.

שירים מתוך הקובץ "שירים שהמלחמה שכחה בכיסו של המשורר" (قصائد نسيتها الحرب في جيب الشاعر) / ז'אן דוסת

מערבית: רים ע'נאיים

נעל חלודה

הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים לֹא הִבְחִינוּ בָּהּ
בְּדַרְכָּם בַּגֶּשֶׁם אֶל שְׁלַל עִסּוּקֵיהֶם.
וּלְמִי אִכְפַּת מִנַּעַל חֲלוּדָה מִלְּבַד מְשׁוֹרֵר טְרוּף־דַּעַת?
חֲלוּדָה הָיְתָה
עֲשָׂרָה חֹרִים הָיוּ בָּהּ
בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּלִבִּי
שֶׁיְּרִיּוֹת הַמִּלְחָמָה בְּאַרְצִי לֹא חוֹרְרוּ אוֹתוֹ
אֶלָּא הָעֶצֶב
הַמִּתְעוֹרֵר כָּל לַיְלָה
וּפוֹעֵר בּוֹ חֹר חָדָשׁ.

نعلُ صدىء
لم يأبه به المارّة
وهم يمضون تحت المطر إلى أشغالهم المتنوعة
ومن يأبه بنعل صدئ سوى شاعر مجنون؟
كان صدئاً
بعشرة ثقوب
تماماً مثل قلبي
الذي لم تثقبه رصاصات الحرب في بلدي
بل الحزن
الذي يستيقظ كل ليلة
ليعمل فيه ثقباً جديداً.

מלקסיקון המלחמה

מָוֶת:
גָּדוֹל וְאַכְזָרִי מִן הַחַיִּים
מִלְחָמָה:
הֲפוּגָה בֵּין שְׁתֵּי תְּקוּפוֹת שָׁלוֹם
נֶשֶׁק:
שְׂפַת הַמְּשֻׁגָּעִים
שֶׁהַשְּׁפוּיִים מְשַׁלְּמִים אֶת מְחִירָהּ
תְּבוּנָה:
מַטְבֵּעַ שֶׁמְּאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ בְּבּוּרְסַת הַמִּלְחָמָה
מוֹלֶדֶת:
פָּנָיו הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁל דִּכּוּי
מִלְחָמוֹת צוֹדְקוֹת:
אֵלֶּה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפְרְצוּ
שָׁלוֹם:
מַסֵּכָה שֶׁהַמִּלְחָמָה עוֹטָה עַל פָּנֶיהָ
בְּעֵת קְבוּרַת הַגּוּפוֹת.

من قاموس الحرب
الموت:
أقسى أنواع الحياة
الحرب:
هدنةٌ بين مرحلتي سلام
السلاح:
لغة يتكلمها المجانين
ويدفع ضريبتها العقلاءُ
العقل:
عملةٌ تفقد قيمتَها في بورصة الحروب
الوطن:
الوجهُ الحقيقي للقهر
الحروب العادلة:
هي التي لن تقع أبداً
السلام:
قناع تضعُه الحربُ على وجهها
ريثما يتم دفنُ الجثث.

סנונית הבית

סוֹף־סוֹף
שָׁבָה הַסְּנוּנִית אֶל בֵּיתֵנוּ
כְּהֶרְגֵּלָהּ מִדֵּי אָבִיב
וּמִשֶּׁלֹּא מָצְאָה אֶת קִנָּהּ
שֶׁהֵקִימָה אֶשְׁתָּקַד
בִּקְצֵה תִּקְרַת הַבֵּטוֹן
עָפָה לָהּ מְעַט,
רִחֲפָה מֵעַל בֵּיתֵנוּ
וְאָז נָפְלָה
עַל הַתִּקְרָה שֶׁקָּרְסָה
וּמֵתָה מִשִּׁבְרוֹן לֵב.

سنونوة الدار
أخيراً
عادت السنونوة إلى بيتنا
كعادتها كل ربيع
ولما لم تجد عشها
الذي بَنَتْهُ العامَ الفائتَ
عند حافة السقف الإسمنتي
طارتْ قليلاً،
حامت فوق ما كان بيتنا
ثم سقطت
على السقف المنهار
ميتةً من القهر.

