המחיצה שפתחה מלחמת דת בכותל המערבי

מחיצה שהוצבה בין המתפללים למתפללות בשנת 1928 הציתה מלחמת דתות במקום הכי טעון במזרח התיכון

הכותל המערבי בערב שבת. תחילת המאה ה-20. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

מספר ימים לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, משרד הדתות הציב מחיצה בין המתפללים למתפללות.

גם היום, יש שמברכים על ההחלטה הזו ויש שכועסים עליה. אך בשנת 1928, התחולל בירושלים ובעולם היהודי כולו מחאה עצומה דווקא על העובדה שלא ניתנה ליהודים האפשרות להקים מחיצה. אירוע שבמידה רבה "תרם" לאירועי הדמים שיבואו בעקבותיו שזכו לשם "מאורעות תרפ"ט".

ביום הכיפורים שנת תרפ"ט, ה-24 בספטמבר 1928, ביישוב היהודי נפל דבר.

 

 

וכך מתאר כתב "דאר היום" את השערוריה:

אתמול בשעה תשע בבקר הופיע הקצין האנגלי יחד עם שוטרים אנגלים וערבי אל הכותל המערבי ופקד להוציא את המחיצה שבחצר הכותל המפריד בין המתפללים והמתפללות. היות וכל הקהל התפלל תפלת שמונה-עשרה בקש השמש מאת הקצין לחכות בהסרת המחיצה….

במקום תשובה אנושית ובאורים כל שהם נתן פקודה לשוטריו להכות על ימין ועל שמאל.

אז תקום מהומה נוראה בכותל בין אלפי המתפללים והקצין הנכבד לא הסתפק במה שעשה אלא הוסיף לכך התעללות חדשה על ידי מכות ושבר את המחיצה לרסיסים.

הרבה מאוד מתפללים הוכו וביניהם גם נשים שתים מהמתפללות אחת מהן אישה אמריקאית נפצעה באופן די רציני.

 

שוטר בריטי משגיח בכותל המערבי, 1934

 

יום אחר כך נחשפים פרטים נוספים על הפלת המחיצה:

הקצין הסיר את המחיצה ויהפכנה על הנשים ויתחיל הוא ואנשיו לרמוס ולבעט ברגליו את כל מי שלא רצה להתרחק. זקנים וישישים שהיו יושבים על כסאות מתקפלים הוכו בלי חמלה ורחמים, והשוטרים לקחו את הכסאות מתחתם.

ועדת ראייה הוסיפה:

"ראיתי פתאום שלושה שוטרים, האחד מהם גבוה ושמן ניגשים אל המחיצה, וקורעים את הבד מעליה בהתעללות גסה. הקצין ושני שוטריו לא הרפו אף רגע מן המחיצה הזאת, קרעוה ושברוה!"

 

הכותל בסוף המאה ה-19. תצלום: זנגקי, ארכיון יעקב ורמן. לחצו על התמונה לאלבום המלא

 

העיתונות העברית ליוותה את הסיפור במשך שבועות רבים. ליהודי ירושלים, וגם לשאר יהודי ארץ ישראל והתפוצות היה ברור: לא ייתכן ששוטרים יסירו בכוח הזרוע את המחיצה, ואף יכו מתפללים ביום הכי קדוש בשנה ובמקום הכי קדוש להם. על זה לא ניתן לעבור על סדר היום.

ישיבות חירום התקיימו, ומנהיגים פוליטיים ואנשי רוח גינו ומחו, לא רק על המעשה הספציפי הזה, אלא גם על שאר ההגבלות שהוטלו על היהודים בכותל.

חיים נחמן ביאליק השתמש באירוע הזה כדי להעביר את מחאתו על המצב הפיזי של המקום:

כשיוצאים דרך המבואות המטונפות והמוקפים לכלוך מכל צד, המקום נהפך לא למקום קדוש, כי אם – תסלחו לי על המילה – למחראה, גללי בקר ואדם מסביב! בקיום כזה לעיני ישראל זהו לא חרפת אנגלים כי אם חרפתנו אנו.

 

הכותל בסוף המאה ה-19. מתוך אלבום בולוס מיו, ארכיון יעקב ורמן. לחצו על התמונה לאלבום המלא

 

ואילו מאיר דיזינגוף דרש מעשים: "יש צורך לדרוש את פטוריו של מושל ירושלים".

ההיסטוריון ואיש הרוח יוסף קלוזנר החליט לצאת נגד הטענה על הקדושה של המקום גם למוסלמים:

שמא תאמרו: הכותל המערבי שנקרא כביכול 'אלבוראק' אצל הערבים קדוש הוא באמת גם למוסלמים? אבל, אם כן, למה למה לכלכוהו כמה פעמים בלילות בצואת אדם ובגגלי בהמה? וכי כך עושים למקום קדוש?

 

"קול הקורא" של יוסף קלוזנר. לחצו על התמונה לטקסט המלא

 

הנושא הזה היה הנושא הכי חם בעיתונים של היישוב העברי והגיע גם לעיתונות מחוץ לארץ ישראל.

זמן קצר לאחר התקרית פרסמו הבריטים בעיתונות את מה שכונה "הספר הלבן של הכותל המערבי", בניסיון להסביר את פעולותיהם.

במסמך טענו הבריטים כי גם השלטון העות'מאני לא איפשר למתפללים היהודים הבאת כסאות, ספסלים ומחיצות אל הכותל. למעשה, הם הצדיקו את פעילות השוטר בטענה שהמתפללים היהודים חרגו מ"הסטטוס קוו".

ברחבי הארץ לא קיבלו את עמדתם, ופתחו בשביתות ומחאות כנגד המשטר הבריטי.

 

סגירת חנויות ואספת עם כמחאה על המאורעות

 

בהמשך, הבריטים אף הקימו ועדה מיוחדת שהייתה אמורה להכריע מהם בדיוק גבולות הסטטוס קוו. בוועדה השתתפו נציגים ו"עדים" מטעם המוסלמים ומטעם היהודים שהיו אמורים להביא הוכחות היסטוריות למצב בכותל לפני הכיבוש הבריטי.

תצלום משנת 1930 של שלושת חברי הוועדה הבינלאומית מטעם חבר הלאומים לעניין הכותל המערבי והטוענים לפניה, מן הצד היהודי ומן

כך למשל, עד מטעם היישוב היהודי טען כי היה זה דבר מקובל שלא זכה להתנגדות להביא כסאות, להציב מחיצות ולהתפלל בצורה מסודרת בחגים ובשבתות. המוסלמים מצדם הביאו עד שטען שלא היה ולא היה נברא.

 

צילום מראשית המאה ה-20 המוכיח כי אכן הובאו ספסלים למתפללים קשישים. התמונה לקוחה מתוך הספר: "הכותל", מאת: מאיר בן-דב, מרדכי נאור וזאב ענר. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981

 

הוועדה הכריעה לטובת המוסלמים, ועל היהודים נאסר להביא רהיטים ולהקים מחיצה בכותל.

האיסור הזה בוטל עשרות שנים לאחר מכן, בחודש יוני 1967.

 

 

סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

ב-1920 הואשם הרב עמנואל לעף (Immánuel Löw), רבה של העיר ההונגרית סגד (סֶגֶד, Szeged) בבגידה בשלטונות ההונגריים, נחקר ונכלא במשך כשנה.

הרב עמנואל לעף ורעייתו בלה ברוינינג ב-1944

הרב עמנואל לעף (Immánuel Lőw), אחד מהתורמים החשובים למהדורות הלקסיקונים של וילהלם גזניוס לתנ"ך ושל קרל ברוקלמן לשפה הארמית, הואשם בהתבטאויות פוליטיות נגד השלטונות ונגד המושל הטרי של הונגריה של אותם הימים, האדמירל מיקלוש הורטי. השבוע לפני 74 שנה נפטר הרב לעף בבודפשט.

במשך שהותו בכלא, הרב לעף עבד על יצירתו המפורסמת Die Flora der Juden ("צמחי היהודים") שעוסקת בצמחים הארצישראליים המוזכרים במקורות היהודיים ובעיקר בספרות הרבנית. ארבעת הכרכים של הספר נמצאים בספרייה הלאומית. הם נכתבו בשפה הגרמנית וראו אור בין השנים 1934-1924 וזכו להוצאה מחודשת לאחר מות המחבר.

כתב ההגנה ממשפטו של הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: כתב ההגנה ממשפטו של הרב עמנואל לעף מטעם עורך דינו. הרב לעף, שהואשם בהוצאת דיבה על מושל הונגריה ישב בכלא ושוחרר לאחר שנה כתוצאה מהתערבות בינלאומית

הרב עמנואל לעף נולד ב-1854 בעיר ההונגרית סגד. הוא היה מזרחן והתעניין בנושא שמות הצמחים בשפות השמיות מאז צעירותו.

הרב עמנואל לעף
הרב עמנואל לעף בצעירותו

מלבד לימודיו בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, הוא למד בלשנות שמית באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה. שם הוא הגיש את עבודת הדוקטורט שלו שמות צמחים בארמית (Aramäische Pflanzennamen) בשנת 1879. מאז החל לאסוף חומרים רלוונטיים ליצירתו Die Flora der Juden. פרסומיו המדעיים ורישומיו בנושאים עולם החי והמינרלים במקורות תנ"כיים ותלמודיים מעידים על כוונתו להוציא שני ספרים נוספים וליצור בכך סדרה: "החי, הצומח והדומם במקורות היהודיים". למרבית הצער כתב ידו של הרב לעף אבד בזמן מאורעות פרוץ המלחמה בהונגריה ונותרו רק מעט רישומים. על סמך רישומים אלה ועוד מקורות, שני הספרים המתוכננים הוצאו לאור בכרך אחד על ידי מנהל הסמינר הרבני בבודפשט, אלכסנדר שייבר ב-1969.

אהרן אהרונסון אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבו של אהרן אהרונסון, מגלה אם החיטה, אל הרב עמנואל לעף משנת 1908. אהרונסון מתאר לרב לעף את דרכו לאיסטנבול (קושטא) כדי לדווח על חקירותיו ותוצאותיהן שבעקבות המשלחת המדעית בה הוא השתתף בחסותו של הסולטן באזור ים המלח, הערבה ועבר הירדן. הוא פונה לרב לעף בעניין שאלות על צמחים ספציפיים שבאזורים אלה
גינזברג לואיס אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבו של גינזברג לואיס מהאוניברסיטה העברית בירושלים אל הרב עמנואל לעף. גינזברג מציג בפני הרב לעף את הדילמה של האקדמיה האם לשייך את המחלקה לבוטניקה תנ"כית לפקולטה למדעי היהדות או למדעי הטבע. דצמבר 1933

תחילה, האוסף שהווה את עזבונו של הרב עמנואל לעף היה שמור בקהילה היהודית של העיר סגד. ביום הכרזת המדינה ב-14.05.1948 החליטה קהילה זו לתרום את האוסף למדינת ישראל החדשה. אולם ממשלת הונגריה לא התירה להוציא בצורה חופשית את האוסף. אחרי מסע ומתן ארוך נאלצה מדינת ישראל לרכוש אותו בכסף. האוסף הופקד לצמיתות בספרייה הלאומית בשנת 1958. הוא כולל בתוכו התכתבות, כתבי יד, מסמכים שונים, רשימות, מאמרים וגזירים של עמנואל לעף. מלבד זו, באוסף נכלל גם מעט התכתבות ונאומים של אביו, לאופולד לעף (גם לעוו או לב).

הרב לאופולד ליפוט יהודה לייב לעף
הרב לאופולד (יהודה לייב) לעף

הרב לאופולד לעף (Leopold Lipót Lőw) נולד בצ'רנה הורה שבמורביה, אז חבל ארץ של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא נכלא בעקבות מזימות אויביו שהלשינו עליו בתום המהפכה ב-1848, אך זכה לחנינתו של הגנרל האוסטרי יוליוס יעקב פון היינאו. לאופולד לעף היה רבה של העיר סגד משנת 1850 עד כניסת בנו עמנואל לתפקיד רב העיר ב-1878. הוא התכתב עם אישים חשובים רבים בני תקופתו.

יצחק שמואל רג'יו יש"ר אל הרב לאופולד לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבים מאת יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) אל הרב לאופולד לעף בעברית ובגרמנית. המכתב שגרמנית כתב רג'יו כארבעה חודשים לפני פטירתו ב-1855
הרב אברהם גייגר אל הרב לאופולד לעף
נמצא בספרייה הלאומית: שלושה מכתבים מאת הרב אברהם גייגר אל הרב לאופולד לעף, אביו של הרב עמנואל לעף. פרנקפורט, גרמניה 1865-1867

אביו של הרב עמנואל לעף, הרב לאופולד לעף היה הרב הראשון שדרש בשפה ההונגרית בפני הקהל והכניס את השפה ההונגרית גם לתפילה. היה רב חשוב שפסיקותיו השפיעו על מדיניות הממשלה האוסטרית וההונגרית. הוא הוריש לבנו עמנואל המיומנות של הנאום. כישרון זה ליווה את הרב עמנואל לעף במשך כהונתו כראש הקהילה היהודית של סגד, משנת 1878 ועד מותו ב-1944. הוא היה נציג הקהילות הניאולוגיות במועצה העליונה של הפרלמנט ההונגרי משנת 1927. הוא היה ציוני והיה ראש ארגון הגג של הסוכנות היהודית ושל קרן היסוד. הוא התכתב בעיקר בגרמנית, הונגרית ואנגלית עם מוסדות אקדמיים, מו"לים, אישים וחוקרים בעלי שם מבני תקופתו, ביניהם אהרן אהרונסון, תיאודור נלדקה, נתן שלם, אפריים הראובני ועוד. (להתכתבות זו בספרייה הלאומית לחצו כאן).

ישעיה לוצאטו אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבו של ישעיה לוצאטו (בנו של שמואל דוד לוצאטו – שד"ל) בצרפתית אל הרב עמנואל לעף. פאדובה, 1880
אברהם שלום ויהודה ודוד ילין אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתב מאת וועד הלשון העברית אל הרב עמנואל לעף בעניין היבחרו כחבר פעיל בוועד. חתומים על המכתב: אברהם שלום יהודה ודוד ילין
תיאודור נלדקה אל הרב עמנואל לעף
בספרייה הלאומית: התכתבות הרב עמנואל לעף עם חוקר השפות השמיות הגרמני המפורסם תיאודור נלדקה

הרב עמנואל לעף כתב יותר מעשרה ספרים בנושאים פוליטיים ודתיים. לפי מקורות אחדים, כשהחלו הטרנספורטים של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, הותר לו לעזוב את הונגריה במסגרת עסקת קסטנר. לכן הורד מרכבת הגירוש, אך נפטר בבית החולים היהודי בודפשט בשל מצב בריאותו האנוש ב-19.07.1944.

דרכונם המשותף של הרב עמנואל לעף ורעייתו בלה ברוינינג
נמצא בספרייה הלאומית: דרכונם המשותף של הרב עמנואל לעף ורעייתו בלה ברוינינג (Brenning Bella). כנראה, דרכון זה היה אמור לשמש אותם בעת עלייתם לרכבת לשוויץ במסגרת עסקת קסטנר ב-1944

 

כתבות נוספות

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

"יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943"

כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

"שפך ה' אש חמתו על גלות ירושלים אשר בספרד"

האגרת של הרב חסדאי קרשקש לחכמי אויניון

גזירות קנ"א, צייר ג'וזף סגרלס. סביבות שנת 1910

מאה ואחת שנים לפני גירוש ספרד, בקיץ שנת ה' קנ"א (1391), "שפך ה' אש חמתו על גלות ירושלים אשר בספרד. ותצא האש מסביליה ותאכל נוה ישראל"

הנוצרים פורעים ופוגעים קשות ביהודי ספרד בפוגרומים שיקבלו מאוחר יותר את השם: "גזירות קנ"א".

מספר חודשים לאחר-מכן, ב-כ' חשוון, ה' קנ"ב, באראגוניה אשר בספרד, ר' חסדאי קרשקש, רב, מנהיג ופילוסוף יהודי, שהיה עד לפרעות ואיבד בהן את בנו יחידו, שולח אגרת לחכמי קהילת אביניון/אויניון, שבצרפת.

מטרת האגרת -בקשה מחכמי הקהילה, שיפנו אל האפיפיור, שיפעל להשקיט את הרוחות.

"יום ר"ח תמוז קנ"א המר והנמהר דרך ה' קשתות האויב על קהילת סביליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעה אלף בעלי בתים הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב…"

באגרת קרשקש מתאר את הטבח הנורא שטבחו ביהודים, את חוסר האונים שהביאם למסור את ילדיהם לעבדים למוסלמים, כדי להצילם ממוות. חלק מהם אף המירו את דתם.

הרב משבץ בכתיבתו פסוקים וחצאי פסוקים ממגילת איכה, המתארת את גודל השבר והאסון בעת חורבן המקדש.  ובדרך עקיפה זו, משווה בין חורבן בית המקדש הראשון ובין המאורעות הפוקדים בתקופתו את יהודי ספרד. מבין דבריו מהדהדת הסיבה לפרעות – המשך מתבקש לחורבן המקדש.

" יום שבת אחריו שפך ה' כאש חמתו נאר מקדשו וחלל נזר תורתו היא קהילת ברצלונה אשר הובקעה… ובא מספר ההרוגים כמו מאתיים וחמישים נפשות…רבים קדשו ה' בתוכם בני יחידי חתן שה תמים העליתיהו לעולה…"

במהלך הדורות הועתקה האגרת של קרשקש מספר פעמים. בספרייה נמצא מיקרופילם של כתב יד  מהמאה י"ט. כתב היד המקורי שמור בספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק.

שלושת העמודים הפותחים של אגרת ר' חסדאי קרשקש

בשנת תרט"ו הודפסה מחדש בתוך "ספר שבט יהודה" אשר "חברו החכם הרופא הר"ר שלמה בן וירגא זל"הה." הספר מבטיח לספר על אותן " צרות רעות ורבות שעברו על ישראל בארצות העמים". ניתן להוריד את הספר המלא באתר אוצר החוכמה.

בט' באב נוהגים לומר קינות המספרות את הסיפור של עם ישראל מאז חורבן בית המקדש. בקינות נמצא תיעוד מצמרר על חורבנן של קהילות בארץ ובגולה הטלטלות הקשות ותלאות העם במשך אלפי שנים. הגמרא ביומא ט ע"ב כותבת: בית ראשון חרב בעקבות עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בית שני נחרב בגלל שנאת חינם. ועל כך אמר האדמו"ר ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ': "בית שני נחרב בשל שנאת חינם, בית שלישי יבנה בזכות אהבת חינם."

שנזכה!

הדפסה מחודשת של האגרת ב"ספר שבט יהודה", מתוך אתר אוצר החוכמה

 

עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים

כתבות נוספות

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

בכל יום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. סרקנו את העיתונים ועכשיו תוכלו לקרוא מהם גם אתם.

הכנסת ספרי תורה חדשים בחנוכת בית כנסת, פז, מרוקו, 1960 בקירוב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

בשנות העשרים של המאה העשרים היגר לקזבלנקה חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, כדי לעסוק במסחר. כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית בקזבלנקה, לקח בה נחמני חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של "מגן דוד", האגודה הוותיקה להפצת השפה העברית בקזבלנקה שהוקמה בשנת 1919. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם "חובבי השפה". בשנת 1946 נמנה על מייסדיה של "תנועת המזרחי" במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של "המזרחי" שהתקיימה בירושלים.

בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קק"ל, והוחלט על הוצאת "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" (בעברית: "חדשות על אחינו בארץ ובגולה") באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת העיתון בחסות קק"ל פירסם נחמני את העיתון באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

 

המייסד והעורך הראשון חיים נחמני

 

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכת העיתון הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט עלה בוסקילה לישראל והעיתון נסגר.

 

העורך השני הרב מרדכי אלמליח
העורך השלישי והאחרון יחיאל בוסקילה

 

לשבועון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" קדמו שני עיתונים בערבית-יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: "אלחוררייא", "החירות", שיצא לאור בטנג'יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון "אור המערב" שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים.

העיתון החדש הודפס בפורמט של דף אחד באורך 40 ס"מ. בראש הגיליון הופיעה כותרת העיתון, כתובת המערכת, תאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון, ופרשת השבוע. בתקופה בה ערך נחמני את העיתון הוא הוסיף לכותרת פסוק מתוך ההפטרה של שבת.

העיתון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר בה התרחש האירוע שדווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), התפתחות המשק הכלכלי בישראל, יהדות העולם ויחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. העיתון דיווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק"ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מעיתונות ישראלית, עיתונות צרפתית וידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים בישראל.

 

גיליון 119, שנה שלישית לקיומו, 27 בדצמבר 1952

 

העיתון לא הוצע למכירה. עותק אחד נשלח לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו. ביום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. נחמני שזר בידיעות ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לעיתון גוון של דרשה. כך הפכה פרקטיקה של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות – לכאורה פרקטיקה חילונית – לחוויה דתית. הקראת העיתון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמרחב בו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית-היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראת העיתון. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העיתון נכתב בערבית-יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, ולשם דיוק בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט שלא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית. בערבית-היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות אותיות מודגשות. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל אליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו לדוגמה המלים קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעתים ציינו העורכים בסוגריים או במרכאות את התרגום בערבית-יהודית למילה העברית החדשה.

"כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", "חדשות על אחינו בארץ ובגולה", נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. גיליונות העיתון נסרקו והועלו לאתר עיתונות יהודית היסטורית. תוכלו לעיין בהם בקישור הבא. 

 

 

בשנים האחרונות התקיימו בספרייה הלאומית שישה מחזורי לימוד של קורס מרוקאית-יהודית, אחד מהם אף התקיים בכנסת.

בסרטון תוכלו לצפות בדוגמא לחומר הנלמד בקורסים – טקסט מהעיתון "כבאראת עלא כואנא בארץ ובגולה" , באמצעותו ניתן ללמוד הן על השפה והן על התרבות וההיסטוריה המקופלת בה.

 

תרגום של ידיעה מתוך העיתון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", שמופיעה בסרטון, ושהתפרסמה בדצמבר 1952 (תרגם ד"ר משה כהן):

"קבוצת נוער בחורים ממרוקו, עלו בימים אלו לישראל והקימו קיבוץ משלהם באמצע הנגב וקראו לו צאלים, על שם עץ שגדל במדבר ועושה צל רחב, למרות שהצמח סובל בטבע. הבחורים האלה בחרו להקים את הקיבוץ שלהם במקום קשה ועליו השתלטו ובו יִיצרו פרנסה ודברים טובים. דוגמא זו, מראה כמה רב וחזק רצון הבחורים האלה, אשר עלו ממרוקו ורצונם לעבוד ללא לאות, כדי לְהיטיב את ארץ ישראל ושתשוב למקורה. והם גורמים לתועלת נוספת, בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו."

יש ביניכן או ביניכם שזוכרים את העיתון? ספרו לנו בתגובות.