בוורשה של שנת 1901 נדפס ספר הלימוד "לפי הטף" שחיבר המחנך הירושלמי הנודע דוד ילין. הספר כתוב בשיטת "עברית בעברית" – שיטה המבוססת על הרעיון הגאוני והכה פשוט. באותה תקופה העברית אינה נחשבת לשפת אם חיה (אולי רק במשפחת בן-יהודה הקנאית כל כך לעברית), עובדה שלא הפריעה למפיצי שיטת "העברית בעברית" להתייחס אל השפה הנלמדת ככזאת. אם דובר צרפתית צעיר אינו צריך בשפה זרה נוספת כדי לרכוש את שפת אימו, מדוע שיזדקק לה הילד היהודי – ואפילו הוא מחזיק בשפה נוספת, ככל הנראה ביידיש? לשם כך נהגתה השיטה: את העברית ילמדו הילדים בעזרת ספרים ותמונות, בליווי מורה הדובר את השפה, וללא תיווך של שפה זרה נוספת.
הספר של ילין מתהדר בשלל ציורים המתארים סצינות מהחיים בארץ ישראל. אולם, המתבונן היטב יבחין בכמה פערים מעניינים. באיור כיתת לימוד העברית, למשל, ניצב תנור חימום גדול מאחורי התלמידים. ההסבר לכך נעוץ בזהות המאייר, הוא גבריאל טשורני הוורשאי. אפשר שפשוט אייר כיתה הבנויה לפי מזג אוויר מזרח אירופאי, ולא למידותיו של המדבר הארץ ישראלי.
אנומליה נוספת נוגעת לבגדי העבריים החדשים, אותם חלוצים מפריחי שממות. את בגדי האיכר הפשוט החליפו החלוצים המצוירים בבגדים תורכיים עירוניים.
ואיך אפשר לייצר בו בזמן אווירה אירופאית ואוריינטלית? מקבצים בתמונה אחת איכר ארץ-ישראלי ולידו, חייל במדים אירופאיים מודרניים רוכב על סוס.
ליד כל תמונה צירף ילין מקבץ שאלות שעל המורה לשאול את תלמידיו, כשמרבית המילים העבריות מתורגמות לגרמנית, לרוסית ולצרפתית.
גם בכך אין כל רע: הספר נכתב בירושלים, נדפס בוורשה והופץ ברחבי העולם היהודי – זה שבו למדו עברית ב"חדר המתוקן". לפעמים ליד תנור דולק ולפעמים בלִיוּוּיָהּ המצנן של מניפה.
הכתבה מבוססת על ספרה מאיר העיניים ומשובב הלב של אילה גורדון, 'איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים'.
כתבות נוספות:
סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית
