.
אצבעות
ענת שבח
.
האצבע שלו נשברה. ככה הוא אמר, מושיט לה יד חיוורת ועדינה, כמעט כמו של בחורה, שתבדוק. היא יכלה לראות שהוא קצת מבוהל, אף שדיבר במתינות. היא בחנה את ההפניה מהרופא ואת צילום הרנטגן שהביא איתו, אחר כך את כף ידו. עורו היה קריר למגע, נעים. "רק גיד קרוע, לא שבר," פסקה. "עכשיו נְקַבֵּע את האצבע לחודש, כדי שהגיד יתאחה, ובהמשך נעשה פיזיותרפיה והאצבע תהיה כמו חדשה." היא חייכה אליו, והשמחה הילדותית שעלתה בבת אחת על פניו שעשעה אותה קלות.
אחרי זה שכחה מקיומו.
הכול נשכח ומתרחק ממנה בקיץ הזה. כאילו המוח שלה התרוקן, נמס מהחום פשוטו כמשמעו. כבר באביב עלה בה זעף לקראת הבאות, ועם השרב הראשון היא נכנסה לִשְנת קיץ, כמו הדובים בחורף, רק הפוך. היא יודעת שבסוף הקיץ ייגמר, אבל הידיעה הזו ערטילאית מדי, לא מנחמת. בינתיים היא סובלת. בינתיים היא מצמצמת את קיומה, נצמדת למזגנים. נדמה לה שגם אישיותה הצטמקה, ומלבד קרעי מחשבות חסרות תכלית שבאות והולכות בה כרצונן, רוב הזמן היא מרגישה כמו איזה אדם קדמון עם שתי תודעות פרימיטיביות בסיסיות בלבד: "חם" ו"קר".
אבל הוא ספר את הזמן ואחרי חודש בדיוק חזר. שוב פניו מתוחות: אחרי שהוריד את הקיבוע אינו מצליח לכופף את האצבע. התמימות שלו שוב מעלה בה חיוך. "כמו חדשה," היא מזכירה לו, ומתחילה לעסות את פרקי אצבעותיו. הן מתרככות, וכך גם הבעתו. "אל תדאג," היא אומרת לו, "תסמוך עליי." במבט שהוא תולה בה היא רואה שהוא אכן סומך. הוא צעיר מאוד, רק קצת יותר גדול מהבן שלה. אולי בשלוש שנים, אולי בשבע.
הם קבעו שיבוא אליה פעם בשבוע. בין לבין יתַרגל בבית. הוא הקשיב בריכוז רציני להנחיות התרגול שלה, שאל שאלות כמו תלמיד מסור. כשעזב בתום הטיפול, הסתלק יחד איתו איזה אד של עדינות ופגיעות. היא חזרה לעבודתה, לחום הקיץ, לשגרה.
בסופי השבוע – אורחים. הבת עם החבר שלה, הבן עם אשתו. יושבים בסלון מסביב לשולחן עם צלחות העוגות והפירות שהכינה, מספרים סיפורים, צוחקים. מזכירים שפעם היו פה ילדים קטנים שהסתובבו בבית. אחר כך הם הולכים והשקט חוזר. היא לא מתאוננת, גם בעלה לא. הם חיים היטב עם השקט וגם אחד עם השני. הם הרבה שנים ביחד. הם רגילים.
לטיפול השלישי הוא מקדים, מראה לה בגאווה ביישנית איך הוא מצליח לכופף קצת את האצבע. הוא תרגל בבית כל יום. היא מחמיאה לו ומבחינה בפליאה בסומק קל שמציף לרגע את פניו ומיד נעלם. שוב היא תוהה על שבריריותו. היא עוברת אצבע־אצבע בכף ידו ומעסה קלות את כל פרקיהן. מסבירה לו שרכות כף היד כולה משליכה על הגמישות של כל אחת מהאצבעות, ושהכול קשור. אחר כך היא מתמקדת באצבע הפגועה, ומבצעת בה מתיחות עדינות. האצבעות שלו דקות ועדינות כמוהו. "אצבעות של פסנתרן," היא אומרת לו. הוא מספר לה שהוא באמת פסנתרן. כלומר היה פסנתרן, חובֵב. קיווה לעשות עם זה משהו, אפילו הופיע בערב אחד או שניים, אבל זה לא התפתח לשום מקום והוא הפסיק עם זה. בשנים האחרונות כמעט אינו מנגן. "חבל," היא אומרת, "אני בטוחה שאתה טוב בזה." היא מחייכת: "עם אצבעות כאלה." עם נפש כזו, היא חושבת. הוא מחייך במבוכה. בסוף הטיפול היא נותנת לו תרגילים חדשים כשיעורי בית. "ותנגן," היא מוסיפה כשהוא כבר קם ללכת, ומתבדחת: "זה טוב גם כתרגול לאצבע."
הוא מגיע כל שבוע. הוא עושה את כל התרגילים. היא בודקת ושמחה לגלות שמצב האצבע שלו הולך ומשתפר. היא מוסיפה למתוח, לרכך ולהגמיש את פרקי אצבעותיו. הזמן הקבוע שלהם הוא בימי רביעי בין ארבע לארבע ועשרים. כשכף ידו מונחת ברפיון בין ידיה הם משוחחים. נעים להם לדבר. הוא עדין ונבון. הם מדברים על מוזיקה. היא מספרת לו שבצעירותה שמעה הרבה מוזיקה קלאסית, עכשיו כבר לא. "את מי את הכי אוהבת?" הוא שואל, והיא עונה ששוֹפֵּן, והוא אומר שהוא מעריץ את מוצרט. היא ממשיכה כל הזמן לעודד אותו שיחזור לנגן. הוא נפתח אליה. הוא נסחף לפעמים לספר לה עוד מחייו. בהיסוס. מעט. כאילו אינו בטוח שזה מעניין אותה כלל. אבל היא מקשיבה ברצון. נותנת איזו הערה תומכת פה ושם. ממשיכה להשתאות לעצמה על הפגיעוּת שלו, כמו של ילד.
באמצע הטיפול התשיעי הוא מוציא פתאום מכיסו דיסק־און־קי ומניח לפניה על השולחן. "שוֹפֵּן נוקטורנו 9 מספר 2," הוא אומר, "הקלטתי את עצמי מנגן את זה. זה בשבילך." היא לא צַפתה את זה בכלל, אבל משום מה היא לא מופתעת, לא באמת. היא מודה לו מאוד. "שימחת אותי," היא אומרת, "וגם איזה יופי שאתה שוב מנגן." אבל איזה צל מתרקם בתוכה. היא ממשיכה בטיפול, האצבע שלו השתפרה מאוד. "המצב מצוין", היא מחייכת אליו, "הטיפול הבא יהיה האחרון." הפנים שלו מרצינות מאוד, מזכירות לה פתאום את הבעתו כשרק הגיע אליה. הוא מנסה למחות. הוא עוד מרגיש נוקשות באצבע, הוא אומר, לפעמים היא אפילו כואבת, הוא חושב שהוא זקוק לעוד כמה טיפולים. "היא כבר בסדר," היא מתעקשת, "תמשיך לתרגל בבית, תוך זמן קצר תרגיש שהיא בסדר גמור." "שהיא כמו חדשה," הוא מוסיף בחיוך לא שמח. "בדיוק," היא חותמת את הנושא. עד סוף הטיפול הם שותקים. כשהוא כבר קם ללכת, הוא שואל אותה אם היא אוהבת ללכת לקונצרטים. אין לה הרבה זמן להתלבט. "לא ממש," היא עונה. האמת היא שהייתה הולכת הרבה, פעם, לפני שנים. אבל היא יכולה לנחש מה היה שואל אותה אילו הייתה עונה בחיוב. היא כבר עמדה על טיבו. על ההתמדה השקטה שלו, על החיפוש המתמיד, על ההזדקקות.
בימים שלאחר מכן הצל בתוכה הולך ומתפשט. אין לה מצב רוח. היא תוהה אם יכלה לענות אחרת, אם יכלה בכל זאת למצוא לו מקום בעולמה. אבל היא לא יודעת איזה מין מקום זה אמור היה להיות בכלל, ועולמה ממילא מהודק כל כך, מסודר ובטוח.
ביום רביעי הבא, בטיפול האחרון, שניהם משתדלים מאוד לנהוג באדיבות, להתכחש למה שבלאו הכי לא היה ולא דובר ביניהם במילים. הוא מנומס עוד יותר מהרגיל, ובעיניים שלו אין יותר חיפוש או בקשה, אלא ריחוק, אולי מעט עצב. כשהטיפול מסתיים, רגע לפני שהוא הולך ממנה בפעם האחרונה, הוא מושיט לה אריזת שוקולדים יפה עטופה בצלופן וקשורה בסרט זהב. "תודה על הכול," הוא אומר. דמותו הדקה והעדינה נעלמת בפתח הדלת כלא הייתה. היא יודעת שאת החיפוש שלו ייקח למקום אחר, ואולי ימצא. היא מכניסה את השוקולדים למגירה התחתונה העמוקה שבשולחן העבודה שלה ונפנית לבאה אחריו, אישה סמוקת פנים ונרגנת עם ברכיים כואבות. היא מטפלת בה. היא מטפלת גם בכל האחרים שנכנסים ויוצאים אצלה כבסרט נע בכל הימים הבאים. בסוף כל יום היא יוצאת אל החום שבחוץ, אל הקיץ שלא נגמר. המוח שלה ריק הַקיץ. רק חם לה או קר לה לסירוגין. את השוקולדים השאירה בשולחן העבודה שלה. מדי פעם היא אוכלת אחד. אלה שוקולדים משובחים אבל הם לא כל כך מתוקים.
ענת שבח, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, עבדה שנים רבות כמפתחת תוכנה בחברת הייטק. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: כך בקודש חזיתיה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