ז'אן דוסת הוא סופר, משורר ומתרגם כורדי יליד סוריה המתגורר בגרמניה. הוא נולד בעיר כובאני שבמחוז חאלב בשנת 1965. דוסת כותב בערבית ובכורדית, ופרסם עד כה חמישה רומנים וספר שירה אחד. הוא זכה בפרסי ספרות רבים, ביניהם פרס הסיפור הקצר הכורדי ב־1993, ופרס השירה הכורדית בשנת 2012.

רים ע'נאיים, משוררת ומתרגמת פלסטינית, נולדה בכפר ג'לג'וליה ב־1982. בעלת תואר דוקטור בתחום תיאטרון האבסורד, ועובדת כעורכת במדורי ספרות באתרי ספרות ערבית שונים. פרסמה עד כה שני קובצי שירה: "מאג – חיי גלות" ו"נבואות: דיוקן עצמי". תרגמה לערבית משירת ג'יימס ג'ויס וצ'רלס בוקובסקי, אנתולוגיית שירה אפרו־אמריקאית, את קובץ הסיפורים קצרים "האישה הכי יפה בעיר" מאת צ'רלס בוקובסקי, "ג'אנקי" ו"ארוחה עירומה" מאת ויליאס ס' בורוז, ושירת הייקו מאת ריצ'רד רייט. עורכת את מדור הערבית ב"מעבורת" – פרויקט הסיפור הקצר.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הווארד אלטמן, בתרגום טל ניצן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הגוזל

זהבה כלפה

.

לא התקשרתי לפנֵי, חשבתי שעדיף כך, לבוא בלי להודיע. הטיסה הייתה בסדר יחסית. ישנתי רוב הזמן. ישבתי ליד המעבר, הזוג שישב לידי שאל אם זה בסדר שהם יֵשבו ליד החלון. בסדר, אמרתי והתאכזבתי מעצמי. הזמנתי במיוחד מקום ליד החלון. הבחור ביקש מהדייל פורידג'. לא ידעתי מה זה, והספקתי לראות אותו מוסיף לזה מים חמים ומערבב בזמן שנרדמתי וכל ההתרחשויות התערבבו לי לתוך החלום.

.

"הלו ברלין," צעק הזמר על הבמה ליד הברנדנבורגר טוֹר, אחד במאי. יוראי, הבן שלי, לא הבין למה יש חופש, חשב שהיום יום ראשון, הסברתי לו על פועלים שעבדו פעם שתיים־עשרה שעות ואחרי המהפיכה… "מה זה?" הוא שאל. אחר כך הוא שאל אם הוא נמצא בבית הספר שמונה שעות. "כן."

המשכנו לרכוב לכיוון הברנדנבורגר טור. היו שירים שעשו לי חשק לרקוד, איפה המצב־רוח הרע שהיה לי כשיצאנו מהבית. הפעלתי את כל תאוריות הנפש כדי לצאת החוצה. הנסן קנה לי בירה, לקחתי שלוק קטן והקשבתי למוזיקה. היו שירים טובים, לא היו לי ציפיות למשהו טוב, בעיקר פחד ממקומות עמוסים. שמתי לב שבהרבה מהטקסטים שלי מופיעה המילה עמוסים, כמו געגוע דחוק לעמוס. פעם היה לי אח שהלך ולא חזר. שיר החזיקה להנסן חזק את היד כשהוא הלך לקנות צ'יפס כדי שלא ילך לאיבוד, "גדולים לא הולכים לאיבוד," אמרתי לה. "הם כן," היא לא הסכימה איתי. אולי כן, אולי עמוס הלך לאיבוד ועכשיו הוא בעולם אחר, שהדרך אליו היא בעזרת מפתחות של ירי לתוך הלב. נסחפתי מדי.

.

הכביש הלבן היה כרגיל חסום עם שתי מכוניות לבנות הרוסות, ורק דרך מעבר צר היה אפשר לעבור ולהמשיך. כמו בפעם האחרונה כשבאנו לאזכרה של עמוס עם הילדים ואחר כך הלכנו חזרה לאוטובוס, גוררים מזוודה. מה יש לי מהביטוי הזה, "גוררת מזוודה", כאילו שיא המסכנות מבחינתי הוא לגרור מזוודה, במיוחד שזו מזוודה של 24 קילו עם גלגלים שפונים כבר לצדדים מרוב שנים, ותוסיפי לזה כביש כורכר מעלה אבק. המזוודה הזאת זקנה כמעט כמו השנים שלי בברלין, אני חושבת.

הפעם באתי עם תיק קטן, שתי חולצות ושתי חצאיות, חזייה אחת ושני תחתונים שחורים צמודים. גם קרם פנים של ניוואה, מייקאפ, סט פודרה, בושם קטן ונוגד ריח זיעה. באתי מירושלים, הייתי אצל אנה כדי להתאושש מהטיסה, לא ממש להתאושש, יותר נכון לנחות, להחליף אוויר, להתכוונן, להיטען באוויר חדש ואז להמשיך. השעה הייתה שתיים בצהריים, האוטובוס למושב יצא בשעה אחת וחצי מהתחנה המרכזית של צפת ונכנס לכל היישובים שבדרך. ראיתי את בית הספר היסודי שכבר נסגר מזמן, אבל הבניין עדיין עומד שם. ימים ישנים, שנתנו לי תחושה של אמת, של יציבות. והיום אני מבינה שהם נעלמו כמו בועת סבון.

.

כל יום הוא כמו חלום, אני חושבת לרגע, אולי זאת טעות להאמין לכל יום. להאמין שמה שהרגשתי עכשיו הוא אמיתי. מה אני מרגישה עכשיו? שִמחה בגלל המוזיקה. רפלקסיביות היא הצצה לאמת הזאת. אבל להיות ממש בתוכה, זה כמו להפנים פעם אחת ולתמיד שהכול כמו חלום. פעם שמעתי שאנחנו חלק מהחלום של אלוהים. יופי. עוד יותר כלום.

קר לי בישבן על ספסל האבן. הילדים הלכו עם הנסן לקפוץ איפשהו, אתמול ראיתי ילדה מגרדת את הראש בבית הספר ונחרדתי. לא אכפת שהילדים נדבקים, הבעיה היא שאני תמיד חוטפת אותן גם. ילד מצד שמאל שלי בועט בבלון ירוק. יש לידי כוס בירה. "אל תזרקי את הכוס," אמר לי הנסן לפני שהלך, "יש עליה חמישים סנט פיקדון." אני יכולה ללכת לשבת בשמש, להכניס את התרמוס של המים, את הכוס פלסטיק שמצאתי בתיק ושימחה אותי כל כך אחרי שגיליתי ששכחתי להביא כוסות. הבאתי קפה, סוכר, מים חמים ואפילו כפית. מגרד לי הראש. הבטתי לצד שמאל ומיד מישהו החזיר לי מבט, נבהלתי קצת. השעה ארבע וחצי, הבטחתי לילדים שנמשיך לרכוב על האופניים.

.

ליד הבית של רליה שהפך מזמן לשני בתים, אחד ליגאל ואחד לשאר, אולי שמשון גר שם, אני ממשיכה על הכביש ולא על המדרכה שנצמדת ממש לשער הכניסה לחצר. החצרות ריקות. גם בבית הבא, שאליו אני מתכוונת להיכנס. הכול נראה כמו שתמיד היה, כאילו חזרתי עכשיו מבית ספר התיכון, כאילו חזרתי מהגן, כאילו חזרתי מהיסודי, מהאוניברסיטה, מאיפה שלא חזרתי, תמיד זה נגמר במבט לצד ימין ודחיפה קלה בשער, לחצר. שער שלא שמר על קביעות. לפעמים נגרר על השביל ולפעמים ריחף באוויר בקלילות, כמו מבטיח משהו ומתכחש לו ושוב מבטיח, קביעות. אני נכנסת לחצר, הדשא מצד שמאל של עץ הרימון נעלם תחת שטיח ירוק, שעליו עומדת טרמפולינה בלי הרשת שעטפה אותה פעם.

בקורס גרמנית עם גלה אמר פעם תלמיד שהגיע ממוסקבה שכשעונים על שאלות במבחן, צריך לשמור על היחס לטקסט ולא להכניס את הידע המוקדם שלך לתוך זה. כך אני מרגישה עכשיו ביחס לטרמפולינה, אולי היא נקנתה כך.

.

אני מגרדת שוב את הראש, דו יו ספיק אינגליש, שואל הזמר על הבמה, הנסן אמר שהבירה מתקררת ושאני בעצם לא רוצה לשתות אותה ועדיף שהוא ישתה אותה. "עזוב, אני שותה לאט." הוא הלך עם הילדים לקפוץ איפשהו. טוב שלא שמתי מייקאפ היום, אפשר ללטף את הפנים, מישהו מעשן ממש לידי. מזמן לא הרחתי ריח של סיגריות, אני לא מעשנת והנסן עבר לסיגריות אלקטרוניות שגם מסריחות אבל אחרת.

.

נכנסתי למרפסת, הרצפה נקייה, מסביב לנקודה לא ברורה באוויר מסתובבים במעגל זבובים שמתישים את עצמם עד שימצאו מקום מוצל להטיל בו את הנקודה השחורה שלהם, או החומה.

.

הנסן חזר להתעניין בבירה שלי. שוב אמרתי לו שאני שותה לאט, קר לי כבר גם בגב. הוא הציע שאלך לילדים, אמרתי שאני לא רוצה. "הם שם," הוא אמר, "אני רוצה לעשן." "תעשן," אמרתי לו. לא היה לי מושג איפה זה שם בכלל. חבורה של יפנים התיישבה מימיני.

.

אני ניגשת לדלת ומקישה עליה, לא נשמע שום קול. בטח הילדים בבית הספר ואמא במועדון קשישים, והאחים בעבודה, אני לוחצת על הידית של הדלת מנסה לפתוח. הדלת נעולה. מה עכשיו? אני מרימה את העציץ מצד ימין, אולי מתחת יש מפתח. אחר כך נזכרת בטריק הישן, לגרור את החלון על המסילה שלו ומשם להשחיל את היד אל המפתחות שתקועים במנעול מהצד השני של הדלת. אנסה את זה רק כדי להרגיש את הקביעוּת, אני מבטיחה בלב, ואז אחכה בחוץ. פתחתי את החלון והשחלתי את היד, שום מפתח לא חיכה במנעול מהצד השני. החזרתי את היד מבוישת החוצה. טוב, אחכה עד שמישהו יבוא. מעניין מה שלומם. הלכתי לכיוון ארון החשמל שמעליו יש קן של ציפורי דרור.

באזכרה של עמוס, אז כשהיינו עם הילדים, נפל גוזל מהקן ויעל אחותי צילמה אותו עם הילדים. שיר קראה לי נחרדת מהסלפי, היא זכרה שפעם סיפרתי לה על אנשים שגרמו לדולפין למות, כי האנשים שעל החוף רצו להצטלם איתו, ובסוף הוא מת. למה אני מספרת לה דברים כאלו. לקחתי את הגוזל מיעל והנחתי אותו למעלה מעל ארון החשמל. שי, אחד הילדים של מיכאל, התעקש לקחת את הציפור ואמר שהוא אפילו יהרוג אותה, וצחק. "אתה לא." אמרתי לו. הוא דחף את שולחן הפלסטיק שבמרפסת לצד הארון חשמל. "אתה לא תיגע בגוזל," אמרתי שוב. היה שם בקבוק מים. הרחקתי את השולחן שעליו הוא כבר עמד, הוא רעד מהתנועות של גרירת השולחן והחזיק בשוליים שלו. "את משוגעת," הוא קרא בקול בוכה, "אני אקח את הגוזל, את תיראי," הוא צעק ובכה. פתחתי את הבקבוק ושפכתי עליו מעט מהמים, כדי שיתעורר מהסרט שהוא בנה בראש שלו, או לפחות כך חשבתי. הוא המשיך לבכות וצעק, "תלכו חזרה לברלין, עופו עופו מפה." ואז בא מיכאל אבא שלו, חשבתי שהוא בא ליישר את ההדורים. הבטן שלו בלטה החוצה כשהלך לעברנו, החולצה שלו והמכנסיים היו מלאים נקודות לבנות של סיד. הוא שתק והתקרב אלינו ואז כשהגיע לשולחן, הוא דחף אותו לכיוון ארון החשמל ורצה לקחת בעצמו את הגוזל עבור הבן שלו. משכתי את השולחן בכוח והוא הביט בי במבט אימתני. הבן שלו בכה ועכשיו גם שתי הילדות שלו התחילו לבכות. הוא זרק לעברי את בקבוק המים שעמד ליד השולחן, עכשיו היה תורי להתעורר. "אתה לא תפגע בגוזל," צרחתי בכל הכוח, "אתה לא תיקח את הגוזל," השכן שפעם הנסן כינה אותו "שמש" בא מהר והחזיק במיכאל. צעקתי, לא יודעת מה עוד צעקתי, הילדים מסביב בכו והביטו בנו. הנסן והילדים היו על המדרכה מחוץ לחצר. הלכתי אליהם, לא מבינה למה לא נשארים, אבל הולכת איתם, המזוודה הייתה כבר אצלו. מתי הוא הספיק לקחת אותה, תהיתי בשקט, הלכנו לתחנת האוטובוס במרכז המושב, שוב על הכביש הלבן, מעלים ענן אבק מאחורינו. האוטובוס בא תוך חמש דקות, נסענו לקיבוץ, בערב הייתה האזכרה של עמוס. לא היינו בה.

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית, בין השאר באנתולוגיה Was es bedeuten Soll: New hebräisch Dichtung in Deutschland ("מה המשמעות: שירה עברית חדשה בגרמניה"; 2019) וב״אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה״ בעריכת אילן ברקוביץ׳ (הארץ, 10.6.2016). בימים אלה רואה אור ספר שיריה הראשון, בהוצאת עתון 77.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אניס", סיפור מאת לני כהן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "מנצחת" / ישי שריד

.

אחרי שהשתחררתי מהצבא הופיעה פריחה לא יפה על כמה מאצבעות ידיי. חשבתי שתחלוף אבל היא רק החמירה, צמחו שם מין יבלות מגעילות כאלה, ועד היום, כבר כמה שנים, לא הצלחתי להיפטר מהן. זה מדכא אותי, כי תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לכפות הידיים של אנשים, לטיפוח ולאסתטיקה שלהן, הסתכלתי על הציפורניים ועל שלמותו של העור כסימן למצבו של האדם, ובזתי לאנשים עם כפות ידיים מוזנחות. והנה עכשיו אני צריכה להסתיר את הידיים שלי, לשים עליהן פלסטרים, ואני מתביישת בזה מאוד. הלכתי לרופא עור אחד, שהמליץ על משחה, וכשזו לא הועילה הלכתי לרופאת עור אחרת. היה תור ארוך לפגישות אצלה ולכן שילמתי באופן פרטי, רק שתקבל אותי, והיא ניסתה לצרוב לי בחמצן את אחת האצבעות, זה כאב ורק החמיר את המצב. לבסוף הלכתי לפרופסור הכי נחשב בעיר, ולאחר שהסתכל על האצבעות והמהם לעצמו משהו, שאל אם אני נמצאת במתח בזמן האחרון. אחרי שלושים וחמש שנים במקצוע הוא יודע לזהות נגעי עור שנגרמים ממתח, אמר לי, וזה אחד מהם. "אני לא במתח מיוחד," אמרתי לו, "אבל גם לא ממש בנירוונה." הוא שאל במה אני עוסקת, וכשאמרתי שאני פסיכולוגית, חייך חיוך רחב, ובטובו חסך ממני את האמירה על הסנדלר שהולך יחף, למרות שראיתי שהיא נמצאת על קצה לשונו. "אל תשטפי כלים ואל תעשי ספונג'ה, תימנעי מלהרטיב את הידיים, תמשיכי עם המשחה שנתנו לך, אבל הכי חשוב זה להיות יותר רגועה, ואז אולי זה יעבור," אמר ושילח אותי לדרכי. חשבתי לנסוע אל מנדי, לנוח אצלו בכפר, אבל היומן שלי היה מלא בפגישות עם מטופלים, ולא יכולתי לזנוח אותם בגלל בעיות העור הקטנות שלי. מאבא למדתי שלא מבטלים תורים, שחובה עלינו להתעלות מעל לחולשות האנוש שלנו, שההצגה חייבת להימשך. גם בימים שאבא חלה וקדח בחום גבוה, ואימא התחננה בפניו שיבטל תורים ליום או ליומיים, הוא רק היה שותה תה עם הרבה לימון ודבש ולוקח כמה משככי כאבים, ומקבל את פני המטופלים שלו כרגיל. תמיד היה מתלבש יפה לכבודם, בחולצות משי שקנה אצל חייט ובז'קט אנגלי, במכנסיים שאימא גיהצה ללא רבב ובנעלי עור מצוחצחות. הוא אף פעם לא שיתף את המטופלים בבעיות שלו, וכשישב מולם היה כמו אל שירד מהשמיים. זה מה שלמדתי ממנו. אנחנו קיר שעליו הם משליכים את הכאבים שלהם, אמר לי, ולעולם אסור לנו להתמוטט.

