שירה | לרגע קט משהו ניצַל

שירים מאת דורין מרגלית, ישראל בר־כוכב וסוזי רזניק

ליאב מזרחי, עיט, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2008

.

דורין מרגלית

מַלְכוּת מְסֻתֶּרֶת

הָה עוֹלָם,

שֶׁנִּבְרֵאתָ בְּטִפַּת זֶרַע סְרוּחָה,

בְּהֶבֶל פִּיהָ שֶׁל רוּחַ מִדְבָּרִית, מַבְדִּילָה,

הַמִתְגַּלֵּית וְנִסְתֶּרֶת, קַנָּאִית בְּאַהֲבָתָהּ,

אֲשֶׁר תּוֹבַעַת מִמְּךָ, בֶּן־אָדָם,

לִדְבֹּק בָּהּ מְאֹד, כָּל עוֹד נַפְשְׁךָ בְּךָ,

לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת.

הֵא לְךָ מַלְכוּת נִגְזֶרֶת מֵאֶרֶץ מִזְרָח,

וּפָנֶיהָ פְּנֵי אֹדֶם, כְּאֶבֶן חֹשֶׁן,

שֶׁנִּתְלְשָׁה מֵאֵפוֹד כֹּהֲנִים,

הַסוֹגְדִים לְטֵין גְ'ה דָּאוּ.*

יֵשׁוּת זָרָה מִתְחַלֶּקֶת לְתָאֵי תָּאִים,

מְמַלְּאִים בְּדֹחַק אֶת נְשִׁימַת הָעוֹלָם.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

מַלְכוּת שֶׁל דְּרָקוֹן אֵשׁ הֲרֵה גּוֹרָל,

שֶׁנִּשְׁמַט מֵעַל שֻׁלְחַן מַעְבָּדָה, וְלֹא בְּיַד הַמִּקְרֶה,

שֶׁל חוֹקְרִים מְלֻמָּדִים, מְלֻכְסְנֵי עֵינַיִם,

הֵגִיפָה אוֹתָנוּ, בְּנֵי־אֱנוֹשׁ, לְתוֹךְ בֵּית מַרְפֵּא

חוֹצֶה גְּבוּלוֹת, וְנַפְשׁוֹתֵינוּ פְּזוּרוֹת,

גּוֹלִים אָנוּ, בְּעַל־כָּרְחֵנוּ עוֹלִים לְרֶגֶל לַמִּרְפָּסוֹת,

שָׁרִים וּמְחוֹלְלִים מִזְמוֹרֵי הוֹדָיָה,

עוּרָה הַתֹּף הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

וְרוֹפְאִים וּנְזִירוֹת אֲחָיוֹת הָפְכוּ עַתָּה

לְמַלְאָכִים עִם כְּנָפַיִם,

וְשָׂרִים וְרָאשֵׁי מְדִינוֹת לִנְבִיאֵי פֻּרְעָנוּת –

מוֹתִירִים אוֹתָנוּ, בְּנֵי־מֵטֵאוֹר, כֹּה שַׁבְרִירִיִּים,

בְּנֵי אַחְלָמָה מְכֻנָּסִים, חַדֵי־קֶרֶן מְמֻלְכָּדִים,

בְּתָכְנַת zoom מִתְפַּצֶּלֶת, זוּם בָּעַיִן זוּם בָּרֹאשׁ.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

מַלְכוּת חֲדָשָׁה שֶׁל מַגֵפָה מְפֻשֶּׁטֶת,

אַי, אַחְדוּת מְתוּקָה, אַחְדוּת בְּזוּיָה –

כְּמַשְׁקֶה שֶׁל לֶתֶת וְחִיטָה זְהֻבָּה,

הַמְבַעְבַּעַת בְּנֹאד הַשַּׁלְפּוּחִית וְהַמֵּעַיִם.

לִכְבוֹדֵךְ אָנוּ מְשַׂרְטְטִים עֲקֻמּוֹת

עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת, סוֹפְרִים בִּשְׁקִיקָה חֲשָׁאִית

אֶת מֵתֵינוּ לְעֵת עֶרֶב, מִי נִצֵּחַ הַפַּעַם מִי הִפְסִיד.

הָה עוֹלָם נִפְשָׁע וְעָצֵל –

כֵּיצַד זֶה הָפַכְתָּ בְּאַחַת לְאֱנוֹשׁוּת חוֹמֶלֶת,

אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת,* שֶׁל הַכֹּל בַּכֹּל,

אֶל מוּל אוֹתוֹתֶיךָ אֱלֹהִים מִי יָכוֹל.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ, זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

.

_____________

* טֵין גְ'ה דָּאוּ – הדרך הטבעית.
** "אהבה מְסֻתֶּרֶת" – ספרה של חנה טואג.

 

דורין מרגלית היא מוזיקאית, משוררת ומסאית, מנחה לרסיטלי בגרות בקונסרבטוריון. ב־2017 ראה אור ספרה "סנפלינג על כחול הזקן – 30 פרלודים" (גוונים). פרסמה שירה, מאמרים ומסות על ספרות, הגות יהודית ואמנות במגוון כתבי עת. בשלוש השנים האחרונות עורכת ומשדרת את התוכנית "שירת המוזות ומה שביניהן" ברדיו החברתי הראשון.

.

.

ישראל בר־כוכב

נחזור הביתה

נַחְזֹר הַבַּיְתָה –

 

אַבָּא יָשׁוּב מִן הָעֲבוֹדָה וְאִמָּא מִטִּיּוּלֶיהָ הַיּוֹמִיִּים

שׁוּב יִשָּׁמַע קוֹל הַמַּעְדֵּר בַּגַּן וְצִקְצוּק מַזְמֵרָה וְגִפּוּר הַגֶּפֶן,

אָכֵן יָפִים הַדְּבָרִים מֵעֵבֶר לְמִדָּתָם, מֵעֵבֶר לְשִׁעוּרָם, מֵעֵבֶר לִשְׁעָתָם,

אָכֵן יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן וְדָבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

 

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל פְּרוּדַת אַהֲבָה רוֹבֶצֶת פְּרֵדָה וּמְחַכָּה לִשְׁעָתָהּ,

וּכְכָל שֶׁאַבָּא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה, כֵּן הָלַךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר

וּכְשֵׁם שֶׁאִמָּא שָׁבָה מִטִּיּוּלֶיהָ, הֲרֵי הִיא שָׁטָה בֶּחָלָל הָרֵיק כַּאֲשֶׁר שָׂנְאָה: בְּלִי פְּרָחִים, לְבַדָּהּ, לְבַדָּהּ,

 

יַם הַתְּמוּרָה הוּא עָמֹק וְנוֹרָא וְנוֹהֵג בְּסַחַף

גּוֹהֵר וְנוֹשֵׁב וְרוֹשֵׁף בְּכָל אָטוֹם וְאָטוֹם וּמְזַמֵּן

"רַק צָרוֹת, לֹא כָּכָה?"

 

יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁדְּבָרִים לֹא יִשְׁתַּנּוּ בָּעוֹלָם

בִּפְנֵי הַגַּלְגַּל הָעֲנָק שֶׁל הָעוֹנוֹת, כִּי בְּכָל אִי שִׁנּוּי נוֹבֵט סֶדֶק,

 

הֶחָכָם הוֹלֵךְ לְאוֹר מַבּוּל הַשִּׁנּוּיִים?

דַּי לוֹ בַּנְּבִיטָה כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַקְּמִילָה,

דַּי לוֹ בָּאַהֲבָה כְּדֵי לָדַעַת עַל פְּרֵדָה

דַּי לוֹ בָּאוֹר כְּדֵי לָדַעַת עַל הַחֲשֵׁכָה

דַּי לוֹ בְּפָעֳלֵי הָאָדָם הַגְּדוֹלִים כְּדֵי לָדַעַת

עַל זְמַנִּיּוּת הַדְּבָרִים,

יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁדְּבָרִים לֹא יִשְׁתַּנּוּ

 

לָמָּה חָל הַשֵּׁפֶל אַחֲרֵי הַגֵּאוּת, לָמָּה פּוֹרְחִים הָעֵצִים אַחֲרֵי שְׁנָתָם בַּסְּתָו

לָמָּה הֶסְתֵּר הַפָּנִים, לָמָּה לְעוֹלָם לֹא לְבַדּוֹ הָאָדָם

תָּמִיד דְּבָרִים מְדַבְּרִים,

הָאֹזֶן לָעֵץ, הָאֹזֶן לַמַּיִם,

גַּם לַשַּׁלֶּכֶת וְגַם לַפְּרִיחָה יֵשׁ מָה לוֹמַר בְּתוֹכְךָ, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרָה לְךָ אִמְּךָ בִּזְמַן שֶׁחָסִיתָ בְּעִיר הַמִּקְלָט שֶׁל חֵיקָהּ

רַק תַּקְשִׁיב וְשׁוּב הָאָבִיב

וְיֶתֶר עוֹנוֹת הַשָּׁנָה

כָּל דָּבָר יְדַבֵּר בַּעַדְךָ הַשֵּׁנָה, הַמַּיִם, הַתְּמוּרָה וְאִי הַתְּמוּרָה.

.

ישראל בר־כוכב הוא פסיכולוג, משורר, מסאי ומרצה בין־תחומי לפסיכולוגיה ואמנויות. שימש כמשורר הבית בפסטיבל ברלין לספרות (2010). פרסם שנים־עשר ספרי שירה. בשנת 2010 ראה אור הספר "מבחר השירים 1975–2010" (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד). בשנת 2016 ראה אור ספרו האחרון עד כה, "דם וחלב" (מוסד ביאליק). זוכה פרס הרשון של האוניברסיטה העברית, פרס היצירה תשנ"ו, פרס נתן יונתן, ועוד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 22 של המוסך.

.

.

סוזי רזניק

כֹּל יוֹמָם אֶשְׁתֹּק אֶת אֵינְךָ

כּוֹאֵב לִי לְמַטָּה הַ

דָּבָר שֶׁאוֹהֵב אוֹתְךָ

כַּמָּה

נוֹצוֹת עַל גְּוִיַּת הַגּוֹזָל יִתְבַּדְּרוּ לָעַד

כְּעִפְעוּף גִּבְעוֹלִים בְּחַגְוֵי סֶלַע

וְאֵין הֵם מְצֵרִים

בְּבוּשָׁתָם

כִּי

חֵץ לוֹחֵשׁ שְׂרֵפָה נוֹרָה אֶל

לֵב הָאֲדָמָה יָשָׁר

וְלַצְּדָדִים

לֹא

.

ריגול נגדי

פִּגְיוֹן הַיְּדִיעָה הִבְקִיעַ

כְּצַעַר צָעִיר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ

לְהַסְתִּירוֹ מְחֻתָּל בֵּין הַבְּגָדִים

וְהוּא עִקְבִי

נְטוּל בִּינָה

וּמְתֻכְנָת לְהַכְאִיב

.

טָרֹף טֹרַף          

דִּרְדּוּר הָאֲבָנִים חֲרִישִׁי.

הָאֲדָמָה הַזֹּאת הַמְּקֻלֶּפֶת

מִבּוּשָׁה וְהַנָּהָר הַזּוֹכֵר שֶׁהוּא בּוֹר

פָּתוּחַ לִתְעָלָה

וְכָל הַקּוֹלוֹת וְהַכֵּלִים מִתְגּוֹדְדִים

מַבִּיטִים לִפְנִים

וּשְׁחוֹר הָאִישׁוֹנִים חֹרִים

וּבַחֲגוֹרָתְךָ חֹרִים, וּבַחַלּוֹנוֹת הַפְּעוּרִים

וּבְרֶשֶׁת הַגָּדֵר חֹרִים

וּבָאֶבֶן הַגִּירִית חֹרִים

וְכָל נֶקֶב מֻכַּר שֶׁבַּמֻּכָּרִים

זָנִיחַ שֶׁבַּזְּנוּחִים

קוֹרֵא כְּמוֹ בּוֹר

וּבַבּוֹר קְפוּאִים כָּל הַמְּחוֹלְלִים בִּתְנוּעַת תַּדְהֵמָתָם הָאַחֲרוֹנָה

הַמְּנֻקָּבִים בְּגַבָּם, וּבִפְנֵיהֶם וּבְרַגְלֵיהֶם וּבַאֲחוֹרֵי רֹאשָׁן וּבְבִטְנָן, הַנִּשְׁנָקִים בְּדָמָם וְהַנִּשְׁנָקוֹת

הַנֶּחֱנָקִים וְהַמְּשֻׁסְּפוֹת

נִטְמְנוּ וְנִשְׁאֲרוּ צְרוּבִים פְּרוּשִׂים

כַּמַּמְרִיאִים

כֶּתֶם חַי עַל הָאֲדָמָה הַטְּלוּאָה

לְדֵרָאוֹן עוֹלָם

לִמְצוּקָתוֹ

לְחֶרְדָתוֹ

הֵגִיפוּ עֲלֵיהֶם

וְהִיא אֵינָהּ מוּגֶפֶת.

.

וְדָבָר אֵין לְהָשִׁיב

בַּזְּמַן הַסּוּמָא הַמִּתְעַוֵּת לְאָחוֹר

לְהַתְרִיעַ.

וְלוּ יָכֹלְתָּ, כָּךְ הִנְּךָ אוֹמֵר, אַתָּה  הָעֵד  הַיּוֹדֵעַ –

לוּ יָכֹלְתִּי אֲנִי תַּחְתָּם!

.

ליקוי חמה

כֶּתֶם הָאִי סְלִיחָה התְפַּשֵּׁט כְּנֶגַע בּוֹלְעָנִי

מְעַרְבֵּל עָנָן קַדְרוּת בְּקַדְרוּת מַשְׁחִיר

אֶת חֻדֵּי הָעֵצִים, סוֹפֵחַ כָּחֹל מִגַּגּוֹת הַבָּתִּים הַמִּתְחַפְּרִים בַּקַּרְקַע

מְרוֹצֵץ אֶת כִּתְפֵי הָאֲנָשִׁים

מַכְהָה אֲגַמֵּי עֵינֵיהֶם

מְמוֹסֵס אֶת צִלָּם הַמְּקַרְטֵעַ

תַּחַת עֵין הַמַּרְאָה הַלְּטוּשָׁה

.

וּבְכָל זֹאת

נְמָלָה אַחַת מִזְדַּמֶּנֶת

מִתְעַשֶּׁתֶת לְהִתְרוֹמֵם כְּסוּס שֶׁכָּשַׁל

רְאִיתִיהָ עַל צֵלָע תְּלוּלִית

מְרוּטָה חִישׁ מְנִיעָה רַגְלֶיהָ חוֹמֶקֶת

חַיְשָׁנִית לְעִנְיָנֶיהָ

וְלוּ

לְרֶגַע קָט

מַשֶּׁהוּ נִצַּל.

.

סוזי רזניק כותבת שירה ופרוזה, עורכת, רושמת, מצלמת וצורפת. עובדת במרכז לאמנות ותרבות של המדרשה בתל אביב. מלמדת צ'יקונג טיפולי במרכז לחולי אלצהיימר ובמרכז יום לאוכלוסייה בוגרת. ספר שיריה הראשון, "פניו האחרונים של המלך" (הוצאת פרדס 2015) זכה בפרס משרד התרבות והספורט לספר ביכורים. שיריה התפרסמו בגיליון 21 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת עומר ברקמן, מיכל מוגרבי, אהוד עינת וענת חנה לזרע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | טמפו טמפו טמפו טמפו

"'אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?' ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד." סיפור קצר מאת עיליי אשדות

לירון כהן, Puma in the living room, דיו, צבעי מים וטיפקס על נייר, 50X40 ס"מ, 2014

.

חדוות חולפות

עיליי אשדות

.

לא נדבר על זה?

לא.

בינתיים השמש נשברת על המצח של אנה למיליוני פרקטלים של אדום־ירוק־כחול ואין אף אחד שיאסוף אותם. אני מעביר יד לרוחבו ומנסה בכל זאת. ענן מתאבל חוצה את השמיים לרגע ומניח לחדר להיות. אלו הימים האחרונים שלנו יחד.

— — —

אנחנו רוקדים — רוקדים את זה החוצה, ליתר דיוק. ג'יג אירי עקום שמתנגן בווליום מחריש קורע אותנו מצחוק בזמן שאנחנו בועטים לתוך הפרקט, מתים בקול רם, מצליחים שלא לחשוב. (השכנים כבר הוגים תוכניות נקם מורכבות, אינקוגניטו מוֹד על ״איך לא להשאיר טביעות אצבע״ ושעות ארוכות בסטיפס…) הסלון נושם. מהקיר בוהה בנו ציור של גוגן, הנוף הערפילי הארוך ההוא, עם הנשים הדהויות שמטשטשות את הגבול בין גוף לרוח, כשברקע עבודת אלוה כחולה חוצה את המסגרת ואת האוויר שבינינו. היא רואה אותי אבל אני לא רואה אותה, ושם טמונה כל האימה. אנה אומרת בצעקה, "אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?" ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד ושיש לה משהו בין השיניים, אז אני לוקח את הזרוע שלה בתנועת ריקוד, מרים מעל לראש שלי ומסובב בחצי סהר לאורך החדר. היא אומרת שזה לא ג׳יג, ואני מגהק בתשובה. "זה כל מה שאני יודע."

— — —

יש לנו שבועיים בדירה הזו. חבר עשיר של ההורים של אנה, ששם המשפחה שלו אבותירס, היה צריך שישמרו לו על החתול, והציע לקמבן אותנו בטענה שאנחנו נראים לו ״זוג צעיר ואוהב למדי״ (זאת כנראה למעט העובדה שכבר שנים הוא מת לזיין את אמא של אנה בלי בושה ורק מחכה לרגע שזו תקרא ״בוא״. אבל אני לא מאשים אותו, והנידונים לישון לבד יהיו שמורים מכל משמר). במהלך הסיור בדירה העצומה להחריד אמרנו את כל הווריאנטים של "תודה", ומיד כשיצא הזדיינו עם הגב לדלת ולברכת הדרך. היינו בקומה השלושים ושש, והנוף היה עשרות זקפות גורדות שחקים והגבול הבלתי נראה שבין כחול לכחול־יותר, כאילו אלוהים מעולם לא הפריד בין המים. תוך יומיים החתול קפץ – ממש קפץ, על גבול החופשית – מהחלון, ומת מיד. החלטנו להתמודד עם זה מול אבותירס כשנצטרך. קברנו אותו באותו הלילה בפארק שליד הבית. הדשא הרטוב מתלהב לנו מבעד למכנסיים הקצרים ומשאיר עקצוצי תאווה לימים הבאים, והריח הוא של טל שיודע את מקומו בסך הדברים הפשוטים. הקראנו בטעות את הקדיש של גינסברג במקום זה הארמי אבל נשארנו איתו כי ממילא אנחנו מנציחים רפאי רעיונות, ואם כבר אז עד הסוף,

Blessed be He who builds Heaven in Darkness!

Blessed Blessed Blessed be He! Blessed be He!

Blessed be Death on us All!

וכל הפרחים וענפי האילנות מרכינים את ראשם למשמע הקול האבל למחצה של אנה והצעדים הרחוקים של אצני הלילה, מבורכים גם הם, מהדהדים בקדושה יומיומית לתוך הדמדומים.

— — —

במיטה היא מתחפרת בשקערוריות עצמות הבריח שלי כמו אנטומיסטית סמויה. היא מבקשת שאספר לה פרט טריוויה מטומטם. ״אני אתן לך שלושה ואת תבחרי אחד: הראשון הוא שההופעה הארוכה ביותר של בוב דילן הייתה ארבע שעות וכולן היו גרועות, השני הוא שאני אזכור את הנשיקות שלך רק אם תתני לי אותן בפה פתוח, והשלישי הוא שהזמן קורה כל הזמן.״

״בא לי את השלישי."

״אוקיי. אז הזמן קורה כל הזמן." אבל רואים לה בעיניים שהיא לא מאמינה.

— — —

ביום הלפני־אחרון היא יושבת על המרפסת וסופרת כוכבים, ולי תקוע בראש השיר ההוא של קייטנו ולוסו על הזמן. טמפו טמפו טמפו טמפו, טמפו טמפו טמפו טמפו. אני סופר סדקים במדרכה הבלתי נראית של הלא־מודע שלה וצועד בהם כמו ילד קטן – אחד, שתיים, שלוש – כשהיא שואלת אותי שאלה, אחת האחרונות שתשאל אותי אי פעם, מקועקעת עליי לנצח, הצבעים הגשמיים חושפים את הזהוב־סגול שמאחוריהם וההווה נפרס כאילו זכה בפרס: ״תרצה לבוא אליי מחר או שאני אבוא אליך?"

אני נזכר בדבר שאנחנו לא מדברים עליו. בלילות שבהם היא לא עונה, ברגעים שבהם מישהו שואל ״מי רוצה?״ ולא ברור אם הוא תוהה מי זו הישות שמפעמת בתוכו ובוראת בו את הרצון או רק שואל "מי רוצה אבטיח״; בעיניים שמאחורי העיניים שלה; במחשבה שבכל פעם שאני קורא בשמה – ״אנה״ – אני יכול להמשיך ולומר לה ששמה הוא שם האלוהים המפורש בה במידה שאני יכול לבקש ממנה להעביר לי את השלט של המזגן, ואף אחד (אפילו לא הוא) לא יכול לדעת באיזה מהם אבחר. אני נאחז במארג האפשרויות הבלתי מסוים שעומד בפניי, מסתכל לסוף ולאינסוף בעיניים, ואומר באהבה, ״בואי אליי.״

.

עיליי אשדות בן 22, גר בתל אביב, מוזיקאי היוצר תחת השם "חיים מקסימליים".

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים קצרים על אִמָּהוּת, מאת חיה משב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל | בקרוב תהיי אמא

"אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב". קטע מתוך "נטע זר", מאת שרית פליין

שלומי חגי, חסידה, מכחול ודיו על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "נטע זר" / שרית פליין.

.

נטע נזכרה בשיחה הנדירה שהייתה לה עם סבתה קאדן, שסיפרה לה איך הסתיימו כל ההריונות לפני שילדה את אמה. הפלה טבעית. כך קראו לזה הרופאים. מה לעזאזל טבעי בזה שהתינוק שלך מת עוד לפני שנולד?

שבועות ארוכים נשאה בתוכה ניצני תקווה, חלמה בהקיץ, איך הוא ייראה? האם יהיה גבוה כמו מרקו? והשיער שלו, דבשי כשלה או שחור ומתולתל כשל אביו? איזה צליל יהיה לצחוקו? הלוואי שיהיה סבלני כאביו, ואולי תהיה זו ילדה בכלל, שובבה ומצחיקה, כזו שמטפסת על העצים גבוה יותר מכל הבנים, כמו שהייתה היא עצמה לפני שאמה חלתה?

פעם אחר פעם נגדעו החלומות באכזריות. כבר לא הניחה לעצמה לחלום ולדמיין, אימצה כל אמונה טפלה וכל מנהג, אדוקה בהלכות הטקס משל הייתה הכוהן הגדול בבית המקדש. כשראתה פעם חתול שחור בדרכה למכולת, חזרה מיד כלעומת שבאה, ממלמלת כל הדרך, "פישקדו אי לימון" (דג ולימון, ביטוי שאומרים כדי להסיט את נושא המוות), ולא הסתפקה בכך. מיד כשנכנסה הביתה חיממה נתח דג מבושל שנותר מארוחת השבת, טפטפה עליו מיץ לימון ואכלה אותו עד תומו, למרות שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת.

באחד הימים נזכרה בביטוי ששמעה בילדותה: "לה מנסנה אל מאל סאנה" (התפוח מרפא הכול), מאז הקפידה לאכול שלושה תפוחים בכל יום, וכדי להוסיף ולהמתיק את גורלה סיימה כל ארוחה בכפית של ריבת תפוחים ובתפילה: "מאמא מיה, משיח בן דוִד, מלאכי השמים, סניור דל מונדו, שהכול יהיה טוב." היא הקפידה להיכנס לכל חדר ברגל ימין בלבד, ואם בטעות העזה כף רגלה השמאלית להקדים את אחותה הימנית, מיד הקישה שלוש פעמים על עץ, ביד ימין כמובן, ועוד הוסיפה ורקקה שלוש פעמים לימין ושלוש לשמאל, כל זאת בזמן שעיניה עצומות ואצבעותיה משולבות מאחורי גבה. מיותר לציין שבכל בוקר ובכל לילה לחשו שפתיה את תפילת שמע ישראל.

אילו הייתה אמה בחיים, הייתה יודעת איפה אפשר למצוא את האיצ'יזרה (מכשפה), והייתה מזמינה אותה לבוא ולגרש את כל הסכנות המאיימות על רחמה.

משהגיעה לחודש השביעי להריונה, דרשה ממרקו להביא לה שלושה בדים לבנים מהחנות, אף שהמנהג מסתפק בבד אחד. היא החליטה לשלש את השמירה על עוברה. עיני בעלה ופיו נפערו בתדהמה בזמן שגזרה כל אחת מהיריעות לשניים וקשרה אותן זו לזו כדי להאריך את חיי הילד שייוולד לה. "ביקשת ממני בדים כדי לגזור אותם?!" מן הסתם היה ממשיך ותוהה על שפיותה, אלא שהבחין ברשפים הירוקים ששוגרו אליו ממבטיה ומיהר להציע את עזרתו בתליית הרצועות הלבנות מעל מיטתם. שלוש חמסות עיטרו את כותלי חדר השינה, ומעל שרשרת האריגים שנגזרו ונקשרו נתלתה עוד מחרוזת שעין כחולה גדולה בלטה במרכזה, ומתחתיה השתלשלו עשרות עיניים נוספות שנראו כמו בנותיה הקטנות של העין המרכזית.

בהקיצה בבקרים ראתה קאדן את מבטם התכול של צבאות השמירה, ולעתים התגנב קול קטן לתוכה: "הוא כנראה צודק, יצאתי קצת מדעתי," אלא שמיד הייתה מסלקת אותו ומתחילה לשחד את ריבונו של עולם, אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב ותאכיל אותו על אף סלידתה מהיצורים המייללים.

מחשבות טובות, קאדן, רק מחשבות טובות, בקרוב תהיי אמא, הצליח הרהור חיובי לפלס את דרכו לתודעתה אחרי שורה של הבטחות בפני האל. הפעם זה יהיה אחרת, הם אפילו עברו לדירה חדשה, השאירו מאחור את בית האכזבה והכול רוהט ואורגן מחדש, פרט לחדר שיועד לילד שייוולד. חלילה להם להתגרות בגורל. השכנה בקומה מעליה, אינס, המבוגרת ממנה בשני עשורים, מיד מצאה חן בעיניה. מרגע שקאדן פתחה את דלת הבית, נכנס עם שכנתה ניחוח של קציצות פרסה מטוגנות מעורב בניחוח בושם עדין. מבלי שתבין מדוע, מצאה את עצמה קאדן שופכת את לבה בפני השכנה שזה עתה הכירה, את כל חרדותיה ואת געגועיה לאמה שמתעצמים בכל היריון. אולי היו אלה פער הגילים או עיניה הקשובות של אינס שגרמו לה להמשיך: "מרקו, שיהיה בריא, הוא בעל ממש טוב, אבל בעל זה לא אמא," וכבר שתי דמעות סוררות התגנבו אל זוויות עיניה. "היא מתה כשהייתי בת שתים-עשרה, כל כך הרבה שנים וזה רק הולך ונעשה יותר קשה." בלי לומר מילה קמה שכנתה ממקומה בכורסה ועברה לצדה של קאדן, נשקה למצחה ואחזה בידה עד שבכייה שכך. באותו לילה ביקעה את בטנה סכין מדומה, חדרה דרך הגב וננעצה עמוק בבטן התחתונה. זעקתה הקפיצה מיד את מרקו. שניהם היו חיוורים. הוא זינק מהמיטה ורץ להביא לה כוס מים. אילולא היה הכאב שולט בה הייתה צוחקת. מים? מה יועילו לה המים? כשיכולת הדיבור שבה אליה, הודיעה לו כי הגיעה העת.

.

שרית פליין, נטע זר, רימונים, 2020.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המגפה שהשיבה יהודים לירושלים

בבריחתם מפני מגפת הדבר בגליל, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה הגיעו לעיר הקודש, ושיכתבו, אגב כך, את ההיסטוריה שלה

לפני מאה שנה, מגפת השפעת הספרדית הרגה מיליוני אנשים ברחבי העולם.

מאה שנה קודם לכן, קהילות מזרח הים התיכון סבלו מהתפרצות מגפת הדבר. ב-1812 המגפה הגיעה עד לעיר הגלילית העתיקה, צפת, שאוכלוסייתה התדלדלה במהרה.

שנים בודדות קודם לכן, כחמש מאות חסידים של הגאון מווילנה (הגר"א) – אחד מענקי היהדות האינטלקטואלית והרוחנית – עלו לארץ ישראל מרוסיה הלבנה בשלושה גלי עלייה, מגשימים את חלום מנהיגם הרוחני עשור לאחר מותו. מדובר היה בזינוק דמוגרפי משמעותי בקהילה היהודית המצומצמת שהתיישבה במה שהיה אז פלסטין העות'מאנית, ושהורכבה בעיקר מיהודים ספרדים.

איור של הגאון מווילנה. מתוך: אוסף הדיוקנאות של אברהם שבדרון (שרון), ארכיון הספרייה הלאומית.

כמעט מאה שנה לפני הרצל, יש המחשיבים את עליית תלמידי הגאון מווילנה לקו פרשת המים בתולדות הציונות המודרנית.

אך תלמידיו של הגר"א נדרשו להתפשר על מקום מושבם, ולהתמקם בעיר צפת, הקדושה מעט פחות מירושלים. כישלון העלייה הקודמת של יהודים אשכנזים לארץ ישראל, היווה סיבה מרכזית לכך. בסוף המאה ה-17, קבוצת יהודים פולנים בהנהגתו של יהודה החסיד ביססה לעצמה קהילה בירושלים. קהילה זו התקשתה לממן את עצמה, והלכה וצברה חובות. כתוצאה מכך, חל איסור גורף על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר הקודש. חלקם עזבו את העיר, בעוד אחרים הסתוו לאחיהם הספרדים. הרשויות המקומיות לא התעניינו במיוחד בהבדלים בין ליטאים לחסידים או בהבחנות פנים-דתיות אחרות, לצורך העניין, והתייחסו לכל היהודים האשכנזים כנושאים באחריות לחובות שהצטברו.

למותר לציין כי קבוצה גדולה של יהודים המגיעה מרוסיה הלבנה לא תרגיש רצויה במיוחד במצב עניינים זה. מגפת הדבר היא שתחזיר בסופו של דבר את יהודי אשכנז לירושלים.

לקראת סוף 1815, ולאחר שהמגפה גבתה את חייהם של כ-80% מקהילת יהודי ספרד, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה החליטו כי הגיע הזמן לשוב לציון.

צפת במאה ה-19. מתוך: אוספי התצלומים של משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה.

קבוצה זו הונהגה על ידי רבי מנחם מנדל משקלוב, אדם שהוביל את המאמצים לארגן ולהדפיס את כתבי הגר"א אחרי מותו ב-1797, ומראשי העולים של תלמידי הגר"א בגל העלייה הראשון ב-1808. רבי ישראל משקלוב, מנהיג נוסף בקהילה, נמלט גם הוא לירושלים, אך בסופו של דבר התמקם בצפת. מאמצים מסוימים הושקעו כדי להבטיח שקבוצתו של רבי מנחם מנדל תישאר מצומצמת. זאת, כדי שלא לרוקן את הקופה שלה, שהתבססה על תרומות ומגבית שנאספו מפטרוני הקהילות ברחבי אירופה, ושעמם טיפח רבי ישראל קשר במסגרת מסעות ההתרמה שלו ברחבי היבשת.

האגדה מספרת שקהילה האשכנזית בירושלים הייתה קטנה כל כך שלא יכלה לקיים מניין, וכי השלמת המניין נעשתה לבסוף באחת משלוש הדרכים הבאות: תשלום ליהודי ספרדי; ניצול פרצה בחוק לפיה ילד המחזיק בספר תורה יכול להיחשב כאחד החברים; או החשבת ספר התורה בהשלמת מניין.

למרות זאת, רבי מנחם מנדל וקבוצתו היו נחושים לבסס מחדש נוכחות אשכנזית בעיר הקודש.

זה לקח בערך חמש שנים וכלל שליחת נציגים כל הדרך לאיסטנבול, כדי לערוך משא ומתן עם השלטונות העות'מאניים, אבל אנשיו של רבי מנחם מנדל הצליחו לבסוף להשיג צו מלכותי המורה על ביטול החובות של הקהילה האשכנזית שהתגוררה בירושלים עשורים קודם לכן. לאחר מכן, הם ריכזו את מאמציהם בהשגת מסמכים נוספים מרשויות אזרחיות ואסלאמיות, בארץ ובעולם. מסמכים אלה אפשרו להם בסופו של דבר לפתח את האזור, שננטש על ידי הקהילה האשכנזית הקודמת והושמד על ידי הנושים שלה. היחסים החמים, שטיפחו בינתיים עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים, סייעו במאמצים אלה.

מכתב מרבי ישראל משקלוב לשליח, שבו הרב מבקש לזרז את המאמצים להשגת אישור תורכי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת החורבה בירושלים. בנוסף, נמסר לשליח כי לא יהסס לנסוע לווילנה לאסוף תרומות עבור הקהילה באזור. מתוך: ארכיון הספרייה הלאומית.

רבי מנחם מנדל והקבוצה שהנהיג הצליחו, אם כן, גם לפטור עצמם מחובותיה של הקהילה הקודמת באזור, שעמה לא היה להם כל קשר, וגם להשיג הכרה מסוימת כיורשים החוקיים של זכויות הקניין של אותה קהילה ממש.

בעת ביקור בירושלים ב-1837 של רבי ישראל משקלוב, שהיה מנהיג הקהילה בצפת, פגעה רעידת אדמה קשה באזור הגליל. העיר צפת נחרבה עד היסוד ו-4,000 מחברי הקהילה היהודית נהרגו. ייתכן כי רבי ישראל ראה בכך סימן משמיים או ייתכן כי לא היו לו יותר מדי ברירות, אך כך או כך, הוא בחר להישאר בירושלים למשך השנתיים האחרונות של חייו. פליטים רבים מצפת עשו כמוהו, חוברים לחסידיו של רבי מנחם מנדל וצאצאיהם.

בסופו של דבר, המשלחת הקטנה של תלמידיו של הגאון מווילנה הניחה את היסודות לפיתוח החיים היהודיים בירושלים – פיתוח שנמשך עד ימינו אלה.

***

נשיא ישראל, ראובן ריבלין, הוא אחד מצאצאיהם המכובדים של אותם ציונים מוקדמים. חיבור מסתורי ומעורר מחלוקת בשם "קול התור" הועבר לכאורה במשפחת ריבלין במשך דורות, עד לפרסומו במאה ה-20. הוא כולל לימודים קבליים המיוחסים לגאון מווילנה וקשורים בעידן המשיחי. בחיבור זה, מצוינים שני תאריכים בלוח השנה היהודי בעלי תכונות רוחניות יוצאות דופן, הקשורים לכאורה בגאולת העם היהודי. התאריך הראשון הוא ה' באייר, שבו אנו מציינים את יום העצמאות. התאריך השני הוא כ"ז באייר, שבו בשיא הקרב על ירושלים ב-1967, התקבלה ההחלטה על איחוד העיר תחת ריבונות יהודית, לראשונה מזה אלפיים שנה.

חיילים ישראלים צופים לעבר הכותל המערבי והעיר העתיקה בירושלים, לאחר שחרורם ביוני 1967. צילום: דן הדני. מתוך: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.