פרוזה | אצבעות

"הזמן הקבוע שלהם הוא בימי רביעי בין ארבע לארבע ועשרים. כשכף ידו מונחת ברפיון בין ידיה הם משוחחים." סיפור מאת ענת שבח

מרב שין בן־אלון, בעקבות מיכל נאמן, טושים ועטים על נייר, 30X21 ס"מ, 2015

.

אצבעות

ענת שבח

.

האצבע שלו נשברה. ככה הוא אמר, מושיט לה יד חיוורת ועדינה, כמעט כמו של בחורה, שתבדוק. היא יכלה לראות שהוא קצת מבוהל, אף שדיבר במתינות. היא בחנה את ההפניה מהרופא ואת צילום הרנטגן שהביא איתו, אחר כך את כף ידו. עורו היה קריר למגע, נעים. "רק גיד קרוע, לא שבר," פסקה. "עכשיו נְקַבֵּע את האצבע לחודש, כדי שהגיד יתאחה, ובהמשך נעשה פיזיותרפיה והאצבע תהיה כמו חדשה." היא חייכה אליו, והשמחה הילדותית שעלתה בבת אחת על פניו שעשעה אותה קלות.

אחרי זה שכחה מקיומו.

הכול נשכח ומתרחק ממנה בקיץ הזה. כאילו המוח שלה התרוקן, נמס מהחום פשוטו כמשמעו. כבר באביב עלה בה זעף לקראת הבאות, ועם השרב הראשון היא נכנסה לִשְנת קיץ, כמו הדובים בחורף, רק הפוך. היא יודעת שבסוף הקיץ ייגמר, אבל הידיעה הזו ערטילאית מדי, לא מנחמת. בינתיים היא סובלת. בינתיים היא מצמצמת את קיומה, נצמדת למזגנים. נדמה לה שגם אישיותה הצטמקה, ומלבד קרעי מחשבות חסרות תכלית שבאות והולכות בה כרצונן, רוב הזמן היא מרגישה כמו איזה אדם קדמון עם שתי תודעות פרימיטיביות בסיסיות בלבד: "חם" ו"קר".

אבל הוא ספר את הזמן ואחרי חודש בדיוק חזר. שוב פניו מתוחות: אחרי שהוריד את הקיבוע אינו מצליח לכופף את האצבע. התמימות שלו שוב מעלה בה חיוך. "כמו חדשה," היא מזכירה לו, ומתחילה לעסות את פרקי אצבעותיו. הן מתרככות, וכך גם הבעתו. "אל תדאג," היא אומרת לו, "תסמוך עליי." במבט שהוא תולה בה היא רואה שהוא אכן סומך. הוא צעיר מאוד, רק קצת יותר גדול מהבן שלה. אולי בשלוש שנים, אולי בשבע.

הם קבעו שיבוא אליה פעם בשבוע. בין לבין יתַרגל בבית. הוא הקשיב בריכוז רציני להנחיות התרגול שלה, שאל שאלות כמו תלמיד מסור. כשעזב בתום הטיפול, הסתלק יחד איתו איזה אד של עדינות ופגיעות. היא חזרה לעבודתה, לחום הקיץ, לשגרה.

בסופי השבוע – אורחים. הבת עם החבר שלה, הבן עם אשתו. יושבים בסלון מסביב לשולחן עם צלחות העוגות והפירות שהכינה, מספרים סיפורים, צוחקים. מזכירים שפעם היו פה ילדים קטנים שהסתובבו בבית. אחר כך הם הולכים והשקט חוזר. היא לא מתאוננת, גם בעלה לא. הם חיים היטב עם השקט וגם אחד עם השני. הם הרבה שנים ביחד. הם רגילים.

לטיפול השלישי הוא מקדים, מראה לה בגאווה ביישנית איך הוא מצליח לכופף קצת את האצבע. הוא תרגל בבית כל יום. היא מחמיאה לו ומבחינה בפליאה בסומק קל שמציף לרגע את פניו ומיד נעלם. שוב היא תוהה על שבריריותו. היא עוברת אצבע־אצבע בכף ידו ומעסה קלות את כל פרקיהן. מסבירה לו שרכות כף היד כולה משליכה על הגמישות של כל אחת מהאצבעות, ושהכול קשור. אחר כך היא מתמקדת באצבע הפגועה, ומבצעת בה מתיחות עדינות. האצבעות שלו דקות ועדינות כמוהו. "אצבעות של פסנתרן," היא אומרת לו. הוא מספר לה שהוא באמת פסנתרן. כלומר היה פסנתרן, חובֵב. קיווה לעשות עם זה משהו, אפילו הופיע בערב אחד או שניים, אבל זה לא התפתח לשום מקום והוא הפסיק עם זה. בשנים האחרונות כמעט אינו מנגן. "חבל," היא אומרת, "אני בטוחה שאתה טוב בזה." היא מחייכת: "עם אצבעות כאלה." עם נפש כזו, היא חושבת. הוא מחייך במבוכה. בסוף הטיפול היא נותנת לו תרגילים חדשים כשיעורי בית. "ותנגן," היא מוסיפה כשהוא כבר קם ללכת, ומתבדחת: "זה טוב גם כתרגול לאצבע."

הוא מגיע כל שבוע. הוא עושה את כל התרגילים. היא בודקת ושמחה לגלות שמצב האצבע שלו הולך ומשתפר. היא מוסיפה למתוח, לרכך ולהגמיש את פרקי אצבעותיו. הזמן הקבוע שלהם הוא בימי רביעי בין ארבע לארבע ועשרים. כשכף ידו מונחת ברפיון בין ידיה הם משוחחים. נעים להם לדבר. הוא עדין ונבון. הם מדברים על מוזיקה. היא מספרת לו שבצעירותה שמעה הרבה מוזיקה קלאסית, עכשיו כבר לא. "את מי את הכי אוהבת?" הוא שואל, והיא עונה ששוֹפֵּן, והוא אומר שהוא מעריץ את מוצרט. היא ממשיכה כל הזמן לעודד אותו שיחזור לנגן. הוא נפתח אליה. הוא נסחף לפעמים לספר לה עוד מחייו. בהיסוס. מעט. כאילו אינו בטוח שזה מעניין אותה כלל. אבל היא מקשיבה ברצון. נותנת איזו הערה תומכת פה ושם. ממשיכה להשתאות לעצמה על הפגיעוּת שלו, כמו של ילד.

באמצע הטיפול התשיעי הוא מוציא פתאום מכיסו דיסק־און־קי ומניח לפניה על השולחן. "שוֹפֵּן נוקטורנו 9 מספר 2," הוא אומר, "הקלטתי את עצמי מנגן את זה. זה בשבילך." היא לא צַפתה את זה בכלל, אבל משום מה היא לא מופתעת, לא באמת. היא מודה לו מאוד. "שימחת אותי," היא אומרת, "וגם איזה יופי שאתה שוב מנגן." אבל איזה צל מתרקם בתוכה. היא ממשיכה בטיפול, האצבע שלו השתפרה מאוד. "המצב מצוין", היא מחייכת אליו, "הטיפול הבא יהיה האחרון." הפנים שלו מרצינות מאוד, מזכירות לה פתאום את הבעתו כשרק הגיע אליה. הוא מנסה למחות. הוא עוד מרגיש נוקשות באצבע, הוא אומר, לפעמים היא אפילו כואבת, הוא חושב שהוא זקוק לעוד כמה טיפולים. "היא כבר בסדר," היא מתעקשת, "תמשיך לתרגל בבית, תוך זמן קצר תרגיש שהיא בסדר גמור." "שהיא כמו חדשה," הוא מוסיף בחיוך לא שמח. "בדיוק," היא חותמת את הנושא. עד סוף הטיפול הם שותקים. כשהוא כבר קם ללכת, הוא שואל אותה אם היא אוהבת ללכת לקונצרטים. אין לה הרבה זמן להתלבט. "לא ממש," היא עונה. האמת היא שהייתה הולכת הרבה, פעם, לפני שנים. אבל היא יכולה לנחש מה היה שואל אותה אילו הייתה עונה בחיוב. היא כבר עמדה על טיבו. על ההתמדה השקטה שלו, על החיפוש המתמיד, על ההזדקקות.

בימים שלאחר מכן הצל בתוכה הולך ומתפשט. אין לה מצב רוח. היא תוהה אם יכלה לענות אחרת, אם יכלה בכל זאת למצוא לו מקום בעולמה. אבל היא לא יודעת איזה מין מקום זה אמור היה להיות בכלל, ועולמה ממילא מהודק כל כך, מסודר ובטוח.

ביום רביעי הבא, בטיפול האחרון, שניהם משתדלים מאוד לנהוג באדיבות, להתכחש למה שבלאו הכי לא היה ולא דובר ביניהם במילים. הוא מנומס עוד יותר מהרגיל, ובעיניים שלו אין יותר חיפוש או בקשה, אלא ריחוק, אולי מעט עצב. כשהטיפול מסתיים, רגע לפני שהוא הולך ממנה בפעם האחרונה, הוא מושיט לה אריזת שוקולדים יפה עטופה בצלופן וקשורה בסרט זהב. "תודה על הכול," הוא אומר. דמותו הדקה והעדינה נעלמת בפתח הדלת כלא הייתה. היא יודעת שאת החיפוש שלו ייקח למקום אחר, ואולי ימצא. היא מכניסה את השוקולדים למגירה התחתונה העמוקה שבשולחן העבודה שלה ונפנית לבאה אחריו, אישה סמוקת פנים ונרגנת עם ברכיים כואבות. היא מטפלת בה. היא מטפלת גם בכל האחרים שנכנסים ויוצאים אצלה כבסרט נע בכל הימים הבאים. בסוף כל יום היא יוצאת אל החום שבחוץ, אל הקיץ שלא נגמר. המוח שלה ריק הַקיץ. רק חם לה או קר לה לסירוגין. את השוקולדים השאירה בשולחן העבודה שלה. מדי פעם היא אוכלת אחד. אלה שוקולדים משובחים אבל הם לא כל כך מתוקים.

 

ענת שבח, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, עבדה שנים רבות כמפתחת תוכנה בחברת הייטק. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים.

.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: כך בקודש חזיתיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | ההערצה

"היא אומרת לו שהיא מאוד מעוניינת במה שהוא עושה ושבמידת האפשר היא מעוניינת להכיר אותו יותר לעומק. היא בחורה נאה והסופר אוהב בחורות נאות". סיפור קצר מתוך "בקיצור" מאת קים מונזו, בתרגומו של איתי רון

מירב הימן, ללא כותרת, מתוך "אחות רחמנייה", הדפסה כרומוגנית, 100X70 ס"מ, 2001

.

ההערצה / קים מונזו

מקטלאנית: איתי רון

.

הבחורה מקשיבה בפה פעור לסופר האזוטרי שקורא פרק מתוך הרומן האחרון שלו. כשהוא מסיים, היא מזדרזת לתפוס עמדה אסטרטגית לצליל מחיאות הכפיים וכשהסופר יוצא מהאולם, משוחח פעם עם זה ופעם עם אחר, לוחץ איזו יד, היא מתייצבת מולו. היא אומרת לו שהיא מאוד מעוניינת במה שהוא עושה ושבמידת האפשר היא מעוניינת להכיר אותו יותר לעומק. היא בחורה נאה והסופר אוהב בחורות נאות. הוא מביט בה והבחורה מישירה אליו מבט יציב ומחייכת. הסופר מקבל את ההזמנה; הוא נפטר מן המארגנים והם פונים לאכול ארוחת ערב במסעדה.

זוהי מסעדה פשוטה כי הסופר, למרות שהוא ממש טוב (או בדיוק משום כך), הצלחתו הכלכלית אינה מאפשרת לו מסעדות פאר. לה זה לא ממש משנה. היא (הוא מבחין בזאת כשהוא מביט בעיניה) מאוהבת בו לחלוטין. הוא מדבר ומדבר ללא הפסקה, והיא ממש אוהבת את מה שהוא מספר. היא צוחקת הרבה והם יוצאים מן המסעדה חבוקים. הם הולכים אליו הביתה, הוא מתגורר בקומה אחרונה בלי מעלית ("כמו בסרטים!" היא מתלהבת). הם מבלים את הלילה יחד. למחרת הם מתראים שוב.

בסופו של דבר הם עוברים לגור יחד. כעבור ארבעה חודשים היא נכנסת להיריון. הם מצפים לבת. הדירה הופכת לא רק קטנה אלא ממש בלתי-נוחה לעלות ולרדת ממנה עם עגלת תינוקות. ערב אחד מקבל הסופר האזוטרי החלטה: יהיה מה שיהיה, עליו להגדיל את הכנסותיו. הרומנים האזוטריים בקושי מכניסים כסף. והסכומים שהוא מקבל עבור סקירות השחמט שהוא כותב בעיתון, יחד עם מה שהיא משתכרת בעבודתה כמוכרת בחנות קוסמטיקה, כל אלה פשוט לא מספיקים למחייתם.

למרבה המזל, חבר שלו (שלפני שנים כתב כמה ספרי שירה ועכשיו עבר לביים תשדירי פרסומת) מוצא לו משרה במשרד פרסום. הוא נכנס לשם בתור קופירייטר. תחכום ושנינות לא חסרו לו מעולם, ולכתוב הוא יודע היטב. עד מהרה הוא זוכה להערכה רבה מצד הממונים עליו. הדברים משתפרים הן כלכלית, הן מקצועית.

בסופו של דבר הם מצליחים לעבור דירה. היא נכנסת שוב להיריון. מדי פעם הוא נזכר בתקופה שבה היה כותב רומנים אזוטריים. תקופה הנראית עכשיו כל-כך רחוקה. זהו שלב שנגמר, ולפעמים קשה לו להאמין שאי-פעם עסק בכתיבת רומנים אזוטריים. הוא לא היה חוזר לכך בעד שום הון שבעולם. הספרות נראית בעיניו כעת כמשהו עבש, עיסוק שאבד עליו הכלח, אמנות השייכת למאות שנים עבָרו. העתיד, ההווה, לא נמצא בספרים שאיש כבר אינו קורא, אלא בעיתונים, בטלוויזיה, ברדיו. והפרסום שיורד לזנות באופן מודע, הוא האמנות הנעלה ביותר. כעבור שלוש שנים הוא פותח משרד פרסום משלו ובכל ערב מגיע הביתה שפוך. יש לו זמן לתת נשיקה לשתי הבנות בטרם ישתרע על הספה, ייאנח ויספר לאשתו, בקצב של מכונת ירייה, על אלף ואחד אירועי היום.

אשתו מביטה בו בצער. היא יודעת שהוא לא מתגעגע לתקופה שבה היה כותב רומנים אזוטריים. היא יודעת שהוא נאבק מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי לשאת על גבו את הבית, שהוא עושה זאת בשמחה וגם זוכה להצלחה, דבר שמעניק לו סיפוק. אין סיכוי שהוא יבין את הצער שהיא חשה, אבל כך היא מרגישה. כשהם שוכבים לישון הוא נרדם מייד, היא ממשיכה לשכב כשמנורת הלילה שלידה דולקת, קוראת ספר. זהו רומן מורכב, סבוך (זה הטרנד החדש, שהמיר את הרומנים האזוטריים שכבר מזמן לא נמכרים) שיצא רק לפני שבועיים וכבר הפך רב-מכר בעולם הספרות ששרד. היא מוצאת אותו עד-כדי-כך מלהיב, שהיא אפילו לא חושבת להחמיץ את ההרצאה של המחבר, שתתקיים למחרת אחר-הצהריים במכון התרבות בעיר.

.

קים מונזו, "בקיצור", רימונים, 2020. מקטלאנית: איתי רון.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: ענת שרון בלייס בשיחה עם המשורר סמיח אל־קאסם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | השמיעיני

"לַחֲשֹׂף אֶת כָּל מִי שֶׁעוֹד מְנַסֶּה לְהַשְׁתִּיק לִי אֶת הָאֲחָיוֹת". שיר מחאה בעברית ובערבית, נגד אלימות והשתקה מגדרית, מאת יונתן קונדה, להאור רובין ושאנן סטריט

דבורה מורג, השמיעי קול, יציקת פוליאוריתן, שיער, מחברת, 30X20X9 ס"מ, 2013

.

הַשְׁמִיעִנִי

מילים: יונתן קונדה, להאור רובין, שאנן סטריט, שיר השירים
לחן: להאור רובין, יונתן קונדה
עיבוד והפקה: שאנן סטריט, עידון מימון.

.

 

.

השמיעני

اسمعيني صوتك

עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֵט – מִי אַתְּ בֶּאֱמֶת?
תְּנִי לְלִבֵּךְ בָּךְ לַהֲלֹם – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים
שְׁתִיקָתֵךְ רוֹעֶמֶת – מִמָּה אַתְּ מְפַחֶדֶת?
לֶהָבָה בָּךְ בּוֹעֶרֶת – מְחַכָּה שֶׁתִּרְאִי וְתִתְעוֹרְרִי

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ – כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה

פִּרְחֵי הַגַּן פּוֹרְחִים סְבִיבֵךְ – פּוֹרֵחַ גַּם לִבֵּךְ
עֵינַיִךְ מְחַיְּכוֹת – נָסוּ הַצְּלָלִים

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ – כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה

דּוֹר בָּא, דּוֹר הוֹלֵךְ – וְלֹא שַׂמְנוּ קֵץ לַקָּרְבָּנוֹת
אֵין כָּאן כְּבָר מָה לְגַנּוֹת – הִגִּיעַ זְמַן לֶאֱחֹז בַּמּוֹשְׁכוֹת
אֲסוּרִים לְהַתִּיר לְהַתִּיר אֲסוּרוֹת, אַח לְאָח אָחוֹת לְאָחוֹת
לַחֲשֹׂף אֶת כָּל מִי שֶׁעוֹד מְנַסֶּה לְהַשְׁתִּיק לִי אֶת הָאֲחָיוֹת

לֹא מְפַחֲדִים לְדַבֵּר יְשִׁירוֹת לְכָל תּוֹדָעָה שֶׁעוֹד לֹא הִפְנִימָה
שֶׁרַק בַּת מֶלֶךְ – הִיא מַחֲלִיטָה מָתַי כְּבוֹדָהּ בַּחוּץ אוֹ פְּנִימָה
אָז כָּל בְּנֵי וּבְנוֹת יַעֲקֹב, תִּתְאַחֲדוּ, תִּהְיוּ אֶגְרוֹף
שֶׁנַּהֲלֹם בְּעוֹר הַתֹּף, שֶׁנַּעֲשָׂה לַסִּפּוּר הַזֶּה סוֹף

הַשְׁמִיעִנִי קוֹלֵךְ – בַּקֹּדֶשׁ, בַּחוֹל
اسمعيني صوتك – הַשְׁמִיעִי קוֹל גָּדוֹל
שֶׁיִּתְאַחֶה בֵּינֵינוּ הַלֵּב הַקָּדוּם שֶׁנֻּסַּר
וְכָל לָשׁוֹן תֵּדַע לוֹמַר – בַּבַּיִת הַזֶּה מֻתָּר

הִתְעוֹרְרִי

 

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: עומר קורן בשירהּ של רחל חלפי, "בלוז הלכתי לעבוד בתור בת יענה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יוסף טרומפלדור: מנהיג, מייסד, חלוץ

הצצה אל ארכיונו האישי של האיש שהאמין "טוב למות בעד ארצנו"

עיזבונו של יוסף טרומפלדור נשמר בקיבוץ תל-יוסף הנושא את שמו. צורפו אליו גם ארכיוניהם של תנועת "החלוץ", שטרומפלדור היה מנהיגה ואחד ממייסדיה, ושל "גדוד העבודה" שנקרא על שמו. ארכיוני תנועת "החלוץ" ו"גדוד העבודה" מתעדים את הפעילות החלוצית בברית המועצות שלאחר המהפכה הבולשביקית, את פעילות העלייה, העבודה וההתיישבות בימי העלייה השלישית והרביעית, ואת הקשרים עם זרועות אחרות של תנועת העבודה הציונית ושל היישוב העברי בארץ-ישראל.

יוסף טרומפלדור

הארכיון האישי כולל תיעוד של חיי טרומפלדור ובני משפחתו; תקופת שירותו כקצין יהודי בצבא הרוסי ופציעתו במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904; של ימיו בארץ ישראל בימי העלייה השנייה; של מנהיגותו בהקמת הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה; של פעילותו בברית המועצות לאחר המהפכה לארגון עלייה חלוצית לארץ ישראל; ושל פועלו בארץ ישראל בימי העלייה השלישית עד נפילתו בקרב בתל-חי בי"א באדר תר"פ.

גדוד העבודה
גדוד העבודה

עולים מתארים את העלייה השלישית

ארכיוני תנועת 'החלוץ' וגדוד העבודה מתעדים את הפעילות החלוצית בברית המועצות שלאחר המהפכה הבולשביקית, את פעילות העלייה, העבודה וההתיישבות בימי העלייה השלישית והרביעית, ואת הקשרים עם זרועות אחרות של תנועת העבודה הציונית ושל היישוב העברי בארץ-ישראל.

פוסטר צעירי ציון
פוסטר צעירי ציון
"קצירת הסוף בביצות"

 

"אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (…) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב – מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל."