניה ע"י נציג המשטרה בברלין לראשי הספרייה הלאומית של ישראל.
האירוע התקיים במסגרת תהליכי ההתחדשות של הספרייה והרחבת שיתופי הפעולה הבינלאומיים של הספרייה הלאומית ובכללם עם מוסדות מחקר ותרבות גרמנים.
השבוע הגיעו ראשי הספרייה הלאומית לברלין לצורך הצגת אוספי הספרייה ויעדיה. במסגרת הביקור המיוחד הגיעו היו"ר דוד בלומברג והמנכ"ל אורן וינברג לביתו של שגריר ישראל בברלין, ג'רמי יששכרוף. באירוע הציג מנהל הספרייה בפני אנשי ציבור, תרבות ותקשורת גרמנים את תהליכי ההתחדשות של הספרייה ואת תהליך בניית משכן הספרייה החדש המוקם בימים אלו בקריית הלאום בירושלים.
שיאו של האירוע יהיה מסירתם של מאות דפים הכוללים מכתבים, טיוטות של מחזות, יומנים וכתב יד נוספים של הסופר, המלחין והמחזאי מקס ברוד, שנמסרו לראשי הספרייה הלאומית ע"י נציג בכיר ממשטרת גרמניה (BKA).
הכתבים הם חלק מעיזבונו של מקס ברוד, שהיה חברו הקרוב ביותר של הסופר פרנץ קפקא ומי שפעל ללא לאות לפרסום ספריו וכתביו של קפקא. בעשור האחרון עמד עיזבון ברוד במרכזו של משפט שהתקיים בין בנותיה של מזכירתו, אסתר הופה, לבין הספרייה הלאומית. שלוש ערכאות – בית המשפט למשפחה, בית המשפט המחוזי בתל אביב ובית המשפט העליון, פסקו כי עיזבונו, הכולל גם את כתבי קפקא, יוצא מידי משפחת הופה, ויופקד בספרייה הלאומית, כפי שהוא ביקש בצוואתו.
ואכן, בשנים הקרובות, בהתאם לרצונו של מקס ברוד שארכיונו שלו, ובכלל זה כתביו של קפקא, יחשפו לציבור וישמרו בארכיון ציבורי, פועלת הספרייה הלאומית לממש את צוואתו. במסגרת פעילות זו נאספו כתבי יד רבים של ברוד, לרבות יומנים אישיים שבהם הוא תיאר את מערכת יחסיו הענפה עם חברי "חוג פראג" (חוג הסטודנטים הציונים מפראג, בני דורו וסביבתו האינטלקטואלית של פרנץ קפקא, שהיו הראשונים בתנועה הציונית לנסח את רעיון המדינה הדו-לאומית בארץ ישראל), שארכיוני אישים רבים מקבוצה זו נמצאים גם כן בספרייה הלאומית. במשך כל אותן שנים היה ידוע לספרייה שפריטים מעיזבון ברוד התגלגלו בדרך-לא-דרך לגרמניה, מתוך ניסיון למכור אותם.
כתבי יד אלו נתפסו בידי המשטרה הגרמנית ולאחר תהליך משפטי הוכרע שאלו שייכים לעיזבון ברוד ויוחזרו לספריה הלאומית. בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו.
דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית אמר כי הספרייה הלאומית גאה לקבל לידיה בחזרה את כתביו של מקס ברוד, כפי שהוא ביקש לממש בצוואתו. "אנחנו שמחים שגם לאחר הזמן הרב שחלף מאז נגזלו כתבי היד של ברוד, שהיה מלחין, מחזאי וסופר פורה, הם שבים עתה לספרייה ובכך למעשה נסגר מעגל וארכיונו של ברוד יצטרף במלואו למאות הארכיונים השמורים בספרייה ובהם ארכיוני הסופרים שהיו חברי "חוג פראג", שבו היו חברים גם מקס ברוד ופרנץ קפקא", אמר בלומברג.
מאז הצטרפותה של מדינת ישראל לפסטיבל הזמר האירופאי בשנת 1973, נדמה שאירופה תנצל כל הזדמנות כדי "לפספס" הופעה ישראלית. אבל בישראל כמו בישראל יודעים כיצד לעבוד מאחורי הקלעים, ולא רק למוסד יש סוכנים. זהו סיפור על מדינה שלא מוכנה לקחת "לא" כתשובה, ועל ישראלים ששרים בשביל ישראל רחוק מהבית, מתחת לרדאר ותוך סיכון עצמי גדול (לא באמת).
לא פחות משישה אמנים ישראלים נתנו קולם למדינות אחרות, וישנן עוד הרבה אושיות יהודיות פופולריות שזכו לתשומת לב צבעונית ותרמו לפסטיבל הזמר האירופי בחלוף השנים – כולל אחד חזן, אבל זה לא בדיוק מי שאתם חושבים.
ידוע שבמשך השנים ישראל נהנית או לא נהנית מפופולריות בתחרות הזמר המושפעת בעיקר מתדמיתה העולמית. מדי פעם בפעם מצליחים הישראלים "להרים להנחתה", ופעם בעשרים שנה יוצא "טוי". אבל מה עם ה"בין לבין"? ישראל תמיד הייתה מדינה גאה שאהבה לקדם את המוניטין שלה ושל העם היהודי איפה שאפשר. אתם אמרתם להידחף, לא אנחנו. אבל איך עושים את זה הלכה למעשה? זה פשוט מאוד: ישראל לקחה דוגמה מהקוקייה: בדיוק באותו האופן שבו ציפור הקוקייה "שותלת" את גוזליה בקנים אחרים, כך ישראל יודעת היטב לשתול את מייצגיה בבמות של אחרות.
ולמה לא בעצם? נתחיל ראשית בברור: בתור אחת המדינות היחידות שאני מכיר שקבעה את כל חגי הלאום שלה באותו חודש בערך סופך פסח בואך שבועות, ישראל תמיד הייתה בעמדת נחיתות. הרבה אירוויזיונים (יחסית) בוטלו בגלל שהתחרות נפלה ביום זיכרון, או ביום עצמאות, או בערב חג, או "יש לי אלרגיות כרגע", וכמו שאנחנו מכירים את אירופה: היא פחות אוהבת לשנות תוכניות, ולכן ישראל תמיד הייתה הבוגרת בין המדינות והייתה לזו שאמרה: "בסדר בסדר, לא לריב, אני אשאר ביציאה". לכן, נראה לכולם לגיטימי שאם "עושים לנו דווקא" ומשתמשים בימי הזיכרון שלנו "נגדנו", יהיה בסדר לאזן את המאזן ולהיכנס בדלת הצדדית מדי פה ושם.
הדבר המפתיע באמת הוא שכשמשתתפים נציגים ישראלים או יהודים מפורסמים – הם נוטים להצליח די טוב. קחו למשל את הדוגמה מאירווזיון 1965 בנאפולי, איטליה, שבו השיר המנצח של צרפת "בובת שעווה ששרה" נכתב בידי היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינזבורג.
באירווזיון 1963 (לפני הצטרפותה של ישראל לתחרות בשנת 1973), התרחש קרב ענקיות על בימת אירופה, כשהזמרת כרמלה קורן, שייצגה את אוסטריה באותה שנה, שרה ראש בראש מול אסתר עופרים, שייצגה את שוויץ באותה שנה. למרות כותרת שירה "אולי יקרה נס" – הגיעה כרמלה למקום השביעי. אסתר עופרים לעומת זאת, הגיעה בגאון למקום השני עם "אל תלך".
שני זמרים ישראלים הצליחו יחסית היטב בטבלאות הדירוגים בשנים האחרונות: האחת, ליאל קולט, שייצגה את שוויץ בשנת 2006 והגיעה למקום ה-16 (מתוך 47). השני – עשר שנים לאחר מכן – בשנת 2016, עמיר חדד (כוכב נולד מישהו?) שלא הצליח לעבור את הקאט ולייצג את ישראל, מצליח להעפיל לבימת האירווזיון ולייצג את צרפת עם השיר "חיפשתי". הוא מצא את עצמו במקום השישי והמכובד ביותר.
אבל לא בכל המקרים מדובר בהצלחה מסחררת. לפעמים אנחנו פשוט "נקלעים לסיטואציה", כמו המקרה המוזר של סיימון ספירו בשעת קדם מאוחרת. סיימון היה לחזן בבית כנסת בלונדון, ובשנת 1990 החליט שמצא את ייעודו: להפוך לזמר פופ, ולמרות הרמת הגבות המתבקשת – הוא דווקא זכה לפופלריות יחסית בממלכה. איך הופכים לכוכב פופ? משתתפים באירווזיון. לכן החליט סיימון להשתתף בקדם האירוויזיון האנגלי ולהפציע לכל אירופה אחר כך. למרות סיפורו המרגש – החלמה מסרטן הגרון שבו לקה בשנה שלפני הקדם – הוא לא הצליח הגיע לבמה הגדולה, והזמרת אמה זכתה לייצג את בריטניה באירווזיון 1990. אל תדאג סיימון, זה קרה גם לבועז שרעבי.
מקרה נוסף אחרון מתייחס לאורטל מלכה (אתם לא חייבים להכיר, אין לה אפילו ויקיפדיה) שבשנת 2005 החליטה להביא את המהפכה הצרפתית ולנצח את האירוויזיון עבור הריזיסטנס. אבל, באירווזיון כמו באירווזיון ועם שיר כמו "כולם חושבים על עצמם" אל תצפי שמישהו יחשוב עלייך. בעקבות אורטל שלנו, שסיימה במקום ה-23 והמאוד "הייתה לי זכות לחלוק את החוויה המיוחדת הזו עם כל המשתתפים ואזכור אותה כל חיי", החליטו הצרפתים להתרחק מאמנים ישראליים לעשור שלם.
ישראל לא יושבת ומחכה שאף אחד יזמין אותה. גם לפני שנות השמונים, בשנים שבהן לא הורשנו להיכלל בתחרות, ידענו להשתחל אליה ולשרבב את המילה "ישראל" או "ישראלי/ת" לשיח. עולה מכך תמונה מעניינת מאוד: יחסי האהבה-שנאה של ישראל והאירוויזיון יכולים לשקף לעיתים את היחסים המורכבים שלנו עם אירופה: אנחנו חלק מעמי העולם – או לפחות מאירופה – גם אם אתם לא אוהבים את זה.
ואם זה אומר לשיר "חי" על אדמת גרמניה או להראות את אנדרטת יד ושם בפתיח אירווזיון 1979 (ישראל), וגם אם זה אומר לשגר את אסתר עופרים שתראה למדינה "ניטרלית" איך עושים את זה, אין יותר ישראלי מלדחוף לאירוויזוין אצבע בעין – בין שאירופה תאהב את זה ובין שלאו. אבל אין מה לדאוג: העקשנות של ישראל להיות חלק מהפסטיבל האירופאי הזה נעשתה בחלוף השנים לחלק מהאירוויזיון עצמו, בערך כמו שיוון מפרגנת לקפריסין בכל שנה, וקפריסין מפרגנת בחזרה ליוון.
"אתמול, כמדי יום ראשון בערב, התארחו אצלנו אנשים רבים. לפתע הגיעה קבוצה ובראשה אחד הרופאים הכי פחות נעימים בגרמניה. הוא הציג את שאר חברי הקבוצה: דוקטור טוכלר ואשתו, גברת טוכלר, מברלין, ומר וגברת ליאופולד פון מילדנשטיין – כתב בעיתון 'פולקישר באובכטר', כלומר, דמות נאצית מובהקת".
כך תיאר הסופר היהודי-אוסטרי, משה יעקב בן-גבריאל, את הרגע שבו פקיד נאצי ואשתו הגיעו ערב אחד לאירוע שערך בביתו שבירושלים בשנת 1933. המילים שורבטו ביומנו הפרטי של בן-גבריאל, ששמור כעת בארכיוני הספרייה הלאומית.
משה יעקב בן-גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן היפליך. במלחמת העולם הראשונה היה לקצין בצבא האוסטרי ומתוקף תפקידו ביקר בירושלים, ושם גילה את הקשר האישי שחש לארץ ישראל. בשנת 1927 עלה אויגן ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, אויגן שינה את שמו למשה יעקב בן-גבריאל והחל לעבוד בתור עיתונאי בשירות כלי תקשורת אירופאיים ואמריקניים.
מדי פעם בפעם נהג בן-גבריאל לערוך מפגשי סלון בביתו שברחוב בן שטח שבלב ירושלים – מפגשים שבמסגרתם התקבצו אנשים כדי ללמוד ולחלוק רעיונות בשיחה ובדיון. בערב המדובר, הביא איתו הרופא הגרמני – שהרשומה ביומנו של בן-גבריאל לא נוקבת בשמו – את קורט טוכלר, שופט יהודי מברסלאו שביקר בארץ – אבל הפקיד הנאצי ואשתו, כך עולה מדיווחו של בן-גבריאל, היו בבחינת תוספת בלתי צפויה.
"ברגע הראשון הייתי מופתע, ובסופו של דבר הזמנתי אותם להיכנס ותכף ומייד עדכנתי את כל הנוכחים מיהו האיש ומיהי הגברת בעלת המראה ה'ארי'", כתב בן-גבריאל.
באותו הערב הביא עימו טוכלר את ליאופולד פון מילדנשטיין לסלון. פון מילדנשטיין, אזרח אוסטרי, הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1929 וב-1932 התגייס לאס-אס. הוא ניהל את המחלקה היהודית באס-דה (הכפוף לאס-אס) – תפקיד שעבר, לימים, לאדולף אייכמן.
מעניין למדי שקצין האס-אס מילדנשטיין תמך ברעיון הציוני. הוא ביכר "פיתרון הומאני" ל"בעיה היהודית" וקידם גירוש יהודים מאירופה לארץ ישראל כאמצעי להשגת מטרתו של היטלר תוך המנעות משפיכות דמים נרחבת.
זו גם הייתה הסיבה לביקורו של ליאופולד פון מילדנשטיין בארץ ישראל בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון: מסיבה זו פגש כאן את חברו החדש, השופט היהודי קורט טוכלר – הוא רצה להעמיק ולהבין את המציאות בשטח בתקווה ליישם את הפיתרון שהגה. מילדנשטיין הסתובב בארץ ודיווח בהתלהבות על חוויותיו לעיתון נאצי, מתוך אמונה שזה הפיתרון שחיפשה התנועה הנאצית.
"כמה מהאורחים מיהרו להסתלק", כתב בן-גבריאל. "האחרים השתתפו בדיון באופן פעיל אך זהיר. שמעתי מהנאצי, איש צעיר ואף נעים, שהגיע הנה מברלין לפני כמה שבועות בלוויית השופט טוכלר – אנשים משונים! – ושהם מסיירים מיישוב ליישוב במטרה לכתוב כתבות לאותו ביטאון רשמי".
לפי דיווחו של בן-גבריאל, מילדנשטיין היה מעורב מאוד בביקורו ואף שאב ממנו השראה. בן-גבריאל בלא ספק חשד בנאצי, אבל קבע עימו פגישה נוספת כדי להמשיך בשיחה שבה פצחו בסלון, אף שביומנו אין כל זכר לכך שפגישה שנייה אכן התקיימה.
"האורח היה נלהב מאוד מתנופת הבנייה בארץ, ואפילו ניסה לומר כמה מילים בעברית וככלל השתדל להתנהג בצורה מתורבתת. המשכתי להישמר מפניו וניסיתי לדלות ממנו מידע נוסף; לצורך זה אפילו קבעתי איתו פגישה נוספת. דיברנו על כל מיני נושאים, אבל בעניין ההתפתחויות בגרמניה – אף מילה!".
לפני שעזב מידלנשטיין את ביתו של בן-גבריאל הוא חתם בספר האורחים של הבית, והותיר בו את חתימתו הרשמית בסופו של ערב שבוודאי היה מעניין ומיוחד.
כידוע, המפלגה הנאצית זנחה לבסוף את רעיון "ההגירה הכפויה" של גירוש היהודים לארץ ישראל המנדטורית ובחרה תחתיו בפיתרון הסופי.
חברותם של קורט טוכלר וליאופולד פון מילדנשטיין נמשכה שנים רבות אחרי אותו מפגש סלוני בשנת 1933. מערכת היחסים ביניהם שרדה את השואה והמשיכה אחריה, ובשנת 2011 אף עמדה במוקד הסרט הדוקומנטרי 'הדירה' שהפיק נכדו של טוכלר, ארנון גולדפינגר, שהעמיק בקשר בין השניים.
תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט ולזכארי רוטברט על עזרתם בכתיבת הכתבה.
המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי
מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה
קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!
המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.
ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.
סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.
על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.
בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.
הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.
"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".
בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.
מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.
כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.
בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."
מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.
עבירה: גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני. תגובה מצד הוורמאכט: מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.
עבירה: מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני. תגובה מצד הוורמאכט: דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).
עבירה: שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר. תגובה מצד הוורמאכט: מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.
עבירה: הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות. תגובה מצד הוורמאכט: במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.
עבירה: הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה. תגובה מצד הוורמאכט: יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.
מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.
מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".
מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.
אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".
להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:
הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.
יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.
כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.
בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).
דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.
בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.
בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:
יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.
לסיכום, מוסיף המסמך:
הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.