.
תמיר גרינברג: מבט על שלושה ספרי שירה ומחזה
מאת קציעה עלון
.
יהא ספר זה זיכרון
לעלאא א־דין שוייקי
שדלתות העולם הזה נטרקו בפניו עוד בטרם ראה אור יום
ואל העולם הבא עדיין לא זכה להיכנס
זוהי ההקדשה הפותחת את ספר השירה האחרון של תמיר גרינברג, הרואין, הישארות הנפש (הקיבוץ המאוחד, 2017). עוד בטרם עיכלנו את ההקדשה המורכבת, הולמות בנו השורות הבאות כקורנס:
כְּשֶׁבְּנִי הַמְּסֻמָּם הִתְפָּרֵץ לְעֶבְרִי בִּקְלָלוֹת,
כְּשֶׁבַּחֲמַת טֵרוּף נִתֵּץ לִרְסִיסִים אֶת הַשִּׁדָּה,
כְּשֶׁנְשַׁכָנִי בְּיָדִי עַד דָּם, וְהִפִּילָנִי לְרִצְפָּה,
כְּשֶׁהִזְעַקְתִּי אֶת הַמִּשְׁטָרָה, וְהוּא, חִוֵּר, אָרַז אֶת בְּגָדָיו,
וּלְעֶבְרִי צָעַק, וְזַעֲמוֹ נוֹרָא:
מִי אַתָּה, חֲתִיכַת הוֹמוֹ זָקֵן וְמְכֹעָר!? מִי בִּכְלָל רוֹצֶה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלְּךָ?
הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עֵינַי, וְאֵין בִּי מָה,
וּכְשֶׁנִּלְקַח אָזוּק, לִבִּי נִקְרַע בֵּין חֲרָדָה לְגוֹרָלוֹ לְבֵין שִׂנְאָה,
וּכְשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי בַּבַּיִת, וּסְבִיבִי דְּמָמָה,
אָז הִתְיָפַּחְתִּי מְלוֹא נַפְשִׁי:
זֶה עוֹד יוֹם בֵּין יָמַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
…
(מתוך השיר "עוד יום")
.
אני סבורה שאין משורר היום בישראל שיכול היה לכתוב את השורות הללו, פרט לגרינברג. מבחינה טכנית מובן שמשורר יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, והדמיון הוא הוא המוליך החשמלי המרכזי של הפואטיקה, שאינה מחויבת כלל, כידוע, לאמת ביוגרפית. אולם עוצמת האמת המפלחת שבמילים הללו צפה ועולה, מבקיעה דרך כל הנחות היסוד שלנו בדבר "כוח ההמצאה של היוצר", ואנו חשים כי אלו שורות שנעקרו ממש מליבו המדמם של גרינברג. במסתו "מהי שירה?" כותב ז'אק דרידה כי "אין שיר ללא תאונה, שאינו נפער כפצע, אבל גם פוצע" (מתוך גוף תפילה, הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2012, מצרפתית: מיכל גוברין, עמ' 139).
בשנת 1999 אימץ גרינברג שלושה אחים פלסטינים ששרדו בנסיבות משפחתיות קשות. לימים מת אחד מהם, עלאא, ממנת יתר. בשירים שונים בהרואין, הישארות הנפש גרינברג ממלל את חוויות חייו של עלאא ומדבר בשמו. כך למשל בשיר "עליה לרגל":
.
אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם
וּמִתְפַּתֶּלֶת בֵּין הָרִים,
בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָיִיתִי
וְלַנְתִּי בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים.
נָהַג מַשָּׂאִית חָשַׁק בִּי
וְשָׁאַל לִמְחוֹז חֶפְצִי,
חִידָה בְּחִידָה עָנִיתִי
וְשָׁמַרְתִּי אֲשֶׁר בִּלְבָבִי.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים הָלַכְתִּי,
צָמָא, מַכְאוֹב, בְּדִידוּת
וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי עָמַדְתִּי
בְּשַׁעַר בֵּית הַיַּלְדוּת.
קָרָאתִי, וְאִישׁ לֹא עָנָה לִי,
לֹא אֵם, לֹא אָחוֹת, לֹא חָבֵר,
פָּנִיתִי מִשָּׁם וְהָלַכְתִּי,
וּמֵאָז עוֹדֶנִּי הוֹלֵךְ.
.
על ריתמוס קצבי מולבשת הוויית חיים דוקרנית ומצמיתה. משפחה שבה האב נכה ועם זאת מכה ומתעלל, אחות שהפכה לזונה, סמים, שכרות ופשע – אלו הם רכיבי תחביר חייו של עלאא א־דין שוויקי.
כיום, כאשר גרינברג הוא כבר סב לנכדים, כמו הועם זכרו של אקט האימוץ, וההרואיות שבו הוקטנה, מוסגרה ונדחסה אל תוך חיי היום־יום השוטפים. ובכל זאת, הפואמה החותמת את הספר, הקרויה "הישארות הנפש", היא יחידאית במכלול העצום של השירה העברית; קינת האב היהודי על בנו הפלסטיני הצעיר, המסומם, שאינו יכול לחיים. "תְּנֵנִי וְאָשׁוּב לַיּוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ הֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי / וְאֶשְׁבֹּר אֶת כָּל דַּלְתוֹת בֵּיתִי עַל מִסְגַּרְתָּן. / דֶּלֶת דֶּלֶת אֶעֱבֹר, אֵלֵךְ בָּעִיר, רְחוֹב רְחוֹב, דִּירָה דִּירָה, / אֲנִי נִשְׁבַּע – שׁוּם דֶּלֶת לְעוֹלָם לֹא תִּטָּרֵק עוֹד בְּפָנֶיךָ – אֲבָל חֲזֹר, עָלָאא, אָנָּא חֲזֹר. לֹא אַטִּיף לְךָ מוּסָר, / לֹא אֲנַסֶּה לְהֵיטִיב דְּרָכֶיךָ. תְּנֵנִי וְאַקְשִׁיב שׁוּב לְקוֹלְךָ, / מִלָּה אַחַת, רַק הֲבָרָה, אַקְשִׁיב לֶהָבֵל נְשִׁימָתְךָ." הפואמה הארוכה והמזעזעת ננעלת במילים: "רַק אָהֲבָה תַּעֲצִים אֶת רוּחֵנוּ, / וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךְ". בהתגוששות הענקים הזו בין החיים למוות גרינברג יוצא וידו על העליונה. מהן השורות הללו אם לא ניצחון החיים על המוות?
הירואין, השארות הנפש הוא ספר השירה השלישי של גרינברג, אחרון עד כה. קדמו לו שני ספרי השירה, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת, שיצא לאור ב־1993, ועל הנפש הצמאה שיצא לאור בשנת 2000 (שניהם בהוצאת עם עובד). ב־2007 הוצג לראשונה מחזהו הפוליטי המצמרר חברון, שזכה לשבחים. התבוננות רטרוספקטיבית במכלול השירי של גרינברג חושפת את סימני הדרך של החיים של גרינברג. חומרי השירה הבדיוניים הפכו למציאות אונטולוגית נוקבת. ספרי השירה פורשים בפנינו חומר רגשי היולי המתגבש אט־אט לכדי ניסוח מפורש יותר ויותר, ולבסוף מתנפץ אל תוך המציאות עצמה, בפעולה נועזת שאין ממנה חזרה. העתיד ידוע, רק אנו אלו שאינם יודעים. מלאך אוחז בידנו ומובילנו אט־אט, בעינינו הסומות, אל תכליות ייעודנו, המתממשות בתוך תוכה של המציאות החומרית. חייו הפרטיים של גרינברג מעניקים לשירתו תיבת תהודה עמוקה מני חקר, מקנים לה עצמיות של ממש, כמי שנובטת מקרקע המציאות ואינה מרחפת ללא שורש.
גרינברג עוסק באובססיביות במוות. עיסוק זה ניכר כבר בשמו של ספר השירים הראשון, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת, וההתייחסות השירית למוות היא הבריח התיכון של הספר כולו. השיר הראשון הפותח את הספר הזה קרוי "אלגיה", וחמשת השירים שלאחריו באים תחת הכותרת הטעונה "אֵבל" וממוספרים בסדר רץ. יש לזכור כי מדובר בספר שירה ראשון של בחור צעיר, בן עשרים וארבע. בעמ' 33 בספר מופיעות שורות אלה: "לְמִי מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת צִמּוּקִים בְּיָדוֹ? / לִי מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת צִמּוּקִים בְּיָדוֹ. / לְמִי עוֹד מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת צִמּוּקִים בְּיָדוֹ? / לָעַרְבִים הַפָלֶסְטִינָאִים מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת / צִמּוּקִים בְּיָדוֹ". דומה כי שיר קצרצר זה כומס בחובו את הליבה הרוטטת, הרוחשת חיים, של צוואת האב המת לבנו החי. הצימוקים הם סמל לטוב, למתיקות ולשפע, להענקת אהבה מתוקה (השוו לשורות המפורסמות של אלתרמן: "אלוהיי ציווני שאת לעוללייך מעוניי הרב שקדים וצימוקים"). במבט לאחור, גם המוטו שבחר גרינברג לספר, שורות מתוך "ברנט נורטון" לת"ס אליוט, מקבל משמעות המסמנת את קווי ההיקף של כלל יצירתו: "השפל לרדת, השפל בלבד / אל עולם של בדידות מתמדת, / עולם לא עולם, אבל זה שאיננו עולם, / חשיכה פנימית, עניות מדברים / התפשטות מכל רכוש / יבוש כל עולם החושים / הגירת כל עולם הדמיון, הקפאת כל עולם הרוח".
חומרי הבסיס של יצירתו של גרינברג, הן בספרי השירה הן במחזה חברון, שעורר סערה עם הצגתו, מצויים תדיר על ציר המתח יהודים–ערבים, ולא פעם מופיע גם המוטיב המזעזע של אי־קבורה, של הסירוב הנפשי לחתום את מהלך החיים. הרצון המובע הוא תשוקה להותיר שארית ולדובב את רוח הרפאים. בחברון, למשל, הערבים והיהודים הורגים אלו באלו לבלי קץ, ודמם השפוך של הילדים כמו זועק אלינו מן האדמה. מוטיבציה עקרונית זו נוסחה כבר בספר השירים הראשון. הנה מתוכו הבית הראשון בשיר "לודויג ו.":
.
מִדַּי שָׁעָה נוֹסֶפֶת שְׁעַת חַיִּים וּשְׁעַת חַיִּים נִגְרַעַת.
מָה שֶׁהֻחְסַר הֻחְסַר לְעוֹלָמִים וּמָה שֶׁנּוֹסַף
דָּהָה בְּלַחְלוּחִית הַזִּכָּרוֹן וּבְתוֹךְ הַתָּוֶךְ
שֶׁאֵינֶנּוּ קָצָר מִכְּדֵי וְאֵינֶנּוּ אָרֹךְ בַּעֲבוּר
אֶלָּא הוּא בְּדִיּוּק בַּמִּדָּה הָרְאוּיָה לַשְּׁיָרִים
שֶׁמּוֹתִירָה הַטֶּלֶבִיזְיָה הַפּוֹעֶלֶת לְלֹא קוֹל
עַל דְּמוּיוֹתֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת־לְבָנוֹת הַנָּעוֹת
אָנֶה וָאָנָה בִּמְצוּקָה חֲרִישִׁית הַמְּהַפְּנֶטֶת אֶת הָעַיִן.
מֵאֲחוֹרֵי הַפָּנִים הַמִּשְׁתַּקְּפוֹת בַּזְּכוּכִית הַקְּמוּרָה
אֵין מַרְאֵה פָּנִים. שָׁם אוֹרֵב הַכָּאוֹס שֶׁאֵין
לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ מִשּׁוּם שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי הֱיוֹת מִלָּה
וּמִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים דָּבָר וּמִשּׁוּם
שֶׁהַיְּדִיעָה פְּרָטִית הִיא,
וּלְפִיכָךְ אֵינָהּ נִתֶּנֶת לְעִצּוּב,
אַךְ בְּעִקָּר מֵחֲמַת הַפַּחַד.
.
המילה היא המחסום מפני הכאוס שאין לנקוב בשמו, האפֵלה האורבת לנו בוקר וערב. מה שמציל את הפואטיקה של גרינברג מייאוש מוחלט הוא היותה רבת מישורים; היא כרוכה ומחותלת כולה בהיבט מטאפיזי ששואף להכיל את מלוא הקיום – בשר ורוח, תבונה ורגש, חסד וייסור, שפל ונעלה. רות אלמוג, בביקורתה על ספר השירים הזה (מוסף ספרים, הארץ, 8.5.2018), כינתה את גרינברג "משורר גדול". אני חותמת על הצהרה זו.
.
קציעה עלון, חוקרת ספרות ואמנות, ממייסדות תנועת הנשים הפמיניסטיות המזרחיות "אחותי", מייסדת ובעלת הוצאת הספרים גמא. לאחרונה ערכה את הספר "נשף המסיכות של יצחק גורמזאנו גורן", במסגרת סדרת ספרי מחקר על יוצרים ויוצרות מזרחים הרואה אור בהוצאתה.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צילה זן־בר צור על "מערה" מאת גיא פרל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