"מה יש לך על האצבעות?" שאל אבא כשראה את הנגעים האלה בפעם הראשונה.

"כלום," עניתי ומיד קיפלתי אותן. "שום דבר. הייתי אצל כמה רופאים, קשה להיפטר מזה." בגיל אחת עשרה אימא קנתה לי דאודורנט והראתה לי איך מורידים שיער מבית השחי ומהרגליים. כשהתקוממתי ואמרתי שאני לא רוצה, היא אמרה שאדבר על זה עם אבא, כי הוא אמר שהגיע הזמן לזה.

"הגוף קורא הצילו," אבא אמר, משועשע.

"אתה יכול לרפא אותי מזה, אבא?" שאלתי בקול ילדותי, כדי להרגיז אותו.

"אם תיתני לי כמה שנים, כן," השיב. "אבל אני לא חושב שנשארו לי כמה שנים. וחוץ מזה אחרי פרויד לא נהוג לעשות תרפיה לילדים שלך. הן רוצות לגעת, האצבעות שלך. בגבר, באדמה, בחיים, אבל את מאכזבת אותן, את בורחת, את תמיד נשארת מאחור, מאפשרת לאחרים לגעת, לחיות את החיים במקומך."
"תפסיק, אבא," ביקשתי.

"לא אפסיק, כי אני רוצה בטובתך. אני והאצבעות שלך מכירים אותך מאז שנולדת. אני מסביר לך במילים מה שהאצבעות לא מצליחות להסביר. זאת האזהרה האחרונה לנוסעי הרכבת שנמצאים על הקו הלא נכון. שיעברו לרכבת הנכונה…"

"אבא, אני עושה בדיוק מה שאתה עושה," התפרצתי, "אני מטפלת באנשים. זה לא מספיק טוב בשבילך?"

"את לא מטפלת," הוא אמר בנחת, והפנה אליי את הפנים הכבדים והרציניים שלו, שאני כל כך אוהבת ופוחדת מהם פחד נורא, "את משרתת של הכוח, וזה בסדר גמור. אנשים עשו מזה קריירות גדולות. אבל את נמצאת בשוליים. אחרים הורגים, אחרים דופקים, אחרים כובשים, ואת נותנת להם עצות קטנות מהצד, ונדמה לך שזה משנה משהו. וזה כואב לי כמו לאצבעות שלך, כי אני זוכר איזה ילדה מחוננת היית, כל העולם היה פרוש לפנייך."

"אתה יודע באיזה אומללים אני מטפלת, אבא, כמה חיים אני מנסה להציל?" שאלתי והתאפקתי לא לבכות. "ואיזה מחיר אני משלמת כדי לשמוע אותם ולהכיל אותם ולעבד את הטראומות שלהם? מה אתה בכלל יודע עליי, אבא?"

הוא נותר בשלוותו, אבא מעולם לא התחרט ולא התנצל, ואמר: "זה כמובן ראוי להערכה, אבל אין בזה שום תועלת, כי את בעצמך חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות. אילו הרגת בעצמך, לפחות היה לך סיפוק מזה, אבל גם זה אין לך. זה מה שהאצבעות שלך אומרות. אני רק מתרגם אותן. אבל…" — הוא הניח את כף ידו על פרק ידי ולא הזזתי אותה משם — "זה עוד לא אבוד. את צעירה יחסית. בזה יש לך יתרון גדול על פניי. שלא תחשבי שלי אין חרטות. הרי בסופו של דבר לא השארתי על העולם שום חותם, וגם לא אשאיר. לך עוד יש סיכוי. ביום שיתרפאו הפצעים האלה על הידיים שלך, תדעי שאת בכיוון הנכון."

ישי שריד, "מנצחת", עם עובד, 2020.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן