עיזבונו של יוסף טרומפלדור נשמר בקיבוץ תל-יוסף הנושא את שמו. צורפו אליו גם ארכיוניהם של תנועת "החלוץ", שטרומפלדור היה מנהיגה ואחד ממייסדיה, ושל "גדוד העבודה" שנקרא על שמו. ארכיוני תנועת "החלוץ" ו"גדוד העבודה" מתעדים את הפעילות החלוצית בברית המועצות שלאחר המהפכה הבולשביקית, את פעילות העלייה, העבודה וההתיישבות בימי העלייה השלישית והרביעית, ואת הקשרים עם זרועות אחרות של תנועת העבודה הציונית ושל היישוב העברי בארץ-ישראל.
יוסף טרומפלדור
הארכיון האישי כולל תיעוד של חיי טרומפלדור ובני משפחתו; תקופת שירותו כקצין יהודי בצבא הרוסי ופציעתו במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904; של ימיו בארץ ישראל בימי העלייה השנייה; של מנהיגותו בהקמת הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה; של פעילותו בברית המועצות לאחר המהפכה לארגון עלייה חלוצית לארץ ישראל; ושל פועלו בארץ ישראל בימי העלייה השלישית עד נפילתו בקרב בתל-חי בי"א באדר תר"פ.
גדוד העבודה
עולים מתארים את העלייה השלישית
ארכיוני תנועת 'החלוץ' וגדוד העבודה מתעדים את הפעילות החלוצית בברית המועצות שלאחר המהפכה הבולשביקית, את פעילות העלייה, העבודה וההתיישבות בימי העלייה השלישית והרביעית, ואת הקשרים עם זרועות אחרות של תנועת העבודה הציונית ושל היישוב העברי בארץ-ישראל.
פוסטר צעירי ציון"קצירת הסוף בביצות"
"אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (…) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב – מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל."
מאחורי הסיפורים הגדולים של מרים רות
מרים רות - אשת חינוך ובעיקר סופרת - כתבה עשרות ספרי ילדים. אלו הסיפורים מאחורי "תירס חם", "הבית של יעל" ו"מעשה בחמישה בלונים"
שמה של מרים רוֹת, "הגננת של הקיבוץ הארצי", נחרט כבר בדברי ימיה של התרבות העברית המתחדשת בארצה. רות, שנולדה וגדלה בממלכת הונגריה של האימפריה האוסטרית-הונגרית, עלתה בגיל 21 לבדה לארץ ישראל והייתה ממייסדי קיבוץ שער הגולן. לפני שפנתה לכתוב ספרים, פרסמה עשרות טורים שעסקו בהורות ובחינוך ילדים בעיתון "על המשמר", והכשירה דורות של מורות ומורים, גננות וגננים בסמינר הקיבוצים.
מרגע שהחלה לכתוב (אחרי גיל 60!), כתבה רות עשרות ספרים לילדים. המוכרים והקאנוניים שבהם הם שלושה: "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל", ו"תירס חם". לכל אחד מהם סיפור משלו, זרע של רעיון ממנו נבט עד שהפך לאבן יסוד בספרות הילדים העברית. חלקם נטועים בהווי הקיבוץ, חלקם בילדותה של רות. כיצד זה צמחו הסיפורים ומה עומד מאחוריהם? הלכנו לחפש את התשובות בספר שהוקדש כולו לספרי הילדים שכתבה: "שי למרים – ספרי הילדים של מרים רות", שערכה עדנה קרמר בהוצאת מכללת אורנים (המכללה שבה לימדה רות במשך שנים).
הבית של יעל
מאיפה מתחילים? מהבית. ו"הבית של יעל" התחיל בעצם מהבית של מרים, עוד בעיירת הולדתה, נובה זמקי (אז באימפריה האוסטרית-הונגרית, והיום בשטח סלובקיה). אולי אפילו "הבית של מרים וארז'יקֶה". ארז'יקה הייתה חברתה הטובה של מרים, שאיתה שיחקה בילדותה. שתיהן שיחקו בחצר גדולה שהייתה משותפת לארבע משפחות יהודיות. בפינת החצר עמד מחסן ארגזים ריקים של זגג, ובאחד מן הארגזים האלו התמקמו השתיים וסידרו בו פינת בובות. באחד הלוחות היה חור עגול – "סיקוס" – שדרכו חדרה קרן שמש ועיגול שמש קטן זרח על הרצפה:
"הארגז שלנו היה מקום סודי. כתבנו שלט שהכניסה לעכברים אסורה (אבל עכברים בכל זאת נכנסו). היינו יושבות בפנים, משחקות ומשוחחות ומשמיעות קולות. פעם באו אנשים עם עגלה לקחת ארגזים. ישבנו בשקט בתוך הארגז ופחדנו מאוד שיעמיסו אותנו. העגלון התיישב דווקא על הארגז שלנו בדיוק על החור העגול (הסיקוס), ופתאום נעלם אור השמש. רציתי לדקור אותו בטוסיק דרך הסיקוס אבל החברה שלי עצרה אותי, היא החזיקה לי את היד בכוח ולא נתנה לי לדקור. אמא הייתה אומרת עליה שהיא יותר חכמה ממני. שהיא המלכה מריה תרזה ואני הגברת הראשונה של המלכה. הייתי עושה כל מה שחברתי אמרה וזה הרגיז את אמא. היא הייתה גוערת בי: למה את עושה כל מה שהיא אומרת, היא לא מריה תרזה!
'מריה תרזה' הגיעה לארץ אחרי השואה. שלחתי לה את 'הבית של יעל' עוד לפני שידעה לדבר עברית, אבל היא ידעה מיד על מה מסופר." (שי למרים, עמ' 103-102)
כיום הורים אולי מקפידים יותר על בטיחות במשחק מאשר הורים לפני מאה שנים ויותר, ועל כן נזכיר לילדים שאסור בתכלית האיסור להיכנס לקופסאות, מיכלים, או חללים סגורים שעלולים להיסגר ולהינעל.
קוראי הספר "תירס חם" ודאי מרגישים את שבילי הקיבוץ מבין דפיו. ואכן, מדובר כמעט ב"סיפור אמיתי". כל דמויות הספר מבוססות על ילדים אמיתיים מקיבוצהּ של רוֹת, וגם את שורות השיר המפורסם המציא אחד הילדים. כך סיפרה רות:
"הסיפור "תירס חם" צמח מהפזמון. הייתי אז גננת ויצאתי עם הילדים לטיולים בשדות. ביום קיץ אחד חזרנו לגן עמוסים בקלחי תירס. הילדים חלצו סנדלים, ישבו על הרצפה הקרירה, קילפנו ביחד את הקליפות הירוקות והתחלנו לבשל את התירס. הילדים היו כבר עייפים ומנומנמים, אבל כשהריחו את ריח התירס המתבשל קם אחד מהם והכריז בשמחה: בים בם בם, תירס חם! וכל הילדים הצטרפו אליו. אז פזמון כבר היה.
הדמויות בסיפור הן ילדי הגנון של שחף נכדתי. הכרתי את כולם היטב. הייתי מספרת להם, מטיילת איתם. ידעתי מה מאפיין כל אחד מהם ומה כל אחד אוהב. הסבא שמבשל ומכבד בתירס הוא פסח (בעלה של מרים רות) פסח היה ידוע כמבשל, הוא תמיד בישל.
כשפניתי לאורה איל לאייר וביקשתי שלכל ילד תהייה אישיות משלו, היא אמרה: "איך אפשר? כל הילדים דומים. כולם אותו דבר – שמנמנים, עגלגלים…" הבאתי אותה לקיבוץ שתראה אותם, שתסתכל על המיוחד. מעניין שהתכונות שאפיינו אז את הילדים נשמרו לאורך שנים – צור המחצצר מנגן היום באבוב, שחף מדריכת טיולים וקבוצות ועוד.
את רוב החרוזים חיברתי כשנסעתי עם פסח לירושלים. כתבתי בטוש על היד. זה ממש קלח. ישבתי על יד הנהג והוא אמר לי: גברת, את מלכלכת את הידיים, זה לא ירד.
(…)
בכל יצירה שלי גם אם היא לבני שנתיים, יש משהו מעצמי. משהו משמעותי בשבילי. זה קיים גם בתהליך הכתיבה וגם ביצירה הגמורה. אבל המודעות לרובד האישי מגיעה מאוחר יותר… בקטע שכולם מחפשים תירס והתירס איננו, כועסים אל אופיר. זאת התקוממות – למה עשית? למה הבטחת? בקטע הזה ישנו משפט אחד משמעותי מאוד בשבילי: 'אני אוהב סתם כך לשיר / גם אם אין תירס בסיר'. אפשר לשיר גם אין תירס, הרוח מעל לחומר. המילים האלה גם מפייסות ומביאות לגמר המריבה". (שי למרים, עמ' 102-100)
לאן הגיעו כל הילדים מהסיפור? תוכלו לקרוא בכתבה מיוחדת מאתר Xnet שפורסמה לציון 40 שנים מצאת הספר.
נסיים דווקא בספרה הראשון של רוֹת, שיצא בשנת 1974, כשהיא הייתה כבר בת 65. גם מאחורי "מעשה בחמישה בלונים" עומדים לפחות שני ילדים אמיתיים. כן, רות שתלה גרעין של אמת אפילו בסיפור המטאפורי הזה, זה שהכי פחות נטוע באיזשהו הווי מקומי, שהכי מדבר לילדים בכל העולם, סיפור שלעולם לא יפסיקו לערום עליו תילי תילים של פרשנות. לא לחינם מדובר בספר הילדים הנמכר ביותר בישראל, שאף זכה לפרס מטעם קרן הילדים של האו"ם, יוניצ"ף.
את הסיפור כתבה בעבודה משותפת עם המאיירת אורה אייל, והוא עוצב בדמותן של מעשיות עממיות. כך סיפרה רות על שורשי הסיפור בספר "שי למרים":
"גרעינו של הסיפור טמון בחוויות שלי עם נכדיי. רון ואלון היו בני שנתיים ושנתיים וחצי ואני נסעתי בדרכים. הם הזמינו אצלי בלונים…" היא מתארת את אופן המשחק של כל אחד מהם על פי אופיו ואיך היתה מנחמת את רון בחרוזים: "אל תצטער רוני רון/ זה סופו של כל בלון" ומכאן צמח משפט הניחומים.
השמעתו בעל פה היתה התנסות חיה. הוא השתנה מפעם לפעם. המפגש עם ילדים היה מבחן אמת לסיפור… כשסיפרתי וההתרחשות של פיצוץ הבלון חזרה שוב ושוב, הרגשתי שכבר קשה לילדים, לכן הכנסתי את האתנחתא. אחר ששמעו מה קרה לשלושה בלונים הכנסתי כעין סיכום ואחריו בא סיפורם של שניים נוספים…"
(…)
המלחמה של אלון לשמור על הבלון היא ביטוי לרגש עמוק וכך גם הפרידה ממנו, ליווי הבלון במבט. כך ילדים עוקבים אחרי בלון שמתרחק, הם אומרים: עוד רואים אותו… עוד רואים אותו… עד שהוא נעלם ומי יודע מה קורה לו." (שי למרים, עמ' 98)
אפשר לשער שאלו ההשמעות החוזרות ונשנות בעל פה שהביאו לכך שהספר הגיע לשולחן ההוצאה בגרסה שלא דרשה כלל עריכה. מבקרת ספרות הילדים יעל דר כתבה על "מעשה בחמישה בלונים" שאין בו אף מילה מיותרת. מאז ועד היום, מדובר ככל הנראה בספר הילדים העברי המצליח ביותר.
"מעשה בחמישה בלונים" תורגם אפילו לקוריאנית ויצא לאור בשפה זו ב-1999.
כל הציטוטים בכתבה מתוך הספר "שי למרים – ספרי הילדים של מרים רות", בעריכת עדנה קרמר, הוצאת מכללת אורנים, 2000. תודה לעדנה קרמר על עזרתה בחיבור הכתבה.
אוטובוס בקו כפר עטה זבולון. ליד ההגה הנהג רודי רוזנפלד
כרטיס יומי וכרטיסייה חודשית, כרטיסייה בת 20 נסיעות וכרטיסייה לנוער עד גיל 18, וגם כרטיסים מיוחדים למתרימים במבצע ״הקש בדלת״ ולבוחרים ביום הבחירות. אם אתם זוכרים את כרטיסי האוטובוס מנייר בערכים נקובים שונים, את הצבת שבעזרתה היה נהג האוטובוס מנקב את הכרטיסייה, את ״הפורט״ – מכשיר ששימש לפריטת מטבעות, ואת המבקר שהיה מופיע פתאום ומבקש מכל הנוסעים להציג כרטיסים – סימן שנולדתם במאה הקודמת.
כרטיסי נסיעה ושובר צהל משנות 1955.6.7
״המעביר״ היה הקואופרטיב העירוני של תל אביב. עם היווסדה של העיר העברית הראשונה הקים אחד מחלוצי התחבורה הציבורית באזור, אפרים הלפרין, שירות של כרכרות בשני קווים, יפו-פתח תקווה; ויפו-ירושלים. בהמשך קנה ארבע מכוניות מעודפי הצבא הבריטי והפך אותן לאוטובוסים הראשונים בעיר. בתחילת שנות ה-20 התאגדו נהגיו של הלפרין לאגודה בשם ״המעביר״ ובשנת 1928 התאחדה המעביר עם קבוצת הנהגים ״גלי אביב״ לקואופרטיב העירוני של תל אביב ״גלי-המעביר״ שבמהרה נקרא פשוט – ״המעביר״. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, התאחד ״המעביר״ עם ״איחוד רגב״ ויצר את קואופרטיב ״דן״. ניסיונות לאיחוד ״דן״ עם ״אגד״ לא צלחו.
כרטיס נסיעה
״המקשר״ הייתה חברת אוטובוסים ירושלמית שפעלה משנת 1931 ועד לאיחודה עם אגד בשנת 1967. רכבי החברה הסיעו את בני העיר לעבודה, לשוק, לאוניברסיטה ולמקומות הבילוי. במלחמת העצמאות העבירו לחם ומים לתושבי השכונות.
תעודת נסיעה, "המעביר"כרטיס נסיעה "המקשר", 1938
חברת אגד נוסדה כקואופרטיב בשנת 1933, תוצר התאחדותן של ארבע חברות תחבורה שפעלו במרכז הארץ: ״המהיר״, ״הגה״, ״התאחדות הנהגים״ ו״קדימה״ שהפכו לגוף אחד. את השם ״אגד״ הציע המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.
על מה שעלה בגורלם של מי שניסו לזכות בנסיעה תוך שהם חומקים מניקוב הכרטיסייה אפשר ללמוד מהדוחות הרבים שמילאו המבקרים: ״דוח מבקר על אי ניקוב כרטיסייה״.
דוחות מבקר בדרכיםבפינה הימנית התחתונה של התמונה אפשר לראות את ה"פורט" ששימש את הנהגים לפריטת מטבעות. היום כרטיסי האוטובוס של פעם הם פריטי אספנות ונמכרים במכירות פומביות. כדאי לבקש מסבא לבדוק את הכיסים במעיל הישן
כל הפריטים מארכיון "אגד", ברשת ארכיוני ישראל
האדם מול הטבע: הצצה אל היבט נוסף של חג האילנות
מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לטבע היוותה מאז ומעולם מצע לרישומים, ציורים, איורים, תחריטי עץ ואין-ספור יצירות אמנות. יש שהרחיבו את הדיון לשאלה הנצחית המתבקשת: מהו טבע האדם?
"[…] וידעת ביום ההוא, בן אדם, את הטבע, כי יהיו עיניך וכל חושיך די גלויים, לבך די פתוח, מוחך די עמוק. […] וידעת ביום ההוא, בן אדם, כיצד חיים את הטבע – כי תרצה לדעת."
(א"ד גורדון, "האדם והטבע")
מקורותיו של חג האילנות, מנהג הנטיעות ומערכת היחסים שבין האדם לטבע בכלל ולעצים בפרט נבחנים בהרחבה בכרך ח של הסדרה ערכים לתודעה יהודית שראתה אור בתשכ"ט. בין דפי הספר משובצות יצירות אמנות נדירות מן המאות הקודמות.
"הנוטעים" יצירתו של יוחנן סימון (1976-1905) – צייר ישראלי שנודע בפרסקאות (ציורי קיר).
סימון נמנה עם חברי קבוצת "אופקים חדשים". הוא הושפע מהסגנון של ריאליזם סוציאליסטי ונחשב לאמן המייצג והמוביל של התנועה הקיבוצית.
חיתוך עץ של האמן יעקב שטיינהרדט, מהחשובים והמשפיעים שבאמני העלייה החמישית מגרמניה (1935-1933).
שטיינהרדט היה מראשוני האמנים שעבדו בסגנון האקספרסיוניסטי הגרמני. בעבודותיו, הוא ביקש לבטא את רוחניותה של ירושלים.
אחת היצירות המוקדמות של חנוך הנריק (אנריקו) גליצנשטיין (1942-1870), צייר ופסל יהודי יליד פולין.
רבים מפסליו של גליצנשטיין מוצגים במוזיאון התנ"ך הישראלי ועבודות נוספות שלו מוצגות במוזאונים המובילים בעולם כמרכז פומפידו שבפריז, המטרופוליטן שבניו יורק ועוד. תכניתו של גליצנשטיין לעלות לארץ ישראל נגדעה עם מותו בתאונת דרכים.
במדינת ישראל מופקדת האחריות על נטיעת היערות ושמירתם בידי קרן קימת לישראל. "הקופסה הכחולה" – סמלה של קק"ל – זכתה אף היא לביטויים יצירתיים, כמו כמו התמונה כאן:
קופסת התרומות המיתולוגית של קק"ל מייצגת את המאמץ לפתח את אדמת הארץ, לנטוע יערות ופארקים, להכשיר קרקע לחקלאות ולהתיישבות, לפרוץ דרכים ולהקים מאגרי מים.
נוסף על ייצוגי הקופסה, בין פרסומי ט"ו בשבט שהופקו לאורך השנים בחברה הקיבוצית ניתן למצוא רישומים ואיורים, חלקם הומוריסטיים, של חברי קיבוצים מכל קצות הארץ. בכולם ניכרת האהבה העצומה של האדם לאדמה והיותה חלק בלתי נפרד מחייו.
ולסיום, סידורי פרחים ושזירת צמחים הם סוג נוסף של אמנות המבטאת את הגשת יופיו של הטבע. בארכיון החגים הקיבוצי שבמכון שיטים נשמרה חוברת של סידור פרחים בסגנון יפני. הינה כמה מהם:
